תרדמת
"ואתה לא יודע מה יש לה דוקטור ?"
"אני מצטער , כל הבדיקות יצאו תקינות, התייעצתי עם כמה עמיתים וגם עם מומחה אחד מחו"ל , אנחנו לא מצליחים למצוא שום דבר בספרות הכתובה שיצביע על כך , כרגע כל מה שנשאר לנו לעשות זה לנטר את אמא שלך ולהמשיך לחפש, אין לנו שום מושג מתי ואם בכלל היא תקום מהתרדמת הזאת"
הוא הנהן בראשו לאות הבנה , מביט ברופא הצועד בזריזות החוצה ומשאיר אותו לבד בחדר הלבן והקר.
הוא שב להביט באימו, מחוברת למכשירים המצפצפים, הולכת ומחווירה , הולכת ומרזה , הולכת ונעלמת לו מול העיניים.
"ירון, הנה אתם, חיפשתי אתכם" שמע קול מאחוריו.
"דודה ראשל" יופי שבאת , הכבדות ירדה מעט מליבו.
"העבירו אתכם לכאן ?" ספק שאלה ספק קבעה ונתנה לו חיבוק חזק.
"הם לא יודעים מה יש לה דודה" ענה בזמן שחיבק אותה
" ריבונו של עולם יעזור" היא מילמלה וניגשה לאחותה, אוחזת בידה ומנסה ללטף אותה את פניה מעט מבעד למכשירים שעטפו אותה.
"כמה זמן עבר כבר , ירון ?"
"חודש , חודש היא במצב בזה" הוא הביט בתקרה הלבנה , בוהה בכמה נקודות שחורות שהצטברו למעלה, מנסה שלא לבכות.
"אמא שלך מעולם לא דאגה לעצמה כמו שצריך גם כשהיתה ילדה " דודה ראשל המשיכה ללטף אותה תוך כדי דיבור , ירון לא היה בטוח שהיא בכלל מדברת אליו.
"היא היתה שוכחת לאכול , שוכחת לשתות , שוכחת ללמוד, היא היתה בוהה רוב ימיה, האמת בכלל התפלאתי שנולדת לאור העובדה שהיא היתה כל כך … לא איתנו".
"אל תגידי את זה דודה , היא עדיין והיא כאן , ואני כבר בן 25 ותודה לאל היא גידלה אותי יפה מאוד". הוא היה מעט המום מההתפרצות.
"אוי סליחה ירוני, לא התכוונתי" היא ניגשה אליו וחיבקה אותו בשנית "ללא ספק אתה האדם היחידי שנתן לה פוקוס, רק איתך היא היתה מחוברת לקרקע, בכל שאר הזמן מאז שהיתה קטנה , היא היתה מחוברת למקומות אחרים , אמא מסעודה עליה השלום תמיד אמרה שהיא מדברת עם המלאכים והשדים"
"נו טוב, תגידי מה שתגידי , המלאכים והשדים האלו לפחות פרנסו אותנו".
"אני לא חושבת שזה היה נכון להתקיים מקריאה בקלפים ובקפה ובכל מה שאמא שלך עשתה, כמה שאני אוהבת אותה והיא אחותי, היא היתה צריכה עבודה יותר נורמלית".
"זה מה שהיא ידעה לעשות כל החיים דודה , הבנתי כבר מגיל קטן שהיא אמא לא סטנדרטית אבל היא ניסתה להיות אמא הכי טובה שהיא יכולה ובסופו של דבר , אני לא יכול להתלונן"
"אני רואה את החיוך שלך ירון ואני מבינה שהיא נתנה לך כל מה שהיא יכלה, אני מקווה שהיא תצא מזה מהר, מה יש לה ?"
"לא יודעים, אף אחד לא יודע , מאוד מוזר"
"סליחה גברת , אמרת שאת נכנסת לשנייה אחת" קולה הכעוס של אחות המחלקה נשמע מהכניסה.
"נכון, סליחה אני יוצאת , ירון , אני מצטערת , אתה יודע שאסור יותר ממבקר אחד אז אני אלך , אבל השארתי לך בקבלה קופסאות עם קציצות , שניצלים וקוסקוס, תאכל , אתה גם מתחיל לרזות"
"תודה, דודה , אני בסדר, ממש תודה שבאת" הוא נתן לה חיבוק נוסף.
"השם ישמור אותך ואת אחותי כפרה עליה" היא מלמלה משהו במרוקאית שהוא לא הצליח להבין וראה אותה נעלמת מבעד לדלת.
הוא לא ידע כמה זמן חלף, ביטנו קרקרה אך הוא לא רצה ללכת לקבלה והמשיך לבהות במה שהיה פעם אימו ועכשיו היה נראה כחוש, לבן , וקטן. עיגולים שחורים החלו להיווצר סביב עיניה , במלאת חודש לתרדמת שבה שהתה ללא הסבר.
הדלת נפתחה , ורעש של דלי נשמע , הוא הסתובב וראה עובדת ניקיון מתחילה לארגן את הציוד שלה. היא היתה פרצוף חדש שלא הכיר. לאחר כחודש במחלקה הוא כבר למד להכיר את כל הרופאים, האחיות, השינוע ואנשי הניקיון.
"הי" הוא מלמל והנהן לאות הבנה שהוא צריך לצאת.
המנקה , אישה זקנה, קטנה וכהה לא הסתכלה עליו אלא מיד ניגשה למלאכת הניקיון כאילו הוא אינו שם, הוא מלמל התנצלות נוספת ויצא להמתין מחוץ לחדר.
בעודו מתלבט אם ללכת לקחת איזה שניצל מהקבלה, הוא שמע רעש של מגב נופל, מלווה בקול צעקה. הוא נזעק לחדר , מחשבתו הראשונה היתה שאולי אימו התעוררה והבהילה את המנקה, הדלת נפתחה עוד לפני שנגע בה והמנקה יצאה החוצה ,פניה לבנות , היא תפסה את חולצתו ואחזה בה בחוזקה, ממלמלת משהו בשפה שנשמעה כמו רוסית.
"רגע, שניה גברת, שניה" הוא אחז בכתפיה מנסה להרגיע אותה "מה קרה"
"מי זאת ?" שאלה אותו המנקה במבטא מוזר שעדיין לא הצליח לזהות, ידיה מגבירות את האחיזה בחולצתו.
"אמא שלי , מה קרה לה ?" הוא הזיז אותה ובא להיכנס לחדר חושש שקרה לה משהו אך היא תפסה בידו בכח שהפתיע אותו.
"חכה רגע" עיניים כחולות ננעצו בו, הוא קפא.
"מה היא לעשות בחיים שלה ?"
הניסוח המוזר של השאלה הפתיע אותו וגרם לו להסס.
"מה היא לעשות ?" הקול שלה הקפיא אותו.
"אמממ, קריאה בקלפים, בקפה, עתיד ,אני…" הוא לא הצליח לסיים את המשפט
"היה משהו על צוואר שלה, על יד ? שרשרת ? צמיד ?" צמרמורת אחזה בו ,היא התקרבה אליו , פיה הסריח משום.
"על הצוואר, על הצוואר, יש לה חמסה , סוג של שרשרת , כלומר היתה לה, הורדנו לה אותו כשהיא…" לרגע עלתה בו מחשבה לדחוף אותה ולברוח.
"בא איתי" קבעה , פתחה את הדלת ומשכה אותו פנימה.
"תן לי בגדים שלה" ציוותה וגופו ציית מבלי שהוא הצליח להבין למה, הוא פתח את הארונית הקטנה לצד המיטה מוציא משם את הבגדים שישבו כבר חודש בארון הקטן.
המנקה הקטנה הושיטה את ידה והפילה את הבגדים לרצפה.
"מחפש" הורתה לו
"מה לחפש ?" הוא שאל בעוד יורד על ברכיו
"מה יש על צוואר" היא אמרה בכעס.
הוא פשפש בכיסי הבגדים מספק שניות עד שחש את המתכת הקרה ושלף אותה.
"הנה זה , קחי" הוא מסר לה את החמסה התלויה על שרשרת , אך להפתעתו היא צעדה צעד אחורה.
"כמה זמן זה איתה ?" שאלה בפחד.
"זה הרבה זמן , מאז שאני זוכר עצמי" הוא החל לחשוב על כך נזכר שהחמסה מלווה את אימו מיום שזכר אותה.
"יש ציור על שרשרת ?" קולה רעד קצת
"כן , של שממית " ענה
"לא מבינה"
"שממית , סוג של לטאה" הוא קירב את החמסה לפניה של המנקה.
פניה נהיו לבנות עוד יותר ודמו לצבע של אימו ששכבה ללא ניעה במיטתה.
היא הרימה את ידה לעבר החמסה , נוגעת רק מצביעה באצבע רועדת "מסתכל" אמרה לו.
הוא הביט בחמסה, הוא ראה אותו אין ספור פעמים, אבל אך הוא הביט בה בעיון שוב. היתה זו חמסה עתיקה מכסף , הכסף דהה והשחיר מעט עם השנים, אך השממית נראתה היטב ולפרטי פרטים.
היא קירבה עוד יותר את אצבעה , כמעט נוגעת בחמסה, מצביעה על צידה. "שבור" אמרה.
"שבור ?" הוא חזר אחריה
"שבור" הנהנה , כאילו זה מסביר הכל.
הוא הביט שוב בחמסה , סדק קטן נפער באחד הצדדים והיה לא רחוק מצווארה של השממית.
"אם מגיע לראש של לטאה, אמא מתה"
הקור שאחז בו לפתע , גרם לו להתיישב.
"לא , זה שטויות , זה רק שרשרת, אין דברים כאלו , למה את מפחידה אותי" הוא כמעט צעק, לא מבין אם הוא מנסה להסביר לה את הדברים. או מנסה להרגיע את עצמו.
"לא, חשוב מאוד, אתה מטפל בזה, אם לא אמא מתה" היא חזרה על דבריה בעקשנות.
"איך אני מטפל בזה ?" לא מאמין שהוא שואל את השאלה הזאת.
"לא מכירה בדיוק, אתה מתקן שרשרת , אמא חיה, לא מתקן אמא מתה"
הוא רצה להגיד משהו, אך היא אספה את ציוד הניקיון ונמלטה משאירה אותו יושב על הרצפה הקרה.
הוא יצא לאכול וחזר רגוע יותר אחרי שאכל מעט, החמסה ישבה בכיסו כל הזמן והוא הושיט יד אליה מדי פעם , מרגיש את הקרירות הנעימה בידו.
"אתה הבן של זוהרה ?" חוסר הבטחון שליווה את השאלה , גרם לליבו לעצור.
"כן" הוא ענה והסתובב.
"בוא איתי בבקשה" אמר הרופא וירון צעד אחריו בשקט בחזרה לחדרה של אימו.
"תראה" אמר לו הרופא מייד כשנכנסו לחדר "יש הדרדרות מסוימת בשעתיים האחרונות, אני מודה שאין לי הסבר אבל כל התפקודים שלה נחלשו, אנחנו ממשיכים לעקוב אבל עדיין לא הצלחנו לאבחן מה יש לה"
"מה אתה אומר בעצם ?" הוא שאל חלושות מביט בנעליו.
הוא חש יד מונחת על כתפו והרים את מבטו.
"אני לא יודע כמה זמן עוד יש לה , אבל זה לא נראה טוב" קולו היה נשמע מרוחק.
ירון לא הרים את מבטו, רק הנהן קלות , שומע את צעדיו המתרחקים של הרופא התורן.
הוא הכניס את ידו לכיסו , הקרירות של החמסה עוררה אותו לרגע. הוא הוציא בזהירות את החמסה והתקרב לאימו. היא נראתה כחושה עוד יותר אם הדבר היה אפשרי בכלל.
"אמא" המילים יצאו מפיו ללא שליטה "אני לא יודע אם להאמין או לא בכל הדברים שהתעסקת איתם כל השנים , אבל בבקשה , אם את יכולה לעזור לי , אם מישהו יכול לעזור לי , זה את".
הוא לקח את החמסה והניח בכף ידה הכחושה והקרירה, סוגר את ידה בכף ידו, דמעות זולגות מעיניו.
לרגע חשב שדמיין, היה נדמה לו שהוא מרגיש חום מסוים וסבר שזה נבע מהעובדה שכף ידו חיממה את ידה של אימו, אבל זה לא הסתדר , החום גבר מרגע לרגע, עקצוץ לא נעים עטף את ידו, הוא הרגיש תזוזה ונרתע לאחור.
הוא לא טעה , כף ידה של אימו החלה לרעוד , רק כף היד, הוא הסתכל בפניה, בגופה, כלום לא זז, רק היד.
שבריר שנייה נוסף וכף היד החלה להיפתח מעט , כאשר האצבע המורה מתייצבת לאיטה ומצביע על התקרה. ירון הרים את מבטו לתקרה, הוא לא ראה שום דבר מיוחד, למעט הכתם השחור. הוא התקרב מעט והביט ביתר ריכוז בכתם , קול חריקה קלוש נשמע , הוא הביט חזרה על החמסה , התקרב אליה, וראה לתדהמתו שהשבר גודל מעט , מתקרב עוד מילימטר לצווארה של הלטאה. אנחה נשמעה , פיה של אימו נפתח מעט , הוא הביט במהירות חזרה לתקרה, הוא לא טעה , הכתם השחור היה מעט עבה יותר , חזק יותר , ברור יותר.
הוא יצא בסערה מן החדר , כמעט מפיל את האחות שעברה במקום.
"מה קרה ?"
"מנקה, אני צריך את המנקה" מלמל ורץ לקבלה.
"איפה המנקה שהיתה פה, איפה היא ?" היא התנשף, מנסה לשמור על טון דיבור רגוע.
"מה קרה , נשפך משהו שצריך מנקה ?" האח בקבלה הסתכל עליו בחטף תוך כדי עיון בכל מיני טפסים.
"כן, כן, אתה צודק, נשפך , היה לי מיץ…. נשפך… דביק, מאוד דביק , צריך מנקה דחוף" .
"אוקיי, בלי לחץ , זה לא בית מלון , אני אתקשר , זה ייקח קצת זמן".
ירון בהה באח שהמשיך לעיין בטפסים, נוכחותו הרועמת גורמת לאח, בסופו של דבר, להרים את עיניו.
"אוקיי, אדוני, הנה אני מזמין את המנקה" אמר האח מרים באיטיות את הטלפון.
"יופי, תזמין, בבקשה לנקות דחוף" ירון הנהן בשביעות רצון וחזר לחדר.
ידה של אימו חזרה להיות סגורה , החמסה בכף ידה. ירון נעמד בצד וחיכה, מפחד לגעת בה.
הוא לא ידע כמה זמן עבר אך הוא כמעט בכה משמחה כאשר היא נכנסה פנימה בצעדים קטנים, חוששים.
"תקשיבי" היא הצביעה למעלה , על הכתם השחור בתקרה "אני חושב שזה קשור, סימן למשהו , לא יודע".
"רגע לא מדבר מהר, לא מבינה, צריכה לאט" היא הרימה את ידיה כמעט מתגוננת.
"אוקיי" הוא ניגב את ידיו במכנסיו , מנסה לחשוב כיצד להסביר את מה שקרה בצורה פשוטה.
"מסתכלת עליי" הוא אמר בתקווה.
הוא ניגש לכף ידה של אימו בחשש מסוים ולקח נשימה עמוקה, מוציא את החמסה ומנפנף אותה מול עיניה של המנקה. לאחר מכן החזיר בעדינות את החמסה ,סוגר את ידו על כף ידה של אימו.
כלום לא קרה, הוא חיכה עוד דקה בזמן שהמנקה מביטה בו, ניכר היה שהיא מתחילה לאבד סבלנות.
"תקשיבי , היד שלה רעדה , האצבע שלה התרוממה, למעלה" הוא פתח את אצבעה של אימו והצביע בידו השנייה על הכתם השחור בתקרה.
"הכתם גדל , החלק השבור בשרשרת גדל , תעזרי לי".
היא הביטה בו בשקט , בהתה לרגע בתקרה וחזרה להביט בו, הוא עצר את נשמתו.
"תקרה עם לכלוך" אמרה בכעס ובאה לצאת מהחדר.
"אמא, תעזרי לי לעזאזל" הוא צעק בתסכול.
הוא לא ידע מי נבהל יותר, הוא או המנקה בעקבות האנחה שיצאה מאימו.
לאחר שהזדעזעה, היא נעמדה בכניסה לדלת , גבה עדיין מופנה אליו. שקט השתרר , היה נראה שהיא מהרהרת. לאחר כדקה שנמשכה כנצח , גבה השתופף וכתפיה הצטמקו, היה נראה כאילו הגיעה להחלטה. היא הסתובבה וניגשה אליו אוחזת בידו בעוצמה שהפתיעה אותו.
"אתה איתי כל הזמן, מבין ?" עיניה ברקו.
"כן כן , איתך , אני איתך, לא זז" הוא רעד.
"רגע" היא נרתעה לשנייה ואמרה "צריך לשלם מחיר"
"כן כן , תקבלי הכל, לא מעניין אותי מחיר, תקבלי מה שאת רוצה, כמה שאת רוצה, פשוט תמשיכי ,רק תמשיכי, בבקשה תמשיכי" הדמעות בקעו ממנו.
היא נאנחה, הושיטה את ידיה ושלפה שרשרת מצווארה, היה זאת שרשרת מחוט פשוט עם מטבע שהיה נראה עשוי מכסף עם ציורים שחרוטים עליו.
היא הניחה את המטבע בכף ידה של אימו על גבי החמסה, סוגרת את ידה בחוזקה.
המבט המזוגג בעיניה גרם לו להבין שהיא עומדת להתמוטט, הוא היה מהיר מספיק לתפוס את המנקה הצנומה כאשר היתה קרובה ליפול לקרקע.
"את בסדר ?" הוא שאל ברוך, מושך באפו , מנסה לסלק את הדמעות שנותרו בעיניו.
היא פתחה את עיניה וחייכה אליו בפעם הראשונה. "אתה נחמד, פשוט קשה לי מאוד בלי כסף שלי על צוואר"
הוא הנהן מבין בערך, למה התכוונה.
הוא לקח את ידה של אימו ייצב את החמסה בידה, מיקם את המטבע של המנקה מעליו, וסגר את ידה בחזקה.
"מה עכשיו ?" שאל בנחישות.
היא ניגשה לאימו , עטפה את ידה בשתי ידיה הצנומות והביטה בו , "עכשיו אתה שם ידיים שלך על ידיים שלי ,לא עוזב, לא משנה , מה קורה , אתה לא עוזב, גם אם אני מתה אתה לא עוזב"
"אבל אני לא יכול לתת לך למות בגלל אמא שלי" הוא נרתע מעט.
"אתה מחליט עכשיו, אם לא אני הולכת" היא החלה לנוע לאחור.
"אוקיי אוקיי, אני לא עוזב , לא משנה מה קורה".
היא הינהנה, מחזקת את אחיזתה. ירון הניח את שתי ידיו על ידיה , ייצב את רגליו והביט בה.
היא לקחה נשימה עמוקה והחלה לומר מילים בשפה שלא הבין , המילים רצו מהר יותר ויותר , הצליל גבר, לרגע היה בטוח שאיזה אחות תיכנס ותפריע להם אבל הדלת נשארה סגורה. החדר החל להתקרר , ידיו החלו להתחמם, קולה של המנקה החל להיסדק, מילותיה נשמעו גרוניות, קולה נהיה עבה פתאום.
זיעה קרה זרמה במורד גבו, משהו התרחש מעליו , הוא חש זאת , אבל פחד להסתכל. החדר התקדר פתאום , משק כנפיים חלף ליד אוזנו הימנית , הוא נרתע, אבל המשיך להחזיק.
ידיו בערו, בערו כל כך, הוא חשק את שיניו, שומע את עצמו משמיע קולות חנוקים, צעקותיה של המנקה גברו, הוא החל להתנשף, מוחו ציווה עליו לשחרר את הידיים , הוא הנהן בראשו מצד לצד, הוא חש שלחייו רטובות מדמעות, הכאב בלתי נסבל ולפתע, שקט.
תחושת החום נעלמה, האוויר התקרר , האור חזר לחדר, הוא פתח בזהירות עין אחת, מביט סביב. הכל היה נראה כרגיל, חוץ מדבר אחד, המנקה הקטנה נעלמה.
הוא הסתכל על ידיו, הם עטפו את ידה של אימו, רק של אימו, הוא פתח את ידה בעדינות, החמסה הקרירה המתינה לו שם , נקייה שלמה , אפילו בוהקת מעט , הוא קירב אותה אל פניו, הסדק נעלם.
הוא הרים במהירות את עיניו לתקרה שהיתה צחה ונקייה אף היא , אף כתם לא היה שם.
"חלמתי ?" מלמל.
אנחה נשמעה מכיוון המיטה, "אמא" הוא ניגש אליה ברוך , מלטף את פניה, רואה את הצבע חוזר ללחייה.
"אמא, זה אני ירון"
"ירוני שלי, זה אתה, איפה אני" שאלה חלושות, מביטה לכל עבר.
"את בבית חולים, היית חולה אמא, אבל נראה לי שהבראת".
היא חייכה לרגע ואז הרצינה "למה השרשרת שלי אצלך ?"
"היא נשברה אמא, הייתי צריך לתקן אותה , כדי להציל אותך , מישהי עזרה לי, היא עשתה משהו , איזה כישוף אני חושב, אם לא דמיינתי"
הוא היה יותר מופתע מעוצמת האחיזה מאשר מהכאב "מה עשית ירוני שלי , מה עשית ?" קולה הסדוק היה זועם והוא נרתע לאחור.
"מה עשיתי אמא, רק רציתי להציל אותך" הוא הביט בה אבל היא לא הביטה בעיניו, היה נראה שהיא מביטה נמוך יותר.
הוא הסתכל למטה, לכיוון חולצתו, משהו הפריע לו בצוואר , מנצנץ מבעד לחולצת הטריקו שלו, הוא שלח את ידו והוציא שרשרת משרוך פשוט שעליו היה תלוי מטבע כסוף עם סימנים שלא הבין ,המטבע היה דהוי מעט, קצוותיו שחורים וסדק ארוך מגיע כמעט עד למרכזו.
"מה עשית כפרה שלי , מה עשית ?" קולה של אימו נשמע מרוחק מעט.
הדלת נפתחה לפתע , חום וקור עטפו אותו.
"אמרתם שנשפך פה מיץ" אמרה בחורה גבוהה ורזה , הוא מכיר אותה, זה אחת המנקות פה, הוא מכיר אותה מאז שאמו הגיעה להתאשפז.
"אוי , זה אתם, אני שמחה לראות שאמא שלך התעוררה" היא חייכה לרגע ואז המשיכה "אתה מרגיש טוב ?"
הוא הביט חזרה לעבר אימו, המבט שהיא נתנה בו, הפחיד אותו כל כך, סחרחורת עטפה אותו , הוא היה חייב לאחוז במשהו , ידו נשלחה , מחפשת , עד שנגעה במשהו קר, מטבע , כסוף , שבור.
"אני אוהבת אותך ירוני , תהיה חזק, תזכור אותי , תשלח לי סימן" הוא שמע בעת שצלל לים שחור ואפל שעטף אותו מכל עבר.
סוף
