סימנים

עשרים וחמש שנה חלפו מאותו יום חורפי עגום בו הושאר כמתנה שאין איש חפץ בה ליד דלת המנזר. זה לפחות מה שסופר לו. היום, לאחר תחינות רבות, הוא סוף סוף קיבל אישור כניסה לספריית התודעות בה קיווה למצוא את התשובה לשאלת מוצאו.

ימים רבים הוא דמיין את עצמו רץ פנימה בהתלהבות אך עכשיו ההיסוס גרם לו להאט, אולי עדיף לא לדעת. השיגרה הייתה נוחה ושלווה, מה הטעם להפר אותה?!

תחושת הרצפה הייתה חלקה וקרירה תחת כפות רגליו היחפות. שש אצבעות בכף רגל ימין ורק חמש בכף שמאל. מי שחבק תינוק מיוחד כל כך הסימן יהיה חקוק בתודעתו. סימן נוסף קישט את בשרו של יואש, כתם לידה בצורת משולש בדיוק מעל מפתח הלב. אולי זה סימן שמישהו אהב אותו פעם.

"קדימה יואש. זמננו מוגבל!" נאנח יהוא הזקן שצלע לצידו במהירות מפתיעה.

"אתה חושב שאצליח למצוא אחד מהורי?"

"אין לנו מושג, אבל תקווה לא למצוא, מי שכאן אינו בחיים."

רבים מצאו את מותם בימי החורבן והרעב הגדול, ילדים ננטשו ואלה ששפר עליהם גורלם הצליחו למצוא מקלט באחד המנזרים. במנזרים היה אוכל. המנבאים ידעו להיערך ולכן המחסנים צוידו כיאות ובנוסף הוקמו בהם משקי עזר מתוחכמים.

הספרייה הכילה את כל התודעות של האנשים שנולדו בארץ העליונה, אך בספרייה זו ניתן היה לפגוש רק את תודעות המתים. הגישה לספריית תודעות החיים הוגבלה לאב הראשי.

קירות הספרייה הגבוהים היו מלאים בכוכים קטנים רבים מספור ובכל כוך גביש בגודל לב אנושי. יואש עצם לרגע את עיניו ונאחז ביהוא, מנסה לייצב את רגליו הרועדות.

"איך זה מסודר כאן?"

"לפי שנת פטירה." הסביר יהוא "הכוכים הנמוכים קיימים כאן עוד מימי הבוראים."

יואש הושיט ידו לגעת באחד הגבישים.

"עצור! אל תיגע בצורה כזו, זה מסוכן! לא סתם הכניסה לצעירים אסורה."

ידו קפאה במרחק מילימטר מהגביש " מה יכול לקרות לי?"

"אתה עלול להזדהם, יש תודעות מאוד מסוכנות שיכולות לשנות אותך. בוא תשב כאן ונוריד את הגבישים הרלוונטיים."

יואש שמח להתיישב באחת הכורסאות הנוחות. הוא תהה, האם שנות ההתבודדות הרבות הן שגרמו ליהוא לדבר בלשון רבים.

"הינה, תשען לאחור, הראש שלך צריך לשקוע בכרית הייעודית והידיים על המסעדים." הזקן הידק רצועות גמישות סביב מצחו של יואש. הרצועות היו נעימות למגע אך מנעו מהראש לזוז. תחושה של זרם חשמלי קר חלחלה לעורפו, מתחברת לשבב שהושתל שם לפני 24 שנים.

יואש רצה לצעוק באימה, הוא לא יכל לסבול את העובדה שהוא קשור. אבל התאמץ לעשות רושם טוב על הנזיר הזקן. לכן נשם נשימות עמוקות וניסה להירגע. הפחד יכול להרוג ולכן אני חייב להמיס אותו, הוא התרכז בנשימות עמוקות שהאטו בהדרגה את קצב ליבו המהיר.

"תוכל בבקשה להביא לי גבישים שנשלחו לכאן לפני 25 שנה?"

יהוא פכר באצבעותיו בעצבנות "אם כך, אנחנו מחפשים גביש שנשלח לכאן בשנת 709, אולי אפילו סוף 708 לימי שלטונו של הקיסר יהורוחם בן השמיים, ירום הודו."

"בכמה גבישים מדובר?"

"רבים לצערנו, בשנים אלה התחילה תקופת שבע השנים האפלות."

" אני מניח שמי שהביא אותי למנזר היה לוקח אותי בחזרה רק בתום תקופת הרעב. לכן, אם תודעתו כאן, ייתכן שניפטר לאחר 709."

"אתה צודק, נרחיב את החיפוש משנים אלה ועד לתום התקופה, אם מי שהביא אותך שרד, יש סבירות שהיה בא לחפש אותך כאן."  יהוא הסיר את הברדס מראשו הקרח. "זה משאיר אותנו עם…2003 גבישים."

דמעות עלו בעיניו של יואש. "זה חסר סיכוי לחלוטין!"

"אתה רוצה לוותר עוד לפני שהתחלנו?"

"כמה גבישים ניתן לבדוק בכל כניסה לספרייה?"

"זה תלוי בקצב שלנו. נוכל להישאר כאן עד ארוחת הצהריים. כדאי שנתחיל, גם אם לא נמצא מה שאנחנו מחפשים זו חוויה מיוחדת." יהוא פתח תיבה עץ ממורקת והוציא מתוכה כפפות דקות ושחורות.

"שורה 27, טור 45" אמר יהוא והמעלון המתכתי נשא אותו אל הכוך המבוקש. באופן זה, אסף  גבישים וחזר למטה. "הבאנו את חמשת הגבישים שהגיעו בתחילת 709."

יהוא הכניס גביש שקוף לתיבה מעל ראשו של יואש. הגביש התעורר בבוהק כחול.

"גם אתה תשמע את התודעה הזו?" תהה יואש.

"אם נניח את האוזניות שיוצאות פה מצד הכורסא, תהיה לנו אפשרות לשמוע, כך שזו החלטה שלך אם תרצה לצרף אותנו."

יואש הושיט ליהוא את האוזניות.

"שלום לך, שמי צלולה, זו הפעם הראשונה שהתודעה שלי נפתחת, אשמח לדעת מי אתה."

"יהוא תעזור לי אני לא יודע מה להגיד לה." בשביל מה אני צריך את החוויה הזו.

"מדבר יהוא בן יהושפט, אנו מודים לך על השיתוף בתודעתך. נמצא איתנו יואש בן המנזר. אנו מחפשים את הוריו או מישהו מקרוביו שהשאירו אותו כאן לפני עשרים וחמש שנה."

"תינוקות וילדים רבים הונחו בפתחי מנזרים בתקופה האפלה. הייתי בת 17 במותי ועדיין לא ילדתי.  בקבוצה בה נדדתי היו מספר ילדים אך הצעיר ביותר היה בן שלוש."

"שמעת במקרה על תינוק שהיו לו שש אצבעות בכף רגל ימין?" העז יואש לשאול.

"לא. אבל לצערי הרב הכרתי גבר שעונה על התיאור שלך."

יואש התקשה לשלוט בקולו "מי זה? איפה אפשר למצוא אותו?"

"אני לא יודעת את שמו, אבל הוא היה לבוש כנזיר והמחשבה על כף רגלו גורמת לי בחילה. אני לא יכולה לתת פרטים נוספים מאחר וחלק מהתודעה שלי נותקה." 

"תודה לך צלולה." יהוא שלף את הגביש מהתיבה במהירות רבה מידי והבוהק כבה.

"אני ממש ממוזל, מה ההסתברות שמתוך תודעות כה רבות בחרנו בתודעה שמכירה מישהו עם כף רגל כמו שלי?! מעניין אם נמצא עוד פרטים קשורים בגביש הבא."

"כן, כן, נעבור לגביש הבא, אולי תודעה אחרת תדע משהו נוסף." ביד רועדת הרים יהוא את הגביש הבא. לפני שהספיק להניח את הגביש בתיבה, הפעמון הגדול של המנזר החל לצלצל. שלושה צלצולים הפסקה ולאחר מכן עוד שלושה. יהוא הניח את הגבישים בזהירות על השולחן והם מיהרו אל חדר ההתכנסויות. עד שהגיעו, רב הנזירים כבר ישבו על הרצפה וחיכו. כעבור מספר דקות נכנס האח הבכיר מלווה בשני נזירים קשישים.

"התכנסנו כאן הבוקר לדבר על שלושה נושאים חשובים.."

הנאום ארך דקות ארוכות והתמקד בביקור הצפוי של האב הראשי. יואש התקשה להתרכז הוא ציפה לסיום ההתכנסות ולחזרה לספרייה.

"יהוא, למה אתה נוהג לדבר בלשון רבים?"

"אתה צעיר מכדי להבין דברים כאלה."

"אני מספיק מבוגר להיכנס לספריית התודעות."

יהוא הביט ביואש ונראה כחוכך בדעתו. "זה סיפור ארוך וישן, היא נפטרה מזמן, אבל בלעדיה אין טעם בחיינו ולכן המרפא השתיל בשבב שלי חלק מתודעתה, רק כדי שנסכים לקום מהמיטה. כשהתקבלנו למנזר לא עשו סיפור מהשבב המשודרג שלנו."

בסופו של דבר חזרו הנזירים אל הספרייה, יואש התיישב בכורסא ויהוא הביט בגבישים שהשאירו על השולחן.

"לקחת איתך במקרה את אחד הגבישים?"

"לא, למה אתה שואל?"

"חסר אחד, יש על השולחן רק ארבעה.. מוזר!"

יואש ויהוא נכנסו לתודעות בשלושת הגבישים הנותרים אך לא קיבלו מידע מועיל. יהוא החזיר את הגבישים אך כוך אחד, שורה 27 , טור 43 , נשאר ריק.

הפעמון צלצל פעם אחת.

"ארוחת צהרים, צריך ללכת." הכריז יהוא בהקלה.

"אתה חושב שהנזיר בעל שש האצבעות משרת כאן?" תהה יואש.

"אנחנו באמת לא יודעים, אנחנו בדרך כלל לא מסתכלים על כפות רגליים ובכלל לא בטוח שיש איזשהו קשר בינכם." מלמל יהוא  הביט מטה, לא יוצר קשר עין.

"אולי כן ואולי לא, לא יזיק לבדוק." הכריז יואש, תשובתו המוזרה של יהוא עוררה את חשדו.

אחת המבשלות שפסעה מאחוריהם עקפה אותם בהליכה מהירה, אסור לנשים שבצוות המנזר לשהות בקרבת הנזירים.

"לאב הראשי יש שש אצבעות." לחשה כלפי יואש.

"היי חכי רגע, מי את?!"

אך המבשלת נעלמה מעבר לפינה, יהיה קשה לדעת מי זו, פניה ושערה היו מכוסות במצנפת הרגילה, קומתה בינונית ומבנה גופה ממוצע והיא לבשה כמובן את שמלת המבשלות.

"אנו חושבים שלא כדאי לך להטריד את האח הראשי, עדיף שתחפש כיוונים אחרים." קמטי דאגה עמוקים חרצו את פניו השלוות בדרך כלל.

"אתה חושב שהייתה התראה בהסרת הגביש שנעלם וזו הסיבה שהוזעקנו לכינוס?" תהה יואש.

"תפסיק להיות בלש, זו תכונה לא בריאה בכלל."

ריח נפלא של לחם טרי ותבשיל ירקות מתובל עלה באפם כשנכנסו אל חדר האוכל. תאבונו המתעורר של יואש כמעט והשכיח ממנו כל עניין שלא קשור לקיבה. אבל רק כמעט.

"מתי נוכל לחזור לספרייה?"

"נשאל את הממונים. אני מקווה שלא יהיו לנו בעיות בגלל הגביש שנעלם."

"כל הנזירים היו בהתכנסות. מישהו שאיחר, לקח את הגביש. או שהלקחן אינו נזיר. אתה חושב שיש בגביש זה תודעה שתוכל לשפוך אור על מוצאי?"

###

חלפו מספר ימים, יואש קיבל אישור לביקור נוסף בספריית התודעות. הפעם היה מלווה באחאב, נזיר סגפן וזעוף פנים.

"תוכל להוריד בבקשה את הגביש משורה 27 , טור 43?"

יואש קיווה שהגביש הוחזר ואכן, ידו העטויה כפפה של אחאב אחזה בגביש.

אחאב הניח את הגביש בתיבה, הגביש התעורר בבוהק מסמא. התקווה כמעט גרמה ליואש לקפוץ מהכורסא, אך ראשו היה קשור. בלי שנתבקש הניח אחאב את האוזניות.

"שלום לך, שמי שירית, זו הפעם השנייה שתודעתי נפתחת, אשמח לשוחח."

"האם הכרת תינוק עם שש אצבעות ברגל ימין?" שאל יואש.

"לא."

"האם את מכירה את האב הראשי?"

"לא."

יואש היה מאוכזב אך משהו בתשובותיה של התודעה היה מוזר, תודעות אמורות לתת תשובות מפורטות יותר. ייתכן שמשהו "טיפל" בתודעה?

"האם היה לך קשר למנזר זה?"

"לא."

"האם עברת עריכה?"

"אין מידע."

יואש לא ידע את נפשו מרב תסכול אך החליט לא לחלוק את תחושותיו עם אחאב. משהו היה כאן לגמרי לא בסדר. אחאב הוריד בעבורו עוד מספר גבישים שיואש טרח לתחקר אך כמובן שלא קיבל שום מידע מועיל.

###

השמש עדיין לא התעוררה, יואש מיהר אל המטבח.

"אסור לך להיות כאן! הכניסה למבשלות בלבד." הן מיהרו להסתיר פניהן במצנפות.

"בבקשה, אתן חייבות לעזור לי! מישהי כאן הכירה את שירית?"

"ידוע ידעתי שהיום הזה יגיע." מלמלה אחת מהמבשלות בקול עייף וחורקני.

"שקט, שקט, עדיף שתלך מכאן, אחרת כולנו נהיה בצרות". נהמה מבשלת גבוהה.

"שירית היה הייתה אחת מאיתנו." אמרה המבשלת החורקנית.

המבשלות האחרות מיהרו להתפזר לעבודותיהן, הן לא רצו מעורבות.

"ישוב תשב, הא לך כוס מים."

"תודה." אמר יואש והתיישב סקרן.

"שירית היא אימך ,והיא ברחה אבל השאר השאירה לך סימנים והיא אמור אמרה לי שכשיגיע היום אתה ידוע תדע לחפש אותה." הזקנה קרסה לשרפרף עץ קטן והתנשפה כאילו הסירה מעליה עול כבד.

"היא חיה?!" קיווה יואש ולגם לגימת מים ענקית שגרמה לו להשתנק.

"זה מה שהיא לא רצתה שחשוב יחשבו."

"הגביש שלה.. הוא בספריית תודעות המתים."

"נכון. עזרתי לה למות."

"מה?!"

"לקוח לקחה מרקחת לענתית ולבה נדם. המרפא הוציא מגופה את השבב והכניסו לגביש. את גופה קברו בתוך ארון באדמה המלוחה שמעבר לגדר. באישון לילה הלוך הלכתי והוצאתי אותה. נתון נתתי לה זריקה עם תמצית ליבלובית וליבה חזר לפעום. הבוא הבאתי לה תרמיל קטן עם צידה ליומיים וצווה ציוויתי עליה לברוח אל המורדים."

"אבל למה היא הייתה צריכה לברוח?"

"אם הייתה נשארת, האב הראשי היה הרוג הורג אותה."

"למה? הוא אבי?"

"לא. הוא סבך. הוא נגוד התנגד לאהבתם של הוריך."

"ואיפה אבי?"

"אביך נפטר לפני שנלוד נולדת. הוא לא ידוע ידע על קיומך. הוא הגן על המנזר מהבוזזים ושילם בחייו. איש יפה ואציל היו היה אביך, בן ממזר וסודי  שנולד לסבך."

יואש חש שראשו סחרחר ממבול המידע שנשפך עליו בשעת בוקר כה מוקדמת. הוא היה חייב לשאוף אויר.

"את יודעת במקרה, היכן אימי כעת?"

"לצערי לא ממש, רק שצרוף הצטרפה אל המורדים חסרי השבבים במדבריות הקרח."

"את חושבת שסבי יודע שאני נכדו?"

האישה הזקנה השמיע קול חריקה, שכנראה היה אמור להיות צחוק. "יודע?! שש אצבעות! המוטציה דילגה על אביך אבל אתה מסומן. זו כנראה הסיבה שנאספת לתוך המנזר, היו תינוקות רבים שלא זכו לכך. ולא רק שאתה נאספת, גם אימך שירית אסוף נאספה איתך וקיבלה עבודה במטבח, איתנו. לו רק הייתה מסכימה להשאיר אותך בידי הכמרים שיגדלו אותך. אבל לא, היא אהבה אותך יותר מידי וזו הסיבה שהאב הראשי החליט להפטר ממנה. ברגע שנגמלת הוא נתן לי פקודה להרעיל אותה. לא הייתה לי ברירה. אם לא הייתי מצייתת, גם אני הייתי טמונה באדמה המלוחה."

###

השמיים היו אפורים ונמוכים. גשם קפוא זלף ללא הפסקה. יואש עמד בחצר, ראשו המגולח חשוף.

אני חייב להתעשת. התעקשתי לנבור בפצע, המוגלה לא צריכה להפתיע אותי. השאלה הגדולה היא מה אני עושה עכשיו. האם אני נשאר כאן כאילו כלום או עוזב לחפש את אימי במדבריות.

כאן יש לי חיים טובים, חברים, ארוחות מסודרות, בגדים נקיים, מיטה להניח את הראש. אולי היא כבר אינה בחיים ומי מבטיח לי שבתום מסע החיפוש יסכימו לקבל אותי חזרה למנזר.

"למה אתה עומד ככה בגשם?"

קולו של יהוא העיר אותו ממחשבותיו.

"שמעת על האנשים החופשיים בארצות הקרח?"

"המורדים.." נבהל יהוא.

"כן, חסרי השבב, איך אוכל להגיע אליהם?"

"ששש.. שלא ישמעו אותך אפילו!"

"למה אתה דואג, הרי מידי פעם יוצאות משלחות מהמנזרים לסיורים חובקי עולם."

"אלה משלחות דיפלומטיות מסודרות, עם מרפאים, מנבאים ולוחמים. לא נזיר בודד שחושב שאיבד משהו ובסוף עלול לאבד את ראשו."

"אני חושב שאימי חיה שם."

"ואנחנו חושבים שאם היא השאירה אותך פה, אולי כדאי לך לשמוע בעצתה ולהישאר."

"היא לא התכוונה להשאיר אותי פה, והיא כן השאירה לי סימנים כדי שאוכל למצוא אותה."

"תקשיב לנו טוב! אתה מתגרה בגורלך,  ההתכנסות הפתאומית, הגביש שנעלם ולפי מה ששמענו עבר טיפול. אנחנו לא ממליצים לך להמשיך בחיפושים. חכה לפחות עד פגישתך עם המאתר."

###

המאתר התגורר בצריח השמאלי, בחדר מפואר באופן חריג, בשונה משאר דיירי המנזר הוא לא נהג להתערות בחברה. ביום בו השלים נזיר את לימודיו הבסיסיים ועבר את המבחן הגדול, היה עליו להתייצב אצל המאתר. היו כמובן נזירים רבים שלא הצליחו לעמוד במטלה זו ומעולם לא הובאו אל המאתר. יואש היה חכם ומוכשר, לכן אף אחד לא הופתע שהגיע יומו להתייצב. במפגש זה המאתר היה מתחבר לנשמת המועמד ומגלה את יכולתו המיוחדת, אם הייתה כזו. היו גם אכזבות.

"ערב טוב, הוד קדושתו." אמר יואש וכרע ברך.

המאתר נעל את עיניו השחורות על עיניו הירוקות של יואש. יואש הרגיש שקוף, ללא מגע פיזי, תודעתו נפתחה בפני המאתר.

"קום על רגליך יואש בן המנזר. אתה נמצא בסכנה אמיתית. אל תבזבז אפילו רגע קט, היום בעלות הירח השני, תצא מהמנזר, קח איתך צידה לשבוע ותרחיק מזרחה אל מדבריות הקרח."

המאתר הניח לוחית עגולה על עורפו של יואש. "זה יכאב לשנייה אבל השבב ינוטרל. אתה חופשי להגשים את ייעודך."

"הוד מעלתך, אבל מהו ייעודי?"

"בבוא היום אתה תגלה זאת בעצמך, אך ראשית עליך לצאת לדרך."