שפת הסימנים

למריאנה אשבול, הנוטעת הראשית של פקולטת מבוא המגדל באוניברסיטת צפת, לא היו כישורים נבואיים. למעשה, שמועה עיקשת בקרב הסטודנטים טענה שהיא נכשלה בקורס איצטגנינות אי שם בעבר הרחוק, ועד היום סטודנטים שנה שלישית מגיעים אליה, בהבעה תמימה לכאורה, עם מערכי כוכבים ש"תהינו אם תוכלי לעזור לנו לנתח". היא מעולם לא אישרה את השמועה, כי המעמד והמוניטין שלה עמדו על הכף, אבל היא אף פעם לא הצליחה לקרוא את כל הסימנים האלה שהתלמידים במסלול כלדאות משננים באלפיהם.

אבל היא ידעה כשזר לא קרוא עומד מחוץ למשרד שלך ומחכה לך לפני שמונה בבוקר זה סימן. סימן של פורענות. האנשים היחידים שנואשים מספיק בשביל מארב שכזה הם עורכי דין, נוכלים וסטודנטים שיש להם מטלה להגיש עוד חצי שעה, והאיש הזה לבש חליפה שחורה, לא פחות ולא יותר. מכשפים מסתובבים בגדי עבודה, פיג'מות, ורק לעתים רחוקות טורחים להוציא את הגלימה מהארון. אף תלמיד שלה לא ימצא את עצמו לובש חליפה.

"הלכת לאיבוד?" שאלה, חולפת על פניו. היא הקישה במטה הברזל שלה על הדלת, פותחת אותה.

"הנוטעת השומרת?" אמר האיש. "נעים מאוד, שמי-"

"אם זה קשור לשוורצמן שוב, אתה לא מפחיד אותי" הודיעה מריאנה. "אנחנו נעלנו את הכיתה ההיא, שמנו שם שלט של 'כניסה לעולמות התהו, נא לא לפתוח' והכל. אם הוא לא יודע לקרוא עברית, הוא לא צריך להיות באוניברסיטה למאגיה"

"לא, אני בעניין אחר, אני מגיע מ-" הוא ניסה להיכנס, אבל מריאנה התריעה בפניו עם השרביט. לא הייתה בו את היראה המובנית משרביט העריצה- לא, הוא בבירור לא היה תלמיד עבר שלה- אבל הוא ידע להתרחק כשמנופפים מולו במוט מתכת כבד.

"אתה לא קבעת פגישה. מאיה יודעת מה המדיניות שלי לגבי פגישות בוקר. היא לא הייתה מרשה לזה לקרות. תלך למזכירות, שתי קומות למטה, ותחכה שם. אם יהיה לי מקום פנוי בלו"ז אני אשלח אותה לקרוא לך"

"אבל אני-" ניסה האיש, אך מריאנה טרקה את הדלת בפרצופו. היו לה נקיפות מצפון עמוק בפנים, אבל אם היא תתחיל לתת לאנשים להציק לה לפני שמונה, איפה זה יגמר?

היא הניחה את המטה על הכן שלו, תלתה את המעיל על וו והתיישבה בכיסא שלה. כיאה לאקדמאית חרוצה, השולחן שלה היה מלא מסמכים, הערות שהיא רשמה לעצמה על המחקר האחרון של אברהמוב על עיוותי מרחב בארץ הקודש, וגם ספר מתח זול, מוסווה בכריכה של ספר משעמם על תקנים של כתיב רוני. טוב, הפגישה שלה עם הנוטעים הזוטרים בקשר לניסוי תתקיים רק ביום רביעי. היא יכולה להרשות לעצמה קצת פינוק-

הדלת נפתחה בחריקה. היא הרימה את ראשה. "אמרתי לך ל- אה, בוקר טוב, מאיה"

"בוקר טוב, גברת אשבול" אמרה הצעירה, שיערה הבלונדיני היה אסוף ברצועת מתכת כסופה. היא עמדה ליד הדלת, מחזיקה קלסר כתום. "ידעת שיש מישהו שמחכה לך בחוץ?"

"שישאר בחוץ, אני עסוקה. ותקראי לי מריאנה כבר, אנחנו לבד פה. מה איתך? שתית הבוקר?"

"כן, גברת אשבול" ענתה מאיה אוטומטית. מריאנה לא הייתה מסוג האנשים שאפשר לקרוא להם בשמם הפרטי, לא משנה מה יגידו.

"תום התנדב, אני מניחה?" שאלה מריאנה, גיחוך קל על שפתיה.

מאיה השפילה את מבטה במבוכה קלה. "כן, גברת אשבול"

"זו הפעם העשירית שלו החודש. כדאי לך לשקול להסכים לצאת איתו"

"גברת אשבול!"

"סליחה, לא ענייני, לא ענייני" אמרה מריאנה, חיוך קל עדיין על שפתיה. האנשים שמריאנה לא ניסתה לעשות עליהם רושם גילו די מהר שמשמעות הדבר היא שהיא אומרת כל מה שעולה על רוחה. "אז מה יש לנו היום?"

מאיה עיינה בקלסר. "טוב, יש כמה טפסים שאת צריכה לחתום עליהם-"

"תעברי עליהם. אם הם נראים לך בסדר, את מכירה את החתימה שלי"

"אוקיי. יש כמה דיווחים מוזרים לגבי הקומה התחתונה של הספרייה המרכזית. אנשים אומרים שהם רואים שם רוחות ספרים שרוצות ללכוד אותם שם לנצח"

"נסיכת האבן? כנר הערפל? הרגילים?"

"כן, הגבירה אשבול"

"זה מוזר. זו לא העונה"

"אני יודעת, הגבירה אשבול"

"תגידי לשומרים של הספרייה לתלות שלט אזהרה, אבל לא לסגור את הקומה. זו תקופת מבחנים, אחרי הכל. רק ליתר בטחון, תעדכני בלוח המודעות שזוג הסטודנטים הראשון שיצליח לפתור את הבעיה ולהגיש דו"ח מסודר יקבלו שתי נקודות אימון מעשי. זה לא אמור להיות קשה, וזה טוב לתחרותיות. מה הלאה?"

"אה, הקבוצה ההיא של סטודנטים מתורת הנסתר? זו שנעלמה במטע? היא חזרה אתמול בלילה"

"ידעתי שהם יחזרו בסוף" אמרה מריאנה בסיפוק. "איפה הם היו בחודש האחרון?"

"הם לא זוכרים בדיוק, כנראה היה שם איזה מסע אסטרלי. הם לא בטראומה, ככה זה נראה"

"מצויין. שיעדכנו את המשפחות ושילכו ליועצת, שתמצא להם איזה מסלול חזרה ללימודים"

"טוב, יש עוד בעיה" כחכחה מאיה בגרונה. "הם היו ארבעה כשהם יצאו. אבל עכשיו הם חמישה"

מריאנה נדרכה. היא גחנה קדימה. "והחמישי?"

"הוא לובש את הגלימה הכחולה של האוניברסיטה ומתעקש שהוא לומד כאן, אבל הוא לא זוכר כלום ואף אחד לא זוכר אותו. הוא נמצא כרגע בחדר רזרבי במעונות"

"תקחי שני נוטעים זוטרים ותסגרו אותו באחד החדרים של המגדל הצפוני. תגידי להם לערוך לו בדיקה מקיפה. שיעבירו אותו אחר כך מעל מים, אם הם לא בטוחים"

"לא יכול להיות שהוא למד כאן בעבר?" תהתה מאיה. "היו מקרים"

"בטח, אבל אני נתקלתי ביותר מדי דופלגנגרים ובני פיות מכדי לקנות את זה בעיניים עצומות. בדיקה מקיפה, ורק אז שיסתובב בחוץ בלי השגחה. הלאה"

"האגף לשיוויון חברתי מתעקש שתגיבי לטענות ש-"

"דלגי"

"כמה סטודנטים שנה ראשונה ביקשו מתום לבקש ממני לשאול אותך האם יש סיכוי קטן, פצפון, זעיר ממש, שתגלי להם מה מחכה להם במבחן המעשי ביסודות שמירת המגדל. הם שמעו סיפורים והם די לחוצים"

"אין סיכוי" אמרה מריאנה בהחלטיות. "אבל את יכולה להרגיע אותם. מי שילמד ויתרגל- יצליח. המבחן נשאר ברמה של השנים הקודמות"

מאיה הרימה גבה. "לפני שנתיים איבדנו כמעט חצי מהסטודנטים במבחן הזה"

"סליחה, אבל בפקולטה שלי מצופה מסטודנט להתמודד עם ע'ול בכוחות עצמו. אם הוא מחליט שהוא מעדיף לעבור לאירופה וללמוד כלכלה השוואתית, רק בריאות שתהיה לו. מה הלאה?"

מאיה בדקה בקלסר. "זה הכל, גברת אשבול"

"שום ערעורים? תלונות? איומי מוות? הזמנות לאירועים שאני צריכה להמציא תירוצים להתחמק מהם?"

"לא, הגבירה אשבול. זה השבוע הראשון של תקופת מבחנים"

"אה, בסדר גמור"

שתיקה מביכה. מריאנה הגניבה מבט לעבר הספר שלה. היא לא הספיקה לקרוא יותר מפרק או שניים ביום. היא הייתה באמצע המתח-

"האיש ההוא עדיין בחוץ, הגבירה אשבול" העירה מאיה ברוב משמעות.

"אני יודעת, מאיה"

"ואין לך פגישה בשעה הקרובה" הוסיפה מאיה.

"אני יודעת"

"אולי כדאי-"

"אוקיי, אוקיי, תכניסי אותו כבר" התרגזה מריאנה. מאיה הייתה מופת של יעילות וחריצות, אבל מדי פעם היא יכלה להיות, במתכוון, קוץ שקט ומנומס בישבן. דם שטריני, אחרי הכל.

מאיה פתחה את הדלת, והאיש נכנס. "הנוטעת השומרת, שמי דניאל שלום, ראש המשרד לרישוי מאגי"

מריאנה הרימה גבה. "פקיד ממשלתי? אתה תרצה לפנות לנשיאה, אם יש איזו בעיה"

"לא, לא, הפנו אותי אלייך אישית" אמר דניאל. "אני צריך לפתור בעיה שאני לא ממש מבין אותה. תלמיד לשעבר אמר לי שאת מתמחה בפתרון בעיות"

"איזה תלמיד?" שאלה מריאנה.

"אהרון קדמי"

"הוא צריך לדעת, הוא כמעט פוצץ את המקום הזה בשנה האחרונה שלו" אמר מריאנה, משועשעת כמו שאפשר להיות משועשעים מדברים כאלה רק ממרחק של עשר שנים פלוס. "אז מה אתה צריך?"

"מממ…" מלמל האיש, והביט על מאיה. "העניין הוא… מדובר בנושא רגיש ו-"

"מאיה?" שאלה מריאנה. "מר שלום בוודאי צמא, תואילי למלא עבורו כוס מים מהמעיין שמחוץ לקמפוס?"

מאיה ניגשה לשידה בקצה המשרד, נטלה כוס זכוכית ומילאה אותה מים מקנקן, שהיה מלא לפחות עד מחציתו. "למזוג גם לך, גברתי?"

"אין צורך" אמרה מריאנה, מחווה כלפי הפקיד מחווה של "נו, ראית שניסיתי". מאיה הגישה לו את הכוס וחזרה לעמוד ליד מריאנה בהבעת ניצחון. אומרים שהסקרנות הרגה את החתול, אבל מאיה הניחה שכל עוד היא נשארת בצורה האנושית שלה היא תהיה בסדר.

"נו, חשבתי שהיה לך משהו לומר?" זרזה מריאנה את העניינים, כי מר שלום התקשה להגיב. הייתה לה השפעה כזו על אנשים.

"כן. יש לנו- למשרדים הממשלתיים, אני מתכוון- איזו בעיה עם… טוב, אני לא מבין ממש בתחום, אני מומחה בניהול, לא במאגיה ממש. מה את יודעת על דרך הפעילות של סימנים מאגיים?"

 

מריאנה נכנסה לאודיטוריום, והקהל כולו השתתק. כולו חוץ משתי סטודנטיות בפינה, שהמשיכו להתקשקש על משהו שסטודנטית שלישית עשתה אתמול. היא הזעיפה פנים. בעבר כל הסטודנטים היו מבועתים ממנה לפחות עד סוף הסמסטר הראשון. האם התלמידים נהיים נועזים יותר? או אולי היא התרככה?

היא הניפה את המטה והכיסאות התפרקו. שתיהן נפלו על ישבניהן, מייללות בכאב ובהפתעה. לקח לה זמן לבנות את הלחש, והוא לא יעבוד מחוץ לאולם הזה, אבל הן לא יודעות את זה, וזה טוב למוניטין.

היא ניגשה ללוח. "בוקר טוב. גברת קליגר לא מרגישה טוב, אז אני מחליפה אותה היום, לבקשתה. היום בקורס מבוא למאגיה תיאורטית אנחנו נדון באחד התחומים המרכזיים ביותר של המאגיה: מסמן ומסומן"

היא השתהתה לרגע כדי לקבל התלחשויות נדהמות. הם לא קרו, אז היא שלפה גיר וציירה מערך פשוט של קווים מפותלים על הלוח. "מישהו יכול להגיד לי כתבתי פה?"

מישהו אמיץ במיוחד הרים יד בהיסוס.

היא הצביעה עליו במטה, וכולם באופן אוטומטי תפסו מחסה. "אתה"

"אש, הנוטעת" הוא ענה.

"אתה יודע לקרוא! אבל אתה עדיין טועה. מישהו אחר?"

מישהי בשורות האחרונות אמרה: "המילה אש, הנוטעת. בשפה העברית"

"בדיוק" הנהנה מריאנה. "האש חמה, האש מאירה, האש שורפת ומתפשטת, אבל המילה אש לא עושה אף אחד מהדברים האלה. המילה אש היא סימן. אתה מסתכל עליו ואתה חושב על המסומן- שהוא הדבר האמיתי- אבל אסור להתבלבל בין השניים. הלאה"

מריאנה כתבה מערך סימנים נוסף על הלוח. "מה ציירתי עכשיו? אתה שם, שיושב ליד החלון ורוצה לעוף מכאן כציפור דרור"

הסטודנט התנער מחלומותיו בהקיץ. "המילה אש באנגלית"

"אכן. זה לא מוזר? יש לנו כאן שני סימנים- שני חותמות, אם תרצו- שמייצגים אותו דבר. שני סימנים שונים לגמרי למסומן אחד. למוח שלכם לא אכפת איך נראות האותיות או באיזו שפה הם. המילה הופכת לסימן ברגע שמישהו הופך אותה לכזו. איש מערות מצביע על אש ונוהם, ואיש מערות שני עוקב אחריו ועושה את החיבור. וזה מוביל אותנו לסימן הבא בתור-"

היא ציירה מערך מפורט ביותר של סמלים. "מה עכשיו? מי יכול לקרוא את זה?"

שתיקה.

"נו, בחייכם. זה חומר של בגרות!" טענה מריאנה. טוב, זה לפחות היה בבגרות שלה, אי שם בעבר הרחוק כשהייתה צעירה וידידותית. הרבה מים עברו בירדן מאז.

בסוף מישהו אמר: "זה חותם האש הכנעני. ההגבלות סביבו הן אשוריות"

מריאנה הופתעה. "מצויין! מי אמר את זה?"

יד התרוממה מהשורה הראשונה. היד הייתה שייכת לנער ממושקף ונבוך משהו.

"מה שמך?"

"אורי"

"יפה מאוד, אורי. לא הרבה היו מזהים שסיגיל ההגבלה ממקור שונה" אמרה מריאנה, מתרשמת בניגוד לרצונה. "איך ידעת את זה?"

הבחור מלמל משהו על התחביבים שלו. הסטודנטים האחרים בהו בו בתדהמה. מחמאה ממריאנה אשבול? לסטודנט שנה ראשונה? זה לא מסוג הדברים שקורים.

"כמו שאורי ציין, מדובר כאן בחותם אש. למעשה, חותם אש מהראשונים המתועדים בהיסטוריה. כמו שאתם יכולים לראות, גם כאן יש המון קווים ופיתולים ועיקולים, אבל זו למעשה מילה. מילה כמו כל מילה אחרת, בהבדל אחד"

מריאנה הקישה על המילה העברית במטה, ואז על המילה באנגלית. כשהקישה על החותם בקעה מהלוח להבה כחולה יציבה. הקהל פלט קריאות התפעלות.

"מאגיה, רבותי, היא הקשר בין מסמן למסומן" הכריזה מריאנה. "לא רק באמנות החותמות, בכלל. הקשר בין תנועת הכוכבים לגורלם של בני האדם, הקשר בין שד כרעיון לשד מהלך על שתיים, הקשר בין המעשים שלנו בעולם הזה להשלכות בעולם שאותו אנחנו יכולים לתפוס רק בקושי. למין האנושי יש יכולת לקחת דברים כמו גורל, רוחניות, נשמה, ולסמן אותם במילים בודדות. ליבת המעשה המאגי היא להשתמש בקשר הזה. אין שום דבר מיוחד בציור הזה עם המשולשים והפיתולים מלבד העובדה שהקסם מזהה אותו. אני ביקשתי מהטבע אש, והוא ציית. כל כישוף שתראו אי פעם, כל השבעה או שיקוי או חיזיון, כולם מתבססים על עיקרון דומה. קשר סימביוטי בין כוחות הטבע לבין אוסף של סמלים מעשה ידי אדם. שאלות?"

"מתי השפה הזו נוצרה?" שאל מישהו. זה היה אותו אורי, ממקודם.

"חותם האש הכנעני הוא בן ששת אלפים שנה" הרצתה מריאנה. "הוא התפתח משפה מאגית קדומה יותר, שהגיעה מדרום מסופוטמיה"

"אני מתכוון השפה הראשונה. איך היא קרתה? איך מישהו הצביע על אש ונהם, והטבע הבין למה הוא מתכוון?"

"הו" השתתקה מריאנה. "זו שאלה מצויינת. כל החוקרים תמימי דעים בנושא"

"באמת?" שאל אורי בחשדנות.

"כן. כולנו מסכימים שלאף אחד מאיתנו אין שמץ של מושג"

 

"יש מספר חותמות עתיקים ממש, שאף אחד לא יודע מה מקורם, שמכונים סיגיל שניראי" הסבירה מריאנה לפקיד שמולה. "עליהם התבססו במשך השנים כל שפות המאגיה השונות במהלך העולם. זה תהליך של שרשראות סימון, בעצם. קובץ של סימנים מאגיים מקבל סימן משלו במצריים העתיקה, משם איזה ממציא יווני מפתח פרוטוקול נוח ומסמן אותו בסמלים שלו, וכעבור מאות שנים אנחנו משתמשים בשפות מודרניות שכל רונה בהם התפתחה למה שהיא היום. אתם משתמשים, אני מתכוונת. אנחנו משתמשים בכל השפות כאן באוניברסיטה. הדיון הזה עתיד להוביל לאנשהו?"

"כן. יש לנו בעיה קטנה עם השפה המאגית שלנו"

"הסיגלדריה הישראלית הממשלתית? שפה חביבה. קצת חסרת דמיון, אבל טובה לצרכים תעשייתיים, אני מניחה. מה איתה?"

"אנחנו חושבים שמישהו עורך אותה"

מריאנה נעצה בו מבט צר. "עורך? אתה מתלוצץ"

"אני לא מתלוצץ, הנוטעת. רבע מהמערכות שלנו חדלו לעבוד, והמשותף לכולם הם שכולם כללו את הסימן הזה-" הוא הושיט לה פתק ועליו סימן פשוט וחד זוויות. "אנחנו מטייחים את זה בינתיים, אבל הסיכוי שהם התקלקלו בו זמנית במקרה קטן מדי. מישהו הסיר את הסימן הזה מהשפה"

"הסיר את הסימן? לא ייאמן"

"דיברתי עם מישהו אצלנו, הבנתי שזה אפשרי מבחינה תיאורטית"

"אה, תיאורטית אין קל מזה" העירה מריאנה. "כל מה שצריך זה את הליבה- המילון המקורי של השפה. ברגע שמישהו יודע את הסימנים שמאפשרים גישה לשפה, הוא יכול ליצור מעקף ולשבת לערוך אותה כרצונו על קלף בקצה השני של העולם. אבל בשביל זה אף פעם לא חושפים את שני החלקים של המילון בו זמנית, שותלים אותיות פנימיות בלוח חמר, דברים כאלה. זה אמור להיות בלתי אפשרי לפרוץ לשפה מוגמרת"

"אה-"

"לא עשיתם שום דבר מאלה, מה?"

"ובכן-"

"אני לא יודעת על מה אני משלמת מיסים, באמת"

"תראי, אנחנו עובדים על זה עכשיו" התפרץ הפקיד. "וראשים יעופו, תאמיני לי. אבל אני צריך לפתור את הבעיה הזו, ואני צריך אותה עכשיו, כי אלפי מערכות ממשלתיות נמצאות בשליטה של מי שפרץ לשפה. הוא יכול למחוק עוד סימנים, או יותר גרוע. הוא יכול לשכתב"

מריאנה דמיינה את זה. אלפי מערכות, מלאות סימנים מאגיים צפופים. לסימנים לא היה ערך כשלעצמם, רק כתלויים בשפה. הם יכלו לומר "תקלוט את אלפי התשדורות האלה ממערך בטא ותעביר אותם סינון רביעי במערכות המשנה" אבל גם "תתלקח ותהרוג את כולם" באותה מידה.

"מי יכל לראות את המילון? בחודש האחרון, נניח?"

"אלפי מבקרים. בעיקר לקוחות שאיבדו את הדרך, אבל לפעמים אנחנו עורכים סיורים באיזור. השפה הזו היא פיתוח ישראלי מיוחד, זה רק טבעי שאנשים ירצו לראות את המקור ההיסטורי שלה"

"מכתב כופר? הפורץ יצר קשר?"

"לא"

"מה לגבי חיזוי? זו לא שיטה אמינה, אבל זה לפחות יתן לכם כיוון"

"דיברנו עם האנשים של המשטרה, וכמה אנשים של השירות הסכימו לחזות עבורנו בשרי שמן וביצים. אין לנו שם, אבל אנחנו יודעים בערך איפה מגילת המעקף נמצאת עכשיו"

"אז תלכו לחפש שם" התערבה מאיה. "איפה זה?"

דניאל שלום חייך בקדרות. "איפשהו כאן באוניברסיטה"

 

"הייתי רוצה לדבר על סימני ההגבלה האלה שבצדדים. הם חשובים" אמרה מריאנה. היא הקיפה בעיגול את הסמלים מסביב לחותם האש. "יש אנשים שמסתובבים באוניברסיטה שיטענו שהסימנים האלה לא נחוצים, שהם מחלישים את הכישוף והם, אם לצטט, "מאגיה של עורכי דין". ראשית, לפני שאסביר למה הם טועים, רק אציין שיש פחות ופחות מהאנשים האלה בכל שנה, ויותר ויותר כיתות שבוערות באש נצחית. זה לא צירוף מקרים"

היא העבירה מבט חמור על פני הכיתה. היה לה חוסר סבלנות מוחלט לשטויות, בעיקר כי שטויות של מכשפים מתלמדים היו הבעיה שלה בלעדית.

"אם תצרח אל הטבע אש, אתה תקבל אש. אתה לא תוכל לשלוט בה, לרסן אותה או להגביל אותה. זה חביב עבור נווד במדבר שצריך לבשל את הגמל שלו, אבל חברה מפותחת מאגית לא יכולה להתבסס על קסם פראי. במקרה של החותם הזה, סימני ההגבלה באים לשלוט בעוצמת האש-" היא הצביעה על קבוצת סימנים אחת. "-גודל הלהבה-" הצביעה על שנייה. "-והכיבוי" אמרה, מטה את השרביט. הלהבה שבקעה מהחותם כבתה מיד. "מכשירי קסם מודרניים, מהסוג שכולכם משתמשים בו בבית, מלאים בחותמות משנה זעירים כמו אלה שפה. אם נדבק בדימוי המשפטי, אז החותם של האש לבדו הוא הבטחה על חתיכת נייר לקבל קסם, המערך המאגי הוא חוזה בן שמונים עמודים ואינספור סעיפים, הערות שוליים והצהרות של שני החתומים מטה. אני לא אפרט יותר על הצד הטכני- גם ככה כשתגיעו בשנה הבאה לקורס "סיגלדריה מעשית" תלמדו כל כך הרבה כאלה שתרצו להקיא- אבל אני ארצה להדגים לכם בניסוי. זה לא בחומר הקורס, אבל אני חושבת שזה חשוב"

היא ציירה מערך מורכב של רונות על הלוח. זה לא היה מערך תקני. היא גם ציינה זאת. "אם תגישו מערך כזה לגברת קליגר, אתם תקבלו מכות. השתמשתי כאן במספר שפות שונות- חלקן מבוססות על השפה האוניברסלית התקנית, כמו רוב השפות המודרניות- וחלק שלא יופיעו מחוץ לספרי לימוד. זה נראה כאילו זה לא עומד לעבוד, אבל למה לא, בעצם? הטבע הוא רב לשוני: אכפת לו רק מהסימן והמסומן, לא מאחידות לשונית. אם הייתי עושה טעות, אפילו בסימן אחד, כולנו היינו מתים. אבל אין סיבה לדאגה. עשיתי את זה מאות פעמים-"

היא הקישה על החותם באיטיות. כמה תלמידים עצמו את נשימתם, אחד כמעט נמלט החוצה, אבל לא קרה כלום. היא עטתה הבעה מבולבלת והקישה שוב, אך שום דבר לא קרה. התלחשויות החלו להשמע.

"טוב, לא ציפיתי לזה, אבל ניחא" אמרה מריאנה בעליזות מאולצת, מוחקת את המערך. "נמשיך להצגת כמה מהחותמות הבסיסיים. אגב, אורי?"

הוא קפא במקומו בדרכו חזרה לכיסא.

"אודה לך אם תדבר איתי אחרי ההרצאה. אני רוצה לדבר איתך על משהו"

 

"אז החותם" אמרה מאיה, מנסה להבין את השתלשלות העניינים, זמן מה מאוחר יותר. "הכיל את הסימן ההוא שהתקלקל? וכל יתר התלמידים בכיתה ידעו שאין להם מה לדאוג, כי את מכירה את החומר, אבל הוא ידע שלא משנה מה תכננת, זה לא יעבוד כי הסימן הזה יצא מהשפה. אז הוא היה היחיד שנכנס לפאניקה שסיפרת שזה חותם מסוכן. הוא בטח הופתע כשלא קרה כלום"

מריאנה גיחכה. "בחור מסכן. נשבר בחקירה כמו זרד יבש. הוא לא טרוריסט או משהו, סתם מעופף. יש לו זכרון צילומי, ככה זה נראה, והוא כתב הרחבה לשפה בלי להבין שהוא משכתב את הדבר המקורי ולא עותק. אחר כך הוא הבין שזה מה שהוא עשה ונבהל, אבל הוא לא ידע מה לעשות עם המגילה. הוא קבר אותה במקום הכי עמוק שהוא יכל למצוא, איפה שהיא תהיה מוגנת ויבשה ואף אחד לא יתעסק איתה יותר ממה שהתעסקו איתה כבר"

"הספרייה?"

"יש מקום טוב יותר? לא פלא שרוחות הספרייה התרגזו, דוחפים להם כזה דבר למדפים בלי קטלוג מסודר. תורידי את המשימה הזו מלוח המודעות, אגב. כבר שישה סטודנטים הגיעו לזקוף את הפתרון לזכותם"

"יבוצע. איך בכלל ידעת שהוא יהיה באולם? האוניברסיטה ענקית"

"את יכולה לדמיין לעצמך אסטרולוג שמתעסק עם שפות מאגיות? זה היה חייב להיות מישהו מהפקולטה שלנו או מהפקולטה לסיגלדריה, מישהו שיודע הרבה על חותמות אבל חסר את ההשכלה הפורמלית. שיחה עם הנוטעת שומרת המפתחות גילתה ששנה ראשונה אצלם עשו סיור במשרד לרישוי, אז זהו זה. איפה הראש משרד ההוא, באמת? הוא הלך סופית?"

"לא יודעת. הוא מיהר להסתלק אחרי שנתתי לו את המגילה, אבל לא נראה לי שהוא השתכנע שאת 'פשוט ממש טובה בלמצוא דברים', והוא ממש רוצה למצוא שעיר לעזאזל. אני חושבת שהוא יחזור אחרי שהלחץ יירגע, ינסה לחקור אותך קצת לגבי הפורץ"

מריאנה גיחכה. "שינסה כמה שהוא רוצה. זו אוניברסיטת צפת, אם אנחנו ניתן למשטרה להכניס לכלא כל מי שגורם לכמעט אסון, לא יישארו לנו מספיק סטודנטים לתואר שני. בטח שאני לא הולכת לתת להם נוטע זוטר לעתיד, אולי אפילו נוטע בכיר"

"עד כדי כך?"

"בחור שמשחזר שפה של אלף סמלים מהזכרון רק בשביל הספורט? שיושב בכל הרצאה בשורה הראשונה? שמקשיב למרצה אפילו אחרי שהיא אומרת 'זה לא בחומר הקורס'? כל הסימנים שם. יש לנו אקדמאי לעתיד, אני מתערבת איתך"

ובשביעות רצון לקחה מריאנה את ספר המתח שלה ופתחה אותו. אחרי שעות של סימנים מאגיים, חברתיים ופסיכולוגיים, היא הרוויחה ביושר חצי שעה של עברית פשוטה.