תמיכה רגשית
(אזהרת התייחסות אל פגיעה מינית, אל קפיטליזם, אל ונדליזם ואל בדידות. בנוסף, אם זה לא ברור אציין מפורשות שהסיפור הוא בדיוני)
ליאני ראתה את הדרקון בפעם הראשונה מאחורי ספריית מדעי החברה. היא נכנסה באותו בוקר בשער הרחוק כדי ללכת בדשא. היא אהבה ללכת בדרך הארוכה שבה לא פגשה אנשים. אהבה לשמוע את הכנרים מתאמנים בבניין המוסיקה. הדשא היה מעט בוצי, היא השתדלה לא לדרוך בחלקים הרטובים – ופתאום, מולה – דרקון.
הדרקון חפר בחוטם בערימת חומרי בניין, זנב מקופל ואוזניים שמוטות. כשהתקרבה הוא נדרך והחליק משם, נדחף בפאניקה בין חלון פתוח לעיקול בבניין, ונעלם. ליאני נשארה קפואה במקומה לרגע. איך יצור גדול כל כך פשוט הופיע, ופשוט חמק משם?
בעולם המבודד שמאחורי הספרייה, זה לא הרגיש מוזר. אבל היא ידעה שכשתכנס לספרייה אפילו היא לא תאמין לעצמה שזה קרה. הרגע הקסום שלה ירמס באורות חזקים, שקיות סגולות ודושבאגז ממנהל עסקים.
ליאני רצתה להאריך את הרגע, ולמצוא דרך להודות עליו. היה לה חטיף ממה תמרים ואגוזים, שתכננה לאכול אחר כך בקומה שבה אסור לאכול אבל טיפה מותר. היא פתחה את החטיף, והניחה על העטיפה, שלא יתלכלך. אולי דרקונים אוהבים קשיו. בשביל חיה גדולה, אולי חטיף ממה הוא יותר כמו סוכריה, או מסטיק.
בזמן שהתרחקה משם, היא תהתה אם היא דמיינה דווקא דרקון כי עכשיו כבר אין לה מה לפחד מדרקונים. הוא לא ייקח אותה אחרי מה שקרה. "דרקונים מיזוגניים" מלמלה לעצמה. היא ניסתה לא לחשוב על זה. אף אחד לא צריך עוד התקף חרדה באמצע האוניברסיטה. ובטח לא כשהחוג מנסה לצייר אותה כמשוגעת לוועדת המשמעת, לגרום לה להשמע כאילו המציאה. היא לא צריכה שמישהו יראה או יצלם את זה. התקפי חרדה – רק בבית! פקדה על עצמה ונכנסה לספרייה.
–
ליאני חזרה בסוף היום כדי לבדוק. החטיף נשאר בלתי אכול.
–
ביום למחרת היא בדקה שוב – והחטיף נעלם, עם העטיפה. ליאני הרגישה אשמה כלפי צוות הנקיון שסידר אחריה. היא והשטויות שלה. במקום שהיא תעזור לאנשים שחיים בעוני, הם מסדרים אחריה בשביל כלום כסף, יופי.
ליאני לא אהבה שעושים בשבילה דברים. לא רצתה לספר ליותר מדי אנשים על מה שקרה. רצתה רק לישון בדירה השכורה שלה בנתניה ולשכוח. וועדת המשמעת משכה פגישה אחרי פגישה, ביקשה כאן מסמך נוסף, שם מכתב מומחה, וכלום לא קרה. היא כבר לא ידעה למה רצתה להיות באוניברסיטה. לא בהרגשה. זכרה קונספטואלית שרצתה לכתוב מאמרים, לעשות שינויים לטובה בעולם העסקים. רצתה ללמוד מנהל עסקים כדי לפתוח הזדמנויות אחרות, חדשות, יותר טובות.
–
ההורים דאגו קצת, הביאו אוכל כמה פעמים במהלך שאר הסמסטר– אבל כל עוד ליאני נשארה בלימודים, ובתואר עם עתיד – לא באמת היה להם משנה.
–
הסמסטר כבר הסתיים, ללא דרקון. הגוף שלה בערך התרגל סוף סוף לציפרלקס, אז היו לה פחות בחילות מוזרות, והתקפי החרדה פחתו. היא עדיין לא היתה מסוגלת להכנס לבניין רוב הזמן, למדה בספרייה או בבניין שרת. האיחורים והחיסורים שלה לשיעורים בבניין מנהל העסקים הצטברו. זה היה עוד משהו מלחיץ לא לחשוב עליו.
היה לה מבחן בשיווק וחקר ביצועים, ועבודה לכתוב לקורס הכי משעמם בעולם, אסטרטגייה והתנהגות ארגונית. היא בחרה בקורס מלכתחילה ושמה עליו הרבה נקודות בבידינג, בתקווה שהוא יהיה מעניין. דמיינה שתלמד איך פועלים תככים בממלכה או מהלכים צבאיים מתוחכמים בשביל ספר הפנטסיה שרצתה לכתוב ב'נאנו'.
אבל בסוף אפילו לא היה לה זמן להשתתף ב'נאנו' השנתי, עם כל המאמרים שהיה צריך לקרוא. ועם — הכל. היא לא הגיעה אפילו ל- 1667 המילים הראשונות, חודש שלם. הקורס לא לימד אותה אסטרטגיות מרתקות, אלא בעיקר לשנוא קפיטליזם עוד יותר. ואז היא נתקעה עם התחייבות לכתוב סמינר.
–
ליאני קיללה את עצמה – של – העבר שהציצה החוצה לגשם והחליטה פשוט ללמוד עד הבוקר בספרייה. למה לא היתה יכולה להתאמץ ולנסוע הביתה? לישון במיטה שלה במקום לעשות לילה לבן של סמינר?
אולם המחשבים של הספרייה היה ריק כמעט לגמרי. חבורת סטודנטיות התבדחו בערבית. סטודנט אחר הראה לחבר משהו בטלפון. הוא ניגן את הוידאו בווליום שגרם לליאני לרצות לעקור אברים כלשהם מאיפשהו – שלהם, שלה, זה לא משנה כבר בשתיים וחצי בלילה.
היא לא הצליחה להתרכז בקריאה על המסך. הדפיסה את המאמר, וחזרה אל עמדת העבודה שלה. ניסתה להתרכז ולקרוא.
היא ניקרה חורים קטנים עם חוד העט – בכל מקום שבו המאמר אמר משהו איום. המאמר השווה אנשי עסקים לכרישים, נמרים ודרקונים, כאילו העבודות המרושעות הקטנות שלהם הן מעשים אמיצים. כאילו הן נותנות לאנשים כאלה זכות לפגוע במי שהם רוצים. לפי המאמר, מקומות עבודה צריכים לפרסם שהם מספקים חדרי הנקה לאמהות. זה גורם לתחושה טובה אצל כלל העובדים, וייתכן שאפשר לצאת בהשקעה מזערית או אפילו לא להאלץ לספק חדר הנקה בסוף.
היא נטשה את הדף והלכה לחפש קפה. המכונה שוב לא פעלה. המכונה האוטומאטית כבר לא היתה שם. וברור שהאיש בדוכן הקפה הלך הביתה לישון כבר לפני שעות. זה השאיר את המכונות מאחורי בניין טרובוביץ'. בגשם.
היא ניסתה לרצות לוותר ולחזור אל המאמר.
הדף בעמדת העבודה שלה היה מלא חורי עט קטנים, והשניים עם הוידאו עברו לדבר בקול על בחורות.
הרוח בחוץ העיפה וניפחה את החולצה שלה כמו גלימה, והאוזניים שלה קפאו כמעט מייד. העלייה היתה רטובה, והקרוקס שלה קצת החליקו. מי ממציא נעלי ימאות שמחליקות על מים? טיפות הרטיבו את הגרביים שלה דרך החורים. הכל היה חשוך מאד, סוער ועלים עפים. היא חששה לרגע, מה תעשה אם אותו מרצה שלא רצתה לחשוב עליו, יופיע פתאום פה, בחושך. אמרה לעצמה שזה בדיוק לא מה שקורה באמצע הלילה בגשם. זה קורה במשרדים פרטיים. בחוץ, בגשם, היא היתה לבד, ובטוחה.
היא הרגישה בטוחה. כל העולם היה מלא ברוח ואוויר, בלי אורות בוהקים וטלפונים מעצבנים ומאמרים. היא הרגישה כמו גלדריאל, או כמו אחת הדמויות של אלפונס מוחא, שיער כמו הילה של ארט נובו מרחף סביבה.
המכונה לא רצתה את המטבע שלה ולא הצליחה לקרוא את הכרטיס, עוד נסיון ועוד נסיון והיא קיוותה שהיא לא משלמת על כל זה. האנשים מהמאמר היו מרוצים מדי אם כן. בסופו של דבר היא הצליחה לקנות בקבוק זירו – קפוא אבל מלא בקפאין טוב ומתוק – ופנתה לחזור אל הספרייה ללילה.
כשהסתובבה אל מגרש החנייה, ברק השתקף בעננים. צללית עצומה של דרקון מילאה את השמיים. ברגע הבא, הצללית נעלמה, אבל ליאני שמעה יללה קטנה עצובה, וקולות משיכת רגליים בבוץ. משהו בה התכווץ, השתתפות בצער. היבבה נשמעה כל כך בודדה ומיואשת.
ליאני חזרה אל המכונות. בעולם המוזר שבו כל זה היה לה הגיוני, היא ניסתה לנחש מה דרקון ירצה אולי לאכול. צ'יטוס? פסק זמן? אלה היו ניחושים גרועים כמו כל ניחוש אחר. ליאני קנתה את אלה, וגם ארטיק בננה, שיהיה בשביל החלבון. היא הניחה אותם על העטיפות ברחבת הכניסה והתרחקה. לאחר מחשבה, חזרה במהירות והשאירה את העשרים שקלים שהיו לה במטבעות, התנצלות קטנה על הבלגאן לצוות הנקיון של הבוקר.
היא חיכתה בשיחים של טרובוביץ'. השיער נדבק לה לפנים, והחולצה כבר היתה כבדה מדי ממים להתנפח ברוח. אחרי כמה דקות, צל בגודל כלב ניופאונלנד התגנב אל הממתקים. הוא ריחרח מרחוק, מקרב את החוטם מעט מעט – ואז במהירות טפח על הארטיק, נבהל מהקור, ונרתע לאחור בקפיצה. שוב, לאט לאט, הצל קירב כפה יחידה, ואז במהירות פתאומית חטף הכל וברח אל מחוץ לאור הבניין.
ליאני היתה מאושרת. מאושרת במידה שהיא התקשתה להצדיק לעצמה. דרקון! דרקון אכל את הארטיק שהשאירה!
בימים הבאים, ליאני השאירה אוכל לדרקון כל לילה. היא ניסתה ירקות, בשר, מי סוכר – מה שהצליחה להכניס בלי יותר מדי שאלות חטטניות בשער. הדרקון לקח איתו מה שהשאירה. היא ראתה אותו מכרסם בשתי שיניים קטנות את קצה אחת העטיפות. הוא תמיד לקח גם את המטבעות של צוות הנקיון.
ליאני החליטה שזה בסדר, היות שהוא באמת מי שמנקה את הבלגאן.
היו לו רגליים עם טפרים מוזרים, קצת כמו ידיים אנושיות או רגלי תרנגולת. היו לו שיערות שפם מעט מדובללות, שלעולם לא נראו ישרות ומסודרות. הן הזכירו לליאני דמויות מצויירות מחושמלות. היא תהתה אם השיערות מתקרזלות מחום להבות שאולי יש לדרקון בגרון.
יום אחד, המתינה לליאני הפתעה במקום שבו נהגה להשאיר לדרקון את האוכל – כיסא משרד שבור. הדרקון פסע סביבו בגאווה, מרוצה מהמתנה שהביא לה. ליאני נזכרה שקראה שעורבים מביאים לעיתים מתנות כתודה, כסימן של קרבה וקהילה. או משפחה. שעיניה הוצפו בדמעות טפשיות. בוכה על כיסא משרד. לא היו לה הרבה אנשים בחיים. היא לא זכרה מתי בפעם האחרונה נתנו לה מתנה אמיתית בלי כובד של מחוייבות.
עם הזמן, הדרקון התחיל להרשות לליאני להתקרב אליו יותר – ואפילו התחכך בה. האף שלו היה מחודד, קר ומבריק. היו לו כמה שורות שיניים חדות, והוא נהג לאחוז בהן את ידה של ליאני. הוא לא נשך – אבל היא החליטה שאפילו אילו הוא היה נושך, זה היה שווה הכל.
בארבע באחד הבקרים , כשכל מי שהתכוון ללכת כבר הלך, ולפני שצוותי הבוקר של האוניברסיטה מגיעים, ליאני הגניבה את הדרקון אל תוך הספרייה. למען האמת, זה היה יותר קל משהיא ציפתה. דלתות הספרייה הרחבות נפתחו בקלות, והדרקון נכנס ורחרח את עגלת הקפה הנעולה. "סורי", ליאני הסבירה, "אי אפשר לקנות פה עכשיו, האיש לא בא היום". הדרקון איבד עניין. הוא עבר לרחרח את לוח המשחק הגדול שבספרייה, וחבט כלאחר יד בכלי משחק. ליאני צחקה. מיץ, חתול הספרייה, התקרב בעניין גם הוא, אבל הדרקון נרתע. אפילו דרקונים לא רוצים להסתבך עם חתולים, מסתבר.
הדרקון גלש במורד המדרגות הספיראליות הגדולות, וכרך את זנבו סביבן. למטה, בחדר הפופים, הדרקון התחפר בין ומתחת לכריות. זו היתה הפעם הראשונה שליאני ראתה אותו רגוע. החלק בה שנחמץ כששמעה לראשונה את הדרקון מייבב, נרגע גם הוא. הדרקון נרדם בערימה הרכה, וליאני הרגישה את עצמה נושמת עמוק כמו שלא נשמה במשך חודשים.
"דרקון קטן, מאיפה באת?", שאלה אותו מבלי לצפות לתשובה. אולי כל הבנייה שהאוניברסיטה עברה עתה מסביב הבריחה אותו מתוך מחילה, או גרמה לו לבקוע אחרי תקופה רדומה. היא שמחה שפגשה אותו, שמחה להיות בחיים שלו.
היא עדיין לא הצליחה לכתוב את הסמינר. היא ידעה בדיוק מה הכרחי לכתוב בשביל ציון. אבל משהו בה התמרד נגד כתיבת המילים הנכונות, שכל כך לא האמינה בהן, היה לה ברור שהיא חייבת – במיוחד כשגם כך היא היתה בצרות בחוג. אבל זו לא היתה היא. המחשבה על תיבת המילים הנכונות גרמה לה לרצות להעלות באש את כל העולם.
ליאני והדרקון בילו לילות סודיים יחד, בחדר הפופים של הספרייה. הדרקון החביא מתחת למזגן את אוסף המטבעות שלו. היא הביאה לספרייה צעצוע מחנות חיות, מקל שבקצהו נוצות. הדרקון נהנה לרדוף אחרי הנוצות. כשהן נכנסו לנחיריו הוא היה מתעטש, עיטושים קטנים וגבוהים שגרמו לליאני לצחוק.
פעם שאלה אותו למה הוא מיודד איתה, אם דרקונים אוהבים בתולות דווקא. המבט שנתן בה היה כל כך חד שהיא היתה די משוכנעת שהוא הבין. הוא התחכך בה וכירבל סביבה את זנבו, מגונן. העשן שעלה מנחיריו גרם לה לתהות לראשונה אם בספרייה קיימים גלאי אש.
כמה ימים לאחר מכן, התגלתה תאונה מוזרה במגרש החנייה. גג המכונית של מרצה מסויים שליאני לא רצתה לחשוב עליו, התעקם איכשהו. ו כאילו נחת עליו סלע גדול, מישהו אמר.
ליאני הלכה לבנק והביאה לדרקון את כל המטבעות שהסכימו לפרוט בשבילה.
הוא נהג להתכרבל אליה, נהנה מהחום. ליאני הניחה שהוא בעל דם קר וזקוק לחימום לפעמים. לפעמים שימושי להיות יונק, ליאני חשבה לעצמה. במיוחד כשחורף. היא אהבה ללטף את הדרקון ולדבר אליו. הקשקשים שלו היו חלקים מאד, שחורים-כחולים מבריקים וכמעט שקופים. ליאני אהבה לחבק אותו ולהרגיש את העור נע מתחת לקשקשים.
ליאני קיבלה הודעה שאם לא תגיש את הסמינר, תצטרך לעשות את הסמסטר כולו מחדש. הם השתמשו בחיסורים ובאיחורים כתירוץ, אבל לא זאת היתה הסיבה. לא באמת. והיא ידעה שהם ידעו שהיא יודעת, שזה בגלל שהיא התלוננה.
היא בכתה, ובכתה, וחיבקה את הדרקון – אבל מה באמת אפשר לעשות. האוניברסיטה תעשה מה שהאוניברסיטה תעשה.
לאחר כמה ימים של בכי, התחבטות ונסיונות כושלים לכתוב, ליאני לחשה לדרקון. "נדמה לי שאני עוזבת את האוניברסיטה. אתה היחיד שגורם לי עוד לרצות להיות כאן בכלל". הדרקון קפא, קשקשים קשים. "אתה מוכן לבוא לגור איתי?" ליאני המשיכה ושאלה. "שנהיה משפחה?".
הדרקון חיכך כלפיה חוטם, אף אל אף בעיניים עצומות.
לאחר מכן, בלסת נעולה, הדרקון נעמד. הוא לא נראה עכשיו בגודל של כלב, הוא נראה גדול ועצום ומפחיד. הוא דהר דרך דלת הספרייה והחוצה, ליאני אחריו. הדרקון המריא ועף מעל ליאני, והרוח ניפחה את שיערה כמו גלימה, כמו עלמת האביב בציור של מוחא. קלילה כמו עלי הכותרת של עלמת הפירות, שמלה רכה של סילסולים סביבה.
ליאני לא פחדה. היא הרגישה חיה ומלאת התרגשות, ואהובה.
הדרקון נסק אל מעל לאוניברסיטה, מעל לבניינים – ובפעם הראשונה ליאני ראתה את כל גופו מתלהט ועומם. זוהר ענברי אפף את הדרקון, וכולו נגהה כשנע לכיוון בניין החוג למנהל עסקים.
—
ליאני התיישבה בעמדת העבודה שלה, והתחילה לכתוב: "מטאפורה נפוצה בתחום לימודי מנהל העסקים, משווה בין אנשי עסקים לבין חיות בדיוניות, כמו דרקונים. אותם אנשי עסקים מגלמים, כביכול, תכונות המשוייכות חברתית אל דרקונים: אומץ, חוזק, ותבונה. למרבה הצער, דימוי זה אינו משקף את המציאות".
ליאני הביטה מבעד לחלון הספרייה, בלהבות שעלו מבניין מנהל העסקים. היא חזרה לכתוב.
היא תהיה בסדר, היא אמרה לעצמה, ולראשונה מאז מה שהיה – היא גם באמת האמינה בזה.
היא תהיה בסדר.
היא חברה של דרקון.
