תקווה ויאוש

העולם לא היה אלא חושך. לא ניצוץ אחד של אור, אף לא ניצוץ אחד של תקווה. הכל היה עטוף בשמיכת לילה עבה ובלתי נמנעת. שום דבר לא זז, שום דבר לא נראה חי.

חתול הקטן התעורר פתאום באמצע החושך. הוא הביט סביב, מבולבל ומפוחד. החושך היה מעיק ומכלה, ונראה היה שהוא בכל מקום. אבל אז, משהו משך את עינו של החתול – נקודה קטנה של אור, בקושי נראית למרחוק.

למרות הפחד של החתול, הוא נמשך אל האור. זה קרא למשהו עמוק בפנים, כמיהה למשהו נוסף. זה היה מגדלור של תקווה, סימן לחיים בחושך. אז החתול הקטן פתח בדרכו ויצא למסע אחר מקור האור.

בהתחלה, המסע היה קל. היצור הלך בעקבות האור, ונראה שהוא גדל וגדל עם כל צעד. אבל ככל שחלף הזמן, החושך נסגר, והמסע נעשה קשה יותר. החתול נתקל במכשולים שלא העלה על דעתו – נקיקים עמוקים, צוקים בוגדניים ויערות בלתי חדירים. אבל בכל זאת, היצור המשיך, מונע על ידי כוח בלתי נראה שסירב להניח לו לוותר.

ימים הפכו לשבועות, ושבועות הפכו לחודשים. החתול נסע בחושך, מונע על ידי תחושת מטרה בלתי מעורערת. אבל לא משנה כמה רחוק זה הלך, החושך נשאר. שום דבר לא השתנה, שום דבר לא זז, שום דבר לא נראה חי. היצור החל לתהות אם אי פעם ימצא את מבוקשו.

החתול שוטט בחושך במשך מה שהרגיש כמו נצח. הוא חש הרבה דברים, אבל שום דבר מעולם לא השתווה לאור שחיפש. כשהמשיך במסעו, נתקל בקרחת יער שבה חש בגוף חם במרחק מה ממנו, ביצור גדול יושב מתחת לעץ בו נתקל קודם לכן.

החתול ניגש אל היצור השעיר בזהירות, לא בטוח למה לצפות. כשהתקרב, הרגיש שליצור יש הבעה עצובה ומובסת על פניו.

"שלום לך," אמר החתול וניסה לשבור את השתיקה.

היצור הרים את ראשו בחשכה אל החתול ונאנח. "שלום," הוא ענה, קולו כבד מצער.

"מה לא בסדר?" שאל החתול, חש שמשהו מטריד את היצור.

"חיפשתי את האור כל כך הרבה זמן", אמר היצור המגודל, "אבל התייאשתי. החושך סוחף מדי, ואני לא יכול להמשיך".

החתול חש ייסורי אהדה כלפי אותו דבר שעיר וחם. גם הוא הרגיש את כובד החושך ואת חוסר התקווה שנלווה אליו. "אני יודע איך אתה מרגיש", אמר, "אבל אנחנו לא יכולים לוותר. אנחנו חייבים להמשיך, לא משנה כמה קשה זה יהיה".

היצור הניד בראשו במשב רוח קל. "אתה לא מבין," הוא אמר, "אני משוטט בחושך הזה במשך שנים, ולא ראיתי דבר מלבד ייאוש. אין תקווה עבורי, אין אור שידריך אותי."

החתול התיישב ליד הגוף הגדול בעל הטפרים והביט לכיוונו הכללי בחשכה בהבנה. "אני יודע שזה קשה", אמר, "אבל לוותר זו לא התשובה. אנחנו צריכים להמשיך לחפש, להמשיך ולקוות, ולהמשיך להאמין שנמצא את האור".

היצור נשם לכיוון החתול והניד בראשו בעוד משב רוח קל. "אתה לא מבין את זה," אמר, "איבדתי כל תקווה. אני לא יכול להמשיך ככה."

החתול ישב בשקט לרגע, מהרהר בדברי אותו יצור חסר תקווה. הוא ידע שהוא לא יכול להכריח אותו להמשיך לחפש, אבל הוא גם ידע שלוותר זה לא הפתרון.

"תקשיב," הוא אמר לבסוף, "אני לא יכול להכריח אותך להמשיך לחפש, אבל אני רוצה שתדע שתמיד יש תקווה. לא משנה כמה דברים נהיים חשוכים, תמיד יש זיק של אור שיכול להוביל אותנו החוצה. של החושך".

היצור הביט בחתול בתערובת של עצב והבנה, אמנם בחושך לא ניתן לראות דבר אך החתול הרגיש את המבט. הוא ידע שהחתול צודק, אבל הוא לא הצליח להביא את עצמו להמשיך.

החתול קם וחיכך את גופו כנגד היצור. "אני חייב להמשיך לחפש", אמר, "אבל אני מקווה שגם אתה תמצא את הכוח להמשיך. האור נמצא בחוץ, ואנחנו צריכים להמשיך לחפש אותו, לא משנה כמה זה יהיה קשה."

היצור, לעומת זאת, חש תחושת הקלה שוטפת אותו. במשך זמן כה רב הוא נשא את נטל האכזבה והספק העצמי שלו. אבל עכשיו, כשהחתול לצידו, הוא הרגיש שביב של תקווה מתחיל להתעורר בתוכו שוב.

שובר את השתיקה, החתול דיבר. "אני מבין למה התייאשת, ידידי. זה יכול להיות כל כך קשה להמשיך כשהכל נראה כה אפל וחסר תקווה."

היצור נאנח בתגובה, עדיין חש לא בטוח אם הוא רוצה להאמין שוב בתקווה.

"אבל אתה יודע מה?" החתול המשיך. "האור הקטן הזה בחוץ – הוא עדיין מאיר. הוא לא ויתר עלינו, אז אנחנו לא יכולים לוותר עליו".

היצור הרים את מבטו אל החתול, סקרן לגבי מה שהוא ניסה לומר.

"כלומר, תחשוב על זה," אמר החתול בהתלהבות. "האור הזה זורח בכל החושך הזה, דרך כל הכאב והסבל והייאוש. והוא עדיין כאן, עדיין זורח בבהירות. זה אומר משהו, לא?"

היצור הנהן באיטיות, מרגיש הבהוב קלוש של תקווה מתחיל לעורר בתוכו. "אני מניח שכן," הוא אמר בשקט.

"בְּדִיוּק!" קרא החתול, מרגיש את האנרגיה שלו חוזרת. "אנחנו לא יכולים לוותר על האור הזה, על התקווה הזו. אנחנו חייבים להמשיך, להמשיך לחפש, להמשיך להאמין".

היצור הביט בחתול בכבוד חדש. הוא העריץ את הנחישות והחוסן של החתול, אבל עכשיו הוא ראה שיש בו יותר ממה שהוא הבין.

"אני לא יודע אם אני יכול לעשות את זה," אמר היצור, קולו נמוך ומהסס.

"כמובן שאתה יכול," ענה החתול והניח כפה על כתפו של היצור. "נעשה את זה ביחד. נמצא את האור הזה, ונמצא את דרכנו לצאת מהחושך הזה".

היצור הביט בעיניו של החתול, חש את האש וההשראה בוערים בהן. לראשונה מזה זמן רב, הוא חש תחושת מטרה חוזרת לחייו.

היצור כמעט וקם אך אז התחרט, גופו שקע שוב בכבדות והוא אמר "את שלי בחיפוש כבר עשיתי, אני את המסע שלי כבר השלמתי ואתה את שלך רק התחלת, צא וחפש את האור, וכאשר תמצא אותו, חזור לכאן לספר לי, מה אתה אומר? חבר?"

"חבר" ענה החתול.

בנימה זו, החתול הסתובב והחל ללכת, משאיר את הגוף השעיר למחשבותיו.

כשהלך בחושך, החתול לא יכול היה שלא לחוש תחושת עצב עבורו. הוא ידע שהחושך יכול להיות מכריע, אבל הוא גם ידע שתמיד יש תקווה.

הוא המשיך ללכת, מונע על ידי כוח שלא הצליח להסביר, ובעודו מתקדם ראה זיק של אור מרחוק. הוא האיץ את קצבו, נרגש מהאפשרות למצוא סוף סוף את האור שחיפש.

ימים עברו, רגליו כאבו מהריצה הממושכת ואז, יום אחד, החתול שמע משהו מרחוק. זו הייתה דמות, אפופה בחושך, אבל היה בה משהו מוכר. החתול התקרב בזהירות, לא בטוח במה מדובר.

כשהתקרב, הדמות דיברה. "חיפשתי כל כך הרבה זמן, אבל התייאשתי".

החתול שאל מדוע, אך לדמות לא הייתה תשובה. היא רק אמרה, "זה קשה מדי. החושך, הוא כל כך הרבה, חזק מדי. נמאס לי לחפש, לקוות, להאמין."

החתול והדמות ישבו בדממה, כל אחד אבוד במחשבותיו. החתול היה שקוע עמוק בהרהורים, והרהר במסע שהוביל אותו לרגע הזה. הוא תמיד האמין בכוחה של התקווה, אבל לראות את הייאוש של הדמות גרם לו לתהות אם הוא באמת מבין את מעמקי האפלה.

החתול הבין, אבל הוא סירב לוותר. הוא המשיך במסעו, נחוש בדעתו למצוא את מקור האור.

כשהחתול התעורר באחד מן הימים, שכמובן לא נחשבו לימים בעלטה הזו, הוא שמע שאגה חזקה מרחוק. הוא סובבו את ראשו וחש במשב רוח עוצמתי שכמעט והעיף אותו באוויר, ושיכול היה לומר רק דבר אחד. דרקון מלכותי עף לעברו. הדרקון נחת בחן מולו, והחתול הביט לעבר החשיכה מלפניו בפליאה.

הדרקון דיבר, "שלום, נוסע זר. מה מביא אותך למקום הזה?"

החתול ענה: "אני מחפש את מקור האור. זה הדבר היחיד שיכול להביא תקווה לי ולעולם החושך הזה".

הדרקון נאנח בכבדות, "גם אני חיפשתי את האור, אבל התייאשתי. מצאתי משהו אחר, משהו יותר משמעותי".

החתול הביט בבלבול לכיוון הדרקון שהופיע מולו. הדרקון המשיך, "מצאתי אהבה, והקמתי משפחה. זה מביא לי יותר שמחה מכל דבר אחר שיכול היה אי פעם".

החתול הקטן נדהם. הוא מעולם לא שקל את האפשרות למצוא אושר ללא האור. החתול דיבר, "אבל איך אתה יכול להיות מרוצה בלי האור? זה הדבר היחיד שיכול להביא תקווה לעולם הזה."

הדרקון ענה, "תקווה באה בצורות רבות. בשבילי היא באה בצורה של אהבה ומשפחה. החושך אולי מכריע, אבל הוא לא הכל. עדיין יש יופי בעולם הזה, גם אם קשה לראות אותו."

החתול המבולבל ישב בשתיקה לרגע, מהרהר בדברי הדרקון. החתול דיבר שנית, "אבל מה אם לעולם לא נמצא את האור? מה אם נמשיך לחפש ולחפש, רק כדי לעלות בידיים ריקות?"

הדרקון חייך בנשיפה, "אז אתה ממשיך לחפש, ואתה ממשיך לקוות. אבל אל תשכח לחיות בהווה. החיים קצרים מכדי לבזבז את כל זמנך בחיפוש אחר משהו שאולי לעולם לא יבוא."

החתול אמר, "אבל מה אם האור הוא הדבר היחיד שיכול להציל אותנו? מה אם נצטרך אותו כדי לשרוד?"

הדרקון ענה: "הישרדות זה חשוב, אבל כך גם לחיות. אל תיתן לפחד מהחושך לכלות אותך. המשיך לחפש את האור, אבל אל תשכח לחיות את חייך בינתיים."

החתול ישב בדממה בשנית, מהרהר בדברי הדרקון. הם מעולם לא שקלו את האפשרות למצוא תקווה במשהו אחר מלבד האור, האם באמת יכולה להיות תקווה או שהדרקון רק משכנע את עצמו בשקרים לאחר שנכשל במסעו. הדרקון פרש את כנפיו והמריא למעלה, משאיר את החתול להמשיך במסעו.

בעודו הולך, חשב לעצמו החתול ואמר: "אתה יודע, ייתכן שהדרקון צודק. אולי כדאי שנתמקד בחיים בהווה ובמציאת שמחה בחיינו, במקום לחפש כל הזמן את האור".

החתול הנהן בהסכמה, "כן, אולי כדאי. אבל אנחנו לא יכולים לוותר לגמרי על מציאת האור. זו עדיין התקווה הטובה ביותר שלנו לעתיד טוב יותר." 

בדידותו של החתול גרמה לו לדבר עם עצמו.

החתול חייך לעצמו בעצבות, "אני מסכים. בואו נמשיך במסע שלנו, אבל בואו גם ניקח זמן כדי להעריך את היופי בעולם הזה".

וכך, החתול המשיך במסעו, בחיפוש אחר האור אך גם לקח זמן להעריך את הרגע הנוכחי. דבריו של הדרקון נתנו לו פרספקטיבה חדשה על החיים, והוא היה אסיר תודה על החוכמה שהוא העניק.

ימים הפכו לשבועות, ושבועות הפכו לחודשים. החתול נתקל בדמויות אחרות בדרך, כולן חיפשו משהו שאיבדו בחושך. כולן אמרו את אותן המילים – "חיפשתי כל כך הרבה זמן, אבל התייאשתי". החתול הקשיב לסיפוריהם, אך הוא סירב להתייאש. הוא ידע שהוא מתקרב ליעדו בכל צעד.

החתול המשיך במסעו, עדיין מחפש את מקור האור. לאחר זמן מה, הוא נתקל בדמות רפאים, מרחפת בדממה ובקור בחושך.

"מי אתה?" שאל החתול.

"אני רוח רפאים," השיבה הדמות. "אני מסתובב בחושך הרבה מאוד זמן, מחפש את האור. אבל נכשלתי. לא הצלחתי למצוא אותו, לא משנה כמה ניסיתי".

החתול נדהם מדבריה של רוח הרפאים. "מה זאת אומרת, נכשלת?"

רוח הרפאים נאנחה בכבדות. "עשיתי משהו נורא בחיים הקודמים שלי, ואני אף פעם לא יכול לפצות על זה. חשבתי שאם אמצא את האור, אוכל לגאול את עצמי, אבל הכל היה לשווא".

החתול הביט ברוח הרפאים בתחושת עצב והבנה. "אני מצטער לשמוע את זה," אמר החתול בשקט. "אבל לוותר על מציאת האור זו לא התשובה. אתה עדיין יכול לעשות טוב בעולם הזה, גם אם אתה לא יכול לפצות על מה שעשית בעבר".

רוח הרפאים הנידה בראשה. "אני מעריך את דבריך, אבל אני חושש שזה מאוחר מדי עבורי. כבר בחרתי".

החתול לא ידע מה עוד לומר. הוא חש איך רוח הרפאים מתפוגגת אט אט, נעלמת בחושך.

כשהחתול המשיך במסעו, הוא לא יכול היה שלא לחשוב על דברי הרוח. זו הייתה תזכורת מפכחת שלפעמים, לא משנה כמה תנסה, אולי לא תצליח למצוא את מה שאתה מחפש. אבל זה לא אומר שאתה צריך לוותר. תמיד יש דרך לעשות שינוי, לא משנה כמה קטן.

החתול הגיע לשדה הפתוח בו נמצא מקור האור. כשהתקרב, ראה שהאור בוקע מפרח צהוב קטן ועדין במרכז השדה. הוא מעולם לא ראה דבר כזה, לא חלם שדבר כזה קיים, תחושת רוגע הציפה אותו.

החתול חש תחושת פליאה ויראה כשהביט בפרח. זו הייתה תזכורת לכך שאפילו הדברים הקטנים ביותר יכולים לעשות הבדל גדול בעולם.

החתול החליט להישאר ליד הפרח, להגן עליו ולטפח אותו. הוא ידע שהאור הוא לא משהו שצריך להחזיק או לכבוש, אלא משהו שצריך להוקיר ולחלוק.

וכך נשאר החתול ליד הפרח, מתבוסס בזוהר החם והמנחם שלו. הוא ידע שהוא מצא את מבוקשו, ושהוא לעולם לא יעזוב אותו.

כשהשמש עלתה על בזוהר כתום נעים על השדה הפתוח, החתול עצם את עיניו והרגיש את תחושת השלווה וחום שוטפת אותו. הוא ידע שהוא מצא את ייעודו בחיים, ושהוא לעולם לא יפסיק לחפש את האור, לא את האור הממשי אלא את האור של התקווה, התקווה שמניעה אותו קדימה למטרה שלו.

אך שוב, התעורר לגלות שהוא עדיין נמצא בחושך, לא בטוח האם התעורר לחלום נוסף או שהתחיל להזות. החיפוש יכול לשגע אם לא מקיימים אינטראקציה עם בעל חיים נוסף במשך כמה זמן.

לבסוף, לאחר מה שנראה כמו נצח, החתול הגיע ליעדו. זה היה שדה פתוח, ובמרכזו נקודה קטנה ומוארת. החתול התקרב אל האור בזהירות, לא בטוח מה זה.

ככל שהתקרב, התברר שהאור מגיע מיצור קטן – עכבר. העכבר הרים את מבטו אל החתול, עיניו מלאות פחד.

החתול הבין שזה הוא שמאיים, ושהעכבר מפחד ממנו. אבל החתול לא התעניין בעכבר. הוא חיפש את האור, אבל הוא לא הבין שבכלל האור ברח ממנו, לא יותר מאינסטינקט חייתי.

החתול והעכבר הביטו זה בזה לרגע, ואז החתול הבין לפתע את משמעות האור. האור היה תקווה, האור היה הסיבה להמשיך. בעוד מיליון מחשבות כאלה ואחרות עוברות במוחו, בזמן שהוא מבין שלעולם לא יוכל לספר לאף אחד את זהות האור, העכבר צייץ והאור כבה.