תולעת

"מאמי," את ממלמלת, כמעט מתוך שינה. העייפות קשה ומכבידה, וקשה לך לפקוח את העיניים, אבל השעון צלצל לפני כמה דקות, ולמרות שריחמת קצת על דבורה ורצית שיהיה לה עוד קצת זמן לישון את מבינה שאתן כבר חייבות להתחיל את היום. היא לא ממש מגיבה, מה שלא באמת מפתיע – היא אמנם מתעוררת מאוד בקלות, אבל צריך הרבה מאמץ כדי לשכנע אותה שהיא באמת ערה. את זזה קצת, מרעידה את המיטה שגם ככה עוד רגע מתפרקת בדירה השכורה המעפנה שלכן ברחובות מעופשים ושכוחי–אל במרכז, ודבורה רוטנת בלי מילים ומתהפכת לצד השני. את מחייכת בעייפות, מוציאה יד מהחום של השמיכה ונוגעת לה בכתף. "מאמי," את אומרת שוב, "חיים שלי, אנחנו צריכות לקום."

"הממפף," דבורה אומרת לך בחזרה, מה שלא באמת מפתיע. יש לה נטייה לשכוח את אוצר המילים שלה בבוקר – או בערב, או ישר אחרי שנ"צ, או סתם אם היא עייפה. אבל זה לא נורא, לפחות לא בעינייך. את אוהבת אותה גם כשהיא קצת ממורמרת מהאור הכתום של הזריחה.

"כבר שש וחצי," את מגיבה בחיוך. גם הקול שלך סמיך מעייפות, ואת חייבת לצחצח שיניים, אבל את שוב מנערת את הכתף שלה. "מותק."

"למה שנקום בשש וחצי ביום שבת," היא מתלוננת, למרות שזה נשמע הרבה יותר כמו ממה קום משו בת.

את מצחקקת, מנערת שוב את הכתף שלה ומסובבת אותה בחזרה אלייך בכוח. כשאת נשענת קדימה לנשק אותה בעדינות, למרות ששתיכן חייבות להעיף מהפה שלכן את הטעם של השינה, את אומרת בשקט ממש מול השפתיים שלה, "יום ראשון היום."

ההשפעה מיידית, כמו שאת כבר יודעת. דבורה מתיישבת במיטה בשבריר שנייה, הידיים שלה על המזרן והשיער שלה מבולגן מהלילה, העיניים שלה עדיין ממצמצות החוצה את השינה, והיא מסתכלת עלייך כאילו היא לא יודעת מי את ומה את עושה במיטה שלה. "מה?"

את צוחקת שוב, הראש שלך נופל חזרה על הכרית. "יום ראשון היום, דבורה."

"לא – איך?!"

את מושכת בכתפייך. "מאיפה לי. ככה העולם עובד. שלשום היה יום שישי, ואתמול היה יום שבת, והיום יום ראשון. לדעתי מחר הולך להיות יום שני, עם כמה שזה בטח נשמע לך מטורף –"

"אההה!" דבורה צועקת בלחץ, יוצאת במהירות מהמיטה ואוספת את השיער שלה ברישול. היא שונאת את איך שזה נראה, כנראה תתעסק בתלתלים שלה במדרגות ותתלונן על זה שהשיער שלה מכוער, אבל את חושבת שזה מהמם ומדגיש בצורה עדינה וכמעט סקסית את מבנה הפנים הארוך שלה. היא עוצרת, לוקחת נשימה עמוקה. "מאמי," היא אומרת בעדינות, "למה לא הערת אותי?"

"רציתי לתת לך כמה דקות," את מודה, מקלפת מעלייך את השמיכה ומתיישבת במיטה. "הכל טוב, מאמי. יש לך עוד חצי שעה עד שאת צריכה לצאת."

דבורה נאנחת. "רציתי להתקלח," היא ממלמלת, צובטת את גשר האף שלה. את מחייכת בעדינות וגוררת את עצמך לקצה המיטה, נעמדת מולה ותופסת את הידיים שלה.

"כנסי להתקלח, מאמי," את אומרת לה בחיוך, כמעט צוחקת. היא מנשקת אותך על האף, עושה פרצוף על הריח, ממלמלת משהו על זה שאתן חייבות לצחצח שיניים והולכת למקלחת.

את מחייכת לעצמך. החדר שלכן מסודר ועמוס, תקליטים וספרים ופוסטרים על כל מקום ריק בקיר. את רואה על הרצפה את אלולד, הדובי של דבורה מגיל אפס, ומחייכת לעצמך בעודך מרימה אותו ומושיבה אותו בעדינות על המיטה. תמיד חשבת שזה חמוד, איך שהיא תמיד מעיפה אותו בלילה ואז מבלה כמה דקות בבוקר בהתנצלות ומבטיחה שזה לא יקרה שוב.

את לוקחת רגע לחשוב על הדירה היפה והקטנה שלכן, על הסדקים בתקרה במקלחת והחלון השבור במטבח. את חושבת על הטלוויזיה הגרועה שקניתן בחמישים שקלים מבן דוד של חבר של אח של דבורה שתמיד דואגת לרצד בסלון בדיוק כשאתן רוצות קצת שקט ושלווה. את חושבת על החלל שלכן, שעיצבתן ועבדתן קשה מאוד בשבילו. את חושבת שבטח תצטרכו לעבור דירה מתישהו כשתתחתנו, כי בשלב הזה זה רק עניין של זמן, ומחייכת לעצמך בסיפוק.

כשאת שומעת את המים מתחילים לזרום במקלחת, את דופקת על הדלת.

"מה?!"

"אני יכולה לצחצח שיניים?!"

"מהה?!"

"אני?! יכולה?! לצחצח?! שיניים?!"

"כן! רק תסגרי את הדלת!"

את נכנסת ומצחצחת שיניים. המקלחת מריחה כמו הסבון של דבורה, ריח וניל-קוקוס שהיית שונאת על כל אחד אחר אבל מאוד אוהבת עליה. זו סצנה משפחתית ויומיומית, וכשאת מסתכלת על עצמך במראה עם האדים מהמקלחת של החברה המשונה והמושלמת שלך, את מרגישה כמו הבחורה המאושרת בעולם.

 

כשאת מסיימת, את אומרת, "דבורה?"

"כן?" דבורה שואלת, קצת מעומעמת מהרעש של המים.

"עדיין היית אוהבת אותי אם הייתי תולעת?"

זה הרגל שפיתחתן לעצמכן, השאלות על הבוקר. כשרק התחלתן לצאת השאלות היו מאוד שטחיות, שטותיות כמעט – מה הצבע האהוב עלייך, מה את רוצה לאכול היום לארוחת ערב, מה את רוצה שאביא לך לחגוג חצי שנה ביחד, מה הספר האהוב עליך – אבל עם הזמן אתן התבגרתן ואיתכן התבגרו גם השאלות. עדיין, את מרגישה שככל שעובר הזמן השאלות שלכן הופכות אבסורדיות יותר ויותר, ואת יודעת שאת עושה את זה בעיקר כדי לשמוע את ההרהורים הפילוסופיים שלה על הבוקר. 

את שוטפת פנים כשהיא מצחקקת.

"אם היית כל חיה אחרת, כן. אבל את יודעת שאני שונאת תולעים."

"דבורה!"

"איכס! חיות מגעילות!"

"מה כל כך רע בתולעים?!"

"מחלות! ריח רע! קטנות!" החלחלה של דבורה ברורה גם עם העמעום של המים. "רטובות ומגעילות!"

"אני לא מאמינה שאת מדברת ככה עליי!"

"את לא תולעת, מאמי." 

את נושכת את השפה שלך כדי לעצור את עצמך מלצחוק. "ואם הייתי תולעת?"

"הייתי זורקת אותך מהחלון," מגיבה דבורה בהחלטיות. "כל חיה אחרת – אני מקבלת. גם אם היית תוכי. אבל אני לא מוכנה שתהיי תולעת."

את נושפת אוויר ברוגז ושוטפת את הפנים שלך. "אני אזכור את זה."

דבורה צוחקת. זה אולי הצליל האהוב עלייך בעולם. "מתי? בפעם הבאה שתהפכי לתולעת?"

"את לא יכולה לדעת," את מתווכחת, בעיקר לשם הצחוק וגם קצת לשם הנקודה, "דברים מוזרים קורים לאנשים כל הזמן. את יודעת שבספר הזה של קפקא –"

"מאמי, אני רוצה לצאת," דבורה קוטעת אותך, וברגע זרם המים במקלחת נפסק. את יוצאת והולכת למטבח, מכינה לשתיכן כוס קפה. את מאמינה שתמשיכו את הדיון מאוחר יותר. ככה אתן תמיד עושות, אחרי הכל – את מעלה נושא הזוי, דבורה מדברת בהיגיון, ואתן מדברות עד שכל אחת מכן מבינה בדיוק למה השנייה התכוונה.

לפני שאתן יוצאות מהבית, את מעיפה מבט על עצמך במראה. את נראית קצת חיוורת, למרות שדבורה אומרת לך את זה כבר תקופה, והאמת שאת מרגישה שאת רואה גם יותר מטושטש. הנה, כן – את לא רואה את הקצוות של השיער שלך בבירור, גם אם את מתקרבת מאוד או מצמצמת את העיניים. את חושבת להגיד משהו כשאת קולטת את דבורה עומדת מאחורייך במראה. היא נראית מודאגת.

את מנשקת אותה על הלחי ואתן יוצאות בריצה לאוטובוס.

 

היום עובר עלייך בעצלתיים. המשמרת עוברת לאט, ולמרות שבסך הכל את מחבבת את העבודה שלך, כל מה שאת רוצה זה לחזור הביתה. את כמעט נרדמת בהפסקה פעמיים, שותה הרבה יותר קפה ממה שאת רגילה, ואת עדיין מרגישה מנומנמת כל פעם שאת יושבת מחוץ למבנה וזורחת עלייך השמש.

 

כשאת חוזרת הביתה, את מחליקה בשלולית.

זו אפילו לא שלולית מאוד גדולה. בדרך מתחנת האוטובוס לדירה שלכן יש גינה ציבורית, ולמרות שהעירייה מבטיחה כבר שנים שהם יביאו לשם דשא, כל מה שניתן לראות הן שתי נדנדות חלודות והרבה מאוד בוץ. בדרך כלל את הולכת בשביל, אבל השביל מאריך את הדרך כי הוא עוקף את הגינה מצד שמאל ואת צריכה לפנות אחריה לצד ימין. בדרך כלל אחרי גשם כזה את עושה את הדרך הארוכה כדי לא להתלכלך, אבל את מאוד רוצה להגיע כבר הביתה ולשים את היום הנוראי הזה מאחורייך, אז את הולכת דרך הבוץ.

ואת מחליקה.

את לא נפצעת או משהו, והנחיתה בבוץ הרבה יותר רכה ממה שהיית מנחשת. כל המכנסיים שלך (וגם חלק מהחולצה) מכוסים בבוץ כרגע, נכון, אבל את מנגבת את הידיים המלוכלכות שלך על הג׳ינס – גם ככה תצטרכי לכבס אותו ביד, אין מה להתעכב על זה יותר מדי – וממשיכה בדרכך הביתה.

התנועות שלך מרגישות קצת יותר נוזליות.

 

כשאת פותחת את המקרר כדי לחפש משהו לאכול, את מריחה ריח ממש, ממש טוב ולא מצליחה להבין מאיפה הוא מגיע. את מחטטת ומחפשת ולא מצליחה למצוא את המקור, ואת רוצה כמעט להתיישב על הרצפה בשילוב ידיים בתסכול כשאת חושבת שאולי הריח הטוב מגיע מהמקפיא. את יודעת שדבורה הייתה בבית בצהריים, שהיא ככל הנראה הכינה כמות אוכל כפולה כדי שיהיה לך לערב עד שהיא תחזור מהמשמרת ותנשנשו פיצוחים מול החדשות כמו זוג זקנות. אבל את לא מוצאת את הדבר עם הריח הטוב, מה שהוא לא יהיה, אז את סוגרת את המקרר בתחושת תבוסה ומוזגת לעצמך כוס מים פושרים.

כשדבורה חוזרת הביתה, אתן מוצאות בננה רקובה מאחורי אחד קרטוני החלב. אתן זורקות אותה לפח ודבורה עושה פרצוף כאילו ממש מסריח לה, וזה גורם לך להרגיש קצת מוזר כי עכשיו את מבינה מאיפה הריח הטוב הגיע. דבורה מתעקשת שצריך לנקות את המקרר מחר, לוודא שאין עובש שנדבק לשאר האוכל שלכן, ואת מסכימה למרות שאת לא חובבת גדולה של ריח של אקונומיקה.

 

אתן מתיישבות מול הספה עם צלוחית פיצוחים ורואות חדשות. דבורה נשענת על הכתף שלך ואת משחקת לה בשיער, וביחד אתן מנסות להתעלם מכל הדברים הרעים שאומרים בחדשות. הרבה פעמים את רוצה להציע שתראו במקום זה סרט, אבל את יודעת שלדבורה מאוד חשוב לדעת ׳מה קורה במדינה׳ (לדבריה) ואת מוכנה לקבל את זה. אחרי הכל, היא רואה איתך סרטי אימה למרות שהם תמיד מונעים ממנה לישון טוב במשך שבוע, אז את יכולה להתמודד עם קצת גזענות ומיתון כלכלי אם חשוב לה לדעת על זה. הקריינית מדברת על ישיבת הממשלה האחרונה, משהו עגמומי שמסכן את בטחון המדינה כרגיל, ואת מנשנשת עוד פיסטוק.

בשלב כלשהו במהלך הערב דבורה נרדמת. את לא מכבה את הטלוויזיה ובמקום זה קוראת על חיים של אנשים משעממים בטוויטר. פעם בכמה דקות את נתקלת בציוץ שגורם לך לחייך, ואת שומרת לך אותו כדי שתוכלי להראות את זה לדבורה אחר כך. היא לא תבין את ההומור, כמובן, וזה מה שהופך את זה לאפילו יותר מצחיק בעינייך. את יודעת שבכל מקרה היא תעמיד פנים שהסיפורים האלה מצחיקים אותה רק כדי שתצחקי על חוש ההומור הזקן שלה.

אבל את עייפה, ולמרות שהבהירות של המסך שלך מאוד נמוכה, את מרגישה שאת חייבת לכבות את האורות. את מזיזה את דבורה בעדינות מהכתף שלך – היא לא מתעוררת, כמובן, כי היא מתעוררת רק מרעש – והולכת לכיוון המתג. את מתכננת להיות עוד קצת בסלון לפני שתעירי אותה ותלכו למיטה, אבל כשאת מכבה את האור את מרגישה שהכל נהיה חשוך מדי. את מנסה למצוא את הדרך חזרה לספה, אולי לכיוון המנורה הקטנה שתמיד יש לכן ליד הטלוויזיה שכנראה פשוט שכחת להדליק, אבל את מרגישה שאת משוטטת באפלה. הסלון שלכן אף פעם לא היה כל כך גדול, והדרך מהמתג חזרה לספה היא לא יותר מארבעה צעדים, ואת מרגישה שאת בדרך כבר כמעט דקה שלמה ואת לא מגיעה לשום מקום. את חושבת שבטח היית אמורה להיתקע במשהו בשלב הזה, ואת כל כך מבולבלת שאת מחליטה לחזור ולהדליק שוב את האור הגדול כדי להבין מה בדיוק קורה.

גם המשימה הזאת מרגישה לך כמו נצח. התנועות שלך מרגישות איטיות ומגושמות, ואת מנסה לשכנע את עצמך שאת פשוט עייפה, אבל יש תחושה קרירה שמתמקמת איפושהו בתוך הגוף שלך שאת לא מצליחה להבריח.

מכונית צופרת בחוץ. רק כשאת שומעת את הרעש הפתאומי והנוקב את מבינה שבעצם לא שמעת שום דבר בכמה דקות האחרונות, אפילו לא את הזמזום הבלתי פוסק של המקרר או הרעש של מכונת הכביסה. את רוצה להגיד משהו, לקרוא אולי לדבורה, אבל יש רעש כמו של עץ מלא עלים במשב בריזה, ואת עוצרת בחרדה. מה קורה פה? מה קרה לבית שלך? מה קרה לך? למה את לא רואה כלום? איפה דבורה?

"הממ, מאמי," את שומעת את דבורה ממלמלת. הקול שלה חזק ורועש, ומרגיש לך קצת כאילו היא מדברת למיקרופון שהגבירו חזק מדי. יש עוד רעש כמו של עץ מתנועע ברוח ודבורה אומרת שוב, "מאמי?"

את רוצה לענות, אבל את מרגישה שאת לא מצליחה לדבר, כאילו יש משהו שתקוע בגרון שלך. הפאניקה בהחלט לא עוזרת, בעיקר כי את מרגישה שעוד רגע האדמה בולעת אותך. את תוהה אם יכול להיות שנרדמת קצת ופשוט יש לך חלום רע, אבל כשאת חולמת את אף פעם לא חושבת שזה חלום, ובכל מקרה את צובטת – לא. את מנסה – לא. איפה הידיים שלך?

"מאמי?" דבורה שואלת שוב, עכשיו קצת בלחץ. "לאן הלכת?"

במאמץ כביר, את מצליחה להוציא צליל. מה שאת מתכוונת להגיד זה "אני לא מוצאת את המתג של האור", אבל גם עם כל הריכוז שלך וכל מאמץ שאת יכולה לסגל מהגוף התשוש שלך, את בקושי מצליחה ללחוש "אור".

עוד רעש של עלים בבריזה. את מרגישה את האדמה רועדת – את רוצה לצעוק משהו על רעידת אדמה, לברוח או לרוץ ולתפוס את דבורה כדי שתרגיע אותך ותוציא אותך מהסיוט הזה – אבל את לא מצליחה לעשות כלום, ואפילו כשאת מנסה לזוז את לא מרגישה שאת מתקרבת לשום מקום.

ברגע אחד, האור נדלק. את ישר מסתנוורת, רוצה לכסות את העיניים שלך עם הידיים – שאת כרגע לא מוצאת, או מצליחה להפעיל – ואת שומעת צרחה.

הצרחה היא של דבורה, מה שבכלל גורם לך לדאוג, כי מה יכול לגרום לה לצרוח ככה? איפה היא בכלל? העולם כל כך בוהק, כל כך חזק, את מרגישה כאילו מחזיקים מעלייך זכוכית מגדלת ענקית בשמש ומחכים שתאבדי את ההכרה.

"מאמי!" דבורה צועקת שוב, "זה מה זה לא מצחיק!"

את רוצה לשאול על מה היא מדברת, אבל המילים נתקעות לך בגרון, ובכל מקרה את מרגישה שאין מצב שאת מצליחה להוציא משפט שלם. כל כך התאמצת לדבר קודם וכל מה שהצלחת להגיד זאת הברה אחת, בקושי בלחישה, וכבר עכשיו את מרגישה שהפעולה הפשוטה הזאת גזלה ממך את כל הכוחות. את רוצה אולי לרוץ, או למצוא את דבורה, ואת מחליטה להתחיל בלהסתובב.

גם הפעולה הזאת דורשת ממך הרבה מאמץ – הגוף שלך מרגיש כבד וחסר צורה, ואת מבינה בפאניקה שאת גם לא ממש מרגישה את הרגליים שלך – אבל את בטוחה שעם עוד קצת מאמץ את יכולה להיות שם. את לא חושבת על הפאניקה שנותנת לך אדרנלין, לא חושבת על מה יכול להיות שקורה. רק להסתובב, את חושבת לעצמך. אני רק צריכה להסתובב.

כשאת מסתובבת, את מסתכלת למעלה ורואה, למרבה התדהמה, את דבורה. היא ענקית – היא תמיד הייתה יותר גבוהה ממך, רגליים ארוכות ומטר שבעים ושמונה אם לא סופרים את הסנטימטרים הנוספים של התלתלים – אבל עכשיו היא עצומה, והבית שלכן גם עצום, והיא מסתכלת עלייך במבט של גועל וחלחלה שגורם לך לרצות לבכות.

"מאמי!" היא צועקת עוד פעם, "היצור הזה מסתכל עליי! בואי קחי את זה! אני מצטערת על מה שאמרתי!" היא לוקחת עוד צעד אחורה ונתקעת במתג, מכבה בטעות את האור. את מרגישה גל של הקלה לשבריר שנייה לפני שדבורה צורחת עוד פעם והאור נדלק שוב.

את רוצה להגיד לה שאת לא מבינה מה קורה, שכל מה שאת רוצה זה שתעצרו רגע ותנסו להבין למה כולם נהיו כל כך גדולים פתאום. את רוצה להגיד לה שאת לא מרגישה טוב, שאת לא יודעת למה את לא מצליחה להפעיל את הידיים והרגליים שלך, שכואב לך הראש ואולי אתן צריכות ללכת לבית חולים. את רוצה להגיד לה שהכל מרגיש כמו חלום רע ושאת ממש צריכה שהיא תעיר אותך. אבל את לא מצליחה להגיד לה את הדברים האלה, ובמקום זה את מוצאת את עצמך ממלמלת, "דבורה."

דבורה קופאת. היא מסתכלת עלייך בהלם, כל הגועל עוזב את הגוף שלה. היא מתכופפת, והיא אמנם עדיין יותר גבוהה ממך, אבל עכשיו את רואה את הראש שלה הרבה יותר בבירור. "אין מצב," היא אומרת, "אין מצב שהדבר הזה דיבר אליי עכשיו."

את רוצה להתווכח – את לא הדבר הזה, יש לך שם ואישיות, וזה שאת עכשיו ממש קטנה לעומתה לא אומר שהיא יכולה להגיד דברים כאלה. את רוצה להגיד לה את זה, להתווכח או פשוט להתחיל לבכות, אבל את מוצאת את עצמך רק מתקרבת עוד קצת אליה. היא לוקחת צעד אחורה, עדיין בלחץ, אבל כשהיא מסתכלת עלייך את יודעת שהיא מבינה.

"מאמי?" היא שואלת, כמעט בלחישה.

את כל כך שמחה שהיא מבינה שאת מתקרבת אליה אפילו יותר, הכי מהר שאת יכולה.

דבורה מתיישבת על הרצפה, משלבת רגליים. התלתלים שלה נופלים לה על העיניים ואת רוצה להתעטף בהם כמו שמיכה. "מאמי," היא לוחשת שוב, "איך הפכת לתולעת?"

 

דבורה לא זורקת אותך מהחלון. ברגע של בהלה ואימה את מסתובבת ומתחילה לזחול הכי רחוק ממנה שאת יכולה, חושבת שלמרות שקפיצה מקומה ראשונה זה לא אירוע מסכן חיים לבני אדם מן הסתם לא מדובר בחוויה נעימה לתולעים, ואת לא רוצה שדבורה תהיה מי שתעשה לך את זה. את חושבת בהיסטריה מה כדאי לעשות, לאן כדאי ללכת, כשאת חושבת שאולי הרעיון הכי טוב הוא לעשות את המעשה בעצמך. לא צריך שדבורה תזרוק אותך מהחלון, לא צריך שתנסי לשרוד ברחוב ומישהו ידרוך עלייך וינגב את השאריות שלך על האספלט של מגרש החנייה. את מחליטה שאת הולכת למצוא את הפתרון שלך בעצמך, וזוחלת לכיוון הספה.

"רגע, מאמי," דבורה אומרת, ואת ממשיכה לזחול, לא רוצה לפגוש את העיניים שלה. היא בטח כל כך כועסת, וכל כך נגעלת, ואת לא רוצה לראות אותה ככה, לא רוצה לדעת שאת מי ש – "מאמי," היא אומרת שוב, וברגע היא נמצאת שוב מולך. את כנראה לא הבנת כמה היא ענקית עכשיו, כי למרות שאת מרגישה שזחלת במהירות שיא לדבורה לקחה בדיוק שנייה לחסום את הדרך שלך. "היי," היא אומרת, "אל תברחי ממני."

את רוצה להסתובב לצד השני ולברוח לשם – אולי תוכלי להשתחל מתחת לדלת ולהתחיל לעצמך חיים חדשים על המרצפות הקרות של חדר המדרגות – אבל משהו בקול של דבורה עוצר אותך. את מסתכלת עליה.

"היי," היא אומרת שוב, מושיטה לך יד. "זה בסדר," היא מבטיחה. הקול שלה כן ועדין, כמו שהיא נשמעת כשאת בוכה. "אני בחיים לא אפגע בך."

 

בהתחלה היא מוצאת לך קופסת פלסטיק גדולה ומניחה אותך שם בפנים, מביאה לך אוכל כמה פעמים ביום ואת בתמורה מחכה עד שהוא יירקב קצת כי ככה הוא הרבה יותר טעים. היא מנסה להבין איזה סוג תולעת את, ומספרת לך בתסכול שיש למעלה מעשרים אלף סוגים של תולעים, ואת לא מתאימה לאף אחת מהקטגוריות. את רוצה להגיד לה שזה פשוט כי את מיוחדת במינך, שזה כדי שהיא לעולם לא תחשוב על להחליף אותך. עכשיו, אחרי שהפאניקה חלפה, את מרגישה הרבה יותר טוב בחמימות של אור השמש עם חתיכת הבננה הרקובה והבוץ מהגינה בקופסה שלך.

"את בטח תגידי שזה כי את אחת ויחידה," דבורה ממלמלת לעצמה, ואת עושה סיבוב כדי להראות לה שהיא צודקת. היא צוחקת, ואומרת, "אני מקווה שנוח לך בקופסה שלך."

את עוצרת. הקופסה שלך נוחה, אבל מאוד משעמם לך שם – את רוצה להסתובב בבית, לחקור מה קורה מתחת לשידה בחדר השינה, לבדוק אם באמת יש קן נמלים מאחורי הכיור בשירותים. דבורה לוטשת בך מבט ארוך ומהנהנת.

"כן, את צודקת," היא נאנחת, "זה הבית של שתינו. זה לא הוגן שתישארי בקופסה."

 

כמה ימים אחרי זה את זוחלת לך בעצלתיים בשעות הבוקר המוקדמות כשאת מתחילה לתהות מה השעה עכשיו. את זוחלת לך מהמקלחת לסלון, מסתכלת על שעון המחוגים הגדול על הקיר, ויודעת שאם היית יכולה היית צוחקת עכשיו. את זוחלת לחדר שלכן, מוסרת בוקר טוב אילם לאלולד שגם הלילה עף על הרצפה, משקיעה מאמצים כבירים בטיפוס על המיטה – דבורה עובדת מאוד קשה לנסות למצוא מיטה חדשה עם זוויות פחות חדות כדי שיהיה לך יותר נוח לטפס – ומתחילה לזחול בסיבובים על הפרצוף שלה.

בשבועות האחרונים למדת הרבה דברים חדשים. כמובן שלמדת הרבה עובדות על הבית שלכן, והראית לדבורה את המקק שמצאת מת מאחורי מכונת הכביסה כדי שתוכל לקרוא למדביר, אבל יותר מהכל למדת הרבה דברים חדשים על עצמך ועל דבורה. את גילית שבלי מחויבויות את מאוד אוהבת את הבוקר, ומאז ההארה הזאת את מכירה באופן אינטימי את כל הדרכים שהשמש זורחת. את מגלה שאת אוהבת להיות על הגב – אם קיים דבר כזה בכלל לתולעים, את לא בטוחה – וזה נחמד בהתחשב בזה שהגב שלך תמיד כאב כשהיית אנושית ולא יכול להנות מהחוויה הזאת כמו שצריך.

יותר מהכל, את מגלה שיש דרך להעיר את דבורה חוץ מרעש. את עדיין לא יכולה לדבר – לאט לאט את מאבדת את האמונה שיום אחד היכולת הזאת תחזור, אבל את מודה לעצמך שככל שהזמן עובר את מתגעגעת אליה פחות ופחות. את מצליחה להעביר את כל מה שאת חושבת בכל מקרה, ותמיד היית חובבת גדולה של שתיקות נעימות. בכל מקרה דבורה ממלאת את האוויר ביניכן בסיפורים שונים ומשונים, ואת לא מרגישה שיש שיחה שאתן לא מצליחות לנהל. הדאגה היחידה שלך הייתה להעיר אותה בבוקר – בימים הראשונים היא איחרה גם למשמרת וגם לקורסים שלה שכמעט עלו לה בציון הסופי בתואר, ואת כל כך דאגת לה שהרגשת שאת משתגעת.

אחרי שבועיים, מצאתן את הפתרון – כל מה שאת צריכה לעשות זה לטפס על הפנים שלה, ספציפית על אזור גשר האף והעיניים, ולזחול בסיבובים עד שהיא מתעוררת. זה פתרון כל כך פשוט שאת מופתעת שלא חשבתן עליו עוד כשהיית אנושית, אבל את מניחה שיש דברים שמגיעים רק עם החוויות העל–טבעיות.

"מממ, מאמי," דבורה ממלמלת, מסתובבת מצד אחד לאחר במיטה. לדעתך היא עדיין לא התרגלה לזה שאת דבוקה לראש שלה. "מאמי," היא נאנחת, "אני לא רוצה לקום." את ממשיכה להסתובב, יודעת שזה רק עניין של זמן עד שהיא תבין שמעטים הדברים שהיא חולמת עליהם בחיים האלה כמו ללמד ילדים חמודים ביסודי, והיא ממלמלת, "אוף, טוב, מאמי, אני קמה."

את זוחלת לכיוון כף היד שלה, שמונחת פתוחה ממש ליד הכרית כאילו היא מחכה רק לך.

את אוהבת את המחשבה הזאת, שהיא מחכה רק לך. בעיקר כי את יודעת שזה נכון.

 

השנים עוברות. הזמן מרגיש לך הרבה יותר נזיל בתור תולעת, אבל אולי זה גם בגלל שאין לך הרבה דברים לעשות. השגרה היומיומית שלך מאוד פשוטה – את מטיילת לך בבית, לפעמים מתלווה לדבורה כשהיא מתחילה ללמד והולכת לשיעורים עם כיתה ב׳2 (שהופכת לג׳2, ד׳2, ה׳2 ואפילו ו׳2), והיא מניחה אותך בתוך קופסה עם קצת טחב והרבה אדמה ומספרת לתלמידים המוקסמים שלה שאת החברה שלה כבר שש (שבע, שמונה, תשע, עשר) שנים. הם לא מנסים לדרוך עלייך, לא נגעלים או מנסים לפזר עלייך מלח, וכשאתן חוזרות הביתה את מתמקמת על הכתף של דבורה בזמן שהיא רואה חדשות ואת משחקת תופסת עם התלתלים שנופלים לה מהקליפס.

את חושבת לפעמים על הספר ההוא של קפקא, על גבר שהופך לחרק ונהרסים לו החיים. את חושבת, למול זאת, על החיים שלך – על הטחב שלך והבננות הרקובות והבוץ מהגינה שעד עכשיו לא שמו בה דשא – ואת חושבת שאת התולעת המאושרת בעולם.