חותם הנשמות

סיאלו ישב על יד האח הבוערת, מחייך חיוך קטן.

האש הייתה יפהפייה. הלהבות הירוקות הבוהקות היו מהפנטות במראן, ומרהיבות ביופיין. בולי העץ נשרפו שוב ושוב, נותרים כאילו לא פגעה בהם אף לא להבה אחת.

וסיאלו רק חייך.

סיאלו היה נראה כאדם רגיל לגמרי. כלומר, כמעט רגיל לגמרי. שערו היה חום, ועיניו היו ירוקות. אך לא סתם ירוקות, כן? ירוקות כמו האח הבוערת שניצבה למולו, אוצרות בתוכן כוח אדיר ובל יתואר.

הוא קם מהכורסא הישנה עליה ישב, ופנה אל שולחן העבודה שלו. חדרו של סיאלו היה חדר קטן יחסית, שהכיל בתוכו את הכורסא, האח, שולחן העבודה, ולא עוד חוץ מזה, בעצם. חדר העבודה היה ירוק, ונחו עליו כמה דפים ועטים. הוא התיישב על הכיסא שליד השולחן, והחל לעבוד. הוא לקח דף שהיה על הערימה, עט, והחל לשרטט. כתבו של סיאלו היה כתב יפהפה, עגול וזורם. הוא שרטט ביד אמן מעגל בצורה מושלמת, וסימן נקודה במרכזו.

הוא חייך בשביעות רצון למראה השרטוט והניח את הדף בצד. הוא חזר על אותה מלאכה עם כל אחד מאותם דפים שהיו על הערימה, משרטט צורות שונות: עגולות וחדות, גדולות וקטנות, מסובכות, אבל גם כאלו ממש פשוטות.

בסופו של דבר הייתה לו ערימה מבולגנת של דפים חתומים, אותם הוא הרים בשתי ידיו. הוא צעד כמה צעדים אל עבר האח, ובלי להסס השליך את כולם אל האש הלוהטת. עיניו נצצו ממראה הדפים המתכלים לאט, כמו מהופנט. הוא התיישב שוב על הכורסא, מביט אל עבר האש הירוקה, ולא הפסיק לחייך.

 

————

 

סיאלו בהחלט לא היה סתם אדם, בכלל לא. הוא היה חותם הנשמות, או לפחות כך הוא כינה את עצמו. הוא היה אחראי הנשמות, האיש אשר דאג להעביר את הנשמות מעולם החיים, אל עבר העולם הבא. זה לא שהוא ידע מה מחכה בעולם הבא, והוא גם מעולם לא שאל. זה לא שהיה לו את מי לשאול.

התפקיד של סיאלו היה פשוט. אליו הגיעו כל הטפסים והדפים שהכילו את כל המידע על נשמות המתים, ועליו היה לחתום את החתימה הסופית. לכל אדם היה סימן אחר, וסיאלו ידע מה אותו סימן לפני שחתם אותו, בלי שהוא יודע למה. לאחר מכן היה עליו להשליך את הדפים החתומים לאש הירוקה, והם היו מתכלים, עוברים הלאה. לא עבודה קשה, סך הכל. בשאר הזמן הוא היה יושב ומביט באש הירוקה ומהפנטת, נח, וחוזר חלילה.

סיאלו אהב את החיים הללו. כלומר, זה לא שהוא הכיר חיים אחרים. הוא היה בטוח כמעט לגמרי שלא תמיד היה 'חותם הנשמות', אבל עבר זמן רב כל כך עבר עד שהוא לא באמת זכר. אך מצפייה באש הירוקה, בחיי בני התמותה, הוא ראה את סבלם, את פחדיהם, ובסופו של דבר, את מותם. הוא בהחלט לא קינא בהם.

 

———

 

זה התחיל כמו יום רגיל לגמרי. סיאלו ישב על יד האח, בעוד הדפים מתכלים לאיטם באש הבוערת. הוא עצם את עיניו, מחייך, שוקע במחשבות, מתעלם מהעולם החיצון שסביבו.

קראק! לפתע קול חבטה נשמע על רצפת החדר.

סיאלו פתח עין אחת, חושד, אך לא נע. באחת, הוא סובב את ראשו לעבר מקור הקול. הוא הבחין בנער, לבוש בגדים פשוטים, בעל שיער שחור קצר ועיניים חומות – שרוע אפרקדן על רצפת החדר, ועל גבו תיק גב. איך הגיע לכאן בן אדם בדיוק? סיאלו חשב לעצמו.

"אאוץ'", הנער קם על רגליו באיטיות, מגרד בראשו. הוא הסתכל מסביב, בוחן. "איפה אני?" לפתע הוא הבחין בסיאלו, ומבט לחוץ עלה על פניו. "ומי אתה?"

סיאלו חייך, מנסה להסתיר את זעמו, ופנה אל הנער. "איך הגעת לכאן, נערי?" הוא שאל, מנסה לסתיר את זעמו.

הנער היה מבולבל לגמרי. "מה זה המקום הזה? איך הגעתי לכאן?"

סיאלו שילב את ידיו בעצבנות. "באמת שאין לי שום מושג. האם לך במקרה יש מושג?"

הנער גירד בראשו. "לא נראה לי… הדבר האחרון שאני זוכר שקרה הוא…" הנער קפא במקום.

"כן?" סיאלו שאל בקוצר רוח.

"אני חושב שהייתי בחוץ, ביער. כרגיל, מבקר את החיות, מרגיש את הרוח הקלה, מסתובב בין העצים." הוא היה נשמע כמו נזכר בזיכרון מתוק. "עד שלא שמתי לב ש… הגעתי לקצה של צוק." הוא עצר לשנייה ובלע רוק. "ונפלתי."

לרגע סיאלו לא היה בטוח מה להגיד. הנער הזה נפל מצוק. הוא נפל מצוק. הנער הזה היה אמור להיות מת עכשיו, אבל במקום שהנשמה שלו תגיע אל סיאלו, הוא בעצמו הגיע אליו.

למרבה פליאתו של סיאלו, הנער חייך. "אני לא מאמין! זה אומר שאתה הצלת אותי! אין לי מילים בשביל להודות לך על זה."

"כן…" סיאלו לא ידע מה להגיד.

לא, לא הצלתי אותך, אתה מת ועכשיו אתה והנשמה שלך הולכים לעבור לעולם הבא? סיאלו לא היה מדהים בסיטואציות חברתיות (זה לא שהיו לו הרבה ניסיון בסיטואציות כאלו), אבל הוא בעצמו הבין שזה לא חכם.

"אני באמת לא יודע איך להודות לך, אמ… איך קוראים לך?" הוא שאל בסקרנות.

"סיאלו," הוא ענה ביובש.

"נעים להכיר סיאלו. אני אמט, אמט גליידון," אמט הושיט את ידו ללחיצה, והוריד אותה כשראה שסיאלו לא נענה. "אני חושב שאני אלך עכשיו. אתה רק יכול להראות לי את הדרך חזרה אל היער?"

דממה שררה לשנייה. מה סיאלו כבר היה יכול להגיד לו?

בעצם, למה הוא בכלל מתעכב? שפשוט יגיד לו את האמת! אבל כשהוא הסתכל על אמט, הוא ידע שהוא לא יכול פשוט לספר לו שהוא מת. הוא נאנח, ופצה את פיו. "בסדר, אני אעזור לך. אבל עכשיו כבר מאוחר בלילה, אז אני אראה לך את הדרך מחר בבוקר. מקובל?"

אמט הנהן במרץ.

"יש לך משהו שתוכל לישון עליו בתוך תיק הגב שלך?"

"כן, יש לי שק שינה."

אמט החל להתארגן לשינה, וכשסיים להתארגן פנה אל סיאלו. "לילה טוב!"

"לילה טוב," סיאלו מלמל חרישית.

עברו פחות מכמה שניות ואמט נרדם. זה אולי היה לילה בשבילו, אבל לא בשביל סיאלו. יש לו עבודה רבה לעשות.

 

———

 

נשמות תמיד היו דבר משונה. למרבה האירוניה, אף על פי שסיאלו כונה בשם "חותם הנשמות", הוא לא הבין בהן יותר מדי. שוב, הוא רק ביצע את העבודה; קם, חותם על הטפסים, משליך אותם לאש, וחוזר חלילה. אלא שעכשיו זה היה נראה שלא נשמתו של אמט עברה אליו, אלא אמט עצמו עבר. משהו לא היה כשורה, וסיאלו היה צריך לגלות מה קרה. אין סיכוי שאמט יישאר איתו, אין שום סיכוי שבעולם, אבל הוא גם לא חשב להשליך אותו אל הלהבות.

מתי הוא נהיה רכרוכי כל כך? בכל אופן, הוא היה צריך לגלות מה פשר הבעיה, ועם זה הוא לא יכול היה להתווכח.

הוא ישב על הכורסא הישנה, אל מול האח הבוערת. בתוך שק שינה, ברצפה מאחוריו, לא במרחק גדול מדי, ישן אמט שנת ישרים. סיאלו התעלם ממנו כרגע, מביט אל האש הירוקה, חיוכו האופייני לא ירד מפניו. ולמה זה היה כך? בגלל שלמען האמת הייתה עוד סיבה שבגללה סיאלו רצה לגלות מה פשר הגעתו של אמט, והיא התעלומה.

סיאלו תמיד אהב חידות טובות, וכשזה נגע לנשמות הוא תמיד רצה לגלות עוד. אבל לא באמת היה לו תמריץ שהוביל אותו לכך. אלא שעכשיו, עם התופעה החריגה הזו, היה לו משהו לחקור.

קודם כל, מה הוא יודע על נשמות?

ממה שהוא ידע, נשמות היו כוח מיסטי, שביטא את הצד הנפשי והרוחני אצל אדם, מנגד לצד הגופני והגשמי שלו. כאשר אדם מת, החלק הגופני שלו נהרג, אבל הנשמה שלו עוברת הלאה, אל סיאלו, ומשם מועברת לעולם הבא. סיאלו לא ידע הרבה על העולם הבא, אבל הוא תיאר לעצמו שזה עולם אלוהי ורוחני, העולם של הנשמות.

חוץ מזה, הוא לא חשב שהוא יודע עוד משהו בעניין. אבל מה בנוגע לתהליך המעבר?

סיאלו קם על רגליו ופנה אל עבר שולחן העבודה, עליו נחו כמה עטים ודפים ריקים. הוא הרים עט ובחן אותו. הוא לא חשב שראה משהו מיוחד, וזה גם ככל הנראה לא היה קשור לעט. הוא שלף דף ושרטט עליו סימן אקראי לגמרי. לרוב, כשהטפסים הגיעו אליו, הוא פשוט היה יודע איזה סימן לחתום כדי להעביר את נשמת המת הלאה. אבל כרגע, כשפשוט שרטט צורה אקראית, לא קרה דבר. הוא הניח שכל סימן קשור אל האדם, אל מי היה בחייו, וכשהוא חותם הוא בעצם מאשר זאת. מי יודע, אולי לאמט פשוט לא היה סימן משל עצמו. לא. זה לא יתכן, סיאלו ידע זאת. הוא פנה מהשולחן אל עבר האח. הגורם האחרון בתהליך.

האח בערה כתמיד בלהבות ירוקות. כאשר סיאלו צמצם את עיניו כדי להביט דרך הלהבות, הוא היה יכול לראות את העולם הגשמי, את בני האדם. בני האדם המסכנים, שכל אחד מהם הולך בסופו של דבר למות. סיאלו ניחש שכאשר הוא משליך את הדפים לאש, הוא מנתק את הנשמות עם קשרם לעולם הגשמי, וכך הן ממשיכות הלאה, אבל הוא כבר לא היה בטוח. הוא רכן והתקרב אל עבר הלהבות הירוקות, היה חייב להיות משהו…

"מה אתה עושה?"

סיאלו קפא במקום, וסובב את עצמו באחת אל אמט.

הוא לא ידע מה להגיד. "אני… מסתכל על האש."

אמט משך בכתפיו. "רק תיזהר לא להיכוות," הוא התיישב על הכורסא.

עיניו הירוקות של אמט בערו כמו הלהבות. "קום. עכשיו. מהכורסא."

"סליחה, לא התכוונתי לפגוע, אני מצטער," הוא אמר וקם.

נשימות עמוקות, סיאלו הזכיר לעצמו, מתיישב בשלווה יחסית על הכורסא.

שררה שתיקה לכמה שניות. אמט שבר אותה. "אז… אתה רוצה לעשות משהו?"

סיאלו מצמץ את עיניו. "סליחה?"

"חשבתי שאולי תרצה לשחק במשהו, להעביר את הזמן…" אמט מלמל.

"לשחק במשהו?" סיאלו שאל בזלזול ברור.

"כן, אבל אם אתה מעדיף שלא אז אני לא אפריע לך," הוא אמר בזמן שכבר התחיל לחזור אל שק השינה. "לילה טוב."

אין מענה.

 

———

 

"אתה בטוח שאתה לא רוצה לעשות משהו?" אמט שאל מתוך השק. "זה בטוח עדיף מכלום."

סיאלו נכנע לבסוף. "בסדר… מה אתה רוצה לעשות?"

עיניו של אמט נצצו. "אתה מכיר את המשחק 'אמת ושקר'?"

סיאלו הניד את ראשו בשלילה.

"טוב, אז ככה משחקים," הוא אמר בהתלהבות. "כל אחד בתורו אומר על עצמו שני משפטים, משפט אמת ומשפט שקר. השני צריך לנחש איזה מהמשפטים הוא נכון ואיזה לא נכון. החברים שלי תמיד אומרים שאני לא יודע לשקר בכלל, שאני אמט "איש האמת", אבל אתה לא מכיר אותי. לכן אולי אני אצליח לעבוד עליך. החוקים מובנים?"

"כן," סיאלו אמר בחוסר רצון. אם אלו הדברים שבני האדם עושים בזמנם הפנוי, הוא ריחם עליהם אפילו יותר מקודם.

"אני אתחיל," אמט אמר. "המשפט הראשון הוא שעזבתי אי פעם את גבולות הכפר שלי, כלומר, לא כולל עכשיו," הוא גיחך לעצמו. "והמשפט השני הוא שאני לא אוהב פאי קישואים."

סיאלו גלגל את עיניו. "יש לך משהו יותר קל מזה? אתה אולי עזבת את גבולות הכפר שלך עכשיו, אבל קל להבין שיצאת אל היער כבר לפני כן. בלי להתחשב בעובדה שכל שפת הגוף שלך רומזת ששיקרת במשפט הראשון. חוץ מזה, אף אחד לא אוהב פאי קישואים," הוא אמר ושילב את ידיו בניצחון.

אמט היה המום. "אני מודה, זה היה הפענוח הכי טוב שראיתי אי פעם למשחק הזה, כל הכבוד! עכשיו תורך!"

"בסדר…" סיאלו מלמל בחוסר רצון. מה הוא כבר היה יכול להגיד על עצמו? מה כבר היה להגיד? כל חייו, ממה שהוא זוכר, הוא חי בחדר הזה. הוא השתתק.

"זה לא אמור להיות משהו מדהים," אמט עידד אותו. "זה פשוט אמור להיות משהו, פרט כלשהו על עצמך. לרוב, אם אין לך רעיון מה להגיד, תגיד דברים שלא עשית מעולם. ככה זה יותר קל."

סיאלו הרהר לשנייה. דברים שהוא מעולם לא עשה…

"המשפט הראשון הוא שבשנה האחרונה יצאתי רק פעם אחת מביתי," הוא אמר במהרה. "והמשפט השני הוא שמעולם לא בכיתי."

אמט היה מבולבל. "זה קצת מוזר שאתה לא עזבת את הבית שלך בשנה האחרונה, אבל אתה גם בטוח בכית מתישהו…"

"תבחר."

"טוב," אמט אמר לבסוף בחוסר רצון. "זה קצת מוזר, אבל אתה לא עזבת את הבית שלך בשנה האחרונה. אתה בטוח בכית מתישהו."

"טעות."

אמט לא האמין. "אתה… לא בכית? אפילו כשהיית ילד? אף פעם לא הרגשת שאתה צריך להתפרק, לשחרר את הכל, ופשוט לבכות? באמת?"

סיאלו השתתק. כשחשב על זה שוב, הוא באמת אף פעם לא רצה להתפרק ולהשתחרר, להיות עצוב? הוא תמיד שמר הכל בליבו, בתוך עצמו? "לילה טוב. כבר מאוחר, ואתה צריך לישון לקראת מחר."

"אבל…"

"לילה טוב," הוא אמר בתקיפות. אמט הנהן ונכנס לתוך שק השינה.

נו באמת, לסיאלו ממש אין זמן לכל השטויות האלה. יש לו עבודה לעשות.

 

———

 

הוא סוף סוף שוב ישן, המטרד. הוא באמת צריך להיפטר ממנו, לפתור את התעלומה. אבל איך? חייבת להיות דרך… לפתע עלה רעיון בראשו. כדי לפתור משהו לא צפוי, צריכים לפעול בדרך לא צפויה. מה יקרה אם יחתום על הטופס סימן שונה מהסימן שראשו יורה עליו לחתום?

הוא אהב את הרעיון, ופנה אל עבר השולחן, לוקח עט, וטופס שהוא צריך למלא. עברה פחות משנייה, והסימן הופיע בראשו, מעין שמש עם איקס באמצע. מה אם במקום לצייר שמש יצייר ירח? הוא הרים את ידו ושרטט צורה של איקס, ואז שרטט צורה של ירח. הוא הביט אל הדף.

שמש.

זה לא יתכן, זה לא יכול להיות! הוא היה יכול להישבע שצייר ירח.

הוא לקח טופס נוסף וראה מיד בעיני רוחו את הסימן המתאים. מעגל כלוא במשולש. הוא צייר ריבוע במקום המשולש, והסתכל.

משולש.

בשלב הזה סיאלו כבר היה מבולבל לגמרי. נראה שאין לו באמת השפעה על מה שהוא מצייר. מה זה אומר? לא היה לו מושג, והוא ידע שהוא צריך לבדוק משהו אחר. אבל מה כבר היה יכול לבדוק?

התשובה עלתה בראשו כמה שניות לאחר מכן, והוא הביט לעבר האח. איך פעלה האש? הדבר היחיד שידע עליה הוא שכאשר הוא העביר את טפסי הנשמות בתוכה, הן התכלו ועברו לעולם הבא. חוץ מזה, הוא ידע שדרכן הוא יכול לראות את מאורעות עולם החיים. אלה היו כל הדברים שידע. אבל למרות זאת, הוא הרגיש שהתשובה מסתתרת בין הלהבות הירוקות, המהפנטות.

סיאלו לא חשב על כך מעולם, אבל מה יקרה אם ייגע בלהבות? זה היה ברור שהאש לא הייתה אש אמיתית ומוחשית, אלא אש שמעבירה את הנשמות הלאה. אבל מה יקרה לו, לסיאלו, לחותם הנשמות בכבודו ובעצמו? האם הוא יכווה, לא יקרה דבר? הוא לא ידע, אבל הוא ידע שזה לא רעיון חכם לבדוק. כשהבנה זו הגיעה אליו, הוא התיישב חזרה על כורסתו, עוצם את עיניו.

 

———

 

החיוך על פניו נשאר, אך דעך מעט.

הוא מעולם לא חשב על כל זה. הוא מעולם לא ניסה להבין מה היה מקור וסיבת הנשמות, הטפסים, הסימנים והאח. הוא תמיד מילא אחר עבודתו, אחרי מה שהיה צריך לעשות. אף אחד לא אמר לו לבצע אותה, הוא פשוט ביצע אותה על דעת עצמו, מקבל את העובדה שהוא חותם הנשמות כמו תורה משמיים. הוא מעולם לא חשב על הסיבה למה דווקא הוא חותם הנשמות. הוא מעולם לא ניסה להבין.

הוא מעולם לא קיווה ליותר. הוא מעולם לא רצה יותר. כרגע, העובדה שאף פעם לא היה אכפת לו הייתה מאוד משונה בעיניו. כל חייו הוא ישב בצד. מילא אחר הוראות. אולי הגיע הזמן לעשות מעשה? לא בשביל אמט, בשביל עצמו.

הוא עמד על רגליו, נושם נשימה עמוקה ופנה אל עבר האח הבוערת באש ירוקה. בזהירות ובעדינות, הוא התקדם. צעד אחר צעד. לבסוף, הוא ניצב מול האח. הוא נשם נשימה עמוקה שנית, וקירב את ידו באיטיות ובחשש, אל עבר האש.

הוא נגע באש. הוא לא נכווה או נשרף, הוא הרגיש בסדר גמור, אבל מעט משונה. חזק יותר, מבין יותר. הוא הרגיש את עצמו נמשך אל עבר הלהבות, משתוקק אליהן. כף יד, זרוע, מרפק, כתף, החלו לשקוע אל תוך הלהבות. גופו רכן לאט לאט, עד שלבסוף ראשו נכנס אל תוך הלהבות הירוקות.

הוא היה יכול להבחין במעומעם באלפי נקודות קטנות. מוכרות, אבל לא. המחזה היה יפהפה, והוא היה יכול להרגיש איך הוא נמשך אל הנקודות, ממש כאילו הן קוראות לו. אלא שלפתע הוא שמע קול אחר קורא לו, "סיאלו!" הוא היה יכול להרגיש באחת איך הוא נמשך לאחור, בעל כורחו, חזרה אל חדרו.

הוא הבחין למולו באמט. מבט המום, כאדם שראה רוח רפאים, על פניו, והוא גמגם. "את.. אתה היי.. היית כרגע בתוך הלהבות?"

סיאלו לא ידע מה לענות.

"אני יכול לעזור לך!" אמט קרא בחוסר אונים. "אני מבין ברפואה. הכל בסדר, כל המערכות תקינות?"

"כן, אמט…" סיאלו ענה בתוקף.

"אבל זה לא ייתכן! אתה היית כרגע בתוך הלהבות!" הוא התהלך אנה ואנה לאורך החדר.

סיאלו קם על רגליו מהרצפה והניח את ידיו על כתפיו של אמט. "שב. אנחנו צריכים לדבר."

 

———

 

אמט ישב על הכורסא. סיאלו עמד בגבו אליו, מביט אל עבר הלהבות.

"אני רק רוצה לוודא שהבנתי, אתה בעצם אומר לי שאני מתתי ועברתי לכאן, בגלל שאתה אדם שהתפקיד שלו הוא להעביר את נשמות בני האדם לעולם הבא?"

סיאלו הנהן קלות.

"אבל במקום שהנשמה שלי תגיע לכאן, אני בעצמי הגעתי, דבר שלא היה אמור לקרות מעולם, ולכן החלטת לחקור את המקרה?"

סיאלו הנהן שנית.

אמט גירד בראשו. "וכדי לעשות את זה, אתה נכנסת אל תוך אח בוערת בניסיון להבין עליה ועל הנשמות?"

סיאלו הנהן, הפנה מבטו אליו. "בערך, אתה מאמין לי?"

אמט היה חסר מילים. "אחרי מה שקרה עכשיו, אני אאמין להכל."

סיאלו שתק. מבטו של אמט קדר לרגע. "אז זה אומר שאני… מת?"

"כן, לצערי הרב," סיאלו אמר, הביט אליו בעצב.

ממתי בכלל אכפת לו?

"אבל הגוף שלי עדיין חי."

סיאלו הנהן.

אמט היה מהוסס. "זה אומר שאני אשאר תקוע כאן לנצח?"

"אני לא יודע," סיאלו הודה בכניעה. "אני באמת ובתמים לא יודע. אבל את זה אני בדיוק מנסה לחקור, את זה אני מנסה לגלות. לכן נכנסתי אל תוך הלהבות, כדי לגלות," הוא שוב הפנה מבטו מאמט, אל הלהבות.

"אני מודה לך, על כל העזרה."

סיאלו חייך, אבל לא את החיוך הרגיל שלו. "אני אנוכי יותר משאתה מדמה לעצמך. יותר מאשר שאני עושה את כל זה בשבילך, אני עושה את זה בשביל עצמי."

אמט היה מבולבל. "למה אתה מתכוון?"

סיאלו נאנח. "אני לא תמיד הייתי חותם הנשמות. זה לא תמיד היה התפקיד שלי. אני לא זוכר שום חיים אחרים שחייתי אי פעם, אבל אני מרגיש שהיו לי חיים לפני. אולי בכל החקירה הזו… אני בעצם מנסה למצוא את התשובה לעצמי."

אמט ניגש אליו, מניח יד על כתפו. "אין רע בלרצות לדעת את האמת."

בדרך כלל סיאלו היה מזיז את ידו, אבל כרגע הוא לא עשה דבר חוץ מלהנהן.

"אז קדימה, מה עושים?" הוא שאל בהתכוננות.

"אתה מתכוון מה אני עושה. אני אנסה להיכנס שוב אל האח, ולראות מה נמצא בצד השני."

אמט הביט עליו. "אתה בטוח?"

"אני בטוח," סיאלו אמר בלב שלם. "זו המשימה שלי, אני מוכרח לעשות זאת בעצמי."

אמט הנהן בתגובה. "בסדר גמור, בהצלחה."

"תודה," סיאלו ענה לו, מהנהן בחזרה. הוא פנה אל עבר הלהבות הירוקות, לא היסס לשנייה. "על החיים ועל המוות!" הוא קרא וקפץ אל האש.

ונעלם.

 

———

 

סיאלו ריחף בחלל ירוק ופתוח. במרחב מולו היו חרוטים סימנים, שונים ומשונים, עגולים וחדים, גדולים וקטנים, מסובכים, אבל גם כאלה ממש פשוטים. מאחוריו ניצב שער קטן, שדרכו היה אפשר להבחין בחדרו, ובאמט יושב על הכורסא.

במשך כל הזמן הזה, זה הסתתר לו מתחת לאף, חיכה לו. כמה זמן הוא חיכה?

הו, הוא בהחלט הפסיק לחכות.

המחזה עצמו היה מרהיב עין, יפהפה, ולא דמה לדבר שסיאלו ראה מאז ומעולם. בעת שהוא מהרהר לעצמו, הוא שחה בחלל הפתוח, מביט סביב בסקרנות. הוא היה יכול לראות למולו את הסימנים, מתערבבים מתערבלים, יוצרים צורות וסמלים חדשים. זו הייתה ממש… יצירת אומנות. הוא היה יכול להרגיש את משיכתו לסימנים, לנשמות, ובפעם הראשונה בחייו הוא הרגיש חופשי, משוחרר. זו הייתה הרגשה טובה.

החוויה הייתה מדהימה, אבל איפה הפתרון לבעיה עם אמט? הוא היה חייב להיות כאן, הוא ידע את זה.

לפתע עלתה מחשבה לראשו. כאשר הוא הביט מעבר לאש, הוא היה יכול להבחין בעולם, אז אולי אם יפנה לכיוון הנגדי מהשער שמוביל לחדרו, הוא יגיע לשער שיוביל לעולמו של אמט.

סיאלו הפנה מבטו אל עבר הכיוון הנגדי מהשער, אל מה שיכול להיות הפתרון לבעיות שלו ושל אמט, אך באותו מידה יכול להיות לא כלום. זה כבר לא היה משנה. הוא ידע שהוא חייב לנסות. הוא נשם נשימה עמוקה, החלל הירוק פרוש לפניו.

ושחה.

 

———

 

סיאלו לא היה בטוח כמה זמן הוא כבר שוחה. דקות? שעות? אולי ימים? הוא לא ידע. אבל כל זה לא משנה, כי לסיאלו הייתה מטרה, והוא לא יעצור עד שיגיע אליה. סוף כל סוף היה לו משהו להילחם למענו. למען האמת, זו הייתה הרגשה נחמדה.

בעת שהוא שוחה לו בחלל הפתוח, מהרהר בינו לבין עצמו, הוא הבחין בו. ממש למולו, בין החלל הריק, הסימנים המרחפים, הוא היה יכול לראות מה שנראה כמו שער. שער גדול, עשוי אנרגיה, שדרכו היה יכול להבחין במעומעם בתנועות.

עולם בני האדם. העולם של אמט.

סיאלו מעולם לא היה קרוב כל כך לעולם בני האדם. אך כעת הוא היה מולו, במרחק נגיעה. מה יעשה עכשיו? הוא צריך להביא את אמט לפה?

אך לפני שהיה לו זמן לענות לעצמו, דבר מה קרה. השער החל לרעוד, ומה שנראה כמו דמות עמומה יצאה ממנו. לקח לו כמה שניות לזהות את הדמות. החיוך שלה הסגיר אותה.

"שלום, סיאלו," אמר סיאלו. הדמות שעמדה אל מול סיאלו, הייתה באופן די מפתיע, סיאלו עצמו. אך לא בדיוק. עיניו של סיאלו השני היו ירוקות לגמרי, ובמקום אישונים היה אפשר להבחין באש בוערת בתוכן. גם שערו של סיאלו, שלרוב היה חום, בער בלהבות ירוקות. סיאלו השני חייך.

"מי אתה?" סיאלו שאל בסקרנות, אך בעיקר בחשש. מי זה? מה קורה פה?

סיאלו השני צחק בקול גדול. "כל כך קשה לראות? אני – אתה. לא, לא באמת, אני רק נראה כמוך. אם אתה מעדיף, אתה יכול לקרוא לי נשמה. השם הזה גם ככה הולם אותי יותר."

"אבל.. מה? מה קורה פה?"

"איי, סיאלו, סיאלו, סיאלו…" אמר נשמה בניד ראש. "הכל אני צריך להסביר לך?"

סיאלו לא ידע מה לענות.

"בסדר," נשמה אמר וניקה את ידיו. "אתה מעדיף את התשובה הקצרה או הארוכה?"

סיאלו ענה מיד. "הארוכה."

חיוכו של נשמה התרחב. "אני רואה שמישהו פה מדבר ברצינות. נו, טוב. זה שלא שאין לנו זמן," נשמה נקש באצבעותיו ויצר שתי כורסאות זהות, כמו הכורסא של סיאלו בחדרו. "שב."

 

———

 

סיאלו התיישב על אחת הכורסאות, זה לא שהייתה לו ברירה אחרת. נשמה התיישב בכורסא למולו, משלב רגליים, וכחכח בגרונו. "בסדר גמור. הכל התחיל לפני הרבה שנים, הרבה מאוד שנים. משחר ההיסטוריה, למען האמת. עוד מאז היווצרותו של העולם, נוצרו גם הנשמות. לכל חי היה נשמה, ולכל נשמה היה סימן שייצג אותה."

הוא עצר לשנייה. "כל יצור חי היה מורכב משני חלקים, גוף ונפש. הנשמה ייצגה את הצד הנפשי של החי, הצד שיישאר איתו גם לאחר מותו, ויעבור הלאה, לכאן." הוא אמר והניף בידיו הצידה. "להיכל הנשמות."

סיאלו לא אמר מילה, והמשיך להקשיב בשקיקה.

"אבל אף אחד לא מצפה שהנשמות יעברו בעצמן לפה, נכון? מישהו חייב להניע את כל העסק הזה. מישהו, כמוני," נשמה אמר בחיוך.

"אני נוצרתי בהתחלה, יחד עם היכל הנשמות והעולם, והתפקיד שלי היה לגשר בין העולמות, לוודא שהנשמות מעולם החיים עוברות לפה. אבל אני לא באמת יכול לעשות את כל העבודה שלי לבדי, נכון?" הוא שאל את סיאלו, כמו מבקש שיענה לו.

"אני מניח שלא," סיאלו ענה.

"נכון מאוד!" נשמה מחא כף. "אבל מאיפה אני כבר יכול להביא את הנפשות הפועלות? רק מעולם החיים, כמובן. כאן, אתה נכנס לתמונה. מבין?"

סיאלו גירד בראשו בבלבול. "אני לא חושב…"

נשמה גיחך. "אתה באמת לא מבין? בעבר חיית בעולם בני האדם, היית בן אדם."

זה הכה בסיאלו באחת. הוא היה בעבר בן אדם. הוא, סיאלו, בן אדם. הוא היה פעם מאלו שכל כך זלזל בהם, כל כך ריחם עליהם.

כל כך קינא בהם, עמוק בליבו.

סיאלו היה נסער, היו לו כל כך הרבה שאלות, ולא היו לו מספיק מילים כדי לשאול את כולן. "אני לא מבין, למה? למה דווקא אני?"

נשמה גלגל עיניו. "אל תחשוב את עצמך למשהו מיוחד, סיאלו. אתה באמת חושב שאתה חותם הנשמות היחיד? בחיי, אם זה היה נכון, זה היה אומר שכל שנייה היית מקבל מיליוני טפסים של נשמות למלא. ותאמין לי, זה ממש לא היה נחמד."

הוא לא היה חותם הנשמות היחיד? הוא הרגיש ריקנות. בשביל מה הוא עשה את כל זה? הוא עדיין היה נסער, וכועס. אבל בכל זאת, הוא לא רצה להיראות חסר אונים. "איך אתה מסוגל לעשות את זה לבני אדם? זה לא אנושי!"

"אוי, סיאלו…" נשמה אמר בחיוך. "זה בדיוק מה שאתה לא מבין. אני לא רצחתי את חותמי הנשמות, אני הצלתי אותם."

סיאלו הרים גבה. "למה אתה מתכוון?"

"כל חותמי הנשמות, כולם, היו אנשים שאמורים למות. אנשים שלא היה להם סיכוי לשרוד. למה אתה חושב שאמט הגיע לפה אחרי שהוא נפל מצוק? הוא היה אמור למות, לא היה לו סיכוי לשרוד. אני הצלתי אותו, וגם אותך."

"אותי?"

"גם אתה הישן היית אמור למות, אבל הצלתי אותך. באמת, סיאלו, איך אתה יכול להיות כל כך כפוי טובה למצילך?"

סיאלו היה מבולבל לגמרי. הוא בכלל יכול להאמין ל"נשמה" הזה? עלו לו כל כך הרבה תהיות לראש. הוא לא חותם הנשמות היחיד? הוא היה אדם?

הוא היה אמור למות.

אבל לא היה לו זמן להרהר בכל הדברים האלה עכשיו, יש לו דברים לגלות. "אז מה השתבש עם אמט? מה קרה?"

"הו, אמט…" נשמה חייך. "זה סיפור מעניין. כמו כולם, אני לקחתי אותו רגע לפני שהוא מת. הוא היה אמור להיווצר בחדר משלו, אבל משהו השתבש, והוא בטעות השתגר לחדר שלך. לנשמות יש דרך משונה לפעול, אבל הניחוש היחידי שלי הוא שהנשמות בחרו שהוא יחליף אותך."

"מה זאת אומרת יחליף אותי?"

"זאת אומרת שבמקום שיתווסף חותם נשמות, הוא יחליף אותך." סיאלו אמר בחיוך. "ואתה חופשי."

חופש. סוף כל סוף, חופש.

"ומה אני אוכל לעשות עם החופש הזה?"

"כל מה שתרצה," נשמה ענה בפשטות. "בין אם להשתחרר ממגבלות הגוף ונשמתך תגיע להיכל הנשמות, או בין אם תעבור לעולם בני האדם חזרה."

עולם בני האדם.

"זה אפשרי?" סיאלו שאל בתקווה.

"מפני שהגוף ששכנת בו כבר לפני שנים רבות לא קיים יותר, הנשמה שלך תיווצר מחדש בגוף חדש. היא תזכה לחיים חדשים."

חיים חדשים.

זה היה נשמע לסיאלו כמו חלום שמתגשם, אלא שלפתע עלתה לראשו מחשבה מדאיגה. "מה יקרה עם אמט?"

"אמט ישאר פה ויהפוך לחותם נשמות," פניו של סיאלו נפלו. "הוא מת, סיאלו. מת. אין דבר שאפשר לעשות מול זה. זוהי דרכו של עולם."

פניו של סיאלו נפלו. ממתי בכלל היה אכפת לו? בעבר הוא ראה בזה חולשה, אבל הוא לא ידע מה הרגיש בנוגע לכך כעת.

"יש לי רעיון," נשמה אמר וייצר בין ידיו טופס נייר, כמו הטפסים שסיאלו מילא. הוא שלח אותו אליו בתעופה. "אם תחתום על הטופס הזה, הנשמה שלך תחזור לעולם החיים. הבחירה בידך."

סיאלו אחז בטופס. "אני אשאיר אותך לבד לרגע, כדי לבחור," נשמה אמר וייצר מסביב סיאלו מה שנראה כמו העתק מושלם של החדר שלו.

"תודה," סיאלו אמר בשקט, והתיישב על הכורסא.

"אין בעד מה," נשמה אמר וחייך, מתפוגג לאיטו בחלל.

סיאלו הביט אל הטופס.

יש לו בחירות לעשות.

 

———

 

סיאלו ידע מה לבחור. זה היה ברור, למה הוא בכלל התלבט? בסופו של דבר, זה מה שהוא רצה כל חייו. הוא רצה להיות חופשי, להיות אדם, כמו כולם. למה הוא התלבט? הוא נזכר באמט, מספר על הטיולים שלו ביער, על משחק "האמת והשקר", שעד כמה שהוא היה מטופש, אמט נהנה ממנו. הוא נזכר בחיוך על הפנים שלו.

לא, סיאלו לא יכול לעשות לו את זה. אבל הוא גם לא יכול לוותר על החיים האלה רק בגללו.

הוא הרים את העט, והתכונן לחתום, סופית. אני מצטער, אמט… הוא חשב בעת שקצה העט נגע בטופס, וסימן הופיע בראשו. סימנו שלו. הסימן היה אש בוערת. המחשבה הראשונה של סיאלו הייתה שהוא לא מופתע מכך, אלא שאז הוא היה יכול להבחין באלפי נקודות מסביב למדורה, שנראה שהיו קרובות אליו, נעות מסביבו. ואז הכתה בו ההבנה.

אש הייתה שורפת, לוקחת חיים, אבל כשהיא הייתה בידיים הנכונות, היא הייתה יכולה לשמור על החיים. כך בדיוק היה סיאלו, הוא רק צריך לדעת לשלוט באש שלו, והוא יוכל ליצור פלאים. הנקודות היו הנשמות, נמשכות אליו.

וכך בדיוק הייתה האח שלו, שורפת מבחוץ, אך אם היו מביטים מעבר לה, היה אפשר לראות עולם.

סיאלו עצר לשנייה. ברגע שהוא הבין זאת, הוא ידע מה הוא צריך לעשות.

 

———

 

"מה אמרת עכשיו?" נשמה שאל בהלם. "האם אתה אומר לי שויתרת על הסיכוי להיות אדם?"

סיאלו הנהן בחיוב. "כן," הוא ענה בפשטות, ממוקד מטרה. "אבל יש לי בקשה אחרת."

"בקשה?"

"כן. ברשותך, כמובן, הייתי רוצה לעזור למלא תפקיד חדש. חשוב לא פחות מהעברת נשמות."

"סליחה?" נשמה שאל, עוד שנייה מתפקע מצחוק.

"אני מציע את תפקידי בתור שומר נשמות." הוא אמר, רציני. "במקום שאני אשליך את הטפסים אל עבר האש, אני אביט דרכם אל העולם, ואבין איך אני יכול לעזור לשמור על הנשמות. לאו דווקא אחרי מותם, אלא בחייהם."

נשמה לא ידע מה להגיד. "אני.. אני לא יכול להרשות את זה. הרשת של חותמי הנשמות דורשת עבודה רבה. אני לא יכול לתת לך לבזבז את הזמן שלך על זה."

"אני אעשה גם וגם," סיאלו אמר, מתכוון לכל מילה. "בבקשה, נשמה…"

נשמה הרהר לשנייה, ונאנח. "בסדר, אבל אם יש בעיה אחת עם כל השטות הזאת אני לא אסכים לזה."

סיאלו חייך, ושניהם שתקו.

"עוד משהו?"

"כן," סיאלו אמר. "הייתי רוצה לנסות להחזיר את אמט."

"כבר אמרתי לך שהוא מת," נשמה זעף.

"אני יודע, אבל אני רוצה לפחות לנסות," הוא אמר, נזכר בסימנו.

"בסדר," נשמה נאנח. "אבל אני מזהיר אותך, אחרי כל השטויות האלו שלך, לא תוכל להיות אדם עוד, לעולם."

בלב שלם, סיאלו הנהן.

 

———

 

"מה גילית?" אמט שאל מסוקרן.

סיאלו לא ענה, אלא פנה ישר אל שולחן העבודה. הטופס מולו, ועט בידו. "יש לנו עבודה לעשות, בוא לכאן." אמט עשה כבקשתו.

"אני צריך שתעמוד מולי, ותביט לי בעיניים."

"בסדר…" אמט אמר.

"תתרכז."

אמט הנהן, ונרגע.

סיאלו הביט בעיניו, מגשש – מחפש אחר רמז, אחר סימן. הוא התרכז, ולבסוף ראה אותו. סימן של עלה ברוח. סיאלו הפסיק להסתכל בעיניו, והרים את העט. "אני מקווה שזה יעבוד."

"מה זאת אומרת שאתה מקווה שזה יעבוד?" אמט שאל לחוץ. "יכול להיות שזה לא יעבוד?"

"אמט." סיאלו אמר לו ברוגע. "סמוך עליי, אני אשמור עלייך, אני לא אתן לך להיפגע."

אמט הנהן. "תודה."

"אם כבר אני צריך להודות לך," סיאלו הודה בגילוי לב.

"למה אתה צריך להודות לי?"

"אתה הראת לי את הדרך הנכונה," סיאלו אמר בחיוך. "הייתי צריך את הדחיפה הזאת."

"אין בעד מה," אמט חייך בחזרה.

סיאלו המשיך. "אתה מוכן?"

"נולדתי מוכן."

סיאלו נשם נשימה עמוקה, ושרטט בעדינות את העלה. לא קרה דבר.

"אני לא בטוח שזה עו – " דבריו של אמט נקטעו כשהסימן החל לזהור, ואמט בתגובה, החל להתפוגג. "מה קורה כאן?!"

"אתה חוזר הביתה." סיאלו אמר, מאושר. "שמחתי להכיר אותך, אמט!"

"גם אני אותך!" אמט ענה, מתקרב אליו, ושלח את ידו אליו ללחיצה אחרונה. סיאלו לחץ בחזרה בשמחה.

"להתראות, סיאלו…" עברו עוד כמה שניות ואמט התפוגג כליל, אבל עבודתו של סיאלו לא הסתיימה. הוא רץ אל עבר האש, מביט דרכה אל עבר העולם. הוא גישש וחיפש אחר סימנו של אמט. לקחו לו בדיוק כמה שניות, והוא היה יכול לראות את אמט, ממש על סף הצוק. לא! הוא ריכז את כל כוחו, מנסה להשפיע, לשנות מעט את הסימן, להתחבר לסימנו שלו, לנקודות, לאש…

הוא הוטח לרצפת החדר, והביט. אמט עמד ממש קרוב לשפת המצוק, מתנשם ומתנשף, ורץ מהאזור.

סיאלו חייך, הוא הצליח.

 

———

 

זה היה יום עבודה רגיל בשביל סיאלו. כמו בכל יום, הוא עבר על הטפסים, חותם על הנשמות שהיו צריכות לעבור אל העולם הבא. לאחר שגמר את המעבר, השליך אותן אל עבר האש.

כשגמר לעשות כך, עבר לחלק המהנה באמת של העבודה. הוא התיישב על הכורסא, מביט מבעד לאש המדורה, בוחן ובודק את העולם. בכל מקום שהיה יכול לעזור, הוא היה נותן משיכה קטנה, דחיפה פה ושם. הוא השתדל לא להתערב הרבה בעולם בני האדם, אך בכל זאת הוא רצה לעזור כמה שיותר.

בדרך הזו גם עזר לבני האדם, וגם לעצמו, להרגיש מעט יותר כמו אדם.

לאחר מכן, הוא יצא אל עבר היכל הנשמות, שוחה במרחב על יד הנשמות, נהנה מהמראה היפהפה ומהחופש. לאחר מכן, הוא שב אל חדרו, התיישב על הכורסא בנוחות, ופנה לישון.

ובעוד שהוא יושב, חיוך עלה על פניו. אך הפעם, לא חיוך שנבע מאכזריות או בלבול, אלא חיוך של השלמה. חיוך אמיתי, ולא חיוך מזויף. החיוך שאליו סיאלו ציפה כל הזמן. חיוך אנושי.

ואז הוא נרדם.