רוצח
"נע ונד תהיה בארץ", כך אמר לו אלוהים, מיד אחרי שהמציא את הרצח.
אז הוא נדד.
* * *
ביד אחת ענף שגילף למקל, ביד השנייה תפוח שקטף קצת לפני שהירח לקח את מקומה של השמש, קין הסתובב בין העצים וחיפש… משהו. הוא לא ידע מה בדיוק – הוא לא היה טיפוס שמתרחק מהבית. הבן הבכור לבית אדם וחווה נטע את שורשיו עמוק באדמה שעליה נולד ובה גדל ובה גידל מזון. האדמה אותה עבד הייתה מקור החיים, ומעולם לא הייתה לו סיבה לעזוב. הבל היה האחד שהרחיק לכת למצוא שטחי מרעה בשביל הצאן.
גרונו של קין התכווץ כשחשב על הבל. הוא לא התכוון, כמובן, להרוג אותו. הוא לא ידע בכלל שזאת אופציה – מבחינתו, מוות היה דבר שקורה לצאן ולחיות קטנות שנטרפות על ידי חיות גדולות מהן. הוא לא חשב שזה יכול לקרות גם לו, ובטח שלא להבל. איך הוא יכול היה לדעת שמשהו כזה יקרה? הוא לא רצה שהבל ימות. הוא רק רצה שהוא יסתום את הפה ויפסיק לדבר על הצאן שלו שאלוהים כל כך אוהב.
ובכלל, הוא חשב לעצמו, זאת אשמת אלוהים, שלא סיפר לו שאפשר כל כך בקלות להרוג. אשמת אלוהים שלא הציל את הילד המועדף עליו.
היו לו שיחות על כך עם אלוהים. "למה אתה מעדיף אותו?" הוא היה שואל, ותמיד היה מקבל את אותה התשובה: "כי הוא אוהב אותי יותר."
אלוהים היה מנסה לסיים אז את השיחה, אך קין התעקש: "זה בגלל הקורבנות?" היה מנסה להבין. כי אם זה בגלל הקורבנות, זה קצת לא הוגן: את הצאן לא אוכלים, אז בוודאי שהבל יכול להקריב את מי שהוא רוצה לאלוהים בלי שום בעיה. לקין, לעומת זאת, יש חובה גם כלפי המשפחה שלו.
ואלוהים היה מבטיח לו שזה לא בגלל הקורבנות, והם היו ממשיכים להתווכח, עד שאלוהים היה אומר: "זה בגלל שהוא לא שואל כל כך הרבה שאלות."
אז כשהבל מת ואלוהים אמר לו לנדוד, קין לא שאל למה.
* * *
"אז כמובן שהקרבתי את הכבש הכי משובח, ואז אלוהים אמר- קין? קין, מה אתה עושה? קין, אתה מפחיד אותי, מה אתה עו- קין! קין! קין, תעזוב אותי מה אתה עושה מה אתה עושה קין בבקשה קין!"
נשמעה צעקה. קין לא ידע אם הבל הוא הזועק לעזרה, או הוא.
בעולמם של החיים והערים, הזעקה בקעה מגרונו של קין, והוא קם משנתו בגרון חרוך ודמעות יבשות על לחייו. החושך כיסה את העולם, ורק אלומה דקה של אור ירח חדרה דרכו. היא הספיקה לו, בכל אופן, בשביל לראות את דמות האישה שנעמדה מולו וצפתה בו, רק אלוהים יודע כבר כמה זמן.
"א- אמא?" הוא גמגם בהיסוס. מה היא עושה כאן? הוא לא אמר לה לאן הוא הולך, ובטח שלא חשב שירצו להצטרף אליו. לא אחרי מה שעשה.
היא דיברה, והקול שלה היה מוזר. הוא בהחלט לא היה הקול של אמו.
"אני חושבת שהייתי זוכרת אם הייתי יולדת מישהו," הדמות אמרה, ובעזרת אורו החיוור של הירח הוא הצליח לראות את ידה המושטת אליו. הוא נאחז בה ונעמד על רגליו, ראשו מסוחרר מעט ודעתו מסוחררת מאוד.
"את-" זה כל מה שהספיק לומר לפני שנפל בחבטה על הקרקע ואיבד את הכרתו.
* * *
כשהתעורר, קין היה באוהל שלו.
זה כנראה היה חלום, הוא חשב לעצמו. הבל והגירוש והאישה – הכל חלום רע אחד גדול. הוא יקום והוא יעבוד את השדה כמו תמיד, והבל ירעה את הצאן, והכל יהיה כרגיל.
אך כשהוא יצא החוצה, הנוף היה לא מוכר. האוהל היה ליד בור מים – בור המים של קין ומשפחתו היה ממוקם ליד אוהלם של אדם וחווה – והשתרעו מולו שטחי מרעה רחבים, רחבים בהרבה מאלה שהיה רגיל אליהם. הם היו מלאים בכבשים שליחכו את העשב, ולא טרחו להעיף בו מבט. ומלבד זאת, האישה המסתורית כרעה לשתות מבור המים שלצידו.
קין פתח את פיו לומר משהו, אך אף צליל לא בקע מגרונו. הוא הסתפק בהצבעה מהוססת לכיוונה של האישה, עד שהרימה את עיניה אליו וחייכה חיוך עקום. הוא הוריד למטה את ידו, כילד מבויש הננזף על ידי הוריו – סיטואציה שהכיר היטב.
"לא ידעתי שיש עוד מאיתנו," היא אמרה לבסוף, אחרי מה שקין הרגיש שהיה חיים שלמים של בהייה הדדית.
"אני-" הוא פתח שוב את פיו ומיד סגר אותו, אחרי שהבין שאין לו שום דבר לומר. מבין כל המחשבות שהתרוצצו בראשו, הוא בחר בסופו של דבר ב"גם אני לא."
"מי את?" הוא הוסיף, ומיד הבהיר: "כלומר, איך את… קיימת? מאיפה הגעת?"
"אני יכולה לשאול את אותו הדבר עליך," היא השיבה לו.
"אני שאלתי קודם," קין לא נשאר חייב, והיא נאנחה.
"אני מניחה שזה הוגן," נכנעה לבסוף, ולאחר שתיקה ארוכה החלה לדבר.
"קוראים לי עירד," היא אמרה. "אבא שלי טוען שנולדתי לפני תשעה עשר חורפים – לא, אני לא יודעת למה הוא ספר אותם," היא ענתה למראה גבתו המורמת של קין, שלא היה לו מושג כמה זמן עבר מאז שהגיע לעולם. הוא ידע שזה קרה באביב, אבל לא הרבה מעבר. "אותו ואת אמא שלי אלוהים ברא מעפר, אני לא יודעת מתי. ומאיפה אתה צצת פתאום?" היא הפנתה את השאלה בחזרה אליו.
"אני- אני קין. אני גם נולדתי לפני, אה, כמות כלשהי של אביבים," קין ענה, מחפש את המילים הנכונות. "אבי, אדם, נוצר מעפר. אמי נולדה מתוך אחת מצלעותיו."
מבט מבולבל עלה על פניה של עירד. "נשמע כואב," היא העירה. "אבל מה אתה עושה כאן? אני מניחה שאתה לא חי באיזור, כי אחרת כבר היינו נפגשים. ומה יש לך שם על המצח?" היא הצביעה לכיוון ראשו.
"אה, זה? זה כלום," הוא הסיט את שיערו כך שיסתיר את הסימן המביך שעל מצחו. "אני… אלוהים אמר לי שאני צריך לנדוד. לא שאלתי למה."
זה לא היה שקר, במובן מסוים. הוא אכן לא שאל.
"אולי בשביל למצוא אותנו," עירד חייכה אליו והתרוממה על רגליה. "לעשות לך סיור?"
* * *
אני יכול להיות מאושר כאן, קין חשב לעצמו.
בטנה של עירד תפחה מיום ליום, וקין ידע שבקרוב תלד את בנו. הוריה התייחסו אליו כמו אל בשר מבשרם. הוא עבד את האדמה, כמו שעשה כל חייו. החיים שבים למסלולם, פחות או יותר.
אבל אז אלוהים דיבר אליו שוב.
"נע ונד תהיה בארץ," הוא הזכיר לו.
עירד בקושי הצליחה ללכת למרעה, ובטח שלא תוכל להצטרף אליו. ומה יהיה על התינוק שטרם נולד? לא, עירד ובנו ישארו פה.
אבל הוא נדד.
* * *
"הבל?" קין קרא בקול אל מעבר לצוק אשר ממנו דחף את אחיו. "הבל, איפה אתה?"
הבל לא ענה. הוא שמע קול של משהו מתרסק רחוק, רחוק מתחתיו.
"הבל? הבל! אני לא התכוונתי, אתה צריך עזרה לעלות?" הוא צעק, ורק ההד של קולו השיב לו: "לות… לות… לות…"
"הבל!"
קין פקח את עיניו ובהה בנוף שלמולו. כנראה נרדמתי בעמידה, הוא חשב לעצמו. הוא הכיר את הנוף הזה, את שדות החיטה הרחבים שעיבד מאז שהוא זוכר את עצמו.
למה חזרתי? הוא שאל את עצמו. הרי אני לא יכול להישאר.
אבל הוא התגעגע. הוא התגעגע להוריו, לבית. הוא התגעגע לאדמה. זה יהיה רק ביקור קצר, הוא ידע, אבל הוא קיווה שהביקור הזה יתן לו קצת כוח.
הוא חצה את השדות ופגש באמצע הדרך את אביו.
"קין?" הוא שאל, ואז שפשף את עיניו. "קין!" קרא כשנוכח לדעת שזהו אכן אינו חלום.
"היי, א-" קין החל לדבר, אך הפסיק כשטבע בחיבוקו העוטף של אביו. לא משנה כמה יכעס עליו, הוא ידע, אדם העדיף לאבד בן אחד על פני שניים.
"קין, אני לא מאמין! אתה חזרת אלינו?" האב המאושר שאל, ובנו נאלץ לאכזב אותו. "אתה יודע שאני לא יכול," ענה בצער, אך אדם כבר לא הקשיב. "חווה ושת יושבים באוהל, היא תשמח לראות אותך!"
"שת?" שאל קין בבלבול. הוא לא הכיר אף אחד בשם שת. אך אביו כבר המשיך ללכת לאורך השדה בצעדים קלילים של מי שעול הוסר מעל כתפיו, לפחות באופן זמני.
באוהל חווה ישבה והניקה תינוק.
אה. שת.
התינוק היה בגילו של חנוך, בנו של קין, ונראה היה שאינו מודע לסביבתו כלל. הוא רעב, וזה מה שחשוב. אמו, לעומת זאת, שמעה רעש כשבנה הבכור נכנס לאוהל.
"קין!" היא קראה בקול, אך לא קמה ממקומה. "הייתי מחבקת אותך, אבל…" היא הורידה את מבטה אל התינוק. "קראנו לו שת," היא אמרה ברוך והביטה בו. כך היא הביטה בי פעם, קין חשב. לפני שהרגתי את בנה.
"אני… אני רואה שאתם מסתדרים," הוא אמר לבסוף אחרי שתיקה ארוכה.
"כן, אתה יודע," חווה ענתה. "אדם עובד את האדמה, ואני אחזור לרעות את הצאן כששת יהיה גדול מספיק. בינתיים אנחנו בסדר."
למרות שהבל היה המועדף על אלוהים, קין חשב בסיפוק, העבודה שלי יותר חשובה למשפחה.
"אתה נשאר לארוחה?" אמו שאלה אותו, והוא הביט ממושכות על התינוק לפני שענה.
"תספרו את העונות," הוא השיב לה.
"סליחה?" היא הרימה את גבותיה, וקין המשיך: "תספרו את העונות שיעברו בימי חייו. אני לא יודע כמה אביבים חלפו מאז שנולדתי. הייתי רוצה לדעת. אני חושב שגם הוא ירצה."
במילים אלו הוא יצא מהאוהל ולא שב אליו עוד.
"איפה הוא?!" אלוהים מעולם לא נשמע כועס כל כך באוזניו של קין.
"אני לא יודע, אני לא יודע!" צעק קין בחזרה.
"אל תשקר לי, אני יודע שהרגת אותו!" קולו של אלוהים רעם, וקין שתק.
"ובכן, מה יש לך לומר?" האל שאל.
"מה זה הרגת?" המילים יצאו מפיו של קין בשקט, כאילו פחד לגלות את התשובה.
"הבל… איננו עוד," אלוהים ענה לו. "בגללך."
קין הרגיש אצבע קרה נוגעת במצחו. הוא הלך אל בור המים וראה סימן על מצחו.
"אני מצטער הבל," הוא לחש לבבואתו.
הבל לא ענה.
הדממה היא זו שלבסוף העירה אותו משנתו. קין זכר אותה היטב, רועמת סביבו מהרגע שבו נשמתו של הבל עזבה את גופו. הוא תהה מדי פעם איפה היא נמצאת עכשיו. האם היא מתבוננת בו? מלווה אותו? או שהיא עברה למקום אחר, אולי לאלוהים? אולי היא פשוט לא קיימת יותר, מחשבה עלתה במוחו של קין. אולי הנשמה לא יכולה להתקיים בלי הגוף. רעד קל עבר בגופו, והוא החליט לא לחשוב על זה עוד.
הוא הביט סביבו, ושם לב שהוא נרדם על גזע עץ. לא עץ פרי, הוא שם לב – יהיה עליו למצוא עץ אחר שיספק לו את מזונו. הוא קם וניער את הלכלוך מהכותונת שלו, שאמו הכינה לו מצמר לפני כמה מחזורי ירח. הצמר של הבל, כמובן. הוא הושיט את ידו אל המקל ששכב על הקרקע לידו ואחז בו, אך שמט אותו במהירות כשהמקל… התחיל לדבר?
"אאוץ'! בשביל מה זה היה טוב?" צעק המקל, וקין השפיל את מבטו. המקל היה דומם כתמיד.
בדיוק ברגע בו חשב שאולי הוא מאבד את שפיותו, הוא ראה משהו זז.
הוא שמע סיפורים מהוריו על הנחש, כמובן. קין ידע הכל על איך הוא פיתה את אמו לאכול מהפרי האסור, ואיך גורש מגן עדן ואיבד את רגליו. הוא לא חשב שאי פעם יפגוש אותו, אבל מקל הליכה הוא יצוע נוח ליצור שיכול להיכרך סביבו לתנומה קלה, ואף אחד לא אוהב שמעירים אותו.
"אני רק לקחתי את המקל שלי," התגונן קין, שהרים את מקלו מהקרקע ושם לב לפתע לסימן אדום על גב ידו. "אתה נשכת אותי!"
"ותראה מה זה נתן לי," התמרמר הנחש והציג בפני קין שבעה סימנים זהים לזה שלו לאורך גופו הפתלתל.
קין המבולבל ניסה להבין איך הנשיכות על גופו של הנחש קשורות לזו שעל ידו, אבל אז מצחו פעם בכאב והזכיר לו. ידו הפצועה נשלחה מיד אל ראשו והסיטה את שיערו, חושפת את האות.
"לא היה לך את זה בפעם הקודמת שנפגשנו," קבע הנחש בטון מאשים.
"אני לא… אני לא חושב שנפגשנו," קין השיב לזוחל, שהביט בו ארוכות.
"אתה בטח הילד," אמר לבסוף. "יש לך את האף של חווה. וגם את השיער. הם ציפו לילד כשהם יצאו מהגן. אבל למה לנשוך אותך גורם לי לנשוך את עצמי?"
"כל הורג קין שבעתיים יוקם," מלמל קין בשקט. "הסימן הזה מגן עלי."
"נראה כמו עבודה של הזקן למעלה," אישר הנחש. "מה עשית שזכית להגנה כזאת?"
"אני לא רוצה את זה," הוא התגונן.
"אבל למה?" שאל שוב הנחש.
"לא ביקשתי את זה!"
"למה?"
"הייתי עושה הכל בשביל לא לקבל את זה!"
"מה עשית?"
"הרגתי את הבל!" קין צעק על הנחש. על העולם. על אלוהים. על עצמו.
"מי זה הבל?" שאל הנחש.
אבל קין כבר לא הקשיב.
* * *
"אתה חושב שהוא יסלח לי?" קין שאל את אלוהים.
אלוהים לא השיב.
