שושן צחור
בהוקרה לעלייה מברית המועצות
שבלעדיה אנה אנו באים.
ש ו ש ן צ ח ו ר
נווד אמיתי – סיפור נדודיו מתמשך ומתעצם גם אחרי מותו [אנונימוס].
גלובוס ”נשיונל גאוגרפיק” – ישן, צולע ומחליד מעט – ניצב בעליבות של עובר-בטל על כוננית מהגוני בחדר העבודה שלי. דגלון כחול-לבן נטוע בו על חופו המזרחי של הים התיכון. לפני שנים רבות זכיתי בו כפרס על עבודת השורשים שכתבתי בבית הספר היסודי. היה זה גמול מחקר ראשון שקיבלתי בחיי ועל כן קשה עליי הפרידה ממנו. מדוע היה הפרס גלובוס ולא ”כל כתבי ביאליק”, מנדלי, או ענק ספרות אחר, כמקובל באותם ימים? זאת משום שהדגש של מחקרי היה על נדודיהם של בני משפחתי על פני הגלובוס: מתחום המושב של רוסיה הצארית, לדרום אמריקה של הטנגו והסמבה, לארצות הברית של הקוקה קולה ולארץ ישראל. עד אוסטרליה הנידחת הרחקנו. לא אלאה אתכם כאן במארג הסבוך של הגולים למרחקים ואמקד את זרקורי בראש ענף המשפחה שבתחילת המאה הקודמת שבע מנדודיו ועשה מעשה: ארז מטלטליו, עלה לפלשתינה והיכה בה שורש.
סבי מצד אימי, ר' שמחה קמינסקי נוחו עדן, טמון בבית העלמין הישן ברחוב טרומפלדור בתל אביב. פעם אחת בלבד — כשהייתי ילד קטן — עליתי לקברו. אימי סחבה אותי אז לשם. ”סחבה” אני אומר, משום שסירבתי להתלוות אליה. ככל בני גילי פחדתי מבתי קברות וחומתו הגבוהה של זה הילכה עלי אימים מרגע שפנינו מרחוב בן־יהודה לרחוב טרומפלדור. שער הברזל הכבד החריד אותי עוד יותר. נעצרתי לפניו כהלום חזיז. נעליי הקטנות כאילו סומררו למרצפת האבן הסדוקה. אמא משכה קלות בזרועי ואני, תחילה רקעתי ברגליי הרועדות ולאחר מכן שרכתי אותן פנימה, בעל כורחי, תוך השמעת רטינות כעוסות. כשאלו לא עזרו, תגברתי אותן בצרחות בכי ואשדות של דמעות. אימי נטלה אותי בזרועותיה ובמאמץ רב הצליחה להרגיע אותי ולפייסני. הפחדים שאחזו בי כמעט אילצו אותה לוותר על עלייתה השנתית לקברו של אביה. מאז — כמעט חמישים שנה — לא מש האירוע מעיניי ואני פיתחתי סלידה תת־הכרתית עמוקה למקום. לא רק שמעולם לא חזרתי לבית קברות זה, אפילו נמנעתי מלהיכנס לרחוב טרומפלדור, לא ברכב ולא ברגל. תמיד מצאתי סיבה לעקוף אותו — ובכשרון רב.
בוקר אחד, לפני כשנה וחצי, צלצלה אלי אחותי.
”סימי”, שאלה, ”פקדת בזמן האחרון את הקבר של סבא שלנו?”
היא בוגרת ממני בשנים אחדות ומכנה אותי עדיין בשם הילדות שהדבקתי לעצמי, בטרם הצלחתי לבטא כהלכה את שמי שלי.
תמהתי.
”את מתכוונת לסבא שקבור במוייזסוויל?” התבדחתי, כשאני מתייחס לסבנו מצד אבינו, שבתחילת המאה העשרים נסחף בעל כורחו, כרבים וטובים אחרים, ברעיון העוועים של הברון משה מוריס הירש, להתיישבות חקלאית יהודית בארגנטינה. הירש, אנטי-ציוני עד שרשי שערותיו המכסיפות, סירב לבקשתו של הרצל לתמוך בהתיישבות יהודית בפלשתינה והעדיף — ברעות רוחו — לפזר כספו בקצות תבל. סבי המנוח היה בין האלפים ששילמו את מחיר הזיותיו של המיליארדר הפילנטרופ. הסבא ז”ל — אריה־לייב שמו — שהתמחה בניהול אחוזות של פריצים ברוסיה הלבנה, איבד את כל רכושו במהפכת אוקטובר. לאחר שהוכתר בתואר ”אויב העם”, הועלה אחר כבוד לרכבת שפניה למרחבי הטונדרה הסיבירית, ובכיסו כרטיס נסיעה בכיוון אחד בלבד. תושייתו עמדה לו בשעת דוחקו והוא קפץ מן הרכבת ללא פגע, חזר לעיר מולדתו, נטל עמו את משפחתו חסרת הכל, ובלית ברירה נדדו לירכתי החלד ותקעו יתד באחת ה”קולוניות” שהיו פזורות בערבות הפאמפה של ”פרובינסיה סנטה־פה”. הוא נפטר בעוני באותה עיירה צחיחה ומאובקת — שתרגום שמה לעברית הוא ”קריית משה” — ויהדותה גוססת מזה עשרות שנים, בעקביות שאין ממנה דרך חזרה.
”לא! אני יודעת שלא ביקרת לאחרונה בארגנטינה. אני מדברת על הסבא שאתה נקרא בשמו.”
”שכחת שעם כל הכבוד ל'גיבור־יוסף־גידם', רגליי אינן דורכות ברחוב שלו? מדוע את שואלת?” (לכל אלו שאינם יודעים, או שכבר שכחו, ”גיבור־יוסף־גידם” הוא כינויו של טרומפלדור ב”שיר אסירי עכו” שחיבר זאב ז'בוטינסקי בשנת 1920. בילדותי היינו שרים שיר זה בבתי הספר בעצרות ”יום תל-חי”, י”א באדר).
”קפצתי לשם בשבוע שעבר, אחרי ששמעתי שמועה שה”חברה קדישא” מעבירה לבתי קברות אחרים את עצמותיהם של נפטרים שנשתכחו ולא זוכים לביקורים תכופים. אחר כך היא מוכרת את חלקות הקבר שהתפנו למכובדים עתירי־ממון, המוכנים לשלם טבין ותקילין לחלקה.”
שריקת התפעלות פרצה מבין שפתיי. החבר'ה האלו, לובשי השחורים, הם באמת אנשי עסקים ממולחים. לא חינם גורפים הם משכורות עתק, כפי שדווח לאחרונה בעיתונות. באמת מגיע להם!
”ואת מאמינה בזה?”
”בגילי, כשמדובר בשחיתויות…אני כבר לא יודעת למה ולמי להאמין, או לא. הרי אצלנו מסוגלים לכל… בכל אופן, לא! לא חשפתי שם שום ראיות לבדותה הזאת. אבל, מאחר שכבר הייתי במקום, עליתי לקבר ומצאתי עליו צנצנת ובה שאריות קמלות של פרחי שושן צחור. חשבתי שאתה, אולי, השארת אותם שם.”
”שושן צחור? זה פרח בר, לא?”
”במקור— כן, אך הוא תורבת כבר מזמן. גדל בארצות ים התיכון ובאירופה. יפה ויקר.”
”לא, זה לא אני… מעניין… אם זו גם לא את, אז נותרו רק הבני־דודים הדוסים שלנו”, אמרתי כשאני מתייחס ליוצאי חלציו של הדוד ירמיהו, אחי־אמא: חרדים שבחרדים, מוותיקי בני ברק. חלקם גורס שאפילו ”יתד נאמן” הוא ביטאון ”ציוניסטי” שאינו ראוי לקריאה, מחמת ”שקץ תשקצנו!”
”חרדים לא מביאים פרחים לבית קברות. זה לא מנהג יהודי.”
”אמת! אז מה את רוצה לומר לי? שלסבא שלנו היו יחסים מהצד, שהפרי שלהם הוא איזה בני־דודים עלומים? מופאסאני לגמרי.”
”בהחלט יכול להיות. אם לשפוט לפיך, הגנים האלו מאד אקטיביים בחלק הזכרי של משפחתנו. בנעוריך, כשהיית ימאי צעיר, לא הייתה לך אישה בכל נמל?” היא צחקה צחוק של טוב לב ואני חשתי עד כמה אני אוהב אותה. אילו הייתה עומדת לידי הייתי אוחז בה חזק, מאמץ אותה לחזי ונושק לה ארוכות.
צחוק בצד, העניין בהחלט הטריד אותי. שתקתי שתיקה ממושכת של מחשבה עמוקה וחידוד השכל, במאמץ לחפש נתיב לפתרון החידה.
”אתה עוד איתי, על הקו?”
”כן־כן, בהחלט! תזכירי לי, מתי ה'יארצייט' שלו?”
”כפי שקראתי על המצבה זה בכ"ח בניסן. האותיות שם הולכות ומטשטשות מרוב שנים.”
”כ"ח בניסן, שבוע אחרי הפסח…”, מלמלתי לעצמי, ”עוד ארבעה חודשים… את יודעת מה? בואי ונפגש שם בכ"ח בניסן הקרוב.” הצצתי ביומני. ”זה יום רביעי. שעה שלוש מתאימה לך? הם בטח סוגרים את השערים לא לפני ארבע. שעון קייץ… תרשמי ביומן שלך, אני כבר רושם אצלי. תודה שסיפרת לי.”
”רשמתי.”
”טוב! דרך אגב, לגבי אישה בכל נמל, עד היום אני לא בטוח במאה אחוז שזה נכון. לא הייתי אף פעם בזנזיבר…”
היא ציחקקה.
”אז להתראות!”
סיימתי את השיחה בנשיקה טלפונית. בושתי בעצמי. חמישים שנה שלא היה סיפק בידי לגשת לבית קברות זה בליבה של העיר! אמת היא שהיו לי נסיבות מקילות: ירדתי בימים, גליתי לחו"ל, אך אם היה לי זמן לבקר (פעמיים!) בבית הקברות המפורסם של גנואה, יכולתי להקצות שעה אחת לסבא שלי. כבשתי פני הסמוקות ברצפת חדרי. הטלפון צלצל ואני לא זקפתי ראש. הרגשתי לא טוב מכל העניין ולא בא לי לדבר עם אף אחד. סבי זה שלח את שני בניו ללמוד בבית הספר החקלאי ”מקווה ישראל” עוד בימי התורכים ועלה ארצה עם אשתו ובנותיו בזמן נציבותו של הרברט סמואל, ”הנציב העליון הראשון ליהודה”. לא חינם קבור הוא ברחוב טרומפלדור, בחברת גדולי האומה. ואנוכי? כמעט יובל שנים שלא הקדשתי לו מחשבה. חרפה וכלימה!
למחרת בבוקר התייצבתי ראשון בפתחה של ספריית ”בית אריאלה”. מלכה, הספרנית הממושקפת והמסורה, הנחתה אותי למדף בו ניצבו כל כרכי ה”אנציקלופדיה לחלוצי היישוב ובוניו” של דוד תדהר. סידרת ספרים זאת הנה מעשה טלאי על גבי טלאי, אינה מסודרת בסדר אלפביתי מובהק כדרכן של אנציקלופדיות וחיפוש ערך מסוים בה דורש, לעתים, נבירה מתישה במספר כרכים. מחברה זכור לבני דורי יותר מספורי ”הבלש העברי הראשון”, אשר פרסם בתחילת שנות השלושים של המאה העשרים. מזלי שיחק לי ובלא קושי מצאתי את אשר חיפשתי. קמינסקי שמחה ועלילותיו תפסו שם כתריסר שורות מתומצתות וצפופות. חשתי גאווה עמוקה למקרא הדברים. שמחתי — במיוחד בדור שעושה את הפוסט־ציונות נר לרגליו — להיות נכד ליהודי שתרם בצניעות את חלקו שלו לשיבת ציון.
*
כשעלינו, מרים ואני, לקבר בכ"ח בניסן, נדהמנו למצוא עליו אגרטל זכוכית חדש ובו פרחי שושן צחור כמעט טריים. אחותי מששה את עלי הגביע, הריחה את קצות הגבעולים והחליטה שהפרחים הם בני יומיים־שלושה — גג. מישהו הקדים אותנו והקפיץ את מדד התסכול שלי לשיא חדש. קפצתי את אגרופיי בכעס עד שציפורניי, שהיו זקוקות לנטילה, ננעצו בכריות של כפות ידיי והשאירו אחריהן כתמים לבנבנים, שצורתם כסהרונים קטנטנים. מרים הרגיעה אותי. היא הוציאה סידור קטן מתיקה ויחד אמרנו קדיש, כשאני חובש את הכובע האוסטרלי רחב השוליים שלי. איני אוהב ירמולקות. הנחנו, כל אחד, את האבן המסורתית על הקבר וסיכמנו שאזמין חרש־מצבות שיתקן ויצבע מחדש את האותיות החקוקות בשיש הלבן־ורדרד, שפגעי הזמן לא הטיבו עמו. מהרנו למשרד הקטנטן שממול השער, בטרם יפנה השומר לתפילת מנחה. השומר, יהודי בגיל העמידה, עבדקן, שופע טוב־לב־של־שמנמנים, שמח לקראתנו והתנצל על שהוא יכול להציע לנו רק כיסא אחד לישיבה, מחמת הדוחק בקיטונו.
”ראית מי הניח את הפרחים על הקבר של שמחה קמינסקי?”
”קמינסקי… קמינסקי…” מלמל השומר וגירד בזקנו, ”קמינסקי… אוממ…כן, חלקה ג', שורה שבע…”, זמזם בניגון של תפילה. הוא גילה כושר־זיכרון מופלג. ”כן, כן, לפני שלושה ימים, בצהריים. אישה בחליפה חומה־בהירה, אלגנטית. מילאה באגרטל מים מבקבוק. אישה נאה, גם צדקת. תרמה עשרה שקלים לקופת רבי־מאיר־בעל־הנס והשאירה שטר ירוק של עשרים על השולחן. אתה יודע, אסור לנו לקבל טיפים… ביקשה שאשטוף את המצבה במים… לצערי רק מחר אתפנה לזה… היא עולה לכאן פעמיים בשנה”.
הבנתי את הרמז. ידי נשלחה אל ארנקי. הוא לא עצר בעדי.
”אתה זוכר את כל מי שמבקר פה?”
”זה לא קשה. מתי־מעט פוקדים היום את הקברים. עוד פחות באורח סדיר והרבה-יותר-פחות הם טיפוסים מרשימים כמו הגברת הזאת. קל לזכור אותה.”
צירוף המלים ”הרבה-יותר-פחות” צרם את אוזניי.
”למה היא באה שלשום?”
הוא תלה בי שתי עיניים קטנות ומתרוצצות, נטועות בפרצוף רחב ומזיע והשיב למקומה את כיפתו שנשמטה מעט הצידה. ”מה ז'תומרת למה? זה היה ה'יארצייט' שלו!”
”לא, אדוני. ה'יארצייט' הוא היום, כ"ח בניסן.”
האיש כיווץ שפתיו ונענע קדקודו לצדדים. ”אני עובד פה כבר יותר משלושים שנה, כבודו. אף פעם לא טעיתי בשום פרט שאני אומר לגבי המנוחים. תאמין לי, הראש הזה,” הוא קרב אצבע עבה למצחו, ”יותר־טוב מקומפיוטר…הנה לך,” הוא דפדף בכרך תדפיסי מחשב שהיה מונח על שולחן הכתיבה הרעוע — עמוס ניירות ושיירי ארוחות — שתפס את מרבית החדרון. אצבעו זזה על פני הרישומים מלמעלה למטה.
”ר' קמיסנקי, שמחה־חיים, בן יצחק הכוהן, נפטר כ"ה בניסן, ת"ש לפ”ק.”
אחותי שעקבה אחרי הרישום נענעה בראשה כמאשרת.
החלפנו מבטים, מרים ואני.
”מאיפה בא לך התאריך כ"ח בניסן?”
”אני באמת לא יודעת. מוזר. אתה יודע מה? בוא נחזור לקבר.”
צעדנו במהירות. שמש בן הערביים פיזרה קרניה על האדמה המרוצפת, שברושים גבוהים פרשו עליה את צלם. הצללים האפורים זעו לכיוונים שונים עם בריזת הים שחבטה בצמרות העצים וטלטלה אותן לכל עבר. משמאלנו ניצב קבר האחים הענק של קרבנות פרעות תרפ"א ומימין, מעט במורד, חלקת המכובדים: ביאליק, אחד־העם, והמעין־מאוזולאומים של מכס נורדאו ומשפחת דיזנגוף. את התשובה הפרוזאית לשאלת התאריך השגוי מצאנו על המצבה הסדוקה: מרוב שנים, ובשל קצת אבק ולכלוך, נראתה האות ”הא” כ”חית”. אכן נפטר בכ"ה בניסן. יום הלידה היה קריא יותר: י"א במנחם-אב.
”לא כדאי להצטער! אתפוס אותה ביומולדת שלו, בעוד כשלושה וחצי חודשים,” ניחמתי את אחותי ואת עצמי.
*
יום ההולדת היה חם ולח במיוחד ואני נתקעתי בפקק־תנועה במרכז תל אביב עם מזגן מקולקל שהרס לי את הבוקר. הגעתי לבית הקברות הרבה יותר מאוחר משתכננתי, ועד שמצאתי חנייה חלף עוד זמן יקר. לכשקרבתי לשער הברזל הצדדי, זה שתמיד נעול, ראיתי אותה נכנסת למכונית טויוטה כחולה שחנתה באדום-לבן. עצרתי לרגע. לא, אי־אפשר היה לטעות. זאת הייתה היא, בדיוק כפי שתיאר אותה שומר בית העלמין: אישה יפה, תמירה, ישרת־גו, בלונדינית ולבושה בחליפת-קייץ קלה ובהירה. הסתתרתי מאחורי תא-הנהג של טנדר חבוט ולא הסרתי עיני ממנה. היא יצאה ממכוניתה, תלשה מתחת למגב השמאלי משהו שנראה כדף נייר לבן ומבלי שהסתכלה בו, מוללה אותו בכף ידה לכדור קטן והטילה אותו בתיעוב הרחק ממנה. הרמתי ראש בזהירות, אך היא נעלמה בחריקת צמיגים בטרם הספקתי לקרוא את מספר מכוניתה. כשיצאתי ממחבואי כבר לא הייתה ברחוב. לאחר חיפוש קצר מצאתי על המדרכה ממול את דו"ח החנייה שקיבלה. יישרתי את הטופס, קיפלתי אותו בקפידה וטמנתי אותו עמוק בכיס חולצתי. מיהרתי לקבר. פרחים צחורים רעננים היו מסודרים באגרטל במקומם הקבוע. השומר, שהשקה בצינור ירוק את שתילי ההיביסקוס הקטנים, מעבר לשביל, נראה לי כמגחך. נמלטתי משם לפני שהספקתי להניח אבן על הקבר שמצבתו טרם שופצה.
הבאתי את דו"ח החנייה אל חברי בני, סגן־ניצב באגף התנועה של משטרת ישראל.
”מוזר”, אמר בני בטרם הקליד את מספר המכונית במסוף שלפניו. ”זה מספר לא־רגיל למכונית פרטית”. לאחר ההקלדה נעץ עיניו במסוף דקה ארוכה ותוך כדי שהוא מהרהר, נשך קלות, בעצבנות, את שפתו התחתונה. ראיתי שהוא מתאמץ להסתיר ממני את ענן הדאגה הקטן שזחל על פניו.
”אתה מוכן להשאיר לי את הדו"ח?” שאל. לא פצחתי בריקוד שמחה למשמע בקשתו והוא הבין ללבי.
”אוקיי. אני אצלם אותו.” הלך וחזר תוך שלוש דקות. ”עכשיו תאר לי את המכונית: סוג, צבע, מודל — הכל!”
עשיתי כמיטב יכולתי והוא רשם את דברי מילה במילה.
”לפי המחשב זה מספר של משאית ”סקאניה” בת שלושים טון, שנגנבה לפני תשעה חודשים, ובטח הועברה ליהודה ושומרון — לשימוש או לשחיטה. מוזר מאוד. אני חושב שכדאי להעביר את המידע הזה גם לשב"כ,” אמר ואחז בשפופרת הטלפון שהיה מונח על מכתבתו, לימינו.
*
שמונת החודשים עד ה”יארצייט” הקרוב עברו עלי בתכנון פגישתנו הבאה. גייסתי לעניין את אחותי ואת בנה אורן, איש שיווק ב”מוטורולה” וסגן (מיל.) בצנחנים. שלושתנו היינו אמורים לכסות את השטח משעות הבוקר המוקדמות. אחד מסתתר בקרבת הקבר, שני בתצפית, סמוך לשער הראשי והשלישי מאתר את מכוניתה, סוגר עליה ברכבו ואולי אף מרוקן את האוויר מאחד מצמיגיה הקדמיים, אם ימצא זאת לנחוץ. אחייני הצטייד בשלושה מכשירי קשר קלים, לתיאום מושלם בינינו בזמן אמת ואני במצלמת וידאו קטנה.
הפעם הגענו לבית העלמין בכ"ה בניסן, קרוב לשמונה בבוקר, דקות ספורות לפני פתיחתו. אורן החנה את הטנדר שלו בצדו השמאלי של הרחוב החד־סטרי, ממול לחומת האבן הגבוהה, קצת לפני השער. מרים התמקמה על ספסל גרנוליט ליד הברזים לנטילת ידיים, והתעמקה, כביכול, בקריאת גיליון ”הארץ”, שהסתיר את פניה. אני תפסתי לי מקום מסתור בתוך המאוזולאום המוזנח והמאובק של מכס נורדאו. סגרתי אחרי את דלת הברזל החורקת וצפיתי חוצה מבעד לסורג החלוד. התפללתי שהשומר לא יצוף לי פתאום וישאל אותי שאלות מביכות.
בתשע ורבע בישר אורן בקשר שהיא הגיעה ומחפשת חנייה. כשמרים דיווחה על כניסתה בשער, אישר בנה שהזיז את הטנדר וביצע את החסימה. קרבתי את המסרטה לסורג הרעוע וצילמתי אותה בווידאו, כשאני מסתיר עצמי מאחורי הדלת הכבדה. היא לא הרגישה בנוכחותי, התרכזה במעשיה מבלי להביט לצדדים. מצלמתי לא פסקה מלעקוב אחריה. בזה אחר זה רכנה על הקבר, הניחה זר קטן של שושנים צחורים באגרטל שבמרכז המצבה, סידרה אותם כהלכה והתיזה עליהם מעט מים מבקבוק מי-עדן ששלפה משקית הניילון שבידה. את שארית המים יצקה לאגרטל והחזירה את הבקבוק לשקית. לכשסיימה, הזדקפה על רגליה הארוכות, פניה למצבה, עמדה דקת דומייה ואחריה מלמלה משפטים אחדים בשפה שנשמעה לי כרוסית. הייתי די קרוב אליה וכשהפעלתי את ה”זום” ידעתי שאזכה בכמה תצלומי תקריב מצוינים של פניה הגלויות. רק עכשיו הבחנתי היטב בלחיים הסלאביות שלה, בצוואר הארוך, בעיניים הבהירות — שנראו לי תכולות־אפורות — ובשער הדהוי־מעט שהיה אסוף על ראשה בתסרוקת של אורה נמיר. היא הייתה אישה יפה, בשיא פריחתה, ולא נראתה יום אחד יותר מארבעים. טמנתי את המצלמה בתיק הצד שלי, וכאשר התכופפה לחפש אבן כדי להניחה על הקבר, פתחתי את הדלת בחריקה קלה וקרבתי אליה באיגוף קטן ומהיר, כשאני חוסם את דרכה לשביל הקרוב. היא לא ניסתה לחמוק, רק ארשת של הפתעה עמוקה נמרחה על פניה, שלטעמי היו קצת יותר מדי מאופרים לבוקר, במיוחד עבור ביקור בבית עלמין.
”סליחה, גברת.”
”מה אדוני חפץ?”
”מה עושה גבירתי על יד הקבר הזה לפחות פעמיים בשנה?” היא הסמיקה מעט והשיבה בגמגום קל:
”אתה עוקב אחרי, אה? אני חַַַשבת שזה לא יפה.” המבטא הרוסי הכבד הסגיר אותה מיד. היא נשמעה כאישה מחבר־העמים שעלתה ארצה לא מכבר, בגל העלייה האחרון. ”אני לא חַַַשבת שזה העסק שלך, אבל אם אדוני בכל זאת חפץ לדעת, זה הקבר של 'פפושקה' שלי.”
”אבא שלך?”
נאלמתי דום, אפוף בתדהמה שלרגע הדביקה את לשוני לחכי. הזכייה הפתאומית בדודה יפהפייה לא הפריעה לי. להפך! האישה בהחלט מצאה חן בעיני. ראיתי בה ראייה חייה וניצחת לתוצאה המופלאה של השבחת הגנים היהודיים העתיקים, בייחוד אצל צאצאי אהרון הכוהן, שלהם, מדורי-דורות, גנים משפחתיים מובהקים משל עצמם בלבד.
”מי זה ה'פפושקה' שלך?”
היא שלפה מתיק עור אופנתי תצלום דהוי־מעט, שחור־לבן, בגודל גלויה, ממוסגר כסף ומצופה זכוכית, והושיטה לי אותו. ראיתי בו נחל שטוף־שמש ויער עבות ברקע. בחזית חייך זוג בסירת משוטים: גבר חסון קצר־זקן, נראה בשנות החמישים שלו, אולי קצת יותר, חבוש קסקט, ולידו שיקסע צעירה ונאה, בלונדינית, סולדת־אף. היא הייתה עטופה בשמלה לבנה שחשפה זרועות שזופות ומלאות. פני הגבר נראו לי מוכרים.
”זה סמיון קמינסקי, אתה רואה, התמונה שלו גם פה, במצבה… וזאת האמא שלי — טאטיאנה אורלובה. הם הכירו כשהוא ביקר במינסק באמצע 1939… אני נולדתי אל תוך המלחמה… הקשר ניתק… הרבה שנים לא היה 'פוסטה'… אחר כך בא 'גלסנוסט'. אמא שלי עוד חייה, בבלורוסיה, בת שבעים ואחת. היא התחתנה קצת לפני הפלישה, באביב 1941… בעלה לא חזר מהמלחמה הפטריוטית הגדולה… היו חיים קשים… מלחמה… קומוניזם… סטאלין… אבל אמא תמיד אוהבת אותו ואף פעם לא כועסת עליו.”
עיני נדדו מפניה אל המצבה. ”נפטר כ"ה בניסן הת"ש,” קראתי. התזמון התאים. בראש המצבה, מעל לכיתוב, הייתה משובצת תמונתו — מונוכרום באמייל, מלאכת מחשבת. סבתא שלי הזמינה את זה. מעל התמונה היו חקוקות בשיש שתי כפות ידיים בתנוחה של ברכת כוהנים. נראה סביר בהחלט שהגבר בסירה היה סבי. הוא גם דמה לו. חככתי בדעתי אם להתוודע אליה או לא.
”אז את מבקרת את הקבר שלו?”
”כן. אמא שלי חשבה שכבר נפטר וביקשה שאמצא את הקבר ואבקר אותו פעמיים בשנה — ביום הולדת שלו וביום שמת. גם שכל פעם אניח עליו פרחים לבנים. לבן הוא הצבע שלה, סיפרה לו בפגישה הראשונה שלהם, ומאז היה תמיד מביא לה רק פרחים לבנים. כנראה שירשתי את זה ממנה: אני הכי אוהבת פרח ’בלאייה ליליה’,” אמרה והצביעה על הזר באגרטל.
”יהודים עולים לקבר ביום הפטירה, ובערב יום כיפור. לא ביום ההולדת.”
”אנחנו לא יודעות.”
היא הציצה בשעון הזהב הקטן שלה. ”תסלח לי אדוני, אבל אני ממהרת. יש לי עוד הרבה פציינטים היום.”
”איפה גרה הגברת?”
”בטירה. יש לי קליניקה בכפר סבא. אני רופאת שניים.”
”טירה? זה יישוב ערבי, לא?”
”כן. בעלי נולד שם. הכרנו כשלמדנו באוניברסיטת מינסק. הוא גניקולוג ב'מאיר'.”
”והטויוטה מאיפה?”
”בעלי קנה לי אותה לפני חצי שנה. מתנת יום-הולדת. יד שנייה.”
למרות שהייתה דודה שלי ואישה מושכת מאוד, לא נפלתי על צווארה. מגוריה בטירה הרתיעו אותי מעט. זיכרון האינתיפאדה טרם פג. ידעתי שאם ארצה, תמיד אוכל לפגוש אותה, לפחות פעמיים בשנה.
*
בשבת שלאחריה ביקרתי את אמי בבית האבות שלה. היה בוקר נפלא. טיילנו לאטנו בחצר הרחבה, הנטועה עצים ושיחים, כשאנו גומעים בעונג את ריחות האביב, מציצים לקנה של צוצלת דוגרת, מנסים לעורר את תשומת ליבו של חתול ג'ינג'י, שהתרכז בעיסוקיו והתעלם מאיתנו לחלוטין, ומלטפים את ראשו של כלב הלברדור הזקן, זה שרובץ דרך קבע לפני הדלת האחורית של המטבח, ממתין בשלווה פדלאית למילוי קערתו בשיירי הארוחות. אורחת חסידות נודדות שייטה באלגנטיות דוממת בשמיים הצחים, בדרכה לקינון ורבייה בארצות הצפון הרחוק, אולי אפילו בבלרוסיה. אמא, שעיניה כהו מעט, לא הבחינה באדומות המקור והרגליים ואני ניסיתי — ללא הצלחה יתרה — לאמוד את מספר העופות שבלהק. לאחרונה נעשה זיכרונה של אמא בוגדני מעט, לא בתמידות, רק מפעם לפעם, כמחשב ישן, שתוכנת ההפעלה שלו נפגמה קצת פה ושם. היא גם החלה לשבץ בדבריה מילים ומשפטים ברוסית — שפת נעוריה — אפילו כאשר ברי־שיחתה לא שמעו לשון זאת. אותו בוקר, לשמחתי, הייתה במלוא כושרה, תפקדה יוצא מהכלל וזכרה כל דבר שדיברנו עליו, בפרטי פרטים. הייתה חדה כתער.
”סבא ביקר במולדת הישנה לפני המלחמה?” שאלתי.
היא תלתה בי מבט תמה.
”כן. יצר הנדודים המשפחתי גבר עליו. בקושי נחלץ משם, בספטמבר… ברח ברכבת ובספינה… דרך קונסטנצה.. רומניה הייתה עוד נייטרלית… היה לו מזל גדול. מה פתאום אתה שואל אותי? זה היה לפני יותר מחמישים שנה.” מבט חשדני נצנץ בעיניה.
”וכשהוא היה שם, היה לו רומן עם איזו 'שיקסע'?”
היא צחקה. ”איזה שאלות אתה שואל אותי? אתה רוצה שאני ארכל על אבא שלי, זיכרונו לברכה?”
הרגשתי שהיא יודעת משהו והעיקר, שהיא זוכרת זאת כרגע. הבנתי גם שעלי לנהוג איתה במלוא הזהירות והעדינות. מילה אחת מיותרת, מתיחה קלה, וחוט מחשבותיה יתנתק לחלוטין.
”לא רכילות, אמא. סתם רציתי לדעת. שמעתי על זה משהו, פעם”, שיקרתי.
”לא יכולת לשמוע על זה שום דבר, ובטח לא אצלנו בבית”, אמרה בהחלטיות. ”אז ככה… בזמן המלחמה, קצת אחרי שרומל הוכה באל-עלמיין… זה היה שנתיים–שלוש אחרי שנפטר, הגיע מכתב עבורו דרך הצלב האדום… איזו 'פאסקוטצבה' בלרוסית… צירפה גם תמונה שלה עם תינוקת בזרועותיה. שרפתי את הכל כשהרתחתי את דוד הכביסה על המדורה בחצר… אפילו לא סיפרתי לאמא שלי. רק זה היה חסר לה…”
צעדנו אט בשדרת הפרחים הצבעונית. אמא התעכבה ליד כל ערוגה, מיששה את הצומח בה ושאפה לריאותיה את הריחות הנעימים, בשקיקה רעבתנית של אדם היודע שלא נותרו לו שנים רבות לחזור על עונג זה.
”די! לא נדבר יותר על העבר.”
היא חייכה אלי בעיניים נוגות שהזיקנה העצובה ניגרה מהן בזרם אינסופי. ”קח אותי חזרה לחדר שלי”, ביקשה. ”עייפתי. אני רוצה לנוח קצת לפני ארוחת הצהריים… תוכל לאכול אתי, אם אתה רוצה.”
הודיתי לה על ההזמנה לארוחה — היו לי תכניות אחרות — נפרדתי ממנה בנשיקה וירדתי במעלית. כשהגעתי למבואת הכניסה — נזכרתי. שעטתי חזרה במדרגות, כשאני מבהיל זוג זקנים שירדו מטה, אוחזים יד ביד. הקשתי על דלתה עוד לפני שהספיקה לחלוץ את נעליה. השתדלתי לשמור על שלוותי, אך רמת האדרנלין בדמי הגיעה לשיאה.
”תגידי אמא, איזה פרח היה הכי אהוב על אבא שלך?”
עיניה אורו. היא חייכה חיוך של זיכרון נעים.
”א שאיילה! ’בלאייה ליליה’, כמובן! היה לו טעם טוב לסבא שלך. לא ידעת?… חבל שמקל הנדודים נשמט מידו לפני שהיכרת אותו… 'נָסְטָיֶשִי מוּזִ׳יק' היה, גבר-גבר!”
