קפיצת הדרך

רוני הסתכלה בפינה הימנית במסך, השעה המוצגת הייתה שמונה ועשרה, כבר מאוחר, מאוחר מידי, והבדיקות שהיא הריצה בדיוק הסתיימו. נראה שעדכון התוכנה שהם עבדו עליו כל החודש האחרון סוף סוף עובד ונשאר רק לשחרר גרסה לעולם.

כל מהנדס מתחיל יודע יש דברים שלא עושים ביום חמישי ובמיוחד לא ביום חמישי בשמונה ועשרה. לכן רוני החליטה שהעדכון שמכניס בינה מלאכותית לחישובי המערכת של וויז, ויודע לנבא פי חמש יותר טוב מה יהיה מצב הפקקים ובהתאם לווסת את התנועה – יצטרך לחכות ליום ראשון. רוני כמעט פתחה את האפליקציה בטלפון אבל בהחלטה של רגע החליטה להשתמש בגרסה שעל המחשב עם העדכון החדש כדי להגיע הביתה.

ברגע שהיא נכנסה לאוטו היא קיבלה אישור שהגרסה עובדת, הוויז הראה "30 דקות 10 קילומטרים" רוני הופתעה, בדרך כלל לוקח לה לפחות ארבעים דקות בחמישי בערב כדי להגיע הביתה. מוזר מאוד, רוני סיכמה עם עצמה, אבל היא לא הולכת להתלונן ובוודאי לא לחשוב על זה יותר מידי כשבבית מחכה לה הפרק החדש של 'משטרת שיקגו'. רוני הפעילה את הרדיו ונתנה למוזיקה ללוות אותה בדרך הביתה.

"לעזאזל" מלמלה רוני לעצמה ביום ראשון בבוקר, תוך כדי שהיא מתארגנת כמה שיותר מהר ללכת לעבודה. היא שוב לא התעוררה מהשעון המעורר, אולי היא צריכה לנסות להחליף צלצול, אומרים שזה עוזר. היא דחפה מהר את המחשב לתיק, הוציאה את הבקבוק מהמקרר ולקחה את כוס הקפה שהיא הכינה לדרך. היא החליטה לנסות לשתמש בוויז שעל המחשב כדי להגיע לעבודה. אם זה עבד כל כך טוב בחמישי למה לא לנסות שוב? בכל מקרה כל הבדיקות הסתיימו בהצלחה והעדכון יהיה זמין לציבור בסוף החודש, אז אין סיבה שלא.

הפעם הוא הראה "25 דקות 8 קילומטרים", זה הרגיש לה מוזר, אבל היא ייחסה את השינוי למלחמה. כבר כמה שבועות שיש שיבושי ג’י-פי-אס, והיא מידי פעם מוצאת את עצמה בקהיר, בביירות ופעם אחת אפילו באמצע הים האדום. כנראה שהיא יכולה להוסיף לרשימה גם מרחק של כמה קילומטרים ממקומה הנוכחי. 'כן', היא אמרה לעצמה, 'זה הגיוני לחלוטין', ותוך כדי הנסיעה היא התקשרה למנהל שלה והודיעה לו שהיא כנראה תאחר לפגישת הבוקר בכמה דקות כי הוויז מזייף, ושעדיף שלא יחכו לה.
למרבה ההפתעה הוויז צדק.

רוני נכנסה לחניון בדיוק בדיוק 25 דקות לאחר שהתחילה את הנסיעה. רוני הסתכלה על מד הקילומטרים וניסתה להיזכר איפה הוא היה כשהיא יצאה מהבית כדי לבדוק האם היא נסעה שמונה קילומטרים או עשרה. אבל אז רוני נזכרה שאין לה זיכרון צילומי או שמיעתי או בכללי, זיכרון, אז זה לא באמת עזר. היא מצאה דף זרוק ברכב ועט, רשמה את המספר שהיה רשום על מד הקילומטרים ורצה למשרד.

הפגישה עברה בשלום אבל העניין של הקילומטרים הציק לה והיא עדיין לא רצתה להתחייב שהכל עובד. לכן, היא עדכנה את הצוות שהיא כמעט סיימה לבדוק את העדכון החדש ויש רק עוד איזו בדיקה קטנה שהיא רוצה לעשות. אחריה יהיה אפשר לשחרר את הגרסה לשוק. המנהל נראה מרוצה אבל הזכיר לה שהכל צריך להיות מוכן עד יום רביעי.

כשהיא הגיעה לעמדה שלה היא התיישבה ליד השולחן וחיברה את המחשב. 'יאללה מתחילים' היא חשבה לעצמה והכניסה את הכתובת בבית כדי לשחזר את הבעיה, הפעם הוויז הראה "20 דקות 5 קילומטרים".

רוני רעננה את החיפוש והוא הראה "15 דקות 3 קילומטרים".

היא רעננה שוב: "10 דקות 2 קילומטרים".

רוני נשמה נשימה עמוקה ופתחה את האפליקציה בפלאפון, שם כמו שצריך הוא הראה "20 דקות 12 קילומטרים". זה המצב הרגיל. זה גם הגיוני בהתחשב בעובדה שעכשיו עשר בבוקר ביום ראשון. אבל רגע, אם הג'י-פי-אס עובד בפלאפון, כנראה שאין שיבושים של הצבא, כלומר הדבר היחיד שיכול לגרום לשיבושים הוא העדכון תוכנה החדש וזה לא נראה טוב בכלל, זה נראה אפילו מאוד מאוד רע. כמה-ימים-של-חיפושים-אחר-הקוד-הסורר רע.

כל סטודנט שנה א' במדמ"ח שאי פעם עבד עם רשת נוירונים יודע שלנסות לעקוב אחרי מידע זה כמו לנסות להבין תלוש משכורת של מורה, או במילים אחרות – בלתי אפשרי. לכן, היא אפילו לא ניסתה לחפש בעצמה וישר הלכה למקור.

המקור זה ירדן, מנהלת קבוצת הבינה המלאכותית, אישה בשנות ה40 המאוחרות, בעלת שיער חום מתולתל וארוך, ודיבור מהיר והחלטי. אם מישהו ידע איך להתחיל לחפש זה הצוות שלה. רוני פתחה את המחשב, העיגול האדום הקטן ליד התמונה שלה הראה שהיא בישיבה וכנראה לא זמינה. במקום, היא הרימה טלפון לרועי. היא לא כל כך מכירה אותו וגם נראה לה שהוא חדש יחסית, אבל זה עדיף מכלום ובוודאי עדיף מלעבוד לבד.

אחרי שהיא הסבירה לו את הבעיה, רועי נשמע קצת לחוץ ומהסס ואמר שהוא לא בדיוק מכיר את האיזור הזה בקוד, ושהוא ינסה לברר ולחזור אליה.

רוני לא ייחסה ללחץ חשיבות גדולה מידי. לה עצמה לקח כמעט שנתיים להפסיק להילחץ כשמישהו מהעבודה שהיא לא מכירה התקשר אליה כדי לשאול שאלות, ולכן בלב טיפה יותר שקט רוני צללה חזרה לקוד, מקווה שרועי יחזור אליה עם פתרון פשוט בהקדם. לא עברו חמש דקות וירדן הופיעה אצלה במשרד עם ערימת דפים מודפסים. כמה נורות אזהרה נדלקו לה בראש. בדרך כלל אנשים לא יעלו שלוש קומות כדי לדבר על הקוד, גם אם זה במעלית, גם אם הם מאוד חברותיים וגם אם זו הקומה היחידה שנשאר בה קינדר בואנו לבן. יותר נח להתקשר, לשתף מסך ולעבוד במקביל מאשר לקום מהכסא.

ירדן חייכה בנימוס וביקשה להבין את הבעיה, לאחר הסבר קצר וכמה דקות בהן היא בהתה במד הקילומטרים במסך המחשב, בפלאפון, במחשב ושוב בפלאפון ובדקה את ההבדלים. היא נשכה את השפתיים ושאלה את רוני את השאלה הכי מלחיצה שהיא יכלה לשאול "מי עוד יודע על זה?".

"כרגע אף אחד", רוני ענתה בהיסוס, "כלומר עדכנתי את המנהל שיש איזשהו עיכוב כי הקוד כבר עבר את כל הבדיקות בחמישי, אז הוא תהה למה לא הכנסתי אותו כבר לגרסה. אבל לא סיפרתי לו עדיין מה הבעיה".

ירדן הנהנה, והניחה את ערמת הדפים שבידה על השולחן של רוני.

"פיתחנו אצלנו בקבוצה טכנולוגיה חדשה שאיתה ניתן לעקוב אחרי מידע ברשת הנוירונים, אני צריכה עוד זוג עיניים איתי. ערן כרגע בחופשת סקי, אם את רוצה להחליף אותו את צריכה לתת לי תשובה עכשיו."

רוני חשבה לרגע ושאלה "אוקיי, מה הקאץ'?" תמיד יש קאץ' אם היא באה עד לפה יש סיבה ועד עכשיו כל השיחה שלהן הייתה יכולה להתבצע בטלפון.

ירדן היססה לרגע וענתה "אני אצטרך שתחתמי פה".

הדפים שהיא הניחה על השולחן של רוני היו הסכם סודיות. זה אותו מסמך שרוני זוכרת שהיא חתמה עליו כשהיא התחילה לעבוד בחברה, אבל ירדן הצביעה לה על סעיף נוסף שאומר שאסור לה לדבר על הטכנולוגיה הזו עם כל מי שלא עובד עליה. רוני היססה לרגע וחתמה על המסמך, שוב הסקרנות ניצחה. אצל רוני הסקרנות תמיד מנצחת. היא גרמה לה לבחור את הקורס הנוראי על חשמל למרות שכולם אמרו שעדיף ביולוגיה, היא גרמה לה לנסות לפתור את הנפילות של כולם לפני שהיא מתייאשת ושולחת להם לפתור בעצמם, ועכשיו היא גרמה לה לחתום על מסמך שאומר שהיא צריכה לשמור סודות מחבריה לצוות. והיא גרועה בלשמור סודות. היא נזכרה בביטוי שסבתא שלה תמיד אמרה לה בתור ילדה כשהייתה מפרקת את הרדיו כדי לראות את הבפנים "הסקרנות הרגה את החתול". אז מזל שהיא לא חתול, רק מהנדסת מותשת.

אולי בהמשך היא תצליח לגרום לכולם לעבוד על הפרוייקט הסודי ואז הבעיה תפטר מעצמה. היא שיקרה לעצמה תוך כדי שהיא חותמת.

ירדן הובילה אותה לקומה 4-. שם, מאחורי כל המכוניות בחניון הייתה עוד דלת ברזל כבדה. הדלת הייתה כמעט זהה לשאר דלתות המעבדה שבבניין, ההבדל היחיד היה שבדלת הזו לא היה חלון עגול במרכז.

ירדן פתחה את הדלת עם תג העובד שלה ורוני עקבה אחריה פנימה. בתוך החדר, על שולחן מעבדה לבן, היו שני מסכים שמחוברים למחשב, שלושה משקפי מציאות מדומה וכמה כסאות שנראו הרבה יותר נוחים משלה. רועי ישב על אחד מהם והסתכל בריכוז על אחד המסכים שהציג תמונות של גלים מרובעים.

כשהן נכנסו הוא הרים מבט לעברן, חיכה שהן יסגרו את הדלת והודיע שהכול מוכן.

ירדן החוותה בידה על אחד הכיסאות ורוני התיישבה בחשש. מייד אחרי שהתיישבה ירדן החלה להסביר.

"המעקב אחרי חבילות המידע ברשת הנוירונים נעשה על ידי משקפי המציאות המדומה שכאן", היא הצביעה, "אנחנו נרכיב אותם ורועי ישלח חבילה מיוחדת של מידע, בפרוטוקול שאנחנו פיתחנו. בקצרה, החבילה תשלח איתות על מיקומה ברשת הנוירונים, המחשב יתרגם את המידע למשקפיים וכך נוכל לעקוב אחריה ולחפש בדרך את הבעיה".

ירדן התיישבה ליד רוני והגישה לה את המשקפיים תוך כדי שהיא לוקחת זוג אחד לעצמה, כשהן היו מוכנות רועי התחיל לספור אחורה מעשר.

בהתחלה רוני ראתה שחור ורק שחור אבל כשהוא הגיע לאפס, היא זיהתה במרחק קבוצות של עיגולים מחוברים בקשתות. ברקע היא שמעה את ירדן מסבירה, "את בטח מזהה את המבנה של רשת הנוירונים במרחק. אנחנו נגיע לשם ברגע שהחבילה שרועי שלח תגיע לרשת. בכל נוירון יהיה לנו מעט זמן להסתכל ולחפש משהו שנראה לא במקום, אם את מזהה משהו כזה תגידי ורועי יפסיק את המעקב ואנחנו נוכל להישאר שם ולנסות להבין איך לתקן את הבעיה".

יותר מידי מחשבות רצו לרוני בראש אבל לפני שהיא הספיקה לנסח אותם למילים הן הגיעו לעיגול הראשון.

המקום היה נראה כמו חנות ספרים יד שניה, הבלגן ששרר שם היה מהפנט. ערימות של ארגזים מלאים בספרים מכל הסוגים, כל הגדלים, כל הצורות וכל הגוונים, היו מפוזרים ברחבי החדר. בקצה הרחוק של החנות היה מסוע שהתפצל לכארבעים מסועים נוספים באורכים שנעו בין מאה מטר לחמישה קילומטרים, כשבכל קצה של מסוע הייתה חנות נוספת.
ירדן הצביעה על הספר היחיד בחנות שהיה שחור כולו, ללא ייחוד ואמרה, "זו החבילה שלנו אנחנו ממשיכות איתה. הזמן שיש לנו לחפש משהוא שנראה לא תקין הוא עד שהיא תגיע לפיצול המסועים".

רוני הסתכלה מסביב בתדהמה, 'מה זאת אומרת לא תקין? הכל פה נראה לא תקין. אני בחנות ספרים שנמצאת בתוך רשת נוירונים. ברור שהכל לא תקין!' רוני חשבה לעצמה. 'מה אני אמורה לחפש? ספר עם שגיאות כתיב? ספר שלא כתוב בו כלום? ספר שכתוב הפוך?'.

ירדן חייכה בהבנה למראה המבט המבולבל שלה ואמרה, "אל תדאגי, כשנראה את התקלה אנחנו נדע. תתכונני, הספר כמעט הגיע לפיצול ואנחנו תכף הולכות לעבור לנוירון הבא".

רוני ציפתה באופן הגיוני לחלוטין להגיע לחנות ספרים נוספת, אבל הנוירון השני שבו הן נחתו לבש צורה של קרחת יער באמצע ג'ונגל, שממנו התפצלו כעשרים שבילים באורכים שונים שהסתיימו בקרחות יער נוספות.

המקום היה מלא בבעלי חיים מכל המינים, כל הגדלים וכל הצבעים בדיוק כמו בחנות ספרים. רוני, בטוחה בעצמה, הצביעה על פלמינגו סגול, ואמרה "אין מין של פלמינגו סגול, זו כנראה הבעיה!".

ירדן הנידה בראשה, "זו כנראה רק חבילה, פשוט קצת משונה. שימי לב שכל החבילות בנוירון הזה הן חיות, אנחנו מחפשים משהו שיוצא מהחוקיות. זה כנראה יהיה משהו שלא מתאים לסביבה". ירדן הצביעה על זבוב אמרה "הנה החבילה שלנו, נראה שהכול פה תקין, בואי נמשיך".

הן עקבו אחר הזבוב לנוירון הבא ופתאום הן עמדו באמצע מבנה גדול עשוי כולו מעצמות. הקירות מסביב היו מלאים בגולגולות מהרצפה ועד לתקרה המקומרת. רוני זיהתה את המקום מגליון של "נשיונל גיאוגרפיק" שפעם אבא שלה נתן לה לקרוא. הם היו בקטקומבות מתחת פריז.

החבילות שינו את צורתן מבעלי חיים לסוגים שונים של עצמות בגדלים ובצורות שונות, הבינה רוני. מסביבם היו כעשרים מסדרונות באורכים שונים כשבקצה כל מסדרון התנשא מבנה עצמות נוסף.

היא העבירה שוב מבט על כל החדר, והבינה למה ירדן התכוונה כשדיברה על משהו לא תקין. בין שני מסדרונות ישב יצור קטן ורזה, בעל גוף אנושי וראש של כלב, וליקק את העצמות שעברו לידו. "שוב פעם אתה פה? אנוביס, ביקשתי ממך להודיע לפני שאתה מגיע. יש לנו תקלה באחד הנוירונים ואנחנו צריכים שהכול יהיה אידיאלי כשאנחנו מחפשים אותה". ירדן נאנחה, "באמת, אני מבקשת שזה לא יקרה שוב".

אנוביס מלמל משהו על סוללה שנגמרה, ביקש סליחה ונעלם בקצה אחד המסדרונות הארוכים.

למראה פרצופה המבועת של רוני, ירדן הסבירה שהם מצאו את אנוביס אחרי כמה פעמים שבהם חיפשו תקלות. אבל הם הגיעו יחד להסכמה שכל עוד הוא מודיע מראש ורק מלקק את החבילות מבלי לאכול אותן הוא יכול להגיע. הליקוק אמנם מעלים כמה ביטים מכל חבילה אבל זה משהו שהקודים לתיקון שגיאות יודעים להתמודד איתו.

היא הצביעה על שן שחורה וקטנה שנעה לעבר אחד המסדרונות, הן התקדמו בעקבותיה בעוד המוח של רוני עובד על עיכול המידע החדש שנחת עליו.

הנוירון הבא היה מפתיע, היא מצאה את עצמה בתוך אחד המבנים באוניברסיטה, 'בעצם אולי זה לא כל כך מפתיע'. המבנה הזה ידוע לשמצה כמבוך, כולם הולכים בו לאיבוד, סטודנטים בשנה ראשונה ופרופסורים כאחד. יש בו יותר מידי מסדרונות, יותר מידי מעבדות, יותר מידי דלתות, ובמיוחד יותר מידי מעברים לבניינים אחרים.

האגדה מספרת שבבניין יש חדר עם פופים וספות עבור סטודנטים עייפים שרוצים לנוח בין הרצאות, מבחנים ועבודות אבל אף אחד אף פעם לא הצליח למצוא אותו. 'זה בעצם הגיוני שאחד הנוירונים יראה כך', חשבה רוני וקיוותה בכל ליבה שהחבילה שלהם תצליח למצוא את החדר של הפופים.

החבילות הפעם היו בצורת כלי כתיבה – עפרונות, עטים, טושים וטאבלטים הסתובבו בכל מקום ועברו דרך דלתות פתוחות.

ירדן נאנחה שוב, "אני שונאת את הנוירון הזה. גם בתואר אף פעם לא הצלחתי למצוא את החדר הנכון. קיוויתי שהחבילה לא תעבור פה."

הפעם זו רוני שמצאה את החבילה שלהן, היא הצביעה על עט פיילוט שחור קטן וירדן הנהנה. העט הסתובב בבניין והן אחריו, מחפשות אחר משהו שנראה לא תקין. רוני כמעט קיוותה לפגוש את הפייסטוס, המהנדס הדגול, רק בשביל הקטע. אחרי שלושה גרמי מדרגות, חמש פניות ימינה ועוד שלוש שמאלה הן מצאו את הבעיה.

מולן עמדה חיפושית זבל שחורה, היא התנוססה לגובה מטר, ישבה באחת מפינות החדר וכרסמה את הבניין. רוני שמעה את ירדן אומרת לרועי לנתק את המעקב והעט השחור נעלם מאחורי אחת הדלתות, החיפושית לא. היא עדיין ישבה בדיוק איפה שהיא ישבה קודם מכרסמת את קירות המבנה. רוני בהתה בחיפושית בחרדה. 'מה עושים עכשיו?' היא הסתובבה לירדן בכוונה לשאול מה עושים אבל במקום מילים יצא לה צליל גבוה מוזר, כנראה שרוב האנשים יקראו לו צווחה. ירדן הסתכלה עליה, הניחה עליה את היד ואמרה "אין לך מה לדאוג, יש לנו פרוטוקול והוא עובד בתשעים ותשע אחוז מהפעמים".

רוני נשמה עמוק, תשעים ותשע אחוז מהפעמים, נשמע מבטיח.

ירדן פנתה לחיפושית והציגה את עצמה בקול בטוח.

"שלום, אני ירדן, מנהלת קבוצת המחקר של הבינה המלאכותית בוויז. אשמח אם תפסיקי לאכול את הקיר, זה גורם לנו להרבה בעיות בעולם החיצון".

החיפושית הסתובבה אליהם, חשפה שיניים, אמרה "שלום" והמשיכה לאכול את הקיר.

"לפחות היא מנומסת" ירדן מלמלה בשקט, והמשיכה לעקוב אחרי הוראות הפרוטוקול. "אני חושבת שכדאי שנדבר ונגיע לפשרה כלשהי שבה שתינו נהיה מרוצות. מה דעתך על ללקק את המבנה ולא ממש לאכול אותו? האם זה משהו שלדעתך יוכל להשביע את רעבונך?"

החיפושית כנראה לא הייתה מעוניינת להגיע לפשרה, כי כעת למרות הנימוס הקודם היא התעלמה לחלוטין מנוכחותן.

רוני הרימה את אחת החבילות שהייתה בצורת עיפרון ארוך במיוחד, וטפחה על גבה של החיפושית במטרה להחזיר את תשומת ליבה של החיפושית אליהן. למרבה ההפתעה, העיפרון עבר דרך החיפושית כאילו היא הייתה רוח רפאים בטירה קסומה, ונראה שהחיפושית כלל לא שמה לב.

"מה את עושה?", ירדן הסתכלה עליה בזעזוע, "אנחנו לעולם לא נוגעים בחבילות, בטח שלא מרימים ידיים על יצורים חסרי ישע, ותמיד עוקבים אחר הפרוטוקול".

בעיני רוני החיפושית לא ממש נראתה חסרת ישע, אבל היא הנהנה והניחה את העיפרון. "בסדר גמור, אז מה הפרוטוקול אומר לעשות עכשיו?".

ירדן ענתה לה בקול מהסס, "בעקרון, זה היה הפרוטוקול, כנראה שנצטרך לרענן קצת את אחוזי ההצלחה שלו. מעניין", היא מיהרה להחליף נושא, תוך כדי שהיא מסתכלת במבט בוחן על החיפושית "בגלל שהיא אוכלת את המבנה היא גורמת לקטעים שלמים מהכבישים אצלנו להיעלם, וכך בעצם מקצרת את הדרך. זה אמנם מאוד טוב לאלגוריתם ולאנשים שמנסים להגיע, אבל אם זה ימשיך אנחנו נתעורר יום אחד ונגלה שהמדינה הגם ככה קטנה שלנו הצטמצמה לנקודה". רוני, שלא רצתה לחשוב על ההשלכות הגיאופוליטיות של האפשרות שישראל תהפוך ללא יותר מנקודה, הסתכלה מסביב וניסתה להבין מהן האופציות העומדות לרשותן.

החיפושית לא מתייחסת אליהן מספיק כדי להגיע לפשרה, והן לא יכולות להילחם בחיפושית כי זה נוגד את הפרוטוקול וכי היא כנראה סוג של הולוגרמה.

'אולי אפשר לשחד את החיפושית? מה היא רוצה יותר מהכל? לאכול את הבניין?'

זה נתן לה רעיון. היא אמרה לירדן שהיא כבר חוזרת, הסתובבה והתחילה להתרוצץ במסדרונות, פותחת וסוגרת דלתות ומשתדלת בכל כוחה לא ללכת לאיבוד. כשהיא סוף סוף מצאה את הדלת שהיא חיפשה, ולא, לא היו שם פופים וספות, רוני חזרה בריצה למקום בו ירדן והחיפושית עדיין עמדו, כשקולות הלעיסה של החיפושית משמשות לה כמצפן.

"חיפושית יקרה", היא פתחה, בנימוס כמובן, "מצאתי איזור מדהים שעוד לא טעמת, שיש בו מגוון גדול של לבנים שניתן לאכול ולכל אחת מהן טעם שונה ומיוחד". ההימור שלה היה מוצלח, לחיפושית אכן נמאס לאכול את אותו הקיר ורעיון לטעמים חדשים הצליח להסב את תשומת ליבה של החיפושית.

"איפה?", היא אמרה באותו קול צרוד, תוך כדי שהיא מפזרת פירורי טיח לכל עבר.

רוני החלה להוביל אותם אל הדלת שהיא מצאה. זו הייתה דלת מתכת גדולה וכבדה ועליה מנעול. החיפושית נכנסה ישר פנימה והן הזדרזו לנעול אחריה את הדלת.
מבחוץ הן יכלו לשמוע את קולה ממלמל "המממ… אכן שונה, מעניין מאוד, וואו לזה יש טעם אחר לגמרי, אוו לבנה ירוקה, ננסה גם אותה".

רוני וירדן עמדו מאחורי הדלת בשקט, רק אז ירדן הבחינה בשלט שעל הדלת, "צפון קוריאה".

היא הסתכלה על הדלת, הסתכלה על רוני, ושוב על הדלת, נאנחה ואמרה "טוב, גם ככה הם לא משתמשים בוויז ואם יום אחד האינטרנט יגיע אליהם, איך אומרים? כשנגיע לגשר-"

"נקפוץ ממנו" השלימה רוני.

"לא" נאנחה ירדן בפעם האחרונה לאותו הבוקר "אנחנו נחצה אותו. יחד, אם תרצי כמובן".

'כנראה שאני עוברת מחלקה', חשבה רוני, 'ולמרבה ההפתעה גם הפעם הסקרנות לא הרגה אותי'.