צעד בין מימדי

מסתבר שלגנוב מגובלינים זה רעיון רע, הם ממש מהירים יחסית לגודל שלהם. לא נראה לי רצתי כזה מהר בחיי… השמש האירה דרך הענפים והרוח שרקה באוזניי, לא הרגשתי כך בחיים כבר הרבה זמן.

רצתי ורצתי, נראה לי סוף סוף איבדתי אותם. הגעתי לשוק וחלפתי בין הדוכנים, ריח העובש והצעקות הרגישו כמו בית. הגעתי לדוכן של אלף מבוגר נמוך קומה, היה שם זוג נעליים כמו שלא ראיתי בחיי, הן היו מונחות על מדף שלידו הרבה חפצים ישנים. "כמה הנעליים?" שאלתי את המוכר בסקרנות, הוא חשף שיניים "מה יש לך להציע?" עיניו נדלקו וחיוך עלה על פניו. חשבתי לרגע והוצאתי את האבן שגנבתי מהגובלינים. הוא בחן את האבן והוריד את הנעליים מהמדף, "יש לנו עסקה חברי היקר" חייכתי אליו ולקחתי את הנעליים שהגיש לי.

יצאתי מהשוק ונשמתי עמוק. הרגשתי הקלה, הגובלינים לא היו אחרי ויש לי נעליים חדשות!. נכנסתי ליער הצפוני והתיישבתי על אבן. נעלתי את הנעליים, הם התאימו לי כמו כפפה. התלהבתי מהן, נעליים כחולות עם עיצובים ירוקים, הן היו הרבה יותר נוחות ביחס לסנדלים הרגילים שלי. רציתי להחליף אותם בחזרה לסנדלים כדי שלא יהרסו ישר, אבל לא משנה כמה ניסיתי לא הצלחתי להוריד אותן.

האדמה רעדה, הכל זז נורא מהר. מולי הופיע עיגול בצבע סגול בוהק, הוא הסתובב ללא הפסקה וגדל עד שהיה פי שניים מגודלי. לא הצלחתי לעצור את רגליי, הן רצו ללא שליטה דרך העיגול המסתורי. אני כבר לא בהילינד, הסתכלתי סביבי והעיגול הסגול נעלם. הלב שלי דפק כל כך מהר, מה קרה הרגע? הרמתי את הראשי ולפתע הייתה לי תחושת הקלה לא מוסברת. כל הפחד והדאגות שלי נעלמו. מסביבי הכל היה ענני צמר גפן בצבעי הקשת. הכל נראה כל כך מתוק ורגוע. אני מרגיש שאני אמור להיות לחוץ, אני כבר לא בבית, אני תקוע במקום לא מוכר, אבל המקום הזה משפיע עלי איכשהו, הכל מעורפל ולא חשוב. פשוט נפלתי לאחור פרסתי ידיים ועשיתי "מלאכים" בצמר, התמלאתי שמחה.

באופק נשמעו שירים שמחים "בים הצמר גפן הצבעוני אני הקפטן זה אני! אנחנו שטים בין העננים החיים יפים יפים אנחנו שטים שטים". חלפה מעל ראשי ספינה מרחפת. קמתי מהר והתחלתי לרוץ מתחתיה לקחתי תנופה, קפצתי הנעליים עזרו לי לעוף גבוה ונחתתי בספינה. וואו נעליים קסומות. היצורים שם היו משונים, הם נראו כמו שלד חסר חיים אבל מלא בשמחת חיים. הם רקדו ושמחו, שלד אחד הושיט לי את ידו וההתחלתי לרקוד איתו. המוזיקה והשירה המחרידה שלהם הייתה כל כך נחמדה, רקדנו ושרנו זה הרגיש כמו שעות, העננים החשיכו והפכו לצבע ירוק כמו רעל. השלדים הנחמדים הסתכלו עלי כאילו אני אוכל – זה בטח לא סימן טוב. קפצתי מהספינה ורצתי כל כך מהר, יותר מהר מהבריחה מהגובלינים. רצתי ורצתי, הם קפצו מהסירה ורדפו אחריי, הנעליים זהרו ושער נפתח, עברתי דרכו ונשמתי עמוק.
יד של שלד תפסה את הרגל שלי והחלה למשוך אותי בחזרה אליהם הלב שלי פעם כל כך חזק, בעטתי בו, עברתי והשער נסגר.

הסדרתי נשימות, הסתכלתי על הרגל שלי וגיליתי שפשוף די גדול. לשמחתי, הצמחים שלי שרדו. נשמתי עמוק והוצאתי את ספר השקויים של אמי. רפוי מהיר, ריפוי מהיר מלמלתי לעצמי…
הנה ערבבתי את המצרכים וריפיתי את השפשוף, עדיין יש לי את זה חייכתי לעצמי.

ארנבון קפץ לעברי הוא היה עם פרווה לבנה. באתי ללטף אותו אבל הוא הסתכל עלי מבוהל וברח. הבטן שלי קרקרה התחלתי לחפש פירות יער, לא מצאתי כלום. מרוב ייאוש צעדתי לאורך השביל והגעתי לעיר. היא הייתה מאוד חדשנית, היה שם יצורים מוזרים הם דיברו מאוד קטוע.
נגשתי לאחד מהם "היי, שלום" – חשבתי לעצמי -למה אמרתי היי ושלום זה הרי אותו הדבר.
היצור הסתובב אלי קרן אדומה יצאה מעניו וסרקה אותי. הוא הושיט לי יד "שלום… אתה…אלף צמחים… אני….רובוט". חייכתי חיוך מאולץ, לחצתי לו את היד "היי רובוט, אני מקסון". הוא לא הקשיב ובחן את האוזניים שלי. "ואוווו…. הם חדות כמו שחשבתי" הסמקתי והסתרתי אותם עם הידיים שלי. "אז, אממ רובוט…" הכל רעד, היה רעש של צעדים כמו של ענק. רגל פרוותית לבנה דרכה והרסה שלושה בניינים. הסתכלתי למעלה, זה היה ארנב ענק והצטרף אליו עוד אחד. "או שיט" רובוט הכריז. משכתי בידו וברחנו, זה כנראה הגורל שלי לברוח כל חיי. הנעליים עזרו לי לרוץ מהר יותר, רצתי ורצתי עד ששער נפתח לפניי ועברתי. רובוט לא עבר איתי, הייתי קצת מאוכזב.

הגעתי לשביל בצורת פסנתר הוא התפתל ולא נראה שהוא נגמר. צעדתי "דו" עוד צעד "רה" "מי" "פה" "סול" "לה" "סי" "דו" שבעה תווים הופיעו לפני ושרו בהרמוניה "שששללווםםם, זהה העולםם שלנווו" חייכתי אליהם "עולםם התווווים" אוקיי זה לא נגמר. לא הצלחתי לדבר כל פעם שבאתי להוציא מילה זה היה בשירה "שלוםםם אני מקסון זהה עולם קסוםםם" התחלתי לצעוד על הקלידים הם נדלקו בצבעים שונים והתווים יצאו וריחפו באוויר בצבעים מדהימים.
התחלתי לרוץ ולהסתובב ותווים עקבו אחרי. שרנו וצחקנו המוזיקה נכנסה לי ללב לא הצלחתי להפסיק לשיר ואני לא זמר. המשכנו לרוץ ולשיר. ולרוץ ולשיר והמשכנו לרוץ ו… נהייתי עייף האנרגיה שלי דעכה והצבעים הקסומים של התווים גם. הנעליים רעדו ונפתח שער מתחת לרגלי.

נפלתי כל כך מהר ופתאום היה שקט, שקט כל כך מרגיע. הייתי מתחת למים, רציתי להישאר שם ולא לצאת.

"את חושבת שהוא מת?" קול הדהד דרך המים.

"אני לא רוצה לגלות…" נשמעה קפיצה למים והרגשתי שמישהו אוחז בי ומושך אותי בחזרה לקרקע. התנשפתי והתקשיתי לנשום, שכבתי על הגב והשמש סנוורה אותי. "נראה לי הוא בחיים" שמעתי קול מתנשף, שתי דמיות נעמדו מול הפנים שלי, זה היה פיה ואלפית כמוני. נבהלתי והאלפית הושיטה לי יד ועזרה לי לעמוד. הכל הסתובב והתיישבתי בחזרה על האדמה, הם התישבו לידי. "אנחנו משערים שאתה לא מהאזור" הם חייכו אלי "היי, אני פייג'" היה לפיה כנפיים סגולות שנצנצו בשמש, הם הסתכלו במצפן שהיה מכוון לכיווני וסגרו אותו. הם לחשו משהו לאלפית והיא הנהנה. "אני אוורלין, הגיבורה שהצילה אותך מלטבוע" היא חייכה אלי "אני מקבלת תודות אתה יודע" חייכתי אליה.
"תודה רבה" כחכתי את הגרון, עדיין יש שם קצת מים. אולי היה הרבה מים כי לא הפסיק לי השיעול, לא הצלחתי לנשום. "אוורלין, נראה לי נכשלת במשימה…" הם הסתכלו עלי וצחקו. "הוא עדיין חי" אוורלין אמרה בקול מהוסס, השיעול נרגע והסדרתי נשימה, "רואה חיי ועכשיו גם נושם" היא הוסיפה בביטחון, פייג' גלגלו אליה עניים בצחוק.
"אני חיי, אני חיי" קראתי בקול, זה בכלל לא היה דרמטי מידי. "אני אציג את עצמי רשמית, היי, אני מקסון, האלף הטיפש שחשב שזה רעיון טוב לגנוב מגובלינים ולקנות נעליים בשוק מפוקפק. ועכשיו אני לא מפסיק לרוץ בין מימדים מאז". הם החליפו מבטים והסתכלו עלי ברצינות. "רגע, אתה לא מפה בכלל?" הם שאלו בו-זמנית והסתכלו אחד על השניה בחיוך. "אממ כן, אני מעולם די קטן בשם הילינד" אמרתי להם. הם התפרצו בצחוק "נעליים שפותחות שער בין מימדי" אוורלין התגלגלה מצחוק. "נעליים פייג' אתם קולטים, בין מימדיות" פייג' התגלגלו מצחוק, "אתה מודע לזה שאתה עדיין בהילינד נכון?".
הם צוחקים עלי, נכון? איך זה הגיוני שהנעליים החזירו אותי לפה?
"אתם לא צוחקים?" הסתכלתי עליהם בחשדנות. "אנחנו רצינים הכי מכל המימדים" פייג' לא הפסיקו להתגלגל מצחוק. "אתה מצחיק, אני מתחילה לחבב אותך" אוורלין חייכה. "לא יותר ממני אבל" פייג' חיכו אליה. "אני לא מחבבת אתכם בכלל לא" היא אמרה בקול ציני, היא הסתכלה עלי במבט בוחן "מאיפה הוסט שלך גם הוא משוק מפוקפק?". נבהלתי, לא דברתי עליו שנים. "אממ האמתי שהוא של אבא שלי" חייכתי חיוך קלוש. אוורלין הסתכלה על פייג' והם הנידו את הראש, "אהה מגניב" היא חייכה. אז חזרתי לכוכב שלי, אני רק תוהה איך זה שבחיים לא הייתי בחלק הזה. פייג' נעמדו ונמתחו, האור דרך הכנפיים שלהם הפך את הפנים שלי לסגולות. אני ואוורלין קמנו אחריהם, "זה בסדר שאצטרף אליכן בימים הקרובים?"
הם החליפו מבטים "רק אם אתה לא מחליט להפוך לדג שוב… עם כמה שאני אוהבת להיות הגיבורה שאני" היא חייכה. "אז זה כן?" שאלתי, "כן" שניהם צעקו עלי בחיבה חייכתי. הלכנו לאורך הנהר, "אז מקסון מאיזה אזור אתה?" אוורלין שאלה. "גרתי ליד יער הפיות הישן" הם החליפו מבטים. "היית ביער לפני שהוא נשרף?" פייג' התעניינו. "האמתי שלא, הוא נשרף שהייתי ממש קטן, אמא שלי הייתה מספרת לי כמה הוא היה קסום והיה שם הרבה צמחי מרפא, אתם הייתם שם?" הפנים של פייג' נפלו ואוורלין חיבקה אותם. "פייג'… הכל בסדר?" שאלתי בדאגה, "מה? אהה… כן הכל טוב" הם חייכו חיוך מאולץ ."היער הזה היה הבית שלי ושל אוורלין" הייתי המום, היינו שכנים כל הזמן הזה, ולא פגשתי אותם. "אני מצטער לשמוע" הסתכלתי על אוורלין, פתאום היא הייתה מוכרת לי איכשהו. היה לה וסט דומה לשלי, והיה לנו שיער די דומה וצבע עניים גם. "אז אוורלין, איך קרה שאת גרה עם פיות אם זה בסדר שאני שואל?" היא הסתכלה עלי וחשבה לאורך זמן. "את לא חייב לענות" מיהרתי להוסיף. היא הסתכלה עלי והתחילה לדמוע. פייג' הסתכלו על שנינו בפרצוף מופתע. "מקסון, מי היה אבא שלך?" פייג' שאלו. "לא הכרתי אותו… הוא נפטר לפני שנולדתי, אבל אמא שלי סיפרה לי שהוא מאוד אמיץ. הוא היה די דומה לי, אמא שלי הביאה לי את אחד הווסטים שלו, זה שאני עכשיו לובש." סיפרתי להן בקיצור, אוורלין הסתכלה עליי ואז על הוסט שלה. היא היססה אבל אז התחילה לספר "אני גדלתי עם הפיות כי אבא שלי ידע שהוא לא יוכל לשמור עליי, וידע שהן יהיו שם בשבילי, וכשאגדל אוכל להגן עליהן" היא עצרה לרגע. "הוא תמיד סיפר לי על אמא שלי, היא הייתה הדרקונה של הר ג'מטן, אבל לא זכיתי להכיר אותה." היא סיימה לדבר והסתכלתי עליה בפליאה. היא הסתכלה עלי המומה, "אתה… לא מפחד ממני?" היא שאלה בחשש, חייכתי אליה "לא, אחרי הכל את הגיבורה שהצילה את חיי". היה רגע של שקט עד שפתאום התחברו לי שמות בראש, "רגע, רגע, רגע- אבא שלי הלך לאותה מאורה כדי למצוא צמח מרפא לאמא שלי" נשמתי עמוק, "איך קראו לאבא שלך?" שאלתי אותה. פייג' הסתכלו על שתינו כאילו התאפקו לא לומר משהו. "אוורלין… אנחנו חושבים שזה אח שלך" פייג' אמרו, לא הצליחו להתאפק. הסתכלתי על אוורלין והיא עלי. "לאבא שלי קוראים… גומא" אמרנו שנינו בו זמנית. התחלתי לבכות וגם היא "אני לא מאמין" הסתכלתי עליה. "חשבתי שאני תמיד אשאר לבד" היא הסתכלה עלי, "אני… אני יכולה לתת לך חיבוק?" היא שאלה. הנהנתי וחיבקתי את אחותי. אני לא מאמין. פייג' הסתכלו עלינו עם דמעות בעיינים ואוורלין הושיטה להם יד. התחבקנו שלושתנו חיבוק חזק, כאילו לא הכרנו רק לפני שניה. נפרדנו מהחיבוק והסתכלתי עליה, "אז את חצי אלף חצי דרקון?" חייכתי אליה. היא הנהנה, "אני יכולה להפוך לדרקון, אבל מאוד קשה לי לשלוט בעצמי כשאני הופכת לדרקון. אז אני מעדיפה להישאר בצורת אלף…". ופתאום הנעליים שלי זהרו, אוי לא, לא, לא. השער נפתח מתח לרגלי, ניסיתי להוריד את הנעליים אבל זה לא עזר. אני סוף סוף לא לבד, אבל זה לא שינה לנעליים, התחלתי להישאב לשער בכל מקרה. פייג' שלפו שרביט מהאוויר, "מהר תביע משאלה" הם צעקו בזמן שאוורלין ניסתה למשוך אותי בחזרה אליהם. "הלוואי ולא הייתי קונה את הנעליים האלו" פייג' הגשימו את המשאלה.

הסתכלתי סביבי, הגובלינים רודפים אחרי, בדקתי בכיס והאבן שלהם הייתה אצלי. לא, לא, זה לא מה שרציתי. זרקתי את האבן לכיוון הגובלינים במהירות, הם פשוט לקחו אותה ועזבו אותי לנפשי. לא חשבתי פעמיים, ידעתי מה עלי לעשות, לא רציתי להתמהמה, עלי למצוא אותם.

אבל איך?

מעבר לנקודת מבט של אוולין-

זה היה חלום? יש לי אח? הסתכלתי על פייג' ששכבו לידי. הערתי אותם, "פייג', פייג', יש לי אח!!!" הם הסתכלו עליי. "רגע, יש מצב שהיה לנו את אותו חלום?" הם שאלו אותי. לפי התגובה שלהם, זה לא חלום- זה חייב להיות אמיתי. "זה לא הגיוני שלשנינו היה אותו חלום, נכון?" הסתכלתי עליהם, "קראו לו מק… מקסון" אמרתי, פייג' הסתכלו עלי והנהנו בהסכמה. "והיה לו שיער די דומה לשלך" הם אמרו והאפשרות שיש לי אח גדלה וגדלה. "אנח.. אנחנו חייבים למצוא אותו" אמרתי להם. פייג' הנהנו, "קדימה, אנחנו חושבים שאנחנו יודעים איפה הוא. הוא אמר שהוא קנה את הנעליים בשוק מפוקפק" הסתכלתי עליהם, שוק… שוק… "אהה, שוק זלבין" אמרתי, "את גאונה" הם חייכו אלי ונתנו לי נשיקה על הלחי. "שנלך?" שאלתי והושטתי להם יד, הם לקחו אותה והתחלנו לרוץ לכיוון השוק. רצנו הכי מהר שיכולנו, לא יכולתי לחכות לראות אותו שוב.

עברנו ליד הביצה של הגובלינים וחשבתי עליו, איך דגתי אותו כאילו הוא דג. גיכחתי לעצמי, ואז נזכרתי, הוא אמר שהוא גנב מהגובלינים. "פייג'" התנשפתי, "אנחנו ממש קרובים" הם הנהנו, כנראה זכרו את זה גם. הגענו לשוק הוא היה מסריח כמו עובש והיה מלא צעקות. עצרנו והסדרנו נשימה. "היינו יכולים לעוף עם הכנפיים שלי במקום לרוץ" פייג' ציינו, הסתכלתי עליהם, "עכשיו אתם נזכרים?". נכנסנו לשוק וראינו את הנעלים המפורסמות. הלב שלי החסיר פעימה, הוא עמד שם והסתכל עליהם. "אתה לא חושב לברוח שוב אהה?" חייכתי אליו, הוא הסתובב והסתכל עלי עם עיניים מלאות דמעות. "אוורלין? זה באמת את?" חייכתי אליו, "אממ… לא, אתה חולם!" הוא מצמץ. "אני צוחקת…" ציחקקתי והוא חייך אליי. "אבל איך את זוכרת אותי?" הוא שאל מופתע. "אני לא בטוחה… זה הרגיש כמו חלום מאוד אמיתי, וגם לפייג' היה אותו חלום" החזקתי את היד שלהם וחייכתי אליהם, "אז הבנו שזה אמיתי" שלושתנו צחקנו והתחבקנו.
"מקסון, שתי בקשות להמשך, בלי לברוח ככה עוד פעם, ולא להפוך לדג. ובבקשה לא לקנות נעליים משוק במיוחד לא בשוק זבלון" הוא חייך אליי. "זה היה שלוש בקשות, ולעולם לא תשכחי לי את זה אהה" הוא גיחך, "אממ לא" צחקתי. "טוב נראה לי אולי נצא מפה, כי ממש מסריח פה" פייג' ציינו. באנו לצאת וראינו אלף צעיר קונה את הנעליים. מקסון בא לעצור אותו אבל הוא כבר נעל את הנעליים. בהצלחה לו חשבתי לעצמי.

הלכנו שלושתנו, ולפתע הופיעו הגובלינים הכועסים. "מקסון" אני ופייג' צעקנו עליו, "רוצו" הוא צעק. ורצנו כאילו לא רצנו ככה בחיים במימד שלנו.

הסוף