עיר האלוהים
השמש עולה אדומה ובוהקת. מאירה גבעות שחורות. גבר בראשית שנות השלושים לחייו צועד בקצב הליכה מדוד. נראה שהוא הולך כך כבר זמן רב . נעליו הצבאיות בלויות. על כתפו תלויה סכין גדולה ועל גבו הוא נושא תיק גב גדול מהסוג שמשמש למסעות. שערו השחור צונח עד לכתפיו החסונות. ויש לו זוג עיניים כחולות בוהקות וזקן .
'אני צמאה' אומרת ילדה כבת שתים עשרה . מבעד ללכלוך שעל פניה ניתן בקושי להבחין במבטה. אך קולה כרגע נושא טרוניה. גם בגדיה מכוסים שכבת לכלוך עבה. שערה הבהיר והארוך מרובב כתמים ומלא קשרים.
הגבר נעצר ומושיט לה מימייה. היא לוגמת בחיפזון והמים ניגרים על סנטרה הצר. הוא נשען על מקלו וממתין בסבלנות שתסיים ללגום .
האוויר הקריר של הלילה עומד להתחלף בחום מעיק. והחום בצד הזה של כוכב הלכת הוא חסר חמלה. כמו כל תופעת טבע. העולם אינו מתאים עצמו למי שחי על פניו. ההסתגלות היא מאמץ שנדרש מהיצורים שמקננים על גבו. הוא מבקש להגיע לנווה המדבר לפני שהשרב יגבה מהם מחיר. כבר עתה הוא מרגיש באד העולה מן האדמה שפולטת לחות שמתעבה לכלל ערפל דק. במהרה הוא יימוג ולא יהיה מסך בינם לבין הקרינה הקטלנית.
" איך הצלחנו להשניא את עצמנו על כל הסובב אותנו"? חשב בעצב. זה לא היה אמור להיות כך. האדם והאשה היו אמורים להיות נזר הבריאה . מגני הארץ . מטפחי החיים על פניה.
את הילדה אסף לפני מספר שבועות. פליטה יחידה מכפר שכל תושביו מתו מוות פתאומי מסיבה לא ידועה. בתחילה לא הבחין בה. היה מופתע ממראה האנשים שנראה שנפלו על מקומם. כמו בהריסות העיר הקדומה פומפיי, שכל תושביה נספו ברגעים ספורים עקב התפרצות געשית וענני אפר שחנקו אותם בעודם שקועים במעשיהם. בחייהם היומיומיים. אשה מבשלת. ילד משחק עם כלב. גבר שכוב במיטתו. המום ממראה הזוועה הלך בלי דעת לאן. לא היה את מי להציל. הוא לא ידע אם רצה להציל. עד שרצה אליו הילדה ממקום מסתורה תחת עץ בשולי הכפר. הוא הופתע בשנית מכך שיש שורדת .הילדה לא ידעה להסביר את שארע. על פניה הותירו הדמעות סימנים והיא ביקשה לברוח מהמקום. הם לא התעכבו על מנת לקבור את המתים. היו רבים מדי. והגורם שקטל אותם איים להכות שוב. לכן , הצטרפה אליו במסעו אל עיר הקודש. והשתדלה להטריד אותו מה שפחות. הם צעדו יחד. בשתיקה. הוא לא סיפר לה שהוא נודד כבר שנים ברחבי העולם. לא דיבר על המראות רבים של מוות המוני. הוא עבר דרך ערים שנחרבו במלחמה. דרך מחוזות שהוכו בבצורת ובמדינות שנשטפו במים רבים . האוקיינוסים עלו על גדותיהם. משבי רוח וסופות דחקו כמויות עצומות של מים ואלפי גופות צפו או נקברו תחת מפולות בוץ ושטפונות פתאומיים שכן צלעות ההרים קרסו תחת כמויות המים האדירות. שוועת האדם נשמעה מכל כך הרבה מקומות בבת אחת. עד שהשמיים נדמו כאוזן שהתחרשה. יריעת עור תוף שנקרעה.
מה שלא עשו הרוח והמים עשו בני האדם. בהם האשם. ששלחו ידם במלחמות חסרות תכלית ומעצור. הערים הגדולות והמפותחות ביותר . בהן חיו האנשים בתנאי חיים טובים, היו להם חשמל ומים נקים זורמים בשפע, היו להם אינטרנט ותרבות, היו להם פארקים וגני חיות שבהם אולף הטבע לכלל דגימות משועממות ולא מאיימות, ערים עם עיתונות חופשית ואזרחים שמעדיפים לעבוד מהבית ולייבא כוח עבודה זול של חוטבי עצים ושואבי מים מהפריפריה. הערים המפוארות , התוססות, המוארות באור מלאכותי, הן אלו שנפגעו בצורה הקשה ביותר. מפני שהארצות הנלחמות כיוונו את עיקר כוחן לפגוע בערים האלו בראשונה. האש כילתה את הערים שבערו חודשים רבים.
לאן שהלך , שותק ומתבונן, מצא חורבן בקנה מידה בל יתואר. יללות הגברים, שתיקת הנשים ,בכי הילדים ולבסוף דממה. נראה שהכוכב נושם את נשימתו ביתר קלות ככל שהשתתקה המולת בני האנוש.
לכן , התרחק מהערים וצעד במקומות פחות מאוכלסים כדי לגלות שהמגפות שהתפשטו מן הערים פגעו בכפרים .
"לאן הולכים"? שאלה הילדה ומחתה את שפתיה.
"יש איזו עיר " ענה בנחת מפני שחיבב את הילדה הקשוחה " אומרים עליה שהיא העיר הקדושה ביותר. עיר שהאלוהים שוכן בה. יש לי תחושה שעלי להגיע לשם. " הילדה תלתה את מבטה באופק.
הוא עקב אחרי מבטה ומצמץ בהפתעה . נראה שלכמה רגעים האופק הטשטש ונמחה לחלוטין. כאילו חשכה פתאומית השתררה אבל רק להרף עין. זה קרה לו בעבר. והוא חשש שראייתו נפגעה. אולי נדבק בוירוס כלשהו במסעותיו. נדמה היה לו שבשבועות האחרונים הרגיש חולשה, אולי גם ימיו ספורים. לא היה את מי לשאול. הוא קיווה שיספיק להגיע אל עיר האלוהים.
החום עלה בצורה מסוכנת ולא היתה ברירה. הם נכנסו אל אחת המערות שהיו חפורות בגבעות . הניחו את הילקוטים לגמו מים והשתרעו על המחצלת שנשאו איתם. בהכרת תודה על המנוחה הצפויה. כשהתעוררו משנתם האור הלך והתמעט, והגיעה שעת אחר הצהריים, הגבר שלך מתרמילו פרי קמחי ורצועות של בשר מומלח ומיובש והם סעדו בדממה לועסים ממושכות את המזון הדל. לאחר מכן, התרוממו על רגליהם, הגבר עמס את התרמיל על גבו ועמד לצאת כשהילדה השמיעה קריאה והצביעה על קירות המערה.
הם היו מוקפים בציורי סלע. היו שם ציורים קדומים של אנשים עם כידונים רודפים אחרי חיות גדולות . להפתעתו, היו שם גם ציורים מתקופות מודרניות. היו שם אנשים יושבים בכלי טיס וראשיהם בקסדות. היו שם ציורים של אנשים יושבים ליד שולחן עם מסכים. היה שם ציור של אדם שחובש משקפיים גדולות ועבות שנראו כמתקן אור שמע מיוחד.
הילדה התבוננה בציורים מוקסמת ולאחר שסקרה את כולם, נעצרה והצביעה על הציור האחרון שלא היה ציור אלא כתובת. הוא התקרב וקרא את החקוק בסלע.
"וירטואל טכנולוגי ריאלטי" הכיתוב היה מוקף בעיגול נתון בתוך משולש.
"זו לא כתובת" אמר "ראיתי את הציור הזה בעבר"
הילדה צחקה צחוק מתגלגל. הצחוק הטריד אותו. האם יצאה לחלוטין מדעתה?
"אתה תקוע" אמרה כקובעת עובדה שאין להתווכח עליה.
הוא לא הבין את כוונתה. צר היה לו עליה. אולי לא סביר לצפות ממנה לעבור את כל מה שעברה ולהשאר מאוזנת. הוא עצמו תהה מניין הוא מוצא את הכוחות להמשיך. לנסות להגיע אל מטרתו. איזה תשובות הוא מקווה למצוא בעיר האלוהים?
"בואי" אמר בעדינות "ממשיכים"
והם יצאו . תוך כדי צעידה התחלף הנוף והם ירדו מהגבעות אל חופי ים נטושים. גלים תכולים ואפורים השתובבו בעליצות. החול היה לבן רך וחמים. הגבר והילדה פשטו את הבגדים ונכנסו אל המים . זה זמן רב לא זכה לטבול במים טהורים והוא נהנה לצוף על גבו בעיניים עצומות ולחוש את זרמי המים מעסים את שריריו הדואבים. גם הילדה השמיעה קריאות של שמחה. סביב גופם הצטיירו מעגלים חומים של לכלוך ואבק שנשטף מעל עורם. היה זה רגע מושלם. הוא עצם את עיניו והניח לאור למלא את ראשו. כשפקח את עיניו ראה אותה משחקת על החוף. היא כתבה כתובת סתמית בחול והוא הספיק להבחין בה לפני שהגלים מחקו אותה : " האל הוא וטר".
אחר כך תפס דג וצלה אותו על מדורה שהבעיר.
על פי המפה שראה בעבר , הוא לא זכר איפה אך היא נחקקה במוחו מפני פשטותה.
עיר האלוהים נמצאה לכיוון דרום מזרח מחוף הים. במרחק של שלוש שעות הליכה. הם קרובים. ממש.
אחרי הארוחה הרגישו שכוחם חוזר אליהם. והם צעדו את הדרך בכבישים נטושים שבורות מוטטו חלקים מהם וצמחי פרא השתלטו על הסביבה כך שלעיתים התקשו למצוא את המשך הדרך שפעם היתה שוקקת עולים לרגל.
לבסוף, באור האפור של השחר, ראה את הצריח בראש המגדל , את האבן הלבנה של החומות, את שער הכניסה אל עיר האלוהים. הכל היה שקט ונטוש הוא לא ציפה למשהו אחר.
לכן הופתע מנעירת חמור. היה זה חמור לבן שניגש אליו בצייתנות. הגבר הושיב על גבו את הילדה העייפה. וביחד נכנסו אל העיר.
"הגעת אל יעדך" שמע לפתע קול נשיי . על האדמה ישבה אשה מקושטת בתכשיטים רבים גדולים ועל מצחה סימן אדום. צמידיה התקשקשו כשמזגה קפה שחור מתוך קנקן נחושת בוהק אל שני ספלי חרסינה זעירים. "קח . שתה" האמת. קפה היה הדבר שהכי התגעגע אליו בכל תקופת נדודיו. והוא לגם ברצון . האשה מילאה את הספל בשנית.
" זו האורקל" אמרה הילדה וצנחה מעל החמור .
שוב אותו הבהוב מוזר של האור . שוב הרגיש שמשהו בעולם אינו כשורה. לא אני ממצמץ אלא העולם ממצמץ.
"כדאי שתזדרז" הציעה האורקל " מה ברצונך לדעת"?
הוא השתדל לנסח בראשו את השאלה
" מה כל זה"? הצליח לבסוף להגות משפט שקיווה שביטא את הבלבול הרב שהרגיש מול קריסת התרבות האנושית. מול המלחמה של האדם באדם ושל הטבע באדם .
"מה קורה"?
לפתע נעשה מודע לאופן האגוצנטרי שבו הוא תופס את המצב " מה החלק שלי בעולם החדש"?
הילדה הביטה באורקל בעניין. האורקל נאנחה.
"זה לא יהיה פשוט" אמרה אל הילדה
"לא" הסכימה איתה הילדה . הוא לא הצליח לעקוב אחרי דו השיח שנוצר ביניהן.
"הוא ראה את הלוגו במערה"?
"כן"
האורקל החזירה את תשומת ליבה אליו
" שמעת על סינדרום עיר האלוהים?" שאלה "האנשים שבאים אליה משוכנעים שהמציאות אינה אמיתית. שהם עברו למימד אחר. חלקם אפילו סבורים שיש להם מקום מיוחד בתבנית היקום. שהם בעלי כוחות על טבעיים. חלקם מתחילים לחשוב שהם המשיח"
היא עצרה והניחה לו לעכל את הדברים. זה הרגיז אותו . כאילו ציפתה שיגיע לאיזו תובנה שלא היה לו מושג מהי.
" הוא מתרגז. אנחנו מאבדים אותו" התרתה בה הילדה
"על מה את מדברת"? פנה בכעס אל הילדה "את בכלל אסופית מאיזה כפר . מאיפה את מכירה את האורקל"?
"אם נניח , לכמה רגעים שזו אינה המציאות. נשאלת השאלה שגם אתה העלית: מה כל זה יכול להיות"? אמרה האורקל
"אני לא יודע. בגלל זה הגעתי לכאן. " אמר בתיסכול "ראיתי דברים נוראים. אני מבקש לדעת מה המשמעות של כל הסבל הזה"
" היו לך גם רגעים מהנים. כמו הרגעים שבילית בחוף הים " הזכירה לו " מדוע אינך תוהה על משמעות האושר "?
הוא נאלץ להסכים איתה שגם הסבל וגם האושר הם שני הצדדים של אותו המטבע. שניהם תובעים הסבר במידה שווה.
" את הטוב מאת האל נקבל ואת הרע לא נקבל"? ציטטה הילדה מתוך כתבי הקודש
"אני רוצה לדעת את רצון האל. איך אוכל לשרת אותו"? שאל
"האל הוא וטר" אמרה האורקל בפסקנות. והעולם שוב מצמץ.
"אלו ראשי תיבות של חברה שעושה סימולציות של מציאות. וירטואל טכנולוגי ריאלטי" אמרה הילדה בחפזון
על השמים הופיעו לפתע אורות בוהקים. שיצרו כיתוב " המשחק עומד להגמר .השחקנים מתבקשים להכין את עצמם לעזיבה. בעוד עשר שניות תיפסק ההקרנה. נא להחזיר את המשקפיים לסלסלה".
"לא לא" צעק "אני המשיח. זה לא אמור להגמר ככה. "
"מצטערת" אמרה האורקל שהחלה מטשטשת ונמוגה "זו כל ההתגלות שיש לעיר האלוהים להציע לך"
"אני המשיח! אני יוצר המציאות! מחשבה יוצרת מציאות!" צווח
קול מתגלגל מחוץ לעולם הזה ספר ללא רחם 'חמש. ארבע . שלוש '…
הוא הביט בילדה מבט אחרון
"כל אחד חושב שהוא מתכנת" היה הדבר האחרון ששמע.
