צל וירושלים
12
אנשים לא חושבים על ציד שדים. אבל כשהם כן עושים את זה, הם מדמיינים משהו קל, כמו בסדרת פעולה. כל מה שצריך זה להסתער קדימה, לירות כדורי כסף ולזמרר בלטינית, לא? כל אחד יכול לעשות את זה. זה לא דורש כלום מלבד יצר הרפתקנות והיכולת להראות סופר מגניבים במעילי עור.
אבל ציד שדים, להפריד מ"קטטה עם שדים", הוא עיסוק שונה לגמרי. הוא דורש יכולת וידע, סבלנות והתמדה. כל אידיוט יודע שהדרך היחידה לפגוע בתדמוראים היא פגיון נחושת. אני יודעת למצוא אחד מהם בתוך ההמולה של מחנה יהודה בחמישי בערב, עוד לפני שמישהו שם לב בכלל שמשהו לא בסדר, לגרור אותו בדיסקרטיות לסמטה צדדית ולאחל לו שבת שלום ושיעוף מהעיר שלי לפני שיהיה לא נעים.
הפגיון הוא רק אחד מאלפי כלים שאני סוחבת בתוך תרמיל גדול, ירקרק ודהוי מרוב שימוש. מעיל עור או לא, הסטייל שלי תמיד מזכיר צב גלפאגוס.
סקרתי את שותפיי לקרון, רק מתוך הרגל. חבורת בנות מפטפטות בקול רם מדי, שלושה חיילים בדרך הביתה, שתי משפחות מרובות ילדים ויחידים שלא הרימו את הראש מהטלפון מתחילת הנסיעה. טיפוסים שהגיוני למצוא ברכבת הקלה. השמש החורפית הטילה מהם צללים ברורים, והדינמיקה ביניהם נראתה טבעית. רחרחתי את האוויר: הצחנה הטבעית של צפיפות, בושם זול ואי שימוש בדאודורנט.
הרכבת עצרה, ואני נפלטתי ממנה עם ההמון.
טו-טו-טו, תחנה מרכזית. אוכלוסיה: אנשים, שאייאטין, מזיקין, כל השדים שנוטים להופיע על פרשות דרכים. מדי פעם צצות גם רוחות זיהום וטומאה באיזור הרציפים, נהנות מאוויר רעיל ורווי דו תחמוצת הפחמן.
ירדתי במדרגות הנעות אל תחנת הרכבת, ומשם ימינה אל המסדרון הארוך, הצר. הוא אמור היה לחבר בינה לתחנה המרכזית, אבל הדלת בסופו לעולם אינה פתוחה. שרתה בו אווירה של סמטה, חיבור חסר אישיות בין שתי נקודות שבעל כורחו קיבל חלל פיזי. לא רוחות רפאים- המקום חדש מדי, הייתי שומעת על זה- אבל יש דברים אחרים שאוהבים אל-מקומות. מלמלתי לחש, אבל שום דבר לא קרה.
בשביל הדיוק, נעמדתי ממש באמצע המסדרון, ליד השלט שהזהיר על נוכחות מצלמות במסגרת "עיר ללא אלימות". אין תחושות משונות, ריחות חריגים, שום דבר שגירה את חושי. האוויר היה קר מעט אפילו כאן, אבל זו הייתה קרירות ירושלמית בריאה שמתרגלים אליה. שום דבר שמכה בפתאומיות בעובר אורח וגורם לו לערפול חושים ורעידות בכל הגוף.
הייתה פעם אחת שתפסתי קו בחרמון, הוא אמר. הרדיאטור בקושי עבד וירד עלינו טונות של שלג, ואז באמצע הלילה הייתי צריך לצאת מהעמדה ולהשתין. זה הרגיש בערך ככה.
הסתובבתי על מקומי, מנתחת את המודעות שבשדה הראייה. התפלגות שווה יחסית של מספרים זוגיים ואי זוגיים במספרי הטלפון, צבעים דהויים. שום דבר מעניין במיוחד-
מה זה?
כרעתי ונגעתי ברצפה. רטיבות שאין לטעות בה. נשפך כאן משהו? לא, הקיר מעיד אחרת. ירד גשם לפני יומיים, ושום דבר לא עמיד למים במדינה הזו. מישהו גרף את זה לאחרונה, אבל עד אז, צמחה כאן שלולית.
מי יודע מה מתפתח בתוך שלוליות של מים עומדים שממלאות את כל המעבר, לא חשופות לאור שמש או רוח? אני, כמובן.
הורדתי את התיק, פתחתי את אחד הכיסים והוצאתי בקבוקון פלסטיק. הוא לא הכיל את האינדיקטור שמשתמשים בו במעבדות, אלא תחליף מהמתכון של סבתא רחל. הוא טוב בדיוק כמוהו, והוא הרבה יותר זול. טפטפתי ממנו בזהירות על שיירי המים, ובאופן כמעט בלתי מורגש, הוא שינה את צבעו. אה- הא.
קמתי, התמתחתי, תליתי על עצמי את התרמיל הענק והלכתי משם. אני אמלא דוח ליקוי מפורט ואשלח אותו למוקד 106, שמצדו לא יעשה בו כלום ושום דבר עד שיקרה משהו רציני. החדשות הטובות: אני יכולה להסיק שבזמן שמר פלדמן עבר במסדרון הזה, הוא חצה שלולית תת קרקעית שבה התנחל שד מעברים.
החדשות הרעות: היצורים האלה גורמים אי נוחות או הפרעות בריכוז לכל היותר. לא משנה כמה גדולה הייתה השלולית הזו, שד המעברים לא היה יכול לגרום משהו שמתקרב למה שמר פלדמן תיאר.
הג'וב הזה הרגע נהיה מעניין.
השומר בדק את התעודה שלי בחשדנות לפני שהסכים להחזיר לי את הפגיון שלי. "אותך לא ראיתי פה. את רוזניקית חדשה?"
"לא רוזניקית" תיקנתי אותו. "ציידת שדים עצמאית. יש לי משרד לא רחוק מכאן"
הוא משך בכתפיו. זה לא עניין אותו במיוחד. "קרה משהו למישהו?"
"אנא עארף? נראה לי. קשה לי להאמין שמורד הזה הזמין אותי בדחיפות כי הוא חייב אריה מבלונים"
"מי?"
"מורד, מאגף מערכות ידע. אתה נותן לי להכנס או מה?"
הוא שלח מבט חמוץ בתרמיל הענק שלי, סיוטו של כל מאבטח. "מה בתיק?"
"לפי האלפבית או לפי הגודל?"
הוא נאנח. "כנסי"
עקפתי את המגנומטר ונכנסתי לבניין העירייה מספר 13. המסדרון המקושת השרה אווירה עתיקה אבל סטרילית. הסתובבתי על מקומי שלוש פעמים. מסוחררת, אבל לא יותר מדי. בעבר היה לבית החולים הרוסי מוניטין רדוף רוחות. כולן גורשו עם השיפוץ, מן הסתם.
ירדתי קומה ואז, כפי שהורו לי בטלפון, המשכתי לאורך המסדרון, עד שדפקתי על דלת עליה היה מודבק דף עם השם "מיכאל מורד" כתוב במרקר. היא נפתחה כמעט מיד.
מיכאל מורד היה, כפי שניחשתי, יצור ארוך וגמלוני, עם משקפיים עבים ותלבושת רשמית. הוא היה סוג האנשים שאתה שם במשרד הכי עמוק, עם העבודה הכי משעממת וכפוית הטובה, בלי שום סיכוי לקידום או הכרה, כי אתה יודע שלא יהיה לו אכפת. הוא נלהב מדי.
"את בטח איילה בר! תכנסי, תכנסי" הוא האיץ בי. הורדתי את התרמיל בקול חבטה והתיישבתי על אחד הכיסאות. עמדתו הייתה מרוהטת היטב, אבל מרבית החדר היה עמוס חפצים מאובקים.
"אתה חדש?" שאלתי. הוא זרח. "רק שלושה חודשים בתפקיד! עדיין אין לי משרד קבוע, אבל זה בסדר. אני אוהב את זה כאן. מאוד שקט"
לא אמרתי כלום. הוא התיישב מאחורי שולחן, מרצין. "את איילה בר, נכון? ציידת השדים? דיברנו בטלפון"
"כן. אמרת ששמת לב למשהו מוזר ואתה חושב שהוא קשור לתחום שלי. למה אליי, אגב?"
הוא הרים גבה.
"אתה יודע שהעירייה מעסיקה את רוזן, הם זכו במכרז והכל"
מהבעת פניו למדתי שהוא לא ידע. הוא קם. "תוכלי לסלוח לי לרגע? רק צריך לשאול משהו את הבוס"
"לך על זה"
הוא יצא מהחדר, ואני נשארתי בו לבדי. על השולחן היו ערמות של מסמכים בשפה טכנית, עכבר מחשב משמש עבורם כמשקולת נייר מאולתרת. לצידם שכבו זה לצד זה ארבעה עטים זולים בשני צמדים. שלפתי את הפגיון שלי- ברזל עם פסים דקים של נחושת- וגלגלתי בעזרתו את אחד העטים. שלוש ואחת, יותר טוב.
הייתה שם גם מראה קטנה. הזעפתי מבט לרגע מול בבואתי לפני שלקחתי את המראה בזהירות והנחתי אותה, פניה אל השולחן. אצלי בדירה יש מראת נחושת: ההשתקפות פחות טובה, אבל אני יודעת שהיא לא תצא החוצה. אני מניחה שיש אנשים שנהנים לחיות על הקצה.
מיכאל חזר. "מצטער על ההמתנה. הבוס בפגישה, אז הוא לא יכול להגיע בעצמו, אבל הוא אומר שאנחנו מעדיפים לא להטריח את רוזן בעניין הזה. הם ישלחו צוותים, ימלאו טפסים… אנחנו נעדיף להמנע מזה"
כלומר, מניעת הדלפות ומרחב הכחשה. סקרנותי התעוררה. רכנתי קדימה: "פאניקה המונית?"
"אמ, לא, עדיין לא" הוא מלמל. "אין לנו עדיין ראיות ממשיות, רק כמה נתונים. אנחנו לא בטוחים איך לקרוא אותם"
"איזה נתונים?"
הוא שאף אוויר. "ערכתי בדיקה של דיווחים על אירועים דמוניים או דמוניים בפוטנציה ברחבי ירושלים. יש עלייה חדה בימים האחרונים. יש למעלה מעשרים מקרים לאורך העיר"
גללתי בראשי רשימה ארוכה של לוחות שנה, אבל לא יכולתי לחשוב על תאריך מיוחד השבוע. "אז יש עוד עשרים לוס מז'ורס בירושלים. מה הדרמה?"
"אנחנו חושבים… טוב, התסמינים מוזרים"
"מרחפים באוויר? עיניים מדממות? שירה בלטינית?"
"לא, אף אחד מאלה"
נשענתי אחורה. "תמשיך"
3
אנשים לא חושבים על ציד שדים. אבל כשהם כן עושים את זה, הם מדמיינים משהו מלהיב, כמו בסדרת הרפתקאות ישנה. במקום להשיג עבודה אמיתית, אתה מעביר את כל היום במרדפים וקרבות מול ישויות שלא מעלמא הדין. כל התיכוניסטים שהולכים לתואר ראשון בדמונולוגיה מניחים, משום מה, שכל התיקים שלהם יצדיקו עמוד ראשון בווינט. מהר מאוד הם מגלים שתשעים ותשעה אחוז מהתיקים לא מצדיקים אפילו אזכור במקומון- עוד התקף איחוז, עוד רוח עץ, עוד מזיק. תיקים קלים, מייגעים ובדרך כלל חוזרים על עצמם, וזה אם יש לך מזל.
כשאין לך מזל, את צריכה להתמודד עם שטף פניות השווא: ילדים שזה עתה גילו את עולם המתיחות הטלפוניות, אמהות לחוצות, קשישים מבולבלים, סכיזופרניים מועדים, אמהות לחוצות ומבקשי אישור מחלה משלל סוגים.
הזכרתי אמהות לחוצות פעמיים? הן מזהות את התעודה שלי מקילומטרים. אלוקים יודע איך.
"סליחה?" נדחקה מולי גברת בגיל העמידה, מושכת אחריה נערה שהפגינה התנגדות גלויה לסיטואציה בכללותה. "את רוזניקית, נכון?"
"אני ציידת שדים, אבל אני לא שייכת לרוזן" תיקנתי אותה בנימוס. "איילה בר, יש לי משרד משל עצמי"
היא הסתכלה עליי רגע בבלבול, כאילו ציינתי בפניה שהיא לא יכולה לאכול ארטיק כי החברה פשטה רגל ב71', אבל מיד התעשתה, דוחפת לעברי קלות את הנערה.
"את יכולה לבדוק אותה רגע? היא מתנהגת מאוד מוזר לאחרונה. היא מגלה תוקפנות ניכרת, ושליליות לא אופיינית. אנחנו מאוד מודאגים"
"אמא, זה כזה פטרנליזם ודיכוי של האינדיבידואליות שלי, יואו"
בחנתי במהירות את הפציינטית החדשה שלי. ג'ינס קרועים, חולצה של להקה שלא שמעתי עליה. סכמתי את הערך הנומרי של האותיות בשם והוא לא התחלק בתשע. הצל היה בסדר, מעיניה השתקף מרמור ונכונות לעשות הכל כדי שהסיטואציה המביכה הזו תסיים מהר.
"טוב, בואי נערוך כמה בדיקות ונסיים עם זה מהר" אמרתי לה. הוצאתי מהכיס הצדדי של התרמיל פנס קטן. "איך קוראים לך?"
"מיכל" אמרה בחוסר חשק.
"תסתכלי על הפנס בבקשה, מיכל" אמרתי, מאירה לתוך עיניה. אין רעידות, הבזקים. מתוך ניסיון, שאלתי: "יש היסטוריה משפחתית של אסטרודישון?"
אורו עיני האם. "זה בדיוק מה שהיה לאחי כשהיינו קטנים! אנחנו לא הכרנו את התסמינים, כמובן, אבל זה היה ממש מפחיד. אחר כך למדנו שהיינו צריכים תכף ומיד לקרוא למטפל, אבל גרנו באותה תקופה ב-"
בזמן שהאם המשיכה לפטפט, הרכבת החלה להאט. יצרתי קשר עין עם מיכל. "מסער סועה מרוח לי מפלט אחישה"
"מה?"
הקשתי באצבע צרדה בין עיניה. היא מצמצה וניתרה לאחור. "מה דה פ-"
הכנסתי את הפנס חזרה לכיס. "אני מצטערת" אמרתי לאם ביובש. "אני לא יכולה לגרש ממנה את גיל ההתבגרות. היא צפויה לכעוס באופן קבוע ולהתבלבל בין הדעות של עצמה לציטוטים מסרטים בנטפליקס, אבל בטיפול הנכון היא תחלים תוך כמה שנים. אני לא יכולה לעזור יותר"
מיכל התכוונה לומר משהו, מן הסתם משהו לא נחמד, אבל הרכבת עצרה ואני יצאתי.
טו-טו-טו, מחנה יהודה. אוכלוסיה: אנשים, לילין, יצורי ריק, שעירים אוהבים לערוך כאן את טקסי הכלולות שלהם. פעם יצא לי לסלק מבית חבורה שלמה של יצורים שהבעלים כינתה אז-מא-בהתרון, הטובים מאיתנו. מעולם לא גיליתי מה הם היו.
הדבר הראשון שעשיתי זה ללכת לדוכן הקרוב ולקנות לעצמי חצי מנת פלאפל. אני כבר לא נוהגת לאכול בחוץ- המצב הכלכלי שלי לא משהו- אבל בדיוק קיבלתי תיק גדול אז למה לא, בואו נתפרע. המשכתי קצת לאורך הרחוב, התיישבתי על מעקה פנוי ובחנתי את השטח.
השקפתי על צומת בין הרחוב לסמטה צדדית, מוצלת במטריות שחלקן בצבע כחול. אנשים אכלו, טיילו, מנצלים את ההפוגה בגשמים למסע קניות. שום דבר מסתורי לא צמח על המרצפות, שום דבר לא הסתתר בפינות מלבד חתולה אפורה, מרוטה ומנומנמת. הוצאתי את הטלפון והעלתי תמונה של סטודנטית בהירת עור ושחורת שיער.
על פי המקורות שלי באוניברסיטה העברית, השם שלה הוא אנה טרנט, אמריקאית שהגיעה לפני שנה לישראל, מתגוררת בדירת שותפות במוסררה ולומדת ננו-טכנולוגיה בגבעת רם. החברות טוענות שהיא אולי התנהגה קצת מוזר בתקופה האחרונה, נעה בין התרגשות יתר לבין דיכאון, אבל מייחסות את זה לקשיים בלימודים ולקשר רומנטי שנקטע לא מזמן. את יודעת, היא כזה טיפוס מוזר כזה.
לפני יומיים היא עברה ממש פה, תפסה שליש מנת שווארמה בלאפה של עובר אורח וסיימה את כולה. האיש היה יותר המום מאשר כועס, והיא הציעה לשלם לו על מנה חדשה. הוא סירב.
גם ככה לא הייתי מצליח לסיים הכל, אבל רק רציתי להבין למה. היא הייתה קצת נבוכה כשהיא אמרה: "השתלט עליי הרעב". היא לא נראתה הומלסית או משהו, אבל מה אני כבר יודע.
סיימתי את הפלאפל, חיטטתי בתרמיל ואחרי שדליתי ממנו שקיק ירוק. הרמתי אותו שוב, החזקתי את השקיק והתחלתי לנוע באיטיות, מנצלת את תנועת האנשים להתקדם יותר ויותר לכיוון הסמטה. זה לא קל להפוך לבלתי מובחנת עם תרמיל ירוק וענק על הגב, אבל אני טובה בזה. היא לא זיהתה אותי, אפילו לא הריחה אותי, עד שכבר היה מאוחר מדי.
"אפלה ודומיה היה העולם, והדומיה הביעה קול והאפלה נגלתה לעין, והיסוד נוצר מחיבור אשר הופרד" דקלמתי את ההשבעה. החתולה נעמדה על רגליה, ויללה ברוגז על חוסר הערנות שלה.
"בואי" פקדתי, והחתולה עקבה אחריי באי רצון לחלל צר בין חנויות, רחוק מעיני ההמון. "שבי. את לא בצרות, אני צריכה מידע"
החתולה התיישבה במלכותיות צוננת, ואני שפכתי בזהירות את תוכן השקיק. תלולית של משבצות שבץ נא נערמה מול היצור.
הראתי לה את התמונה והצבעתי לכיוון רחוב יפו. "לפני יומיים, באזור שתיים עשרה וחצי בצהריים, הבחורה הזו עברה כאן. האם ראית אותה? עני לי"
החתולה התמהמה, משחקת בהפגנתיות עם המשבצות לפני שהרכיבה, בשביעות רצון רבה, מילה בת שני אותיות:
ל א
"אבל מישהי מכן ראתה אותה"
החתולה הפרידה את האותיות ואז, לאט ובתיאטרליות, חיברה אותן שוב. נמאס לי. "אוקיי, תקשיבו לי, רוחות תונבא. כולכן"
צעדתי קדימה. היהירות של החתולה קמלה מעט כשהצל שלי נפל על שלה. "אתן חושבות שאתן כל כך חכמות כי הצלחתן לשרוד כל כך הרבה זמן בעיר, אבל תארו לכן שאני אחשוף אתכן? מאה שישים ושתיים רוחות בבת אחת זה חתיכת הישג, הנשיא בטח יתן לי מדליה, אולי אפילו מענק נחמד. אתן, לעומת זאת, תחזרו למדבר ולא תוכלו לנמנם בשמש או לאכול שאריות או להרגיש משהו בכלל, ואני מבטיחה לכן שבמשך שנים אני אפקח אישית על כל יצור בירושלים שיש לו פרווה. הסיבה היחידה שאני לא עושה את זה- מלבד הנחמדות האינסופית שלי- היא שאתן פוקחות בשבילי עין על הנחלאות.
"אז אני אשאל מחדש: האם מישהי רוצה להמשיך ולטעון בפניי שבשעת העומס של המסעדות, כשכל חתולה מצויה יוצאת לחפש ארוחת צהריים, אף אחת מכן לא נכחה מספיק זמן ליד השווארמה בשביל לראות אותה עוברת?"
החתולה השפילה מבט.
"יופי. ראיתן אצלה משהו חריג?"
החתולה היססה, כמו מנהלת דיון פנימי רב משתתפים, ואז קיבצה שתי אותיות:
כ נ
"מה זה היה?"
החתולה חיטטה בערמה. זה לקח קצת זמן, אבל היא הצליחה להרכיב מילה בשלוש אותיות. בהיתי במילה. אני לא יודעת למה ציפיתי, אבל בטח לא לזה. "את צוחקת עליי. את בטוחה?"
החיה נעצה בי מבט של ישות אנוכית ושטנית מטבעה שהייתה טורפת את בשרי ושותה את דמי לו רק הייתה שוכנת בגוף פחות רך ופצפון, הבעה נפוצה אצל חתולה ירושלמית. כמובן שהיא בטוחה.
זאר. זאר ארור שרוכב על אמריקאית בשם אנה טרנט.
"אוקיי, משוחררת"
למען ההגינות, זה לא עד כדי כך בלתי סביר. זו ירושלים, אחרי הכל, וכבר יצא לי לגרש ג'ין נוצרי-ארמני מילדה מוסלמית ברובע היהודי. הבחורה גרה במוסררה, נכון? ולפני ששת הימים כל העולים החדשים הגיעו למוסררה, מביאים איתם יצורים מתרבות זרות. השכונה השתנתה, אבל הדמונוגרפיה משתנה לאט, ולאנה היו קשיים, ותפיסת העצמי שלה הייתה פגיעה.
ילדה מסכנה, בטח אין לה מושג מה עובר עליה. אפילו בקהילות יוצאי אתיופיה בקושי שמעו על היצור. יש לה מזל גדול שגיליתי את זה עכשיו- תסמונת זאר יכולה להגמר רע מאוד בלי טיפול.
ועם זאת-
רכנתי לאסוף את האותיות מבין אבני הרחוב.
מה פתאום רעב? ממתי זאר מעורר רעב?
1
אנשים לא חושבים על ציד שדים. כשהם כן עושים את זה, הם חושבים על משהו הירואי, כמו בסדרה תיעודית. הצלת אנשים אז את הופכת לגיבורה, סלבית מקומית. אנשים רוצים לדעת איך עשית את זה. ילדים קטנים יעריצו אותך לנצח.
זה חלום נחמד. בפועל, היחס כלפיי ברכבת רחוק מלהיות חיובי. רק לפני שבועיים מנעתי גנבה של תינוק על ידי הבואנה ג'נטה בקטמון, ועכשיו? אנשים דחוסים נועצים בי מבטים רוויי שטנה, ששמורים לקשישות עם עגלות, אנשים עם בלוני הליום וטיפוסים נאלחים כמוני, שיש להם החוצפה להסתובב עם תרמיל.
הרכבת עצרה, והסתובבתי ללחוץ על כפתור הפתיחה. לפחות שלושה אנשים הזדעקו במחאה.
"סליחה!" צייצתי, ונמלטתי משם.
טו-טו-טו, שבטי ישראל. אוכלוסיה: אנשים, דיבוקים, טרכטים, שטרינות. אולי שמעתם את התחקיר על הישיבה שהסתירה חמישים אשמדאיים "חוזרים בתשובה" מהרשויות? התראיינתי בזמנו לחדשות, אבל הורידו אותי בעריכה. מתברר שהדעה שלי על קמעות ההגנה שמחלקים שם לא ראויה לשידור.
מתוך הרגל עברתי על המודעות, להתעדכן. פטירה של מישהו מהכולל הסמוך, מצלמות אבטחה באיזור, נסיעה מאורגנת לקברי צדיקים, מת מצווה, הזמנה לשיעור, קריאה נרגשת שנתלשה בחציה, ארבע מכירות עוגות. ספרתי את מופעי האות ט' בטקסט והגעתי למסקנה שיש מספיק.
היעד שלי היה קרוב באופן מפתיע. נכנסתי לבניין, נעמדתי מול הדלת והכנתי את התעודה בידיי. בביקור פתע, הגישה היא הכל. נקשתי בדלת.
אישה צעירה עם כיסוי ראש והבעה מותשת פתחה לי, המולה בוקעת מאחוריה. היא הביטה בי כאילו הגעתי מכוכב אחר. זה קורה כשאת פותחת את הדלת ומוצאת שם בחורה זרה עם תרמיל ירוק וענק.
"היי" פתחתי, מושיטה את התעודה כמעט בהתנצלות. "מצטערת להפריע לך, איילה בר, ציידת שי"ן-דל"ת-ים. הבנתי שפתחת תלונה בעירייה?"
היא הביטה בי במבט חושש, כמו ברכב זק"א שחונה ליד הבית של ההורים. "זו בטח טעות, אין אצלנו… חס ושלום, קרה משהו?"
"אה, לא" הרגעתי אותה. "פשוט נאמר לי שהבן שלך סובל מסחרחורות, העירייה שכרה אותי להעיף מבט, רק ליתר ביטחון. הפנייה לא הגיעה ממך?"
ילדה סקרנית הציצה מאחוריה.
"אולי זה היה הרופא? לקחנו אותו לרופא, אבל הוא הפנה אותנו רק לרופא אוזניים. יקח לנו חודשים לקבוע תור"
"אני יכולה לערוך לו בדיקה מהירה?" בקשתי. "למען הסר ספק. זה יקח רק כמה דקות, כאן בבית, אם זה מתאים"
היא היססה לרגע.
"אין בעיה" היא אמרה. "תכנסי"
נכנסתי. הילדה הקטנה נעצה בי מבט בסקרנות כשהנחתי את התרמיל בזהירות ליד הקיר. יכולתי להרגיש מבטים נוספים נשלחים לעברי מחרך בדלת החדר הסמוך. לפי התיקים, יש עוד ילדים קטנים בבית.
"שלום" אמרה הילדה. בת ארבע, אולי? מעולם לא הייתי מוצלחת בגילאים של ילדים.
"שלום" עניתי. "אני איילה"
"קוראים לי שרה'לה" היא אמרה, ואז העירה: "יש לך גבעול בשיער"
ידי נעה בלי משים אל השיער שלי, שנאסף בלולאה של פיגם מצוי. "כן, שמתי אותו שם בכוונה"
"למה?"
"שרהל'ה, תעזבי את האורחת ותקראי למוישי, בבקשה" אמרה האם בעייפות, ופנתה אליי. "אני יכולה להציע לך משהו לשתות? לאכול? אני ברוריה, אגב"
ידעתי את זה. "לא, תודה. שמו מוישי, נכון? מתי זה התחיל?"
"לפני שלושה ימים. חשבנו שהוא עושה את זה בכוונה, כי זה קורה לו רק בבית, אבל עכשיו אנחנו לא בטוחים. הלכנו לרופא והוא אמר שזה יכול להיות משהו בשיווי המשקל, אבל עדיין לא קבענו תור"
הרמתי גבה. "ההתקפים קורים רק בבית, אמרת? לא במעון, לא בשום מקום אחר?"
היא הנהנה.
מוזר. אני בדרך כלל מזהה בתים רדופים כשאני באחד מהם. "ולילדים האחרים?"
"גם לא. רק-"
שרהל'ה הובילה את אחיה הפצפון לסלון הדירה הקטנה, ואמא ביקשה ממנה לחזור לשחק. לפי השקט הפתאומי, לא היה לי ספק שצופים בנו. מוישי, הפציינט, נצמד לאימו בכוח.
"אני איילה. איך קוראים לך?"
הוא לא השיב. הצל שלו רטט.
ברוריה ניסתה לשדל אותו, אבל ללא הועיל. "מוזר. הוא נורא ביישן היום"
פתחתי את התא הצדדי של התיק, בו אני מאחסנת את הקמעות שלי. בחרתי שלושה מהם והושטתי לה. "תלבישי עליו את אלה"
האפקט היה מיידי. משהו בצל נרגע. שאלתי אותו שוב, והוא ענה.
"מוישי, אמא שלך אומרת שאתה מרגיש לאחרונה נורא מוזר. זה נכון?"
הנהון קטן.
"כמו מה זה מרגיש?"
מסובב.
כדי להדגיש, הוא החל להסתחרר עד שהצניח את עצמו על הספה.
"תודה" פניתי לאימו, נימת קולי הופכת מעשית. "יש לו ספנטו בדרגה נמוכה. אין מה לדאוג, ממש לא משהו רציני, זה מסתובב לאחרונה ברובע. הדרך הכי טובה לטפל בזה היא לויאנוס מלא. אין לך כאן במקרה טס נחושת?"
היא רק נדה בראשה לשלילה.
"סתם סחבתי מטיל עופרת. טוב, אז תשאירי אותו עם הקמעות בינתיים. אני אחזור בקרוב, אולי מחר. אם יש לך שאלות, או שאת מעדיפה טכניקה אחרת-"
הקראתי את מספר הטלפון. היא רשמה הכל.
"דבר אחרון" אמרתי, כבר מתכוננת לצאת. "מי היה מת המצווה כאן באזור? לפני תשעה ימים?"
לקח לה רגע להבין במי מדובר. "את מדברת על מר רוט ז"ל? הוא היה ערירי. לא הייתה לו משפחה"
"איפה הוא גר?"
היא הרימה גבה. "דלת ליד המוזיאון. מאוד בולטת. למה?"
"הוא מת בפתאומיות?"
"לא היו שום סימנים. הוא ניקה את הבית ממש באותו יום. אבל, טוב, הוא לא היה צעיר. התקפי לב בגיל כזה הן לא עניין נדיר. למה את שואלת?"
"תחושת בטן" עניתי, ויצאתי.
בדרכי עברתי על פני הדלת ליד המוזיאון, הסתובבתי אליה ונעצתי בה מבט ארוך. אחר כך הסתובבתי לצד השני.
הממממ.
7
אנשים לא חושבים על ציד שדים, אבל כשהם כן עושים את זה, הם חושבים על משהו מאולתר, כמו בסדרת קומדיה. כמה חבר'ה רוכשים קרוואן, קונים ציוד, מגרשים את בלזובוב או איך שהם לא מתרגמים אותו, ואיכשהו הופכים לעסק. איכשהו כולם יודעים איך למצוא אותם, איכשהו הם תמיד יכולים להרשות לעצמם דלק.
הלוואי עליי. הייתי מעדיפה להתאבק עם שד בית-כיסא בידיים חשופות מלמלא כל שבוע את ערמת הטפסים החדשה שאני צריכה למלא כדי שהממשלה לא תסגור לי את העסק. ואפילו לא דיברנו על הפרסום: כשרוזן תופסים את כל הכותרות וחצי מהעמוד הראשי בגוגל, משרד קטן צריך להיות יצירתי אם הוא רוצה להמשיך לשרוד.
וזה מה שיוסוף עשה.
טו-טו-טו, א-סהל. אוכלוסייה: אנשים, ג'ינים, קארינים ויתר צאצאיו של איבליס. קפצתי לכאן בזמנו כדי לעזור עם מקרה של עובד במרפאה שחטף איחוז על ידי עפרית. עד היום מלמדים את זה באוניברסיטה כדוגמא למשהו שהיה יכול להסתיים מאוד, מאוד, רע.
יוסוף אל-עטאר חיכה לי, לובש את הכאפייה והגלבייה הלבנות, סיבי ברזל ונחושת תפורים בתוכם בפשטות. התעודה שלו הייתה תלויה ברישול, לאותת שהוא מרפא מסורתי ומכובד שרק במקרה עשה תואר באקדמיה והוציא רשיון עסק רשמי במשרד העבודה.
"יש לי הפתעה בשבילך" הוא אמר בחיוך שלו.
"תן לי לנחש. ג'יניה?"
"שתי ג'יניות"
הרכבת עזבה. "למה הן תמיד נדבקות לבנים משועפאט?"
הוא משך בכתפיו. תעלומה מוכרת. "הן רוצות לדבר עם יהודיה או שהן מפוצצות את המשא ומתן"
"שלח לי כתובות" אמרתי.
"אז מה את עושה כאן?" הוא שאל.
"מחכה לרכבת"
"הרגע ירדת מהרכבת" הוא ציין.
"זו לא הייתה הרכבת הנכונה"
הוא נראה משועשע, לא בטוח אם אני רצינית או לא. גם החברים שלי הפסיקו לספור את החוקים אחריהם אני עוקבת. הצבעתי אל המשך הכביש. "הבנתי שהיה לך מישהו שקפץ למסילה?"
"כן, אבל הוא יהיה בסדר"
לא היה ספק בקשר למוחמד עדואן, שרגע אחד שוחח עם חבר ורגע שני רץ להתנגשות חזיתית עם הרכבת הקלה. יוסוף השתלט על התיק והוכיח שמדובר בהתפרצות מצבור של עין הרע, מה שהציל את המוניטין של הבחור וגרם לביטוח לאומי לשלם על הטיפולים. הוא לא הפך להיות המשרד השני בגודלו בירושלים בטעות.
הרכבת הגיעה שוב. העפתי מבט בלוח האלקטרוני שבחזיתה. יוסוף הביט בי בציפייה, אבל לא הראתי שום כוונה לעלות. היא חלפה כלעומת שבאה.
"עדיין לא הרכבת הנכונה?"
"לא, כבר ניסיתי את זאת". חזרתי לנושא של עדואן. "איך הוא הרגיש? מה הוא סיפר לך?"
העולם הרגיש פתאום כל כך גדול, ולא מובן. לא חשבתי בהגיון, רק רציתי שזה יפסיק.
"יש עלייה במקרים כאלה לאחרונה? מטופלים עצובים, עם בחילות? רעבים, אולי?"
המבט שהוא נעץ בי העיד שצדקתי. "מה את יודעת?"
"אני בעיקר מנחשת. אספר לך אחר כך את כל הסיפור כשזה ייגמר"
רכבת נוספת הגיעה. קו L1 לחיל האוויר, מספר סידורי 9. עליתי וידעתי שאני במקום הנכון.
9
אנשים לא חושבים על ציד שדים. אבל כשהם עושים את זה, הם מדמיינים שרשרת לוגית יציבה, כמו במותחנים ישנים. נתקלתי בכמה גופות מרוקנות מדם והניצולה היחידה מסתובבת עם צלב על הצוואר ובמקרה אכלה מלא לחם שום. הו וואו, מי יודע מה הבמאי מתכנן לי הפעם.
בפועל, רק לעיתים נדירות הראיות הממשיות כל כך נוחות. בתיקים קשים, כשכל הרמזים מטעים ומבלבלים, רוב המשרדים צריכים להחליט אם להמשיך להשקיע משאבים או לסגור את התיק בלי פתרון.
אבל לפי סבתא רחל, לוגיקה היא לא החלק החשוב בסיפור. חפשי את השדים בכיוון הרוח, בתעתועי אור, במספרים וצבעים. אם תהיה לך האינטואיציה המתאימה, אם תחיי את החיים נכון, את תוכלי לראות את העקבות שהלוס דה אבאשו משאירים בעולם הממשי, כמו שובל של נצנצים על הקיר שנגמר בילדה בת חמש.
זה לא קל, לחיות בשיטה של סבתא, והיא מעולם לא הוכחה מדעית. באוניברסיטה התעקשו שההצלחות שלי נובעות מכישורים אינטלקטואליים, הא ותו לא.
כך או כך, הנה אני כאן.
טו-טו-טו, חיל האוויר, תחנה סופית. אוכלוסייה: אנשים, טהיא, ע'ולים לסוגיהם, תדמוראים כמובן. זהו קו הגבול הדק בין העיר למדבר, בין העולם שלנו לעולם שלהם.
הדלתות נפתחו ואנשים מיהרו לצאת, בזמן שהקריינית הזכירה להם בשלוש שפות לא לשכוח את חפציהם ברכבת. אני נשארתי לעמוד בקצה הרכבת. נשארתי ללא תנועה עד שהדלתות נסגרו בקול צפצוף מתריע. כשהלוח האלקטרוני הודיע שהרכבת תצא שוב עוד 14 דקות, התחלתי להתקדם לאורך הרכבת, סופרת מושבים פנויים.
עכשיו, ללא נוכחותם מסיחת הדעת של עשרות אנשים, קיומה של הישות הזרה קרן כלפיי מכל נקודה בחלל. חשתי את הצמרמורת המיוחדת, יודעת שצדקתי, והמשכתי לבחון כל מושב ומושב.
"למה לא ירדת?" צעק אליי הנהג, שהבחין בי, כנראה. התעלמתי ממנו. היא מנסה להסתתר, אחרת כבר היו מבחינים בה, אבל היא לא יכולה להבלע בהמון עכשיו. מושב אחרי מושב, קרון אחרי קרון-
ושם היא ישבה.
היא נראתה זקנה, אבל לא מסוג שעדיין יוצא להליכות מדי בוקר. היא הייתה כפופה ומצומקת, תווי פניה טבעו מזמן בקמטים וקפלי עור ושיערה התדלדל בקצוות לא מסודרות. היא הדיפה ריח לא נעים של חוסר היגיינה ובגדיה היו מוכתמים מכל מיני דברים שנשפכו עליה בלי משים. אנשים שרואים מחזה כזה בתחבורה ציבורית נוטים להסב את מבטם ולדמיין חיי חברה תוססים ונכדים מעורבים ודואגים, כי האפשרות האחרת תעכיר את מה שהיה עד כה יום סביר למדי.
ניגשתי אליה והתיישבתי במושב הסמוך. היא נרעדה כשהנחתי את ידי תחת ידה, אבל לא הרימה את מבטה.
"אני איילה בר" אמרתי, ברוך. "איך קוראים לך, גברתי?"
היא הגיבה בלחיצה רפה. דומה היה שכל הרכבת נרעדת יחד איתה. זו פעם ראשונה שאני רואה קיקימורה במציאות. רוחות הבתים נעשו נדירות יותר ויותר במאה הנוכחית.
"גיברת, אני לא יכול לזוז עד שאת לא יוצאת!"
בניתי על זה. "זה בסדר" המשכתי. "אני מקשיבה. אני מבינה"
אחיזתה התחזקה קלות.
רעב. רעב איום. כל הארוחות שאכלתי כאילו התפוגגו ברגע, משאירות חלל בבטן שמאיים לבלוע את הלב והשפיות-
"אה, מצטערת!" אמרתי, נבוכה משהו. הורדתי את התרמיל ופשפשתי בו עד שמצאתי, מתחת ללבנת חרס אפגנית, קופסא של חטיפי גרנולה שהשארתי שם למקרי חירום. "חכי, אני אפתח לך את זה-"
היא טרפה את החטיפים בזה אחר זה, מפילה ריר ופירורים על סנטרה. החזיונות לא הפסיקו:
קור. הקור המזדחל שגורם לגוף לרעוד ולפרכס, שגורם לידיים לאבד תחושה.
סחרחורת. הקרקע רוטטת, מתרוממת ויורדת, מטיחה אותך הנה והנה.
"גיברת, אני אביא שוטרים!"
רעש, צפיפות, זוהמה. כל כך הרבה אנשים, יותר אנשים ממה שחשבתי שקיימים, זורמים עוד ועוד אל הדלתות, נדחסים ודוחפים ולא מפסיקים לפטפט.
"אוי, מסכנונת" אמרתי באהדה. "אבל למה לא ירדת?"
חוסר אונים. הרכבת נותרת על מקומה, אבל העולם מעבר לחלונות משתנה תכופות, ללא סדר או חוקיות. אני לא יודעת מאיפה באתי, אני לא יודעת איך חוזרים. אני לא יודעת מה קורה כאן.
כמובן. הכל מסתדר.
קיקימורת הרכבת הפסיקה לאכול, היא יצרה איתי קשר עין. מבטה היה זגוגי ובהול, מבט של אימה תמידית.
אומללות. אף אחד לא רואה, אף אחד לא מקשיב. הם לא שומרים על הבית נקי, הם לא נוהגים בכבוד כלפי המארח או זה בזה. הם מתעלמים מהחוקים. הם מתעלמים ממני.
"עברת חוויה קשה, אבל אני כאן עכשיו. את רוצה שאעזור לך? שאמצא לך בית חדש?"
היא השתהתה. היא לא שקלה את דבריי- סביר להניח שהיא לא דוברת עברית בכל מקרה- אלא את כוונותיי.
תקווה.
"אז בואי" אמרתי. קמתי, עטיתי את התרמיל מחדש והושטתי לה יד מייצבת. "בואי נרד מהרכבת"
אנשים לא חושבים על ציד שדים, אבל כשהם עושים את זה, הם מדמיינים משהו מסתורי ומרוחק, כמו בסדרת דרמה. צייד שדים חסר שם נע דרך ההמון, עיניו מוסתרות בכובע והפגיון שלו נוצץ בנדן. לאן הוא הולך? מה הוא רואה? איש לא יודע. הוא לוחם בודד, חולק את סודותיו רק עם בני מינו.
בחייאת. מישהו מכם ניסה לשאול צייד שדים משהו ולא קיבל תשובה מפורטת? אנחנו מעבירים הרצאות בבתי ספר, אנחנו מתראיינים בחדשות, אנחנו יכולים לחפור שעות על התיק הידוע של הקארין בגן הילדים, אם הנושא יעלה. אנחנו יכולים ללמד אתכם כל מה שאתם רוצים לדעת.
אבל אתם לא רוצים, זו בדיוק הנקודה. אף אחד לא רוצה לשמוע על הקורבן האחרון של הצלפא פרצופין או על הסכנות בשימוש במראה. אף אחד לא רוצה לשמוע את צייד השדים מספר על שטף הקריאות הבלתי פוסק, על דברים שאנשים לא אמורים לראות. אף אחד לא רוצה להפנים שהיו פעם אנשים אמיתיים, שגידלו ילדים ואספו דואר וחיו את חייהם, והסיוט של היום יעסוק בהם והסיוט הבא יעסוק בך.
אנשים לא חושבים על ציד שדים. הם מתאמצים לא לחשוב. כדי שהם יוכלו לצאת מהבית, כדי שהם יוכלו לישון בלילה, הם לוקחים את עובדת קיומנו וקוברים אותה במקום בו הם לעולם לא יצטרכו להתמודד איתה.
וזה מה שלא הסתדר לי.
"אתה מבין, יכולתי להסתדר עם זה שהשומר בכניסה לא שמע עליך, עם זה שהמשרד שלך נראה באופן חשוד כמו מחסן נטוש, אפילו עם זה שלא קראת לי רוזניקית כמו כל ירושלמי נורמלי" אמרתי, נשענת בנינוחות בכיסא. "אבל הסיפור, אם תסלח לי, היה דפוק. אולי בעולם מושלם אנשים שחוטפים התקף פרכוסים לא מוסבר רצים להבדק אצל צייד השדים הקרוב. בפועל הם יתבלבלו, ישאלו את עצמם מה קרה, במקרה הטוב ילכו לרופא ובמקרה הרע יחליטו שויטמין סי פותר הכל. אף אחד לא פונה למוקד הדמונולוגי כי מישהי אכלה לו את הלאפה. אף אחד לא פונה למוקד הדמונולוגי בכלל, כי אם זה משהו חמור אתה כבר תתקשר לרוזניקים- או אליי- בעצמך. ופתאום אתה עושה קסם טכנולוגי ומוצא לי עשרים פניות, למרות שאף אחד מהם לא דמוני במובהק, וכולם מתגלים כדיווח אמת. אתה יכול למכור את זה לטלוויזיה, אבל אני ידעתי שאלה בלבולי שכל"
"אבל את בכל זאת לקחת את התיק" אמר בתמיהה מי שעדיין חשבתי עליו כמיכאל מורד.
"דה? אם מישהו עובד עליי, אני רוצה לדעת למה. אגב, איך באמת מצאת את המקרים האחרים?"
מיכאל השפיל את מבטו בענווה. "פרצתי למצלמות האבטחה. יש לי גישה"
עיר ללא אלימות. הייתי צריכה לדעת. "ובין כל האירועים היו שני מאפיינים קבועים: כולם קרו סמוך לתוואי הרכבת, וכל הנפגעים היו תחת השפעה של שד שחשפה אותם לחוויה של הקיקימורה" לכסנתי אליו מבט. "החדר הזה מאוד קרוב למדרחוב"
הוא חייך. "את כבר יודעת מה אני"
"זה מבנה רוסי, אחרי הכל. אתה דומובוי. דומובוי טכנולוג בבניין בעירייה, אני מתה על ירושלים. אבל אתם לא באים בזוגות? איפה הקיקימורה?"
הוא נאנח ארוכות.
"אלנה לא התרגלה כמוני לשיפוץ" הוא הודה. "היא עשתה צרות לעובדי העירייה, אולי שמעת. היא הייתה במצוקה גדולה מכל השינוי. בשלב מסויים הסכמנו שלטובתה, עדיף שהיא תעבור למקום מסודר יותר. מישהו הציע לי איזה קשיש שהוא מכיר, שאשתו נפטרה והוא יצטרך עזרה עם עבודות הבית. היא לא צריכה הרבה, אלנה, רק שהכל יהיה מסודר ושיתייחסו אליה יפה. אני לא יודע איך היא מצאה את עצמה על הרכבת"
אני ידעתי, או לפחות ניחשתי. הקשיש מת בהפתעה, ואף אחד לא טרח לסדר את הבית או להתייחס לקיקימורה המיותמת. אז כעבור שבוע היא פותחת את הדלת בהיסוס, רואה בית ממול, הולכת בזהירות באור היום לעבר הדלת הראשונה שהיא רואה, עוקפת את הגדר-
ואז הרכבת הקלה עוצרת בתחנה, והקיקימורה עולה עליה בטעות, וכאן מתחיל הכל.
"היא בסדר?" שאל מיכאל בדאגה.
"היא עברה חוויה טראומטית. נסיעה ברכבת הקלה זה סיוט בשביל מישהי שאף פעם לא עלתה על רכב, אבל מצאתי לה בית עם ילדים קטנים והרבה עבודה. היא תתאושש במהירות"
מיכאל הביט בי באסירות תודה. קמתי על רגליי. "טוב, היה נחמד, אבל יש לי לויאנוס לעשות היום"
"אמ, רק עוד דבר אחד" אמר מיכאל, פוכר בכפות ידיו במבוכה. "אני מצטער, ממש מצטער, אבל אני לא באמת עובד עירייה ולכן, טוב, העניין של התשלום-"
"אה" פטרתי אותו בהינף יד. "כבר ניחשתי. אל תדאג מזה. הרווחתי משהו טוב יותר מכסף"
הוא הרים גבה. "סיפוק מקצועי?"
"מה? לא, דומובוי עם גישה למערכות של העירייה שחייב לי טובה ענקית" הרמתי את התרמיל. "אנחנו עוד נתראה"
