קיוט
אין שום דבר ששבלול אינו יכול לעשות, זאת יודע כל מי שמוכן להביט מטה. ולכן, רבים לא יודעים זאת. רוב האנשים רוצים להתעופף, לא להתכופף. נירוש גילתה את זה כי מבטה היה מורכן.
קוראים לה נירוש. נירוש זה השם הרשמי שלה. אמא שלה רצתה לקרוא לבתה את שם אמה, שנפטרה בדיוק שנה לפני שנירוש נולדה. קראו לה נירה, לאמא של אמא של נירוש. אבא של נירוש לא הסכים שיקראו לבתו נירה. זה שם אנכרוניסטי. הוא גם אומר "הניר שלה", אז אם כבר, שיקראו לה ניר. אבל אמא של נירוש לא הסכימה שיקראו לבת שלה ניר. כי זה שם של בן. זה לא יכבד את אמא שלה שיקראו על שמה לנכדתה בשם של בן. היה להם קשה להגיע לעמק השווה. הם דנו על השם הרבה. עד שיום אחד אבא של נירוש אמר, בכל מקרה אנחנו נקרא לה בחיבה נירוש, אז אולי זה לא כל-כך משנה אם השם הרשמי הוא ניר או נירה. אמא שלה התלהבה – לפי הרעיון שלך, כל אחד מאיתנו מקבל את מה שהוא רוצה – אם נקרא לה נירוש, אתה יכול לדמיין ששמה ניר, ומבחינתי שמה יהיה נירה. הם קראו לה נירוש, וכך הופיע שמה באופן רשמי בכל מקום.
נירוש היתה ילדה שובבה, מנומשת ומלאה באנרגיות. בכל שנה, החל מהיורה ועד למלקוש, היתה נירוש אורבת לגשמים, ובכל פעם שהיה יורד גשם, היתה מתגנבת מהבית ויוצאת אל השלוליות. בשלוליות היתה קופצת, משיטה סירות וגוהרת מעל השבלולים. היא היתה מאלפת אותם. הם זכרו אותה משנה לשנה, ועשו כל מה שהיא הורתה להם לעשות. הם היו שבלולים צייתנים.
בהתחלה הדרישות שלה היו צנועות. רק שיישבו בסירות הנייר שלה ויפליגו בשלולית. אבל בשלב מסוים זה התחיל לשעמם אותה שהם רק ישבו בסירות ונעו מקצה אחד של השלולית לקצה השני. היא רצתה יותר מזה. היא רצתה שהם יקפצו מסירה אחת לשנייה. היא ידעה שהם מסוגלים לקפוץ. ובאמת, אחרי שדרשה מהם, הם החלו לקפוץ מסירה לסירה. נירוש הבינה שהיא יכולה לאלף את השבלולים לעשות כל דבר. היא לימדה אותם לסדר לה את החדר.
פעם, כשסיפרה בשיעור כישורי חיים שיש לה שבלולים שמסדרים לה את החדר, כל הילדים התפוצצו מצחוק, והמורה קראה לאמא שלה לשיחה. אבל זה לא היה לה איכפת. שיתפוצצו. לה יש שבלולים שמסדרים לה את החדר.
אחר-כך היא לימדה אותם לגנוב ממתקים בקיוסק. כלומר, לא לגנוב, רק לקחת בלי לשלם. הם עשו את זה בלי להתווכח. בזכות הקונכייה שלהם, אי אפשר היה לדעת שהם סחבו את הממתקים. הם היו מרימים את המחושים, בודקים שהמוכר לא בסביבה, ואז תופסים ממתק עם הרגל הרירית שלהם ומעבירים אותו היישר לתוך הקונכייה. אפילו המוכר הכי עירני בעולם לא היה יכול להבחין בזה. הם היו יעילים, הם היו מקצוענים אמיתיים. בכל פעם היתה נירוש לוקחת איתה ארבעה או חמישה שבלולים, כל שבלול היה לוקח רק ממתק אחד, כי לא היה להם מקום בתוך הקונכייה ליותר מממתק אחד, ואז הם היו רצים מהר אל מאחורי אחד הבניינים, איפה שלא רואים. הם היו מתיישבים שם ונירוש היתה זוללת את כל הממתקים. היא היתה נותנת גם לשבלולים ללקק אותם.
פעם אחת הם הגיעו לקיוסק והיה סגור. נירוש לא יודעת למה. על הדלת היתה כתובה הודעה, אבל נירוש, למרות שכבר למדה בכיתה ב', עוד לא ידעה לקרוא. היא גם לא כל-כך זכרה את האותיות, אבל זה לא היה משנה בכלל, כי השבלולים מיד אמרו לה: "אל תדאגי, אנחנו יכולים להיכנס מתחת לדלת". הם לא הצליחו להיכנס מתחת לדלת כי הדלת היתה ממש צמודה למדרכה, ונירוש כבר שוב היתה מאוכזבת, ואפילו כמעט בכתה, אבל אז אמר אחד השבלולים – חבר'ה יאללה, להרים, ונירוש לא הבינה – להרים מה? ומול עיניה המופתעות נעמדו השבלולים בשורה ודחפו מעלה את דלת הברזל. הדלת נפתחה, ונירוש והשבלולים נכנסו לחנות. נירוש הביטה בתדהמה. כל הממתקים היו שם, על המדפים, כולם כולם. כמה שהיא רק רוצה.
למחרת נירוש לא הלכה לבית-הספר כי כאבה לה הבטן. אמא שלה לא הבינה למה – הרי נירוש לא אכלה שום דבר יוצא דופן. נירוש לא סיפרה לה כלום על הממתקים, ובטח לא על השבלולים. אבל נירוש חשבה שאולי זה היה עונש על שגנבה.
בערב נשמעה דפיקה על דלת ביתם. מישהו הגיע, גבר. היא לא זיהתה את קולו, אבל היא שמעה אותו מדבר עם הוריה. הוא הציג בפניהם סרטונים שבהם רואים אותה לוקחת ממתקים מהחנות שלו.
"פלא שהיא גונבת?", אבא שלה האשים את אמא שלה. "את מרשה לה הכל, זאת ילדה בלי גבולות"
אמא שלה מילמלה משהו. אמא שלה המסכנה, היא לא היתה מסוגלת להגיד לנירוש לא. נירוש הזכירה לה את אמא שלה שמתה.
חמישה ימים היא קדחה מחום ולא הלכה לבית-הספר. ההורים שלה לא אמרו לה כלום על הגניבה.
אמא שלה התחילה לדאוג.
אבא שלה כעס עוד יותר.
השבלולים המשיכו להגיע לבקר אותה בכל פעם שהוריה יצאו מהחדר שלה.
"אני לא יודעת מה לעשות", בכתה נירוש.
"מה הבעיה?", שאל שבלול אחד.
"הבעיה היא שברגע שאהיה בריאה, ההורים שלי יקחו אותי לשיחה, ויתנו לי עונש, אולי יגידו לי לא לצאת יותר מהבית אף-פעם"
"מה הבעיה?", שאל שבלול אחר.
"הרגע הסברתי, לא הקשבת?", כעסה נירוש.
"הקשבתי, אבל לא הבנתי", ענה השבלול.
"הבעיה שיכעסו עלי ולא ייתנו לי לצאת מהבית יותר אף-פעם בחיים", נירוש אמרה.
"אז תיכנסי לקונכייה", אמר השבלול שקודם לא הבין.
"אבל אין לי קונכייה", היא ענתה בכעס גובר. "אתה לא רואה שאין לי קונכייה? אני ילדה אני לא שבלול"
"אה, זו לא בעיה", ענה השבלול בביטול. "את יכולה גם לקבל קונכייה, ולהיכנס אליה כל אימת שתרצי"
"זה לא מצחיק", היא אמרה.
"אני לא צוחק", ענה השבלול בקול נעלב.
"זה אמיתי", "הוא צודק", אמרו כל השבלולים במקהלה.
"זה אמיתי? גם אני יכולה להיות שבלולה?"
"בוודאי"
"איך? איפה אני משיגה קונכייה?" נירוש קפצה על רגליה ומחלתה נשכחה מלבה.
"ניקח אותך", אמרו השבלולים.
"אבל איך אצא מהבית?" שאלה נירוש.
"תני לחשוב", אמרו השבלולים.
הם התכנסו במעגל וחשבו וניהלו דיון סוער, שכלל גם קצת ויכוחים.
"נו?", שאלה נירוש
"רגע, עוד אין לנו פתרון", אמר אחד השבלולים.
"נו?" שאלה נירה שוב לאחר מספר דקות.
השבלולים ביקשו ממנה שתחכה עוד קצת בסבלנות. ברגע שימצאו את הפתרון, הם יגידו לה, אין לה מה לדאוג. ובאמת, לאחר מספר דקות הם אמרו לה:
"תיכנסי לקונכייה של אחד מאיתנו ותזחלי איתנו למרפאת הקונכיות. אחד מאיתנו יבקש קונכייה חדשה ויתן לך אותה"
"באמת?", עיניה ברקו. "יש דבר כזה מרפאת קונכיות?"
"בוודאי"
היא נכנסה לקונכייה של אחד השבלולים. היה קצת צפוף ומחניק, והיה שם גם ריח לא ממש נעים, כאילו הוא לא ניקה ולא איוורר את הקונכייה שלו הרבה זמן, אבל נירוש היתה מוכנה לסבול כדי להשיג קונכייה משלה.
הם זחלו החוצה מהחדר שלה אל הסלון. אמא שלה, שנשארה לשמור עליה, צפתה בטלוויזיה ולא השגיחה בשיירת השבלולים. הם זחלו החוצה מהבית, ירדו במדרגות – זה היה כבר ממש מפחיד והיא אפילו צעקה. מסתבר שכשצועקים בתוך הקונכייה, בני-אדם לא יכולים לשמוע, אבל השבלול אמר לה שהוא עוד רגע יהיה חירש.
הם הגיעו לרחוב והתחילו ללכת. גם זה היה מפחיד. כל הזמן אנשים כמעט דרכו עליהם. היא עצרה את נשימתה בכל פעם שמישהו פסע לידם. ואז הם עצרו ונכנסו לאיזה מקום. במקום הזה ישבו הרבה שבלולים. היו כמה שבלולים מאחורי דלפק קבלה והם ניגשו אליו והסבירו שהם זקוקים לקונכייה נוספת. הם היו צריכים למלא טופס עם פרטים אישיים ובו להסביר את הסיבה שבעטיה הם זקוקים לקונכייה נוספת. אחרי הכל, קונכייה כזאת היא עסק די יקר.
אחרי שחתמו על הטפסים הם נכנסו לחדר שבו ישב חילזון עם סטטוסקופ על כתפיו. משקפים עמדו על חטמו והוא היה עסוק כשהם נכנסו ולא הרים את ראשו מעל הדפים שכתב בתשומת לב רבה.
"ד"ר חלזי", אמר אחד השבלולים. "אני זקוק לקונכייה נוספת, חדשה"
הוא הושיט לד"ר חלזי את הטופס שמילא. ד"ר חלזי קרא את הטופס בעיון, ולבסוף אמר: "בוא ידידי, שכב על המיטה ונבדוק אותך"
השבלול נשכב על המיטה. ד"ר חלזי אמר: "עכשיו אני רק רוצה לבדוק את התגובה של הקונכייה ללחיצות שאלחץ עליה"
הוא מישש ולחץ ורשם ואמר בקול: "קשיות בינונית"
הוא עבר לבדוק את המחושים, ואחר-כך את רמת הקרישיות של הריר ברגליים. כל הבדיקות היו לשביעות רצונו של הרופא. "אתה יכול לקבל קונכייה חדשה", אישר הרופא וחתם על הטופס.
הם יצאו משם בשקט.
"לאן עכשיו?", שאלה נירוש.
"עכשיו נלך להתאים לך את הקונכייה", הסבירו.
בונה הקונכיות היה מבולבל כשראה את נירוש. הוא לא ידע איך להתאים קונכייה בגודל שלה.
"מה נעשה?" בכתה נירוש.
בונה הקונכיות ראה את בכיה ואמר: "אל תדאגי, יהיה בסדר. אני אתאים לך קונכייה בגודל שלך – גם אם זה ייקח לי שבוע!"
"שבוע? ואיפה נישן בינתיים?", שאלה נירוש.
"אין שום בעיה", ענה בונה הקונכיות. אתם יכולים לישון בבית שלי, הוא לא רחוק מכאן. למעשה, הוא ממש כאן. בבניין שמעל החנות"
"באמת תלין את כולנו?", הופתעה נירוש מרוחב לבו.
"בוודאי", ענה ללא היסוס.
"ומה אם אמא תדאג לי?", נזכרה לפתע.
"אל תדאגי", הסבירו לה השבלולים. "שבוע שלנו זה כמה דקות של בני אדם"
וכך היה.
נירוש והשבלולים ישנו בבית של בונה הקונכיות. נירוש היתה כבר סקרנית לראות את הקונכייה שלה. אחרי שבוע היתה הקונכייה מוכנה. נירוש נכנסה אליה – הקונכייה התאימה לה בדיוק.
"נצא אל הדרך", צהלו השבלולים, ונירוש שמחה שסוף-סוף תחזור הביתה. הם הודו לבונה הקונכיות בכל לבם על העזרה הגדולה שלו, על נדיבותו והכנסת האורחים שלו. מה רבה היתה השמחה למראה הגשם שהחל לרדת. נירוש לרגע התבלבלה – "אני צריכה מגפיים ומטרייה", ואז נזכרה. היא התגלגה לתוך הקונכייה, וזחלה עם השבלולים חזרה אל ביתה.
הם נכנסו אל הסלון בזחילה. חבורת השבלולים ונירוש בתוכה. בבית אמה היתה מודאגת עד אימה. מסתבר שהשבלולים צדקו אך לא דייק. הזמן אצל בני האדם והשבלולים שונה – אבל השבוע היה אצל הוריה מספר שעות ולא מספר דקות, ואמא של נירוש נבהלה מאוד כשראתה שנירוש לא בחדר שלה, או, כמו שהיא אומרת בדרך-כלל – "פרחה לי הנשמה". נירוש ראתה את אמה מודאגת ומיהרה אל החדר שלה.
"איך אני יוצאת מהקונכייה?"
"אה, ללא בעיה"
הם הראו לה איך לצאת מהקונכייה בעצמה. נירוש יצאה ונשכבה במיטה.
"אמא", היא קראה, ואמא שלה נכנסה בריצה.
"נירוש, איפה היית?"
"הייתי כאן כל הזמן"
"שתהיי לי בריאה, פרחה לי הנשמה כשלא ראיתי אותך"
נירוש הבריאה כעבור מספר ימים.
"זה האביב", אמר אבא שלה. "מתחיל להיות חם"
"היא ילדה כל-כך רגישה", אמא שלה אמרה.
ובאמת, הגשם הפסיק לרדת. הימים התחממו והשמש ייבשה את כל השלוליות. בוקר אחד כשהתעוררה, עמדו כל השבלולים ליד מיטתה. הם הגיעו להיפרד "עד החורף הבא" ונירוש בכתה.
כשנירוש חזרה לבית-הספר אף אחד לא רצה לשבת לידה. מסתבר שאיכשהו השמועה התגלגלה, וכולם הצביעו עליה וגם קראו לה "גנבת". המורות ניסו קצת לעזור, אבל הילדים המשיכו ללעוג לה ולהחרים אותה.
באחת ההפסקות, כאשר שוב ישבה בצד ובכתה, ראתה לפתע שבלול.
"מה אתה עושה כאן?", שאלה.
"למה את לא נכנסת לקונכייה?" החזיר לה שאלה.
"להיכנס לקונכייה?", תהתה. היא חששה להיכנס אליה לבדה, בלי השבלולים סביבה שיוכלו לעזור לה במקרה הצורך.
"בוודאי. בכל פעם שמדברים אליך לא יפה, היכנסי לקונכייה"
"נכון, אתה צודק. יש לי קונכייה"
למחרת הגיעה עם הקונכייה לבית-הספר, וכשהילדים החלו ללעוג לה, נכנסה לקונכייה. כשהפעמון צילצל להודיע כי הסתיימה ההפסקה, היא זחלה אל הכיתה.
"איפה נירוש?", שמעה את המורה שואלת.
"שיתפוצצו", אמרה לעצמה נירוש. "אני נשארת בקונכייה"
היא נשארה בקונכייה לכל המשך היום, ורק כשחזרה הביתה, יצאה ממנה בחדר המדרגות בבניין מגוריה.
כך נהגה גם בימים הבאים, עד שאמה נקראה לשיחה עם מנהלת בית-הספר. אמה נשבעה שנירוש קמה בכל בוקר, מתארגנת לבית-הספר וגם הולכת אליו. היא בעצמה לוקחת אותה. אבל מנהלת בית הספר שאלה אותה: "אז אני משקרת לך?"
"כמובן שלא", נבהלה אמא של נירוש, "אבל…גם אני לא משקרת"
בימים הבאים חיכתה לה מחנכת הכיתה בכל בוקר בכניסה לבית-הספר, אבל נירוש המשיכה להיעלם מיד אחרי השיעור הראשון. בתוך הקונכייה לא שמעה את הילדים צוחקים עליה.
נירוש החלה לסבול מבדידות, וייחלה שהחורף כבר יגיע, אז יחזרו חבריה השבלולים והיא תצא לשחק איתם בשלוליות. אבל היא ידעה שזה ייקח עוד הרבה זמן – הרי האביב רק התחיל.
בוקר אחד, בעודה משתבללת לה בקונכייתה בכיתה באחד השיעורים לאחר שחזרה מההפסקה, שמעה את המורה שואלת היכן נירוש, ואז, את הילדים לועגים למשמע שמה. היא התעצבנה. ונעלבה. היא אמנם הבטיחה לשבלולים שלעולם לא תתגלה ותגלה את סודה, אך הכעס ניהל את צעדיה הבאים. היא פרצה מתוך הקונכייה להפתעת המורה והתלמידים האחרים.
"ממממ….מה זה??", גימגם דרור הפחדן.
"אמאל'ה", צעקה מורן.
גם המורה נראתה מבוהלת מאוד.
"נירוש?", היא שאלה. "נירוש זו את? איך….איך יצאת מתוך שבלול?"
"כי אני חילזון", אמרה נירוש בקול רגוע.
המורה התעלפה. כמה מהילדים רצו לקרוא למנהלת ולאחות. למשמע הקולות מהכיתה, הגיעו ילדים ומורות מהכיתות הסמוכות, ואז מכל בית-הספר. הם לא הבינו מה קרה – כי נירוש כבר עמדה מחוץ לקונכייה, אבל ילדי כיתתה סיפרו להם. השמועה הגיעה במהירה לכל בית-הספר ומשם התפשטה לבתי-ספר נוספים, עד שכל העיר ידעה על המעשה.
ההורים של נירוש היו מבוהלים. הם ביקשו תשובות והסברים, אבל נירוש לא סיפרה להם – היא הבטיחה לשבלולים שלא תחשוף את סודה, וכבר חשפה מספיק. ההורים שלה כעסו מאוד. הם שאלו את כל העולם בערך מה עליהם לעשות – את המורה, את המנהלת, את היועצת, אמרו להם לקחת אותה לרופאה, ולקחת אותה לפסיכולוגית ולקחת אותה לפסיכיאטר.
העונה החמה החלה להקשות עליה. באחד מהימים נכנסה נירוש לקונכייה שלה, טיפסה על עץ, הפרישה ריר דביק שנקרש והדביק אותה אל גזעו, ונכנסה לתרדמת קיץ.
