צ’וּפּוּ העצום
צ’וּפּוּ העצום
המיתולוגיה של הצ’וּפּוּ הראשון בעידן החדש
כוח הוא דבר חשוב להחזיק בו.
הגודל הממשי חשוב גם כן.
כשאתה קטן במימדייך, ישנם יצורים שיכולים להתבלבל ולחשוב שאתה חסר אונים.
אין ספק שזו טיפשות, אך בגין הסיבה הזו ראיתי שזה כיצד רומסים יצורים אחרים.
כשאתה גדול, זה לא אומר שאתה דווקא חזק. אולם יכול לתעתע אויבים ואפשר להרוויח זמן. לעיתים אפילו שבריר שנייה חשוב כדי לשרוד. חשוב כדי לשרוד עידן של מלחמות.
אם יש לך כוח אמיתי וגם גודל שמעיד על כך- הוו זה שילוב נהדר. בדרך כלל לא יתעסקו איתך. או לפחות יחשבו פעמיים לפני שיטרידו אותך.
אך לא טוב להיות גדול מדי. כן, גם להיות גדול ברמה שהיא לא סבירה, זה ההיפך הגמור מטוב. ואם קיים רק אחד כמוך בעולמך, זו קללה. הקללה שאני נבראתי עימה.
קוראים לי צ’וּפּוּ. אך אני מוכר יותר כ'צופו העצום והחלטתי לספר את סיפורי הקטן. לפחות משהו אחד קטן שיכלתי לבחור ולשלוט בו בחיי.
למה אני מספר לכם אותו? כי אני מקווה שכולם יכירו אותי קצת יותר טוב דרכו לפני שאני עומד לעשות…
טוב, לא אהרוס לכם. את הסוף נשאיר למקומו הראוי, בסוף הסיפור.
***
כיצד נבראתי בפעם הראשונה איש לא ידע או רצה לספר לי.
לא הצלחתי לגלות מי היו יוצריי לכל אורך חיי.
איך יוכל תינוק לדעת מי הוריו אם לא גידלו אותו או היו לצידו?
הדבר הראשון שאני זוכר הוא שיום אחד פקחתי את עיניי, התרוממתי לאט ממקום מושבי בין שני הרים גדולים וצמודים שעד אז שכבתי בינהם בשלווה וחמימות, ו- אף יצור לא היה סביבי. כך החלו חיי- לגמרי לבדי.
לא נולדתי גם כתינוק, מרגע שפקחתי עייני, הייתי גדול והסתובתי בעולם בעודי מנסה להבין מי אני ומה הוא מקומי.
יצור שחציו ענק גדול וחציו דרקון…. לא קטן בשום שלב בחיי ולא משתייך לאף זן אחד ברור.
בתחילה ניסיתי להכיר את שאר הברואים על האדמה אך כשהתקרבתי…
הם פחדו ממני וברחו מפניי ומעטים אף ראו בי אתגר והחלו להלחם בי. הם חשבו שיצליחו להכניע אותי.
כוח– אלו שרצו בו מאוד תמיד התחרו כדי לזכות בו. אז הייתי גם – "פרס" לאלו שיצליחו לשעבד יצור עוצמתי וגדול כמוני.
כן, היו כאלו שניסו להכניע אפילו אותי. זה מוכנה אולי כ "שגעון גדלות" אך אני מכנה זאת "שגעון האנושות".
***
בהמשך לקורותיי אספר, אולי אני קצת מתגאה, שאני היצור הראשון שיצא לו לחיות בשני עידני חיים. כשכל עידן הוא כמו הנצח בעצמו.
בעידן הישן – הייתי אמנם גדול, אך לא עצום כל כך כפי שהתעצמתי לגודלי היום, כגודל הר גדול.
בעידן ההוא- שנקרא גם עידן חושך, בני האנוש ה"משוגעים" ניסו לרתק אותי.
היוותי עבורם אתגר רציני והם סברו שמי שישלוט בי ישלוט בעוד ממלכות, בעוד חומר, ובעוד נתינים.
אין לכם מושג באילו אמצעים הם לא ניסו להכניע אותי; בחבלים ואש בוערת, גרזנים, סלעים ואפילו באמצעות יצורים מוכי גורל או טירוף.
כשהצליחו ממש לעצבן אותי … אפי הארוך רשף עשן והם ראו מקרוב את הניבים החדים בפי הארוך. מאוחר מדי עבורם הם גילו שהעיניים שלי יכולות להביט קדימה אך בו זמנית לצדדים… והם נכשלו. פעם אחד פעם כשהעשן שיצא מנחיריי בשניה הציף את הכל בלהבות.
הגוף המוגן שלי בקשקשים שחורים הבעיר את ידו של זה שהעז לגעת בו מצידיו.
ולהפתיע אותי מאחוריי, מעטים ניסו. אך אלו שכן, מייד חשו בחוד הזנב העצום שלי שננעץ פעמים רבות כחוד קטלני. קצה הזנב שלי יכל לגרום לבני האנוש להירדם לשנים או לישון לתמיד, תלוי כמה חזק הצלפתי בזנב. "נשיקת המוות" קראו למכה הקטלנית מזנבי.
אך אחרי הכל, אני באמת מאמין שחיי ומעשיי הוקדשו לטובת הכלל.
***
עשיתי דברים רבים כל כך בעבר שלי. הצלתי יצורים אינספור. אלפים. בפעולות ההם כינו אותי "גיבור".
בזכות הגודל והכוח שלי יכלתי ליצור עמקים, להוביל מקורות מיים אל המדבר או להרים בידיי כפרים שלמים ולהעלות עימם את היצורים בבטחה רק בכפות יידי אל פסגת הר.
אך חלק מהדברים שעשיתי כפי שכבר שמעתם, טוב גם אם ניתן להצדיק אותם, אלו בהחלט לא דברים שאני מתגאה בהם. ואני רוצה לספר את כל האמת לאמיתה עליי.
הדברים הפחות טובים שעשיתי נעשו בתוך כאוס נוראי ששרר, והם נדרשו כדי לגרום ליצורים להבין שעליהם לכבד את הבריאה. כמובן שלא כל היצורים הרסו את הכל… אני מדבר בעיקר על הזן שנקרא בני אנוש.
הדברים הללו הם העבר הרחוק שלי, העידן הראשון. הם קרו בתקופה רחוקה מאוד ואיומה.
קשה לי להזכר, בכמות הדם שנשפכה בתקופה ההיא. דם שזרם על פני האדמה כנהרות. בתים ואנשים שעלו בלהבות. מלחמות, הרס וחורבן הטבע… מסכנה אמא אדמה שלנו ואבא הרקיע, כמה שהם ספגו. כן, היתה זו תקופה חשוכה שזוכרים אותה עד היום בשמה; עידן החושך
ובסוף, ממש בסוף חיי הישנים גם אני, יצור גדול שכמותי, כבר לא ראיתי דבר. ההרס והחשיכה היו מוחלטים וכל מה שהמתנתי לו היה להפרד מן העולם.
כל זאת קרה ממש בעברי. עבר שהתקיים לפני שאיכשהו נפלתי… לאדמה החדשה.
***
העידן החדש החל כאור מסנוור אחרי החושך. ואני הרגשתי שנבראתי מחדש.
גם הפעם איש לא הכין אותי לקראת הבאות או לאן אני עתיד להגיע. אני זוכר שהצלחתי לפקוח את עיניי אחרי תקופה ארוכה של חושך שהייתי שרוי בו במצוקה.
לפתע- התעוררתי במקום אחר וזמן אחר אל שקט מוחלט. והצלחתי לפקוח שוב את עיניי.
אין לי דרך לתאר לכם כיצד חשתי כשנולדתי מחדש. בעולם אחר לגמרי.
אֶלּוֹר –היה השם הראשון שעלה בראשי כשפקחתי את עיניי לאחר החשיכה.
נדמה היה לי שכל מה שראיתי באדמה השוממת והרגועה היה גם מואר ומרגש. אדמה בתולית וטהורה. שלא היה בה אף יצור חי, אפילו לא אחד. המלחמות שחוויתי, הצעקות, ההרס. פתאום הכל נדם.
והיינו יחדיו, הטבע ואנוכי.
בבת אחת הבנתי שאני הצ’וּפּוּ הראשון בתקופה חדשה. צ’וּפִּים נקראו היצורים שנקראו בעבר בעלי חיים. אך בעידן החדש מימדיהם באורח פלא גדלו לאין שעור. וכך גם הגודל שלי. אם פעם הייתי גדול, בעולם החדש, הפכתי להיות גדול הרבה הרבה יותר.
באמת התרגשתי מהטוהר בחיי החדשים. והעבר- נותר רחוק בתקופה ועידן שהייתי מאושר לעזוב ולא לחזור אליו לעולם.
תקווה! לעתיד טוב – זו המילה המתאימה לתאר את מה שהרגשתי בתוכי בפעם הראשונה בחיי.
***
לאחר זמן מה, לא יכלתי עוד לשבת בבטלה עד שיגיעו לחיות עימי יצורים נוספים שיהנו מהעולם המשגשג שהפך במהרה לביתי.
יתרה מכך, רציתי להפוך את עולמי ממקום יפה ל- גן עדן של ממש! אז התחלתי לעבוד;
חצבתי עמקים בכפות ידיי, הזזתי את ההרים הגבוהים שהגיעו עד לכתפיי והצמדתי אותם יחדיו בקצה הצפון. שתלתי יערות. ואפילו בכיתי, הזרמתי נהרות של דמעות שימלאו את השטח במים ובאצבעותיי שירטטתי נחלים שיזרמו לכל קצוות תבל.
את גן העדן עלי אדמות סיימתי להכין והמתנתי. הייתי בודד והבטתי סביבי ממתין לעוד חיים שיצטרפו אליי.
לא הצלחתי להבין וגם היה לי עצוב; ליצור עולם וטבע ידעתי! אך רק את מה שהיה חסר לי מכל, לא הצלחתי ליצור. לא היתה לי שום יכולת לברוא יצורים חיים.
לא זוכר כמה זמן עבר. ייתכן חודשים או שמא שנים… אך כעבור זמן מה משאלתי הגדולה מכל התגשמה ובקצה ממלכת האור החדש שמעתי קולות…
לא היתה זו הרוח, או המים הזורמים בין ההרים ובתחילה התקשתי להאמין, אך כן, היו אלו קולות של חיים!
***
צ’וּפִּים הם יצורים טהורים, שאוהבים להיות עם עצמם. לא מפריעים לאף אחד ומעדיפים גם שלא יפריעו להם. כשראיתי אותם דוהרים או רצים בעדרים, כשהתקרבתי לאזורים שלהם לא ממש התרגשתי שהתרחקו. הם חיים אחד עם השני וידעתי שזה מספיק להם.
הצִּ'יקָרוֹת לעומת זאת הם יצורים חיים מאוד חברתיים – יצורים שעירים בשלל צבעים, הן קופצניות ושובבות, זעירות מאוד בגודלן – ונדבקות ליצורים חיים אחרים, נצמדות לתמיד.
החלטתי שהן היצורים החמודים ביותר שראיתי מימיי, בעיקר אחרי עידן של שנאה ומלחמה. פיללתי לכך שחלקן יבחרו בי. ידבקו גם אליי; יטפסו עליי, יתחממו בצילי ויבחרו בי כיצור החי שהן יחיו לצידו כפי שעשו עם החיים האחרים.
אולם אף אחד מהן לא התקרבה אליי. גם הן החלו לרוץ, לברוח ולהסתתר מפניי כשהתקרבתי.
הם כולם חיו במשפחות, קבוצות ועדרים ואני – נותרתי לבדי.
גם כשהיו המון חיים סביבי, אף אחד מהם לא רצה אותי בקרבתם.
זוכרים כמה נפלא זה להרגיש תקווה?? אז זה מרגיש יותר קשה ועוצמתי לאבד אותה.
***
לברוא עולם חדש סיימתי. היצורים החיים שנוספו אליו חיו בו מאושרים בשלווה ובעיקר הפכו אותו למקום חיים אמיתי.
לאחר תקופה ארוכה בה התהלכתי לבדי על פני האדמה, התעייפתי מנדודים. אולם יותר מכך התייאשתי מבדידותי.
החיים המאושרים של כל סוגי היצורים, התנהלו לצידי… זכיתי לצפות בכך. אך אני נותרתי כצופה מהצד. רואה ושומע אותם, אולם לא יחד איתם! ולא היתה זו בחירתי.
הבנתי כמה שזה מכאיב לי.
נכחתי פיזית, אולם אף אחד לא היה מעוניין שאהיה חלק בחייהם. הפחד מגודלי. הקללה..
הקללה שנולדתה עימה ורק התעצמה בעולמי החדש.
לא היתה לי כוונה לאלצם לקבל אותי בכוח. אין לזה הצדק. הרי המלחמות והמרמור נשארו בעבר סופית והעולם החדש יהיה הגשמת חלום. גם אם לנצח אשהה בבדידותי.
אני זוכר שהתעוררתי יום אחר יום לאותו בוקר בה הבטתי ביופי המשגשג סביבי ותחושת העצב והריק שוב הציפו אותי.
יום אחד, בעודי יושב על האדמה ונשען עם גבי הענק אל חמשת הרי הצפון שחיברתי בידיי יחדיו. פניי וגופי נשטפו מהדמעות שירדו מעיניי ונאגרו בתחתית רגליי כמקווה מים גדול.
שם, הרחק מולי, בקצה הממלכה הראשונה- ראיתי אותו. הר טרשים עצום… הר שלא אני בראתי.
אני הרי הכרתי את כל השטחים הקיימים בעולמי החדש, מיקמתי את הנחלים, ההרים והיערות בעצמי. ידעתי שהר זה אינו אמיתי. שהוא תעתוע ובדיוק מתחתיו…. קיים בור. בור עצום וארוך כל כך עד שהיה כמעט ללא תחתית.
***
דמעותיי שזלגו ימים רבים בהם ישבתי ללא נוע, עלו על גדותם וזה הדבר היחיד שהצליח לגרום לי לקום ממקומי.
חששתי שהמים הרבים שנקוו יציפו בשטפון את השטחים בהם חיו ושגשגו שאר היצורים החיים. צעדי הראשון שננעץ באדמה יצר בתוכו בור גדול שצורתו היתה ככף רגיל, צורת מעויין. צעד השני היה צמוד אליו, ויצר מעויין שני והמים ממרגלות ההרים זרמו הלאה לתוכם.
צעדתי לכיוון הר הטרשים המדומה דרומה ורגליי הענקיות יצרו עשרה מעויינים צמודים. אגם דמעותיי העצום במאגר למרגלות ההרים בצפון נשפך לתוכם ובמהירות הפך לאגם ארוך, מתפרס לכל האורך ויצר הפרדה באדמה העצומה כשמצידי האגם נוצרו שני שטחים מופרדים.
מצידו המזרחי של האגם שכנה האדמה הנרחבת בה חיו החיות הטהורות, הצ’וּפִּים. שחיו בין הנופים והטבע פראי. אדמתם בעתיד תקרא- ממלכת אַלְטָאִיר. ומצידו השני של האגם, המערבי, נותרה אדמה פוריה גם כן ומשגשגת שהמתינה שגם לתוכה ייכנסו חיים. אדמה זו תקרא בשם שאני בחרתי ורציתי מרגע שפקחתי את עיניי מחדש – ממלכת אֶלּוֹר. אל האור.
***
אחר צעדי האחרון, העשירי. הגעתי ומולי ניצב הר הטרשים הענק.
הצצתי במבטי שוב לאחור וצפיתי בעשרת בורות המעויינים שיצרו רגליי, הם התמלאו במיי בכיי שזרמו מהצפון לכל האורך עד שנרגעו מתחתיי. זה הקל על תחושתי. דמעותיי לא יגרמו אסונות בעולם החדש.
הבנתי שהאגם הארוך הזה היה חסר והגיע בדיוק בזמן. החיות הטהורות צריכות לחיות בבטחה בשטחים שלהם והאגם המפותל יגן עליהם. יבדל את ביתם.
הרגשתי שמלאכתי תמה. עייפותי הכריעה אותי. אני לא רוצה עוד לחוש דחוי. שונה ומוזר בחיי.
הר הטרשים- עמד לנגד עיניי. רוקד באיטיות, מתנוסס באויר ומזמין אותי… להתקרב אליו… ובעצם אל הבור העצום שמתחתיו שהיה כגודלו של הבור בתוך ליבי.
"האם בדידותי בבטן האדמה תהיה קשה יותר?" הרהרתי
"הרי כאן לפחות פורח עולם שבניתי במו ידיי. איך אוכל לעזבו?".
אני כבר עייף. עניתי לעצמי בקושי. גילי מופלג ולא היה דבר שלא ראיתי בו בחיי; מהרע, הנורא ביותר ועד לטוב שזכיתי לצפות בו סופסוף בעידן החדש שהגעתי אליו ויצא לי להעצים כפסגת חיי.
***
אל תשפטו אותי. או תחשבו שדווקא אני – היצור האימתני. הגדול וכל יכול… אני הרמתי ידיים?
לא רוצה להאמין בזה.
הבור העצום שצעדתי לקראתו, מרצוני, היה מקום בו אף יצור אחר לא רצה להגיע אליו. חשוך, מבודד ואפילו מפחיד. מקום לא רצוי. בדיוק כמו יצור "שונה" ומפחיד כמותי.
הבור החשוך רק נוצר חשוך. הוא לא באמת אשם.
ובעומדי בדרום האגם הארוך, יצירת הטבע האחרונה שלי, צעדתי פסע אחד נוסף. ואחרון.
נפלתי אל הבור הענק ששכן מתחתיו של תעתוע ההר כעלה הדוהה ברוח. ידעתי שכנפיי יסייעו לי לרדת מטה בבטחה.
אני בחרתי אותו כפי שהוא קרא לי. בתוך הבור בחרתי לבלות את המשך חיי. מתחת לאגם הארוך, לאדמות, לנחלים ולהרים שהכרתי ואהבתי.
ובאורח פלא, גיליתי שמתוך בטן האדמה, טיפופי הרגליים, קולות הצחוק, הבכי והקריאות של יצורי הממלכות מעליי הגיעו עד אליי ואף נשמעו קרובים מתמיד.
איש לא פחד ממני. איש לא ברח מפניי. נכון שהם לא רואים אותי, אך אני שומע ומרגיש אותם. ובעודי עושה זאת, אני מחייך, צוחק, ונרגע, כשאני חי עם היצורים שמעליי מתוך האדמה המסתירה את גודלי.
כל מי שיגיע לדרום אגם התעתועים- בקצה המקום שמחבר בין כל הממלכות השונות הקיימות כיום, ויראה את הר הטרשים העצום מתנוסס לנגד העיניים, יזכור כל ילד ועולל, שהמקום הזה לא נועד עבורכם. או עבור אף יצור בעידן החדש.
פנימה בתוך בטן האדמה שוכן רק צ’וּפּוּ עצום אחד וקשיש. הצ’וּפּוּ הראשון! בעידן חדש.
אנא הבטיחו רק שלא יהיה בליבכם צער עבורו.
כיוון שהיצור הזה חיי את שארית חייו שם ברגעים של שמחה. בשלווה. מבחירה.
סוף.
