עינב ואני
"ביי בנות," לחשה אימא, "אני ואבא נחזור מאוחר יותר. קרן פה בסלון אם אתן צריכות כל דבר."
הצצתי מעבר לאימא וראיתי את קרן, יושבת בסלון מול הטלוויזיה. האור שבקע מן הטלפון שלה האיר את הסלון החשוך והטיל אור על פניה, שהיו שקועות כנראה בהודעה שקיבלה.
"ביי אימא" אמרה עינב. עינב נשכבה במיטה וברגע שראשה נגע בכרית היא דאגה להכניס את האגודל שלה לפיה. אמנם עינב היא האחות הקטנה, אך היא גדולה מדיי בשביל "אצבע בפה". למרות זאת, התפנקה בלילות ותמיד נרדמה כך. אימא ניגשה אל עינב, ליטפה את שערה, הזיזה כמה שערות זהובות ממצחה, הסירה את המשקפיים שלה מעל אפה ונשקה לה. ראיתי את הלחיים של עינב עולות בחיוך ואת עיניה מתבוננות באימא בשלווה.
אימא שלחה לי נשיקה אחרונה באוויר.
"אימא, מתי תחזרי? את… חייבת ללכת?" שאלתי.
"מתוקה שלי, אנחנו נחזור מהר. וכשנחזור – אני ואבא נדאג לנשק אותך שלוש פעמים במצח, בסדר?"
"בסדר." הוצאתי יד מן השמיכה ונופפתי נפנוף קטן לכיוונה בעודה עוזבת את החדר.
החדר התמלא שקט.
השקט היה כל כך חזק עד שבגללו היה נדמה שהחדר אפילו חשוך יותר ממה שהיה באמת.
הדלת הייתה פתוחה ועדיין יכולתי לראות את מסך הטלוויזיה ומסך הטלפון מאירים על פניה של קרן. הסתכלתי על מקור האור זמן מה, בכדי לשכוח מהחושך. אך ברגע שהפסקתי לעשות זאת וחזרתי להתבונן בפרטים בתוך החדר, לקח לעיניי זמן להתרגל בחזרה לחושך. עד כדי כך שלא יכולתי לראות דבר למשך שניות ארוכות, מה שהטריד את מחשבותיי אפילו יותר.
שמעתי את צלילי הרוח נושפים בתוך העלים של עץ הגויאבה שבחצר שלנו. הירח המואר הטיל צלליות גדולות על קיר החדר. צלליות של ענפיו המטולטלים של העץ אשר לרגע נדמה שאלו היו מחושים גדולים ומבעיתים.
הזמן עבר לאט. כל שניה התמתחה לה כאילו הייתה דקה שלמה.
בשלב מסוים החושך זימן הרבה מחשבות, אבל מחשבה אחת בלטה –
לוויתנים.
דאגתי להם.
האם הם בסדר שם במים? האם הם במצוקה? האם טוב להם?
תהיתי למה מכל החיות בעולם אני כל כך מוטרדת מלוויתנים?..
העיניים שלי התמלאו בדמעות. הרגשתי את מצוקתם של הלוויתנים צובטת בליבי.
בכיתי אל תוך הכרית כדי שקרן לא תשמע ומחיתי את הדמעות בשקט. והשקט… הוא היה כל כך חזק שלא יכולתי לשאת שניה נוספת שלו. בעוד הכרית שלי עדיין רטובה ממחשבות על לווייתנים סובלים, התחלתי להרגיש מחשבות נוספות מתקרבות מרחוק כמו ענן גשם קודר שנישא ברוח לאט, הישר אל כיווני.
פחדתי.
לא אהבתי את הלילות.
בלילה באות המחשבות המוזרות, החלומות. או יותר נכון סיוטים…
"עינב?" הפרתי את הדממה.
"עינב את ערה?"
אין תגובה. כל כך קיוויתי שהיא ערה.
ענן המחשבות המוזרות החל להתקרב.
לפתע, פנים מפחידות קפצו בדמיוני. משום מקום. אדם שמעולם לא ראיתי… היה לו מבט מרושע ועיניו – הוא הסתכל עליי. כיווצתי את עיניי חזק ופתחתי אותן שוב. הסתכלתי מסביבי, רכנתי כדי להתמקד שוב על האור הבוהק על פניה של קרן.
זה רק בראש שלך אמרתי לעצמי. אבל זה לא עזר וחרדה החלה להשתלט עליי.
תכף החלומות הרעים יגיעו.
אני צריכה את עינב. היא חייבת להתעורר. רק איתה…
"עינב, קומי. רוצה לשחק משחק?"
דממה.
"עינב?…"
"עינב!"
"איזה… משחק?" חזרה תשובה מהמיטה שבצד השני של החדר. שמעתי בקולה החלש שהערתי אותה משנתה.
"רוצה לספור איתי ברווזים?"
"אוקיי."
"אבל את סופרת, בסדר?"
"טוב." השיבה.
"אז תתחילי ואני מקשיבה"
רציתי לשתף אותה בפחדים שלי, אבל איכשהו תמיד הרגשתי שאולי היא לא תבין על מה אני מדברת. היא קטנה מדיי.
"טוב. אז ברווז אחד. שני ברווזים. שלושה ברווזים.." ספרה עינב.
קיוויתי שהיא תמשיך כך עד שאצליח להירדם. לא רציתי להירדם כשאני לבד, בשקט הצורם.
בזמן שעינב ספרה ברווזים הרגשתי שאני לא ממלאת את המחויבות שלי כאחות גדולה, אבל לעינב אף פעם לא הייתה בעיה להירדם.
היא תהיה בסדר, חשבתי.
כעת הדאגות שלי התרכזו בענן. צריך להרחיק את ענן המחשבות הקודר. אני מקווה שהלילה אחלום חלום טוב, אבל אני חושבת שלא באמת האמנתי שאני מסוגלת לחלום על משהו שמח.
הלוואי שלא אחלום הלילה! התחננתי בליבי
"עשרים ושניים ברווזים. עשרים ושלושה ברווזים…" ספרה עינב, "שלושים וחמישה ברווזים… "
עיניי נעצמו. הבנתי שאני נרדמת… שערי המציאות החלו להיסגר עליי. עינב, קרן, החדר, רחשי הרוח בין עלי עץ הגויאבה. הכול מיטשטש. החלום מגיע.
***
״אוקיי, זהו זה. נקודת המפגש צריכה להיות ממש פה״. אמר הבחור שעל ידי.
עברו כמה רגעים ועדיין התמונה לא התבהרה לחלוטין בראשי, אבל ידעתי ששמו של הבחור הוא פרינס. פרינס הופיע בחלומותיי פעמים רבות.
כל חלום שפרינס הופיע בו היה חלום מבעית. יחד עם זאת, בכל חלום שהופיע בו הוא גם שמר עליי. קיוויתי שהוא לא יאלץ לשמור עליי גם הפעם.
פרינס נהג, הוא הוביל אותנו אל נקודות הציון כלשהן, אל תוך מדבר כחול וחשוך.
התנדנדנו וחשתי בטילטולים רבים בנסיעה.
הסתכלתי מבעד לחלון, הכול מסביבנו נראה שומם. נראה שיש מסביבנו שטח גדול מכוסה במים.
״מה רמת החמצן?״ שאלתי.
קוראים לי… מק'.
הייתי בתוך גוף זר. זר ומוכר.
זו הייתה אני, אבל זו לא אני.
הייתי מק' פעמים רבות…
הייתי גבוהה.
אני גבר. מבוגר. אבל זאת אני. ואני ידעתי דברים.
והרגשתי בראשי מחשבות חדשות שאינן שלי.
״אמרתי לכם, זה לא משנה. גם ככה כולנו מתים״ אמר הבחור מאחורינו.
אוקיי. אנחנו שלושה.
לבחור הזה קוראים פרנקי. כן..
ופרנקי – הוא לא בחור טוב.
גם את פרנקי פגשתי, אבל רק פעם אחת.. בפעם שהוא ניסה להרוג אותי.
הסתכלתי על פרנקי בחשש, ואז הבחנתי שהוא קשור בידיו וברגליו.
איפה אני??
הסתכלתי למטה, אני יושבת על מושב לבן.
הרמתי את ידיי אל עבר הפנים שלי ונתקלתי בקסדה.
כפפות עבות. קסדה.
אוקיי. אני בתוך חליפה.
הסתכלתי על פרינס ופרנקי. הם גם לבשו חליפות.
אלו לא… חליפות רגילות.
הסתכלתי סביבי.
אנחנו בתוך… חללית?
אלוהים.
אנחנו לא בכדור הארץ.
לפתע הרגשתי את המרחק מכדור הארץ כמו אגרוף חזק בתוך הבטן שלי. רחוק מכל מה שאני מכירה. התמלאתי בפחד. קפאתי במקומי.
הרגשתי את עיניו של פרינס בוחנות אותי בדאגה. הוא ישב במושב הטייס ולחץ על הרבה כפתורים על המסך.
"היי, אתה בסדר שם?" שאל פרינס.
קפאתי.
***
נחתנו.
המדחפים של החללית העיפו גרגירי חול לכל עבר. גם הים העכור והצמיגי ניסה להיות מושפע מהנחיתה ולייצר אדוות, אך נראה שזאת הייתה משימה קשה עבורו.
״הגענו באיחור״ אמר מק', כלומר אני.
״איחרנו בשעה. אם אני הייתי זה שמחכה לחבילה חשובה, הייתי נשאר קצת בתקווה שהיא תגיע.״ אמר פרינס וקרץ אליי.
למי אנחנו מחכים? תהיתי
משהו דיגדג אותי. משהו גירד לי בגוף.
הכנסתי את סנטרי מעט אל תוך צווארי וכיווצתי את עיניי כדי להסתכל מה קורה בתוך החליפה שלי.
עכביש גדוללללל!! טיפס על הדפנות הפנימיות של חליפת החלל שלי עם רגליו השעירות.
נרתעתי, קפצתי במקום בבהלה.
אך לפני שהספקתי להתמלא חרדה זיהיתי את העכביש.
עכבישה, ליתר דיוק.
פרסיליה. פרסיליה העכבישה.
אני זוכרת עכשיו. פרינס קורא לה "קמע מזל".
פרסיליה המשיכה לטייל על בית החזה שלי. לקחתי נשימה…
היא בסדר, היא לא מזיקה, הרגעתי את עצמי.
״אולי כדאי שאחד מאיתנו… יצא? אולי הם מחכים לסימן?״ שאלתי
״כן. אולי באמת כדאי״ אני ופרינס הסתכלנו על פרנקי.
פרינס הסתכל אל כיוון פרנקי והחל להתיר את ידיו ורגליו מקשירת הצופים המסובכת להפליא.
״מק׳, תן לי יד פה?״
״אהה… בטח״ השבתי.
פרנקי.
חששתי ממנו, אבל הרגשתי שפרנקי היה הסיבה האחרונה שלי לדאגה.
הבחור הזה פושע. מסוכן. אם אני מתירה אותו כנראה שיש לכך סיבה טובה, או רעה. חשבתי בזמן שהתחלתי להתיר את הקשרים שכבלו אותו, וידעתי איכשהו גם להתיר את רגליו וידיו מקשירות מסובכות למדי.
״אתה זוכר מה אתה צריך לעשות, כן?" פנה פרינס אל פרנקי, "אתה מוסר את החבילה – ואני מדבר״ אמר בזמן שפרמתי את קשרי המחנאות.
״השירטוטים המטופשים שלך לא השאיר מקום לספקות.. בואו נסיים עם מבצע הנסיכות הזה!״ אמר פרנקי בעצבים.
״כולם להפעיל את התירגומונים על מצב מכשיר קשר. פרנקי ומק׳ – תסתפקו ברדיוס של 40 מטר, תחסכו באנרגיה. ואני – לא שם לימיט.. נראה אם אני מצליח לקלוט משהו מרחוק. ותקשיבו טוב! שאף אחד לא יחשוב להוציא את הראש מהחליפה שלו. אנחנו על אדמה חדשה שדרכו עליה קומץ בודד של בני אדם. אדמה שאין לנו הרבה מידע עליה, רק מידע שקיבלנו מאנשים כמונו, אנשים שהיו טיפשים מדיי כדי להגיע לפה, אוקיי? אז לא – להוציא – את הראש – מתוך החליפה".
התחלנו לצעוד אל כיוון הדלת של החללית.
לקח זמן לעיניים שלי, כלומר לעיניו של מק', להתרגל לחושך. מה שרק הוסיף לרמת החרדה שלי.
עברה מחשבה בראשי –
עינב. ברווזים…
הים שמאחורינו שקט בצורה מטרידה. נותן תחושה שמשהו חי בו כי בדרך כלל יש יצורים שחיים בים, אבל אין בו אדוות, אין בו כמעט תנועה.
אני לא רואה כלום. כל הגוף שלי היה שרוי במתח.
שמעתי את הנשימות הלא רגועות שלי בחלל החליפה הקטן. התחננתי בליבי שהן יפסיקו לרדוף אותי. זאת הייתה תזכורת מתמדת לזה שאני פשוט… מפחדת.
פרנקי עמד על האדמה הזרה ראשון.
הוא המשיך כמה מטרים בודדים קדימה אל כיוון החוף, ואני צעדתי באיטיות וחשש מאחוריו. אבל לא יותר מדיי לאט, לא רציתי להישאר מאחור, לבד.
בשלב מסוים פרנקי ופרינס החלו להתקדם ופרינס סימן לי לעצור ולהישאר קרוב יותר אל החללית.
עמדתי על יד החללית לבד. בחשש רב.
הסתכלתי מסביבי. כל כך חשוך.
״אני לא רואה כלום… איפה אתם?״ שאלתי דרך הקשר.
״אין כלום גם בצד שלנו.״ השיב פרינס. ״אני ופרנקי נתקדם עוד כמה מטרים.. נראה אם אנחנו מצליחים לראות או לשמוע משהו. כל כך חשוך פה.. מק׳, אתה יכול לסרוק את הים המוזר? לראות אם יש שם משהו?״
״אני אנסה, אבל… אל תתרחקו יותר מדיי, אוקיי?״ השבתי.
״לבינתיים אני מזהה ערפל." השיב פרינס, "פרנקי – אנחנו זזים לאט.״ שמעתי בקשר. ושמעתי בקשר גם את המשך השיחה בינם –
״בוא נגמור עם זה כבר, אני שונא להיות פה, עוד רגע אני מקיא בתוך החליפה״ אמר פרנקי.
״תתאפק. אנחנו מסיימים פה ותחזור לשתות את המיץ האדום המגעיל שלך״ אמר פרינס.
״הא! תראו מה זה, אתה מקשיב לי!״
״אל תתרגש.״
״אולי כדאי שנעצור כאן. הערפל…״ אמר פרנקי
״אה… חברים״ אמר פרינס בחשש
הלב שלי החסיר פעימה ואז החל לפעום חזק.
״אל תלחיץ אותי, בנאדם!! אני תכף מחרבן בחליפה!״ השיב פרנקי
״חברים.. זה לא ערפל.. רוצו חזרה אל הכלי. מק׳????״
לא הייתי מסוגלת להגיב.
״רוצו הכי מהר שאתם יכולים! היכנסו אל הכלי!!״ צעק פרינס
הסתכלתי אחורה, וראיתי את המון נקודות קטנטנות מתרכזות יחד לכדי נחיל ערפילי ומעופפות בתנועות חדות ומהירות אל כיוונינו.
״מהר יותר!!״
עמדתי קפואה עד שפרינס הגיע אליי ושלף אותי מהמקום בו עמדתי, הוא החזיק בזרועי ודחף אותי אל תוך החללית כשהנחיל ממש מאחורינו.
פרינס נכנס אחרון וטרק אחריו את הדלת במהירות, אך חלק מהיצורים המעופפים האלה נכנסו אל תוך החללית שלנו!!
פרינס ברגע אחד שלף חטיף בוטנים מהכיס שלו וזרק את החטיף על הרצפה כאילו הוא היה מצורע! הנחיל כרסם אותו בשניות. ממש כמו בסרט מצויר שראיתי אתמול עם עינב.
זחלתי אחורה, רחוק מהנחיל בבהלה.
הם סיימו לחסל את החטיף תוך שניות, כולל העטיפה.
הם החלו להסתובב בחלל והתנגשו זה בזה. נראה שהם ניסו להתגבש ולהתחבר זה אל זה אך הם כל הזמן נכשלו במשימה והתפרקו חזרה. זה גרם להם להשתגע. הם הסתובבו בסערה בתוך החללית כמו זבובים קטנים ואלימים.
״היי, תסתכלו" אמרתי והצבעתי לכיוון השמשה.
"לעזאזל. הערפל הזה עכשיו מקיף את החללית שלנו.״ אמר פרנקי ״מה עשית, פרינס???!!"
"אתה יכול לחסוך ממני את הצעקות הדביליות שלך?!" השיב פרינס בעודו מנסה להיפטר מקבוצת יצורים קטנים שזימזמה וריחפה מעליו בעזרת ידיו.
יצורי הערפל הקטנטנים שמחוץ לחללית התחברו זה אל זה ובנו דמויות שנרקמו לנגד עיננו עד שלא נותר עוד ערפל והדמויות הפכו לעצומות, ברורות ומצמררות..
״אלוהים אדירים…" אמר פרנקי.
כולנו התבוננו ביצורים שהתגבשו בתדהמה, הן נראו פשוט כמו.. הדרך הכי טובה לתאר את זה… בעצם אין.
הם נראים כמו לווייתנים.
לוויתנים עצומים, וכל אחד מהם – בגודל של שתי חלליות!
לווייתנים עם פה עצום, עיניים קטנות והמון מחושים ארוכים שיוצאים מגופם, אשר אותם הם מזיזים אותם אל כל עבר.
״היי! מי אתם?? האם אתם הז'יז'ארים?!״ צעק פרינס באומץ.
חיכינו במתח לתגובה.. עברה דקה ארוכה. הכי ארוכה שעברה עליי בחיי, יותר ארוכה מכל השניות שבחדר השינה שלי ושל עינב.
ואז המתח נשבר והתחלף בחרדה מסוג אחר. ממש ברגע ששמעתי לראשונה את קולם העמוק בתוך אוזניי –
״יש לכם.. משהו ששייך.. לנו״
״כן? כלומר, כן!" השיב פרינס.
הסתכלתי אחורה על פרנקי שהתכווץ והתכנס בתוך עצמו. הוא עדיין החזיק את החבילה שאיתה הגענו. יצורי הערפל הקטנים קפצו בשיגעון בכל רחבי החללית. הן חתכו את האוויר שעל ידי והתנגשו בי. שמעתי מכות קטנות כשהתנגשו בקסדת החליפה. כדחף, שמתי את ידיי על ראשי וגם אני התכווצתי והתכנסתי אל תוך גופי בתנוחת כדור.
״שחרר…״ אמר הקול.
״רק שיהיה ברור, אתם מתכוונים לחבילה? או לנקודות המעצבנות פה?״ שאל פרינס.
העזתי לזרוק מבט נוסף מבעד לחלון.
היה נחיל אחד שונה מכולם, ישות מעוותת שניסתה להיבנות. היא נראתה כמו לוויתן מעוות שחסרה לו עין, ולא היו לה מחושים וזנב, כמו לשאר ליצורים דמויי הלוויתן. הצבע שלה גם היה שונה. והיא נראתה…חלשה.
״אתם אדם…היו פה בני אדם בעבר״
״כן, באנו למסור חבילה״ השיב פרינס
״חבילה…״
״כן, משהו שישמש אתכם כנגד המתליטודים״
המתליטודים…
יצורים סוררים מכוכב לכת אחר. הם לא בצד שלנו.
דיברתי עם כמה מהם כשהייתי מק' בפעם הקודמת. אני זוכרת..
ברגע ששמעו את שמם של המתליטודים, היצורים רישרשו במין כעס ובתנועות חדות עם זנבותיהם ומחושיהם.
״בקיצור," אמר פרינס, "פנינו לשלום. לא באנו להזיק. באנו למסור לכם משהו, ולא לקחת חלילה. כל רצוננו הוא למסור לכם את החבילה וללכת מפה. אלו הקואורדינטות שניתנו לנו למסירה אז… הנה אנחנו.״
״שחרר את מה ששלנו״
״ממש תכף. בוא רק ניישר קו – "
״אדם… איש העסקאות שלך הבטיח לנו חבילה. ושתי ארוחות.״
"אמרתי לכם שלא נצא מפה!!" צעק פרנקי. הוא הוציא את הראש שלו מתנוחת הכדור בשביל לומר זאת.
אנחנו נהיה ארוחה… שלהם?
לא, לא יכול להיות. תתעוררי!! צעקתי בליבי
אבל לא התעוררתי.
אוקיי, אוקיי. הם צריכים את היחידות האלה. חשבתי,
פרינס יכול לשחק על זה.
קדימה, פרינס!
תעשה מה שאתה תמיד עושה – תציל אותנו!
״ראיתי שהרגע אכלתם. אל תהיה שמן. אין ארוחה. יש חבילה ויחידות. קח את זה או שאין כלום!״ אמר פרינס בביטחון.
״אדם… המכונות שלך… חלשות״ השיב היצור דמוי הלוויתן עם קול מצמרר.
היצורים התקרבו והתכנסו סביב החללית. שמענו את המגע שלהם. המחושים שלהם נשמעו כמו מתכות. הם החלו לשרוט את החללית. החללית הונפה על ידיהם מעלה והחלה להיטלטל.
הם עקרו את החללית ממקומה בעודנו בתוכה, הרימו אותנו ממקומנו והובילו אותו אל החוף, חסרי אונים.
כשהחללית נטתה לצד פרנקי הוטח אל תוך השמשה, קיוויתי שהחליפה תבלום את המכה שלו, אך שניה לאחר מכן הוטחתי אל תוך השמשה בעצמי. נזרקו מעליי כל מני חפצים קטנים שהיו בחללית. לאחר כמה רגעים הרמתי את מבטי לקצה השני של החללית וראיתי חפץ קצת יותר גדול נופל אל כיווני. בקבוק מים קטן. זה כאב.
היינו בחוסר שליטה מוחלט.
זהו זה חשבתי. הם הולכים לפרק את החללית. גם אם נצליח לשרוד את הארוחה הזאת, אנחנו לא יוצאים מהכוכב הזה.
אני אמות פה.
״חכה!!״ צעק פרינס בזמן שהיצורים דמויי הלוויתן נשאו אותנו אל עבר החוף, ״אני בטוח שאנחנו יכולים לפתור את זה! בטוח יש משהו שאתה צריך, או.. רוצה יותר מהארוחה הזאת. פרנקי פה יכול לעזור לך עם המתליטודים.. אתה בטח רוצה לחסל כמה, אה?!! מה אתה רוצה יותר מהארוחה הזאת? היי!! היי!!!״
הם הטיחו אותנו אל הרצפה. החללית שלנו נזרקה בצורה עקומה אל החול.
היצורים דמויי הלוויתן החלו להתפרק שוב ליחידות קטנות.
הם החלו להתפרק כי ככה הם אוכלים. והם מתכננים לאכול.. אותנו.
כשהיצור הפגום עם העין והזנב החסרים החל להתפרק גם הוא, היצורים הקטנים הכלואים בחלל החללית החלו להשתולל אפילו עוד יותר! כמו ילדים שרואים את אימא מרחוק.
תתעוררי. בבקשה.
בעודי מוטחת אל השמשה שהייתה נטועה בזווית אל החול, הנחיל התקרב אליי.
הנחיל צפה בי.. בחן אותי..
לפתע שמעתי צווחה.
הצווחה הגיעה מחוץ לחללית שלנו.
***
הצווחה הייתה חזקה.
היא גרמה לכל היצורים דמויי הלוויתן לסגת אחורה.
כל היצורים התאחו בחזרה לישויות, אפילו הפגום.
כולם נעמדו בשורה בזמן שהיצור דמוי הלוויתן ששוחח איתנו קודם לכן התקרב לאט אל החללית.
הסתכלתי על גופו הכבד מתקרב אלינו באיטיות.
בחלק התחתון של גופו התגלו חורים ושריטות. לרגע הוא היה נראה כמו יצור שעברו עליו הרבה דברים קשים. בוגר. אולי זקן…
היצור התקרב אל השמשה ועמד קרוב מאוד אליי עד שרק השמשה ועוד כמה סנטימטרים הפרידו ביננו.
הרגשתי בפרסיליה מטיילת עליי עם כל רגליה העכבישיות.
הוא קירב את מחושיו אל השמשה במשך כמה רגעים. הפנתי את מבטי ממנו בחשש.
לפתע נסוג אחורה ואמר-
״פרוטנתיקה!״
״פרוטנתי.. מה?״ אמרתי
כולם צווחו מאחוריו לרגע והניפו את מחושיהם באוויר, ובבת אחת – השתתקו.
האלפא התקרב חזרה אל החללית. אליי.
הם ניטרלו את הכניסה. הדלת נפתחה.
היצור שלף אותי החוצה במחושיו.
פרינס צעק ברקע,
אני לא הגבתי. לא צעקתי. קפאתי.
לא יכולתי לקלוט או לעשות כלום, רק להסתכל על פניו של הלוויתן הענק והמבעית שעומד מולי.
הצעקות של פרינס נשמעו עמומות.
הם שלפו את הקסדה מעל ראשי. הרגשתי שאני הולכת להתעלף.. זהו זה. זה הסוף.
אני נושמת… חמצן?.
באותו הרגע הרגשתי את אותה התחושה שהייתה לי על רכבת ההרים ההיא שעליתי עליה בקיץ עם אבי, אותה תחושה שהייתה לי שניה לפני שצנחתי במהירות והרגשתי שאני עומדת להתעלף.
אני מפחדת כל כך…
תתעוררי.
הלב שלי רצה לצאת מן החליפה, רעדתי, הסטתי מבט. פניו של היצור היו כל כך קרובים אל שלי. לא יכולתי לשאת את פניו יותר..
הוא הכניס מחוש יחיד אל תוך החליפה שלי. לאט.
גופי התכווץ לנוכח המגע שלו. מחושו הרגיש על גופי כאילו נחש מחוספס מטפס עליי. לא יכולתי לעשות דבר חוץ מלהצטמרר.
רגע לאחר מכן, שלף את המחוש החוצה בחזרה.
השבתי את מבטי אל כיוונו באיטיות.
הוא החזיק בפרסיליה.
באותו הרגע שמעתי את פרינס צעק אל עברם – ״חברים. אנחנו במסע להציל את חברתנו. שמה – פרסיליה״
״פרסיליה״ כל היצורים בחוץ השיבו והרימו את מחושיהם באוויר.
זנבותיהם לפתע זהרו.
הסתכלתי מסביבי. מבולבלת. גם פרנקי נראה מבולבל.
למה פרינס מתכוון?
יש לו תוכנית? חשבתי. קיוויתי.
זנבותיהם הזוהרים הטילו אור על הכוכב. פתאום התגלו צבעים נוספים בכוכב הלכת, לא רק כחול כהה, כחול כהה יותר וכחול ממש קודר. לשנייה אחת בתוך כל הבלאגן הזה, ממש לשבריר, הכוכב שלהם נראה… יפה.
היצור, שהיה יצור האלפא, ככל הנראה, ליטף את פרסיליה בעדינות מפתיעה בעזרת המחושים הגסים והמחוספסים שלו.
נחיל היחידות שהיה כלוא בחללית התעופף במהרה אל היצור המעוות שבחבורה. כל יחידה חזרה אל מקומה המדויק והיצור המעוות נבנה ברגעים ספורים במלואו, ונראה כמו לוויתן, ממש כמו חבריו.
יצור האלפא סימן לי לבוא אחריו.
לא הייתי בטוחה שהתכוון אליי. אבל בסימון השני שלו הוא לא השאיר מקום לטעויות. הוא הניח עליי את מחושיו והנחה אותי לצעוד ביחד עימו.
פרינס ופרנקי הלכו מאחורינו.
אני סומכת על פרינס.
הבחנתי שוב בחורים ובצלקות הרבות שיש על גופו של האלפא.
הוא היה פצוע. הוא סובל…
״אפשר לשאול אותך משהו… אלפא ?״ פציתי את פי אחרי זמן רב שהוא היה פעור בדממה לאור כל מה שחווינו.
״ר׳ה.״
״ר׳ה״?
״נכון.״
״אפשר לשאול אותך משהו, ר׳ה?"
"בוודאי."
"מדוע פרסיליה היא חשובה בעבורך?״
״הלא זה ידוע?״ השיב.
״לא כל כך..״ הסתכלתי לאחור אל פרינס. פרינס הינהן במבט מאשר.
״ובכן, הכבוד הוא לי לשתף אותך בהיסטוריה שלנו״ אמר דרך שפתיו הגדולות. ״משחר הקיום שלנו, בכל פעם ופעם לאחר שניצלו מאסון על המין שלנו, הסימן הזה הופיע – ״ הוא הצביע לי עם כל מחושיו שיכלו להגיע לנקודה מסוימת שעל גבו. צעדתי כמה צעדים לצידו האחורי, נשאתי את מבטי מעלה ואז הבנתי. ראיתי סימן שנראה בדיוק כמו עכביש. ״הסימן הזה שאתה מתבונן בו כעת הופיע לאחר האסון הראשון. האדמה הזו איננה אדמתנו הראשונה. לפני זמן רב נכפה עלינו מסע ארוך. בתחילת הקיום שלנו, היו לנו שלושה כוכבי בית במערכת. היה לנו הכול, אבל רצינו להתפתח, רצינו להיות גדולים יותר וחזקים יותר. החלטנו לנסות לייצר כוכבים נוספים בעצמנו, אפילו גלקסיות! שתלנו בקצה הגלקסיה שלנו את כל מה שנדרש כדי לייצר כוכבים שמתאימים לתנאי המחיה שלנו, אבל לא הסתפקנו בכך והשתמשנו בידע המתקדם שהיה בידינו ובבינה שפיתחנו בכדי לזרז תהליכים. אך מתוך מה שניסינו לבנות, נוצר יצור אינטליגנטי. ורעב. היצור פלש אל כוכב הבית הראשון וגרם להרס מיידי. הוא שאב כל מה שהזין אותנו, כל מה שגרם לים שלנו להיות עשיר נעלם והים הפך לצלול עד ששום דבר כבר לא יכל להתקיים בו. היינו עיוורים לתוצאות הבלתי נמנעות. לא הייתה לנו אמונה שתרחיש כזה יכול להתממש. רובנו לא שרדו והקהילה הבין גלקטית העתיקה שלנו התפרקה. למעשה, מוטטנו את עצמנו במו מעשינו מפני שלא הסתפקנו במה שהיה שלנו. נאלצנו לשייט בגלקסיה חסרי בית במשך תקופה ארוכה. ואז, הסימן הזה הופיע ולא נעלם. לא היה ברור לנו מאיפה הופיע, אך אחרי זמן רב ואבוד, בתוך גלקסיה צעירה ומתגבשת ראינו את אותו הסימן על אחד מכוכבי הלכת, הלא הוא הכוכב שאנו עומדים על אדמתו כעת.. ניצלנו בזכותו. ומאז איננו לוקחים יותר ממה שאנו צריכים. אתה מבין ידידי, אני וחבריי מתקיימים הרבה לפני הכוכבים שנמצאים כעת מעלייך… עברנו מסעות מפרכים, פגשנו כוכבים שהאדימו כמו שמש חולה וכוכבים שאורם דעך עד שלא נשאר בהם אור, ואת כל זאת עברנו יחד. אני מכיר כל יחידה ויחידה שמרכיבה כל אחד מהם ואעשה הכל בשבילם, תמיד עשיתי. מאז, פרוטנתיקה תמיד ליוותה אותנו בכל התלאות שעברנו והסימן הזה מזכיר לנו שהיקום שומר עלינו למרות הטעויות שהמטנו עליו. כשהבחנתי בפרוטנתיקה, בפרסיליה שלכם, הבנתי שניצלנו מדבר מה פעם נוספת גם אם אין לנו ברגע הזה ידיעה ממה. אני חב לכם את חיי. כל יחידה ויחידה שלנו תתמוך בכם בכל מה שתרצו״.
הכאב שלו…הרגשתי בו בתוך ליבי.
עיניי התמלאו בדמעות.
״איפה הישות האינטליגנטית נמצאת היום?" שאלתי לאחר שניגבתי את עיניי.
"אינני יודע. אך כבר הרבה כוכבים נולדו בשמיים מאז ההרס האחרון שזרע. אנחנו מאמינים שהפסיקה להתקיים."
התבוננו יחד בים העכור במשך דקות.
המחושים של ר׳ה נראו פתאום רכים יותר, רגועים יותר. צבעו התחלף לסגול לרגע קט וכל מחושיו רטטו בעדינות.
"קוראים לי… מק'." השבתי.
"אני רואה בתוכך שם אחר. של יצור צעיר מכדי להיות כאן.."
הסתובבתי אל פרינס.
פרינס חייך אליי.
"חכו פה בבקשה" אמר רה', ״כדי לעשות את מה שאני עושה עכשיו אני צריך את עזרתו של הים.״
ר׳ה הלך אל תוך הים ונעלם.
שניות בודדות לאחר מכן הוא חזר אל החוף נוטף מן הנוזל העכור.
ברגע אחד תלש עם שני מחושיו הקדמיים מחוש אחד במאמץ רב. הוא מסר אל ידיי מחוש מתכתי וגמיש.
"הו… ר'ה, או, זה נראה כואב!! לא היית צריך…" אמר פרינס לרה'
״זה כואב. אך זהו כלי חזק, תשתמשו בו בחוכמה. ליבכם במקום הנכון ואני בוטח בכם שתגנו על פרותטניקה בכל מחיר.״
***
ר׳ה נפרד מאיתנו. הוא ליטף בעזרת מחושיו את פרסיליה בפעם האחרונה וצלל חזרה אל המים העכורים. אחריו גם כל חבריו.
״פרסיליה באמת קמע מזל״ אמר פרינס וחייך אליי.
הרגשתי ביטחון.
הוא שמר עליי והגן עליי.
הייתי חשובה לו. כלומר, מק' היה חשוב לו.
אילו היה יודע שאני לא מק'.. האם היה דואג לי כך?
״לאן עכשיו?״ שאל פרנקי.
***
התעוררתי.
אור ראשון של בוקר ביצבץ מבעד לחלון.
הסתכלתי אל כיוון הסלון – קרן כבר לא שם.
אימא ואבא בבית.
הסתכלתי אל כיוון המיטה של עינב.
הרגשתי ביטחון. הקלה.
הסיוט הסתיים.
אהבתי את שעות היום. אהבתי להשאיר את הלילה מאחוריי.
"עינב,"
ניסיתי להעיר אותה.
החלטתי שהיום אשתף אותה בחלומות שלי. מעולם לא שיתפתי אף אחד בחלומות שלי כי פחדתי שיחשבו שאני מוזרה, ושלא יבינו…. אבל ממש רציתי שעוד מישהו ידע. אולי היא גדולה מספיק בכדי להבין עכשיו את מה שאספר לה…
"עינב! את לא תאמיני מה חלמתי.. היה לי עכשיו חלום ממש מפחיד ומוזר! חלמתי ש.."
"אימא פה?.." עינב שאלה וקטעה את דבריי.
"כן, כבר בוקר. שניה, רגע. רציתי לספר לך משהו, חלמתי על.."
"הלוויתנים הגדולים. כן, אני יודעת."
"א…איך את.. יודעת??"
"מורן," היא צחקקה והניחה את המשקפיים שלה אל אפה, "אני תמיד שם איתך!"
"את…"
"כן, האיש הזה, פרינס."
"פרינס! איך…"
"אהה… אני לא יודעת"
"סיפרת לאמא ואבא?"
"לא. ואת?"
"לא. ומי זה פרנקי?"
"אה, את זה עדיין לא הבנתי.." השיבה.
"הוא לא מהטובים, נכון?"
"הוא יהיה…"
"את חושבת שאולי אלו לא באמת חלומות? אולי זה… אמיתי? אולי הם אמיתיים?"
"אני מריחה פנקייקים. את באה?" שאלה עינב הקטנה בחיוך וסידרה את משקפיה על אפה.
"את לא רוצה?… "
"לדבר על זה? כן. אבל קודם כל פנקייק."
***
