נדודי יונה

מושבת רפאל

נינה סיימה לכנוס את העיזים שלה בחזרה אל הדיר אחרי רעיית הצהריים, סגרה את שער העץ הגדול והלכה לשטוף את הפנים שלה ולהכין לעצמה תה. זו הייתה השעה האהובה עליה ביום: עבודות הבוקר בגן הירק כבר הסתיימו, עוד מעט תלך להביא את דודי מבית הספר שלו, ובין לבין יש לה חצי שעה לגמרי לעצמה, חצי שעה שכולה שלה. היא לקחה את התה וכמה עוגיות אל המרפסת והתבוננה בסיפוק בנוף החווה שלה: גן הירק שגדל משנה לשנה, בוסתן עצי הפרי, חלקות הפרא למרעה והנחל הקטן. חזית הבית הקטן שלה פנתה אל הרחוב הראשי של העיירה, ליד קצהו הדרומי, אך במרפסת האחורית שלה היה ניתן לדמיין שהיא לבדה בעולם הזה, לבדה במרחב. אחרי כמה דקות של לגימת תה בדממה, פתחה את תצוגת המשימות שלה להמשך השבוע: עבודות תחזוקה בקווי המים, כביסה, עזרה לדודי בהכנה למבחן בחשבון, הכנת גבינות קשות מהיוגורט הרך שהכינה מחלב העיזים, משמרת אחת בבית החולים בציון, הרכבת ייחורים על עצי ההדר, אסיפת חירום של כלל העולמות, משמרת אחת באוניברסיטה בפרת. המבט שלה חזר והשתהה על הפריט החריג, שלא היה שם כשבדקה את הרשימה בערב הקודם: אסיפה של כלל העולמות? היא ניסתה להזכר מתי אי פעם היה דבר כזה, אבל זכרה רק את האסיפות השנתיות, השגרתיות, של כל עולם בפני עצמו. היא הביטה בשעון: נותרו לה עשר דקות עד שתצטרך לצאת ולאסוף את דודי. היא יכולה עדיין לנסות לתקשר עם מישהו שיודע משהו. היא הריצה במוחה את האפשרויות, ופקדה על התצוגה: "שיחת חוץ, ליונתן, מושבת פרת."

יונתן ענה תוך כמה שניות. הוא ישב במשרד שלו, באוניברסיטה, או לפחות, זה הרקע שבחר להציג. שערו השחור האפיר בצדי ראשו, ותלתליו נראו מבולגנים מהרגיל, כאילו העביר בהם את אצבעותיו שוב ושוב. "תהיתי כמה זמן ייקח לך", הוא אמר. היא ניסתה להרגיע את לבה ההולם ואמרה, "רק עכשיו ראיתי, ויש לי רק עשר דקות. אתה יודע מה קורה?" "תמיד את כל כך ממהרת", הוא חייך, אבל המשיך בלי למשוך זמן: "אין לי מושג. ניסיתי לברר מהבוקר, אבל נראה שההודעה הגיעה מבחוץ". "מבחוץ?" נינה לא הבינה, מחוץ למה? "מחוץ לעולמות, מחוץ למושבות. מהפיקוד."

"מהפיקוד?" נינה הייתה בהלם. כל כך הרבה שנים לא שמעו מהפיקוד. כולם שמעו על הפיקוד, כמובן, בטקס החשיפה בגיל 16. ובאסיפה השנתית הפיקוד הוזכר, ונשלחו לו תודות רשמיות. אבל ככלל, העולמות התנהלו כאילו אין פיקוד, ולכולם היה טוב להמשיך ככה. "ואין לך מושג? לא שמועות, או השערות? משהו?" "זה כנראה לא משהו של חיים ומוות, אחרת לא היו מחכים לסוף השבוע. אבל אני משער שזה קשור לספינה. אולי היא סוף סוף מצאה משהו". "אולי", אבל נינה התקשתה לחשוב על אופציות משמחות "ואולי היא עומדת להתנגש באסטרואיד. אולי נגמר הדלק." "נינה", קולו של יונתן היה רך, והוא משך את ההגייה של שמה. ניייננננהההה. "אני לא חושב שיש סיבה לדאוג. נתראה בחמישי?" "נתראה בחמישי", היא ענתה, והצליחה לחייך קצת. בחמישי היא תפגוש את יונתן. חיבוק יהיה בהחלט במקום.

היא כיבתה את התצוגה ופינתה את הספל ואת צלוחית העוגיות. היא לא תוכל להתחבר שוב עד שדודי ילך לישון – במושבה הקפידו לגדל את הילדים בעולם עם טכנולוגיה בסיסית בלבד. כל המחקרים הראו שזה היה יותר בריא להתפתחות העצמי הרציף. בגיל 16, אחרי טקס החשיפה, ייפתחו להם אפשרויות נוספות. אבל עד אז, הבית שלה היה מצוייד רק בטכנולוגיה ההכרחית, והבן שלה הכיר רק צד אחד שלה: האמא החקלאית, שנשואה לאבא מהנדס שגר בעולם אחר, ובא לבקר פעם בשבוע דרך השער הבינכוכבי. דודי מעולם לא ביקר את אבא שלו בביתו השני, כמובן. ילדים לא יכלו לעבור בשערים, וממילא, זה יכול היה להעלות יותר מדי שאלות. רגליה נשאו אותה מעצמן במסלול המוכר, ולפני ששמה לב הגיעה כבר לבית הספר, ממנו פרצו הילדים כמו גדיים מהדיר, באנרגיה שנראתה בלתי-נדלית. היא אספה את דודי בזרועותיה לחיבוק ואז התחילו ללכת בדרך הקצרה הביתה. אולי הערב תיקח אותו לשחייה במאגר המים הקטן שלהם, חשבה. חשוב להקפיד שילמד לשחות, ומזג האוויר כבר חמים מספיק.

גשר הפיקוד, ספינת הדורות יונה

אורן צפה בכוכב הלכת המתקרב. הם נכנסו למערכת השמש הזו לפני כמה חודשים, שלחו גשושיות לכל כוכבי הלכת, ומאז שהגשושיות חזרו בדקו שוב ושוב את התוצאות. היו מים על הכוכב, בלי ספק. ואטמוספירה שאפשר לעבוד איתה, כבידה סבירה, קוטב מגנטי. תהליך ההארצה יהיה קל ופשוט, יחסית, קצר אפילו מההארצה של מאדים בימי קדם. זו הייתה מציאה שעלתה על כל הציפיות שלהם. הוא צפה בכוכב המתקרב, כפי שצפה בכל בוקר בחודש האחרון, לפני שעלה למשמרת בוקר בגשר הפיקוד.

גשר הפיקוד היה שם רשמי מאוד, אבל האווירה בספינת הדורות יונה לא הייתה רשמית, ולרוב קראו לו בפשטות "הקבינה". -"אתה בא לקבינה?" נוריה שאלה אותו, כבכל בוקר. היא הושיטה לו את כוס התה שלו, והחזיקה את שלה. בכל בוקר היא הכינה לשניהם תה, וכמה שעות אחר כך הוא הכין לשניהם שייק. שגרה נוחה ונעימה שנמשכה כך שנים. "בקרוב כל זה ייגמר", הוא אמר, כשנכנסו אל הקבינה. "מה ייגמר?" שאלה נוריה. "זה", הוא הצביע על הקבינה ועל עמדות הניווט והפיקוד. "שגרת הבוקר שלנו, הנהיגה, הניווט, המשמרות". היא הביטה בו, ולא ענתה אלא פנתה לשחרר את משמרת הלילה, מקבלת את העדכונים שלהם – עדכוני שגרה, ללא מאורעות יוצאי דופן. היא העלתה מולה את רשימת המשימות והמטלות לבוקר זה, בקבינה ובשאר חלקי הספינה, ורק אז פנתה אליו שוב. "אני לא כל כך בטוחה". – "מה זאת אומרת? קיבלתי את כל הנתונים מאנשי המעבדה שלנו. ייקח פחות משנה לסיים את שלב המחקר. פחות מחמש שנים עד שנוכל לשלוח משלחת ראשונה. ואז, אם הכל ילך כשורה, נוכל להתחיל להכין את האוכלוסייה ליישוב, ולהוריד משלחת אחרי משלחת. הולך להיות פה רועש", אורן חייך. ספינת הדורות "יונה" הייתה בנויה להעביר עשרים אלף איש, ועוד גרעיני רבייה של כמה וכמה סוגי חיות משק, אך יכלה להתמודד רק עם אלף אנשים מחוץ לתאי החיות שלהם, וגם זה רק במסלול מסביב לכוכב הלכת. בזמנים הרגילים, בכל הדורות שחלפו, היו בפועל על הספינה פחות ממאתיים איש. וגם זה, במשמרות, אז רוב הזמן אורן ראה את אותם שלושים-ארבעים איש, והספינה הענקית הייתה שקטה מאוד, מרווחת מדי. המחשבה על אלף איש סביבו העבירה בו ריגוש חד, ציפייה שהעבירה בו רטט מוחשי מאוד. "את חושבת שנגלה משהו? חיים על פני הכוכב? את יודעת שכבר בדקנו את זה בכמה דרכים, אני לא חושב שזה מאוד סביר". -"לא", אמרה נוריה. "אני חושבת שלא נצליח לשכנע את הנוסעים שלנו לרדת. אני חוששת שהם ימרדו". אורן הסתכל עליה, מזועזע: "אבל זה עולם מושלם! נהדר, ומתאים, וריק! זה בדיוק מה שיצאנו לחפש!" נוריה לא הביטה בו, אלא העלתה מולם את הפרוטוקולים של האסיפות הקודמות, סביב הכוכבים הקודמים שמצאו. אורן העיף מבט בכותרת המסמך ונשף בקוצר סבלנות. "נו, באמת. הכוכבים ההם היו פחות טובים מהכוכב הזה. פחות טובים בפער! היה לוקח הרבה יותר זמן לבצע הארצה" – "ואם היינו מתחילים אז" – קטעה אותו נוריה – "כבר היינו במושבה מבוססת, כמה וכמה דורות. האם קראת את הפרוטוקולים, לעומק? האם ניסית להבין בין השורות? אתה מנותק מהם, אתה לא מבין, אתה לא מבין כמה טוב להם". "מנותק? יש לי משמרת שם כל שבוע, בדיוק כמו לך." "כן, אבל יצא לך באמת לדבר איתם? באמת להקשיב? לצאת לסיבוב בין העולמות?" אורן שתק. הוא הלך למשמרת שלו, עשה את העבודה שלו – השנה עבד כמורה להיסטוריה וטכנולוגיה חקלאית, אבל לא באמת התערבב עם צוות ההוראה. הוא היה מורה של פעם בשבוע, אורח לרגע, ובהפסקות שלו נהנה להביט בנוף ולקרוא ספר. הוא ינסה לשנות את זה. אולי ייכנס גם מעבר למשמרת שלו, כמו שנוריה הציעה. אחרי הכל, חשוב להיות מוכן לאסיפה הגדולה. כמורה להיסטוריה, הוא הרגיש את גודל הרגע.

מושבת ציון

נינה שמה את דודי בבית הספר, הזכירה לו שהיום הוא הולך לחברים אחרי בית הספר, והלכה אל השער הבינכוכבי. תמיד עשתה כך, קבעה את המשמרות שלה לזמנים שבהם דודי היה עסוק בבית הספר או עם אבא שלו. זה פישט את הכל וחסך הסברים. היא נכנסה אל השער, הכניסה את פרטי עולם היעד ואז את פרטי הזהות שהתאימה לעולם: ד"ר מייק אדלר, רופא בבית החולים במושבת ציון, ואת סט הבגדים שבחר ליום זה.

הד"ר יצא מהשער בשעת בוקר זוהרת, נעימה. נינה הקפידה לעשות את כל המשמרות שלה בעולמות עם עונות וזמנים בסינכרון, אבל נהנתה לטייל מדי פעם בעולמות שונים, לקפוץ למועדון לילה או לחופשת חורף באמצע יום קיץ. רגע אחד להתרגל לגובה השונה, לרוחב הכתפיים: הד"ר מייק אדלר היה אדם גבוה, עם שיער חום בהיר ועיניים כחולות, עם קמטי צחוק וידיים גדולות, בטוחות. נינה הביטה בעצמה במראה ואמרה: "היי, מייק". הוא עשה את זה בכל פעם שהגיע למשמרת בציון. בעבר חי בזהות הזו לתקופה ממושכת, כל הכשרתו הרפואית, ולא הייתה בעיה של שמירת רציפות הזהות. אבל עכשיו הגיע רק פעם בשבוע, המינימום הנדרש לשמירה על הכשירות המקצועית ועל התואר "רופא מוסמך". הוא הרגיש שהטקס הקטן הזה עוזר לו. "היי, מייק" – ועכשיו יהיה מייק למשך שמונה שעות.

הוא התחיל ללכת לבית החולים, המום כבכל שבוע מחדש מהגודל והצפיפות של מושבת ציון. אלפי אנשים חיו פה, או לפחות, אלפי דמויות. העיר כללה כל מה שעיר מודרנית הייתה צריכה לכלול, וייצגה את השלב השלישי של ההתיישבות: השלב העירוני. למייק הייתה דירה פה, בבניין גבוה עם מעלית, ובעבר בילה בה סופי שבוע, כשדודי היה עם אבא שלו או עם האישה שתפקדה כסבתא שלו, אך בשנים האחרונות העדיף את השקט והשלווה של השלב השני של ההתיישבות, שלב ביסוס החקלאות.

כבר בדרך לבית החולים הוא שם לב לשינוי האווירה: נדמה שכולם סביבו דיברו אך ורק על האסיפה. הוא הוציא מכיסו את המכשיר הסלולרי שלו, שהיה חלק מהציוד הרגיל שלו בעולם הזה, וגלש לאתר החדשות החביב עליו. האתר היה מוגבל לגילאי 16 ומעלה, והחדשות על האסיפה היו בו בכותרת הראשית, במדורי הפרשנות ונדמה שבכל מדור אחר, מתרבות ועד חיי הלילה. תוכננו מסיבות-אסיפה, כך נראה, שבהן אנשים יוכלו לצפות ולהשתתף יחד באסיפה, עם תקליטן ומתאבנים לפניה ואחריה. הוא גיחך לעצמו, וחשב שהמהומה תפחת כשייכנס לבית החולים, אך התבדה. בכל זמן המשמרת, נראה שזה היה הנושא העיקרי לשיחה: אחים ואחיות פטפטו על זה תוך כדי שהוא תפר מנותח, חולים ניסו לשאול מה הוא יודע ומה דעתו, תוך כדי שניסה להקשיב לראותיהם ולמשש את בטנם. היו רק שני חולים שלא דיברו על זה – אחד היה תחת הרדמה מלאה, והוא חשד שהשני הוא נאפס, יציר-תוכנה שנועד לספק אימון איכותי לצוותים הרפואיים. הוא דיבר רק על המצב הרפואי שלו, ומסר אותו בצורה מדויקת ומלאה, כמו שאף אדם אמיתי לא עשה מעולם. הוא צריך לדבר על זה עם ההנהלה, הוא חשב. צריך לדייק את הבוטים לשם ההכשרה.

גשר הפיקוד, ספינת הדורות יונה

"אתה בא לקבינה?" נוריה הושיטה לאורן את התה, והם עלו אל הגשר ושחררו את משמרת הלילה. קראו להם "משמרת הלילה", אך למעשה כל משמרת נשמרה באזור זמן קבוע, עם זמנים קבועים של חשיפה לאור וזמנים קבועים לשינה. מבחינת האנשים, כל משמרת הייתה "משמרת בוקר". אך בקרוב גם זה ייגמר, חשב אורן. בקרוב יהיה לנו יום ולילה – או לפחות, לחלקנו.

אם זה יקרה.

אורן בילה את שעות הפנאי שלו ביומיים האחרונים בקפיצה בין עולמות התיישבות שונים. הוא שם לב שעולמות שלב ראשון, שלב ההתיישבות, היו מיושבים בדלילות, ולמעשה כמעט אף אחד לא בחר להיות שם מעבר לתקופת ההכשרה שנדרשה מכל אזרח. אפילו את המשמרות שנדרשו לעשות במקצוע משני, רוב האזרחים בחרו לעשות בעולמות שלב שני או שלישי. הוא בדק את הנתונים המספריים, ואז בדק אותם שוב. פחות מחמישים איש עשו משמרות קבועות בעולמות שלב אחד אחרי גיל 25.

את שעת הבוקר הפנויה האחרונה היום, לפני עלייה למשמרת, לא בילה בהתבוננות בכוכב הלכת המתקרב, אלא במקום זה בביקור נדיר במדור ההקפאה, כפי שקראו לזה. כמובן, הנוסעים לא היו מוקפאים כלל: הליכי החיות נמשכו בתאים שאפשרו חילוף חומרים, פעולת שרירים וגדילה תקינה. ילדים נולדו וגדלו בתאים, אנשים הזדקנו ומתו. הוא עבר במסדרונות, ראה מחלקה אחר מחלקה, עובדי המדור עוברים בין התאים, קוראים את צגי הבקרה ומקפידים לבצע את שלל הפעולות החיוניות שלא היה ניתן לעשות באופן ממוחשב: לרוקן את מה שצריך לרוקן, למלא את מה שצריך למלא, מדי פעם לפנות תא או להעביר תינוק מרחם אימו לתא משלו. אך האנשים לא היו חסרי מעשה כפי שנראו: התודעות שלהם היו מחוברות למערכת המציאות המדומה, שאפשרה להם לרכוש מקצועות מגוונים, לקיים חיי חברה וככלל – לקיים חברה בריאה נפשית, כזו שיכולה לעמוד באתגרים של יישוב עולם חדש. אם הם יסכימו, הוא חשב. אחרי שבילה ברחובות, במועדונים ובמסעדות, הוא חשב שהבין למה נוריה התכוונה.

מושבת פרת

נינה נכנסה לשער הבינכוכבי. היא הזינה את נתוני היעד: האוניברסיטה במושבת פרת, ואת הנתונים שלה: פרופסור עלמה לוי, בת 65. היא הייתה בת דמותה של נינה, ולמעשה נינה הייתה בת דמותה של עלמה, זכרון משופץ מהעבר. יונתן הכיר אותה עוד מצעירותה והכיר את כל זהויותיה הקבועות, ולכן יכלה לדבר איתו בנוחות בשיחות חוץ, בלי פילטר-דמות. אבל פרופסור עלמה לוי הייתה נמוכה יותר מנינה. היא ידעה שזו דמותה האמיתית, והייתה מחוייבת חוקית לתחזק אותה, לחיות בה לפחות משמרת אחת בכל שבוע. לא היה לה אכפת, למען האמת. היא חיבבה את החופש שהעניק לה הגיל המבוגר.

היא עלתה על המסוע שהוביל אותה מהשער לאוניברסיטה, ואז על המסוע שהוביל אותה לבניין שלה. היא עלתה למשרד שלה, חלפה על פניו ונכנסה ישר למשרד של יונתן.

"אז – " היא פתחה.

"כן", יונתן ענה.

"עולם חדש. מדהים. לא חשבתי שזה יקרה בימי חיי".

"זה לא", אמר יונתן, בכנות כואבת. בעצם, היא כבר עשתה את החישוב. עד שיתחיל שלב ההתיישבות, היא תעבור את גיל שבעים. למעשה, סביר שיחזיקו אותה בסביבה רק עד שדודי יהיה מספיק גדול כדי להסתדר היטב בלי דמות האם שמילאה עבורו. היא תהיה מבוגרת מכדי לרדת איתו אל אדמת העולם הזה, אדמת כוכב הלכת אותו עמדו להתחיל להקיף. את הילד שהגוף שלה ילד היא בחרה לא לגדל, היא הייתה עסוקה מדי בקריירה שלה ובקפיצה בין עולמות, ולא התאים לה לקיים אורח חיים יציב וקבוע, שנדרש לגידול ילדים בריאים. היא הגישה בקשה להורות בשלב מאוחר מאוד, ובנתה את הזהות של נינה במיוחד בשביל זה. רקע בחקלאות כבר היה לה קודם. האם הילד הזה ירד אל העולם? היא תהתה, ניסתה לחשב את הגיל שלו ואת סיכוייו, אם הוא חי עדיין. היא לא תוכל לרדת. האם ישאירו את העולמות פה, אחרי שיתחילו להתרוקן? או האם פשוט יכבו אותם, יכבו את התודעות המזדקנות שיהיו עדיין מחוברות?

יונתן ניגש אליה וחיבק אותה חיבוק גדול. היא הכירה אותו מילדות, בגוף אחר, בעולם אחר, אבל החיבוק נשאר מוכר, מנחם. "אני לא חושב שזה יקרה", הוא אמר לתוך כתפה, והיא התרחקה מעט כדי להביט למעלה, לעיניו. "מה זאת אומרת, לא יקרה? זה חייב לקרות". "אבל את לא תרדי. והרבה אנשים לא ירצו לרדת. הם לא יכולים לכפות ניתוק, את יודעת. התנגדות לתהליך יכולה ליצור נזק מוחי ונפשי, הם צריכים אנשים בריאים להתיישבות". "אבל למה?" שאלה, ואז ראתה את המבט שלו. כמובן. הירידה משמעה פרידה, אלפי פרידות. פרידה אחד מהשני, פרידה מעבודות שלא קיימות עדיין למטה, פרידה מזהויות. יש מאות אלפי זהויות במערכת, אבל רק עשרות אלפי מתיישבים. איך זה יהיה לחיות בגוף אחד? תהתה. היא הבינה שכבר שנים לא חוותה כזו הגבלה, מאז טקס החשיפה. בהתחלה חוותה עשרות זהויות, מדלגת מאחת לשניה. אבל גם אחרי שהצטמצמה לכמה זהויות קבועות, מעולם לא חזרה לחיים בגוף אחד, זהות אחת, כמו ילדה. זה יהיה כמו להרוג את נינה, היא הבינה. את נינה ואת ד"ר מייק ואת ניקסי, הזהות השובבה הצעירה לנצח שלה. זה יהיה כמו לרצוח עשרות אלפי אנשים.

גשר הפיקוד, ספינת הדורות יונה

"אני שונאת להיות צודקת", אמרה נוריה תוך כדי שהיא מושיטה לאורן את ספל התה של הבוקר. הם עלו לקבינה בבוקר שאחרי האסיפה. "זה כבר העולם החמישי שאנחנו מוצאים, והטוב מכולם. אני לא יכולה לדמיין עולם טוב יותר, ולמרות זאת לא הצלחנו לשכנע אותם שהגיע הזמן לעזוב".

"הם חיים בטוב", אמר אורן בהסכמה. "הרבה יותר טוב מאיתנו". היו להם חיים טובים על הגשר, אבל מוגבלים ומשעממים, שגרתיים וחוזרים על עצמם, עם אוכל מזין ובריא, אבל חוזר על עצמו ותפל יותר ממה שאכלו אפילו התושבים בעולמות הפשוטים ביותר. השעות בתוך העולמות היו מוצלחות, אבל לבקר בהם היה שונה מלחיות בעולמות – הוא תמיד היה מודע לכך שזו רק סימולציה, מעולם לא הצליח לשכוח ובאמת לשקוע בחוויות של העולמות.

"אז נשנה את זה", אמרה נוריה. "אין לנו מספיק משאבים כדי להמשיך לנדוד לנצח. הם אמרו שהם רוצים שנמצא כוכב לכת טוב יותר, אבל אני חושבת שזה לעולם לא יספיק. הם לא יעזבו את גן העדן הזה מרצונם, אז נצטרך להפוך אותו לבלתי נסבל".

והיא הסבירה לו את התכנית שלה. זה ייקח כמה שנים, אבל זה יהיה יותר מהיר מחיפוש אחר עולם אחר, אבל היא הכינה כבר את התכנית בשלבי שלבים: אסונות טבע. הרג דמויות. חיים בדמות אחת קבועה בלבד. כיבוי של עולמות התענוגות. והמוני באגים קטנים במערכת, הרחק מעיני ילדים.

זה יעבוד, אורן הבין. זה חייב לעבוד. ובמקרה שלא – תמיד אפשר לעלות שלב: מגיפה, רעב, מלחמה ומוות.

הוא הביט דרך חלון התצפית הגדול אל כוכב הלכת שמתחתיו, והחל לכתוב את תוכנת האפוקליפסה.