מה הסיפור שלך

חנות המשקפיים של מר כפתורי הייתה אחת מהחנויות הותיקות בעיר. בימיה הראשונים של החנות, כשהתדפקו אנשים על דלתה וביקשו להתאים לעצמם משקפיים, סירב מר כפתורי לתת שירות לכל מי שלא מלאו לו שלוש עשרה בחודש האחרון. הוא תלה בכניסה לחנות שלט גדול שהכריז באותיות קידוש לבנה: "משקפיים לבני שלוש עשרה עד שלוש עשרה וחודש בלבד, גם אם אינם זקוקים למשקפיים!" 

אנשים רבים תמהו לגבי החלטתו של מר כפתורי. בתור בעל חנות משקפיים, מאין תבוא פרנסתו אם ייתן שירות למספר מצומצם כל כך של לקוחות? הרי בני שלוש עשרה עד שלוש עשרה וחודש לא היו רבים בעירם וגם אם נמצאו, ראייתם לרוב הייתה תקינה. יתרה מזאת, הטרידה את מנוחתם ההכרזה שלחנות מוזמנים גם מי שאינם זקוקים למשקפיים. האם המשקפיים שמר כפתורי מחזיק בחנותו אינם אלא תואנה למשהו אחר לא כשר?

כדי לתהות על קנקנו של מר כפתורי ולספק את סקרנותם החלו הורים להביא את ילדיהם, שזה עתה מלאו להם שלוש עשרה שנים, לחנותו. רובם חזרו כלעומת שבאו ללא משקפיים. ועם זאת, החלה לחלחל שמועה בקרב התושבים, שבני נוער שנכנסו לחנותו של מר כפתורי מדדו אי אלו משקפיים, גם אם עשו זאת לשם שעשוע בלבד, ומיד כשיצאו מהחנות התבהר עתידם לנגד עיניהם והם ידעו מה יעשו כשיהיו גדולים. נער אחד הכריז שהחלום שלו הוא לרפא אנשים, אחר אמר שכשיגדל הוא יהיה טייס בצבא. קצרה היריעה מלספר על כל בני הנוער שביקור אחד בחנות המשקפיים גרם להם להחליט לגבי עתידם. עד מהרה הפכה חנותו של מר כפתורי למוקד עליה לרגל. משקפיים או לא משקפיים, הורים היו סקרנים לגלות עם איזה תובנות יצאו ילדיהם מחנות המשקפיים המיתולוגית והגיעו אליה בהמוניהם. 

אחד מילדים אלה היה מני. אמו התייצבה איתו בחנות של מר כפתורי יום אחד בלבד אחרי שחגג את יום הולדתו השלושה עשר. 

"אמא," רטן מני. "אמרתי לך שאני לא צריך משקפיים, אני רואה מצוין."

"אני יודעת וכמו שכבר הספקת לשמוע, אתה לא חייב להיות בעל ראייה לקויה." 

"אני יודע, אבל כל הסיפורים האלה על ילדים בגיל שלי שיודעים מה יעשו כשיהיו גדולים לא נשמעים לי אמיתיים. אני עוד לא יודע מה אני אעשה כשאהיה גדול. העתיד עוד רחוק!" 

אמו נאנחה. היא לא סיפרה לו את האמת מדוע היא לוקחת אותו לחנות המשקפיים. אולי אם הוא היה יודע, הוא לא היה מסכים לבוא.

בדיוק בשעה ארבע אחר הצוהריים הגיעו מני ואימו לחנות של מר כפתורי. החנות הייתה סגורה. מני כמעט פרץ בצהלת שימחה, מקווה שהביקור יתבטל והוא יוכל להתפנות לעיסוקיו, אך לדאבון ליבו נשמעה חריקה קלה והדלת נפתחה לרווחה. 

בפתח עמד איש רזה ונמוך, שיערו לבן ומסורק בקפידה לצד. הוא לבש חולצה מחויטת לבנה ומכופתרת בעשרים כפתורים קטנים. מני הבליע חיוך. מר כפתורי בהחלט חיבב כפתורים.

האיש הביט באימו בהפתעה גמורה כאילו זו הפעם הראשונה שנכנס לקוח לחנות שלו. אימו השיבה לו מבט מתריס וזקפה קומתה. למשך רגע ארוך שניהם שתקו והתבוננו אחד בשני. מני לא יכול היה להתעלם מתחושת בטן שהתעוררה בו. נראה היה שמר כפתורי ואמו הכירו האחד את השנייה. 

"גברת מוזס." 

"מר כפתורי."

"וזהו… בנך, האין זאת?"

"אכן כן. זהו מני מוזס. הבטחתי להביא אותו הנה כשימלאו לו שלוש עשרה שנים, אז הנה אנחנו כאן."

מני קימט את מצחו. אימו לא סיפרה לו על כך דבר. למי היא הבטיחה ולמה? 

בתנועת יד רחבה הזמין אותם מר כפתורי להיכנס פנימה. דממה שררה בחנות כאילו נבלעה המולת הרחוב בדלת הכניסה. מבטו של מני חלף על פני מדפים עמוסים לעייפה במשקפיים בכל צבעי הקשת והצורות. הוא התבונן בהם בסקרנות בעוד אימו ניגשת לדלפק הראשי. הוא שיער שאמו מבררת לגבי תהליך הבדיקה והעלות שלה. 

"בני לא יודע מי אתה, מר כפתורי," לחשה. "רק תבטיח לי שהוא יחזור אלי בריא ושלם. אתה נשבע?"

"אל דאגה, גברת מוזס. את יודעת שלעולם לא אעשה דבר שיפגע בבנו של עמנואל מוזס. הוא היה המנטור שלי וגם החבר הכי טוב שהיה לי אי פעם."

היא שאפה אוויר מלוא ריאותיה. אחרי כל השנים, אזכור שמו של בעלה צרב בליבה כברזל מלובן על בשר חי.

"רק תעשה את זה מהר, מר כפתורי, הבאתי את הבן שלי לפה רק בגלל שהבטחתי לבעלי לפני שמת," דמעות עמדו בעיניה.

לרגע ארוך אחד הצטלבו מבטיהם. עיניהם דיברו ללא מילים. מר כפתורי הנהן בראשו ואז פנה לעבר הנער והרעים בקולו.

"מני מוזס, הגיע הזמן למצוא את המשקפיים של המשפחה שלך," הוא הסתובב אל עשרות המדפים המלאים עד אפס מקום בזוגות משקפיים. 

"יש משקפיים למשפחה שלי?" מני הגניב מבט תמה לעבר אימו. היא הייתה שקטה כאילו מילאה פיה מים. זה היה מוזר.

מר כפתורי הזיז קופסאות במהירות. "בוודאי שיש. אף אחד לא נגע בהם שנים אבל אני בטוח שהם פה. איפה שמתי אותם?" 

הוא חיפש בכל הקופסאות שמתחת לדלפק ואז לקח סולם וטיפס אל המדפים הגבוהים בקיר שמאחוריו. כל אותה עת מישש, הניף והשליך הצידה כל זוג משקפיים שבחן. 

בינתיים נצמד מני לאמו. "למה הוא ישר מחפש בשבילי משקפיים? לא צריך לבדוק לי את הראייה לפני זה?" 

"הו, לא, יקירי," ענתה אמו. "תיכף תראה."

לאחר פרק זמן שנדמה בעיניו של מני כנצח, קרא מר כפתורי קריאת שמחה ושלף זוג משקפיים אדומים בצורה של שלוש טבעות שלובות זו בזו. הוא הושיט את המשקפיים למני. אנחת צער נפלטה מגרונה של אמו. מני קלט שאמו מזהה אותן. 

"קדימה, לך תמדוד," הצביע מר כפתורי על מראה שניצבה בירכתי החנות. "אין לי את כל היום."

מני התקדם לעבר המראה בעצלתיים. הוא לא הבין מדוע בחר מר כפתורי מכל המשקפיים בחנות דווקא משקפיים שנראים כמו אביזר במה של כוכב רוק. 

"תזכור שאתה תמיד יכול לבקש לחזור," לחשה אימו.

מני הרכיב את המשקפיים.

בבת אחת התמלא שדה הראייה שלו בערפל אפור וסמיך. גופו התכווץ תחת לחץ אדיר. נשימתו נעתקה והוא נשאב למקום אחר.  

אט אט התבהרו המראות מסביב לו. הוא קלט שהוא רוכב על גבו של שחף לבן ענק. הייתה זו שעת דמדומים. חשיכה ירדה על הארץ בעוד קרניה האחרונות של השמש טבעו בים של שמיים אדומים. אלפי אורות מנצנצים נראו על פני הארץ שמעליה ריחפו. גורדי שחקים טיפסו מעלה לעבר השמים. השחף עף ביניהם במהירות מסחררת.

"אלוהים אדירים! מה אני עושה פה, לעזאזל? תוריד אותי!" 

מני ישב כפוף על אוכף ותפס זוג רצועות שהקיפו את צווארו של השחף ונאספו אל כפתור שחור בעורפו. רוח קרה נשבה בפניו וחדרה אל מתחת לבגדיו. קצב נשימתו הואץ. 

"נוצות וקרקורים!" צווח השחף. "אולי תפסיק להכאיב לי! ידוע שבני אדם רוכבים על חמורים בלי בעיה אבל על שחף מסכן כמוני הם מסתבכים… פההה!"

השחף איבד גובה במהירות. מני צרח. הוא אחז ברצועות עד שפרקי אצבעותיו הלבינו. רק כעבור פרק זמן שנראה בעיניו כנצח, נחת השחף ליד דלת חנות ברחוב סואן. עוברים ושבים חלפו על פניהם ולא שמו לב אליהם. מני, שנשמתו כמעט פרחה ממנו, שחרר את אחיזתו ברתמה והתגלגל מהאוכף שעל גב השחף למדרכה. הוא נחבט כהוגן וקם בקושי, משוכנע שלעולם לא יעלה על גבו של השחף שוב.

"טוב, בסופו של דבר הגענו ליעד," אמר השחף ונקש במקורו במהירות. "מקווה שתשתפר בפעמים הבאות. ועכשיו, אולי לא הצגתי את עצמי כראוי. שמי הוא שחף – רחף. ברוך הבא לזיכרון מהשושלת המשפחתית שלך. הזיכרון הוא לצפייה בלבד. קדימה, לך!" הוא הצביע עם המקור שלו לעבר דלת החנות. "אני אחכה לך כאן, רק שים לב – אל תשכח לחזור." 

מני לא האמין למשמע אוזניו. האם השחף הענק דיבר כרגע? ולאיזה זיכרון מהשושלת המשפחתית שלו הוא הביא אותו? הוא עמד לומר לשחף, ירום הודו, שאין לו שום כוונה לזוז מהמקום שבו הוא נמצא ומבחינתו הוא מבקש לחזור תיכף ומיד לחנות של מר כפתורי, רצוי באוטו, או באוטובוס ואפילו רכבת תהיה בסדר גמור. אמא שלו מחכה לו והיא בוודאי לא מתארת לעצמה שהבן שלה עף על גבו של שחף ענק בגובה קילומטרים מעל פני האדמה ואז נחת או כמעט התרסק ונחבל. אבל מני שינה את דעתו מיד כשראה שמקורו של השחף מתקרב אליו. הוא רץ לעבר דלת החנות ופתח אותה. 

הייתה זו חנות משקפיים. מני עמד להסתובב ולומר לשחף – רחף שזו בדיחה גרועה כשלפתע שם לב לאדם שעמד ליד דלפק בחנות וצחצח זוג משקפיים במטפחת לבנה. מני איבד כל תחושה בגופו. הוא זיהה את האדם הזה מיד מהתמונות שתלויות בביתו. 

"אבא?" הוא מלמל והתקרב אליו. אביו המשיך לעבוד ולא שם לב כלל לקיומו.

הזיכרון הוא לצפייה בלבד, מני נזכר בדבריו של השחף.

לפתע יצא איש צעיר מדלת פנימית בחנות. מני נשנק. היה זה מר כפתורי לפני לפחות עשרים שנה. הוא החזיק זוג משקפיים ושאל את אביו לאיזו משפחה הן שייכות.

"משפחת זקס," ענה אביו בלי להניד עפעף. מר כפתורי הניח את המשקפיים על מדף שסומן באות "ז". 

הורים נכנסו עם ילדיהם לחנות וביקשו למדוד משקפיים. מר כפתורי הצעיר קיבל את פניהם ווידא שגילם שלוש עשרה ועד שלוש עשרה וחודש. אביו שלף זוגות משקפיים מתאימים והנערים מדדו אותם. המדידה לא ארכה יותר ממספר שניות ובסיומה נחה על פני הנערים הבעה מהורהרת. 

מני נסער. התברר לו שאביו ומר כפתורי עבדו יחד, או יותר נכון נראה כי מר כפתורי היה השוליה של אביו. אולי בגלל זה אמא שלו הכירה את מר כפתורי כששניהם הגיעו לחנות. הוא ידע מהתגובה של אימו שזו לא הפעם הראשונה שפגשה אותו. 

מני יצא מהחנות. הוא התחיל ללכת ללא מטרה ברחוב, מחשבות מסתחררות בראשו. בשלב מסוים הוא קלט מישהו קורא בשמו מעליו. היה זה שחף – רחף. הוא נחת לפניו על המדרכה.

"מני מוזס, לא התכוונת ללכת לי לאיבוד פה, נכון? אם אתה מעוניין להסתפק רק בזיכרון אחד, אין בעיה, בוא נחזור."

זיק ניצת בעיניו של מני. אכן זה מה שהוא ראה – זיכרון. אביו עבד פעם עם מר כפתורי בחנות משקפיים. איזה עוד זיכרונות מהעבר של המשפחה שלו השחף יכול להראות לו? 

"לא, בבקשה, אני רוצה לראות עוד!"  

השחף נענע ראשו מצד אל צד. "זה לא עובד ככה, מני לבית משפחת מוזס. אם אתה רוצה להמשיך הלאה, עליך לעלות על גבי וללחוץ על הכפתור בריתמה שלי." 

לרגע אחד נזכר מני בחבטות שספג בזמן שהתגלגל מגבו של השחף הנחיתה ברחוב. אף על פי שהחליט קודם שלא יעלה על גבו של השחף שוב, הוא נאלץ להודות בינו לבין עצמו שהזיכרון שראה היה נדיר והוא היה מוכן לראות עוד זיכרונות כאלה. הפעם הוא יחזיק את הרתמה היטב בזמן הנחיתה. הוא טיפס אל האוכף בגבו של השחף.

"קדימה!" הוא קרא ולחץ על הריבוע השחור בקצה הריתמה. 

שחף – רחף המריא מעלה לעבר השמים הפתוחים.

                                                               ***

הפעם נחת השחף בסלון בית חמים. אש בערה באח והפיצה סביבה כתמי אור צהובים. צללים ריקדו בקירות. אישה צעירה ותינוק בחיקה נעה קדימה ואחורה על כסא נדנדה. אביו ישב לידם, בידיו החזיק משקפיים אדומים בצורה של שלוש טבעות שלובות זו בזו. מני ירד בזהירות מעל גבו של השחף והתקרב לאח. הוא זיהה את המשקפיים האדומים מיד – המשקפיים של משפחת מוזס. 

"יקירתי, את יודעת כמה שהדבר הזה חשוב לי. בבקשה תבטיחי לי שאם יקרה לי משהו, תביאי את בננו בדיוק בגיל שלוש עשרה לחנות. אני רוצה שהוא ירכיב את המשקפיים של המשפחה שלנו."

"לא יקרה לך שום דבר, עמנואל מוזס! שלא תחשוב על דברים רעים. אני לא יודעת למה החלטת עם מר כפתורי לסייר עם נערים ונערות אל זיכרונות רחוקים של המשפחות שלהם.  לילד שלנו לא יהיה צורך בזה. הוא יסתכל עלינו ועל העתיד שלו, עמנואל, זה הדבר היחיד שחשוב."

"יקרה שלי, ידעת כשהתחתנת איתי שזה מפעל החיים שלי. אני לא מבקש ממך להפוך את בננו למי שאני, זה משהו שרק הוא יוכל לבחור בעצמו. כל מה שאני רוצה זה שהוא יכיר את העבר שלו כדי שיגדל להיות בוגר וחזק בעתיד. גיל שלוש עשרה ועד שלוש עשרה וחודש, הגיל שבו ילד הופך לנער, הוא חלון זמן יחיד בילדות שבו ניתן לראות את הזיכרונות האלה. מה שהוא יראה יוכל לעצב את דרך החשיבה שלו למשך חיים שלמים לאחר מכן. בבקשה, אהובתי. מקווה שלא נצטרך, אבל אם כן, תבטיחי לי."

"מה אם הוא ילך לאיבוד שם? מה אם הוא לא יחזור? אני לא מוכנה שמשהו יקרה לו."

"הוא תמיד יכול לבקש לחזור, תזכרי זאת."

אביו הניח את המשקפיים האדומים על שולחן הסלון. הוא קם, לקח את התינוק מבין זרועותיה של אימו ואימץ אותו אל ליבו.

דמעות עמדו בעיניה של אימו. מני לא ידע אם חלפה דקה או שעה בטרם קלט שאמו הנהנה בהסכמה. הוא הלך מספר צעדים אחורה, רגליו מגושמות כאילו היו עשויות מבלוקים של קרח. 

השחף המתין בשקט בפינת הסלון. מני טיפס לאט על גבו.

"תמשיך, שחף – רחף, אני מוכן," הוא אמר ולחץ על הכפתור.   

                                                              ***

הם נחתו באיזור פתוח מכוסה כולו בדשא ירוק. לא הרחק מהם ניצב בגאון עץ אלון עתיק. מני ירד מעל גבו של השחף והתקדם לעבר העץ. 

"אין יום שאני לא חושב עליו," אמר קול מאחוריו. "הוא היה החבר הכי טוב שלי. הוא לימד אותי הכול על סיירי הזיכרונות."

מני הסתובב בבהלה וראה את מר כפתורי. היה זה מר כפתורי המבוגר, שקיבל את פניו ואת פני אימו בחנות, לא מר כפתורי הצעיר שראה בחברת אביו בזיכרון קודם. משהו לא היה בסדר. הוא דיבר אליו. הוא ראה אותו! שחף – רחף אמר לו שהזיכרונות היו לצפייה בלבד. איך המצב השתנה עם מר כפתורי? הגבול בין זיכרון למציאות נעלם לגמרי.

"הוא מת זמן קצר אחרי שאמך הבטיחה לו. חבל, היה לו עוד כל כך הרבה מה לתת. כמעט רציתי לסגור את החנות, אבל החלטתי להמשיך לנהל את מפעל החיים שלו למענו."  

מני נרעד. הוא מעולם לא ידע על הצד הזה של אביו. אמו מעולם לא סיפרה לו.

מר כפתורי המשיך. "לאחרונה אני מרבה לחשוב על העתיד. אני כבר מבוגר ואם אני רוצה שמפעל החיים של אבא שלך ימשיך להתקיים, אני צריך לחשוב על דור ההמשך. וזה מביא אותי אליך. אני צריך שוליה ואין מועמד יותר מתאים ממך, מני מוזס, בנו של עמנואל מוזס. אני אלמד אותך הכול, כמו שאבא שלך לימד אותי. בבקשה תשקול את זה. אם אביך היה חי הוא היה גאה בך."

"אני? אתה לא מתכוון ברצינות!" מני גיחך. מר כפתורי לא הכיר אותו. מה לו ולסיירי הזיכרונות? יש דברים אחרים שמעניינים אותו בחיים. מצד שני, העובדה שאביו היה סייר זיכרונות ערערה את כל מה שהאמין בו עד עתה. אולי מר כפתורי יודע עוד דברים על אביו, מני לא התכוון לפספס את ההזדמנות לגלות אותם.

"מר כפתורי, אימי אמרה לי שאבי מת בתאונת דרכים עוד כשהייתי תינוק. אני כבר לא בטוח  שזה מה שקרה. למה שלא תאמר לי איך אבי מת, ואחר כך אולי נדבר על אם ואיך נעבוד ביחד בעתיד."

פניו של מר כפתורי החווירו. ידיו רעדו והוא נשען על עץ האלון. רוח קלילה נשבה ופרעה את שיערות ראשו הלבנות. קולו היה שקט, כאילו הסכים בקושי לחלץ סוד ממעמקי חדרי ליבו.

"הייתי צריך לדעת שבנו של עמנואל מוזס לא יהיה תמים," הוא אמר חרש. "זו אכן הייתה תאונת דרכים, מני יקר. אבל לא כמו זו שאנחנו מכירים מסיפורי הזוועה בחדשות, אלא תאונה בדרכים אל זיכרונות השושלת של משפחת מוזס, המשפחה שלך. אביך יצא לחקור את נתיבי העבר דורות על גבי דורות אחורה. בכל פעם שיצא למסע הזהרתי אותו שלא יתרחק יותר מדי, כדי שיוכל למצוא את הדרך חזרה, אבל הפיתוי היה גדול מדי. הוא הגיע עד לגירוש ספרד, מספר מאות אחורה, ועד כמה שאני יודע, הוא שאף להגיע עד לתקופת האדם הקדמון. באחת מהפעמים הוא התעקש להישאר ושחף – רחף נאלץ לחזור בלעדיו. אביך נותר אבוד בתהומות הזיכרונות ולא מצא את הדרך חזרה.

מני חש עצמו כמרחף. גל כאב שטף אותו. 

"אז ייתכן שאבא שלי חי, שחף – רחף בטח יודע איפה הוא השאיר אותו," הוא אמר בבהילות, ניצוץ תקווה מבזיק בליבו.

"שחף – רחף חזר לזיכרון ההוא מספר פעמים למרות הסכנות הגדולות, אבל אביך כבר לא היה שם, הוא כנראה הצליח למצוא דרך לזיכרון אחר בכוחות עצמו. מאז חלפו שתים עשרה שנים. אביך לא חזר."

"אמא שלי אמרה לי שאפשר לבקש לחזור, למה הוא לא מבקש?"

"אולי הוא מבקש, אבל כבר אין מי שישמע אותו. אף אחד לא יודע באיזה זיכרון הוא נמצא. הוא יכול להיות גם אלפי שנים לפני הספירה. אני לא יודע מה קרה לו. האמן לי שאם הדבר היה כל כך פשוט, אביך כבר היה חוזר מזמן. הוא כל כך אהב אותך."

"אבל אתה לא ראית שהוא מת. אף אחד לא ראה!"

"אני לא רוצה שתטפח ציפיות, נערי. הוא לא חזר עד עכשיו והסיכוי שיחזור אי פעם הוא אפסי."

רוח לחשה בין גבעולי הדשא הירוקים. השקט ששרר במרחבים הפתוחים מסביבו היה מטעה. גוש זעם החניק את גרונו של מני.

"אמא שלי יודעת?"

מר כפתורי הנהן בראשו, עצב נשקף מעיניו. הוא לא יכול היה לשקר לנער.

"כמובן."

"העובדה שאמא שלי הביאה אותי לכאן…"

"ההבטחה לאביך, ראית זאת בזיכרון האחרון. אביך יצא זמן קצר אחרי זה למסע שממנו לא חזר."

מני חש כאילו מישהו הסיר וילון כהה מעיניו ופקח אותן למציאות בלתי נסבלת. כל חייו הוא חי בשקר אחד גדול. אימו לא סיפרה לו את האמת. ייתכן שאי שם בתהומות הזיכרונות אביו עדיין חי. אביו בוודאי רצה לחזור אבל לא התאפשר לו. 

מני הסתובב והתרחק ממר כפתורי ואז התחיל לרוץ. הוא היה חייב למצוא את שחף – רחף. הוא האחרון שראה את אביו. כעבור מספר רגעים נשמעה צריחת שחף אי שם מעליו. מני עצר והרים ראשו. אט אט נחת השחף עד שניצב מולו.

מני המטיר עליו שאלות. מה הזיכרון האחרון שאביו רצה כל כך לחקור, כמה זמן חיכה לו שחף – רחף בזיכרון ההוא, למה הוא לא חזר ולאיזה זיכרון הוא היה יכול לעבור? השחף רק נקש במקורו.

"אח… טראח… כבר יש לי כאב ראש מכל השאלות האלה. תסלח לי, נערי, אני יכול להחזיר רק את מי שמבקש ממני ולוחץ על הכפתור, כמובן. אביך הגיע לזיכרון אחד מאוד רחוק ובחר שלא לחזור איתי, אתה מבין?" 

פיו של מני נפער לרווחה. "אני לא מבין, אמרת שאבי בחר שלא לחזור איתך?"

השחף ניער נוצותיו. "אני מתכוון בדיוק למה שאמרתי. אביך בחר שלא לחזור מכיוון שהוא מצא זיכרון שהוא רצה לחקור עוד קצת. ביקשתי ממנו שוב ושוב שיעלה על הגב שלי ונעוף משם אבל הוא התעקש שהזיכרון הזה חשוב והוא רצה לצפות בו עוד קצת ועוד קצת. ימים רבים חיכיתי שה"עוד קצת" הזה יסתיים, אבל לשווא. לא יכולתי להישאר שם בגלל תנודות של זיכרונות וקווי זמנים שנקלעתי לתוכם. הייתי חייב לחזור בלעדיו או שהייתי שוכח בעצמי את הדרך חזרה." 

מני חש שגופו התרוקן מכל אנרגיה. הוא היה כעלה שכל משב רוח יכול להעיף אותו בנקל.

"לא היית צריך לעזוב אותו שם," הוא אמר. "משהו בוודאי קרה, שבגללו הוא נאלץ להישאר."

מני תפס את הרצועות השחורות שנחו סביב צווארו של השחף.

"בוא נחזור," אמר ולחץ על הכפתור.

                                                              ***

העולם התערבל סביבו. ערפל בגוני אפור הסתחרר לנגד עיניו והוא התנודד על מקומו. מגע נוצותיו הלבנות והחמימות של השחף נעלם מבין אצבעותיו. הוא מצא את עצמו עומד מול המראה בחנותו של מר כפתורי. הוא הסיר את המשקפיים מעיניו והבחין באימו, שעמדה קרוב אליו. 

"זה היה מהיר, רק כמה שניות ובכל זאת נמשך כמו נצח," היא אמרה וחיבקה אותו. "עכשיו הכול בסדר, יקירי. הכול מאחורינו, עשינו את שלנו." היא הגניבה מבט רב משמעות לעבר מר כפתורי. "תודה רבה, ועכשיו אנחנו עוזבים. שלום ולא להתראות!" 

מבטיהם של מני ומר כפתורי הצטלבו. לרגע ארוך אחד נדמה היה למני שמר כפתורי מתכוון להזכיר לו שוב את ההצעה שלו, אך הוא לא דיבר, רק החליק בכף ידו את שיערות ראשו הלבנות. 

מני הלך עם אימו לעבר הדלת. היא כבר פתחה את הדלת כשלפתע עצר. המשמעות של לעזוב ולא לחזור הכתה בו. אביו נמצא אי שם אבוד בתהומות הזיכרונות. אם רק ידע את המלאכה, אולי יש סיכוי…

"חכי, אמא."

הוא הסתובב והביט במר כפתורי. הדרך שבה הניע את צווארו הזכירה לו מישהו מוכר. כמענה למחשבה זו התחלפו לרגע פניו של מר כפתורי בפניו של שחף לבן. ברגע זה הבין מני מי היה שחף – רחף ובשל איזה כפתור בחר לעצמו מר כפתורי את שם משפחתו. לא היה לזה שום קשר לחיבתו לכפתורים על חולצות מחויטות. מר כפתורי, שחף – רחף, היה היחיד בעולם שיכול להביא אותו למקום שבו הוא עזב את אבא שלו ולנסות לעזור לו למצוא אותו. אם אביו יראה את בנו האהוב, אולי הדבר יגרום לו להיזכר מה עליו לעשות.

מילותיו של אביו הדהדו באוזניו: "אני לא מבקש ממך להפוך את בננו למי שאני, זה משהו שרק הוא יוכל לבחור בעצמו."

"מר כפתורי, אתה צריך עובדים?"

"לא, מני, לא…" אימו לחשה, מזועזעת.

"אני יודע מה אני רוצה לעשות כשאהיה גדול," אמר מני ונכנס בחזרה לחנות.