מדורה בלב אופל היער
היער העתיק רחשו ליחשושי סתר כמו שלא רישרשו שנים. זה היה מאוד בלתי צפוי למרות שהיו מי שאמרו שחשו בגלים תת הכרתיים המבשרים על כך. הם היו מיעוט ביחס לאלה שטענו בחום, שיש לזרום עם שטף ארוע שכזה ולא לחזות אותו כך סתם מבעוד מועד.
זה פוגע, כך חשבו הם וסיבותיהם עמם, במימוש מלוא פוטנציאל עוצמתיות אפקט סיפוח האנרגיה המתפרצת. אנחנו רק מצטטים אותם. אל תשאלו אותנו מה זה אומר.
בכל אופן, מעט ממה שידוע על היער העתיק.
אין יצור כרגע שמעז לטעון שהוא יודע או ידע את שמו של היער. מבחינת הרוב, היער תמיד היו ותמיד יהיו.
אם ניתן היה באמצעי כל שהוא לרחף מעליהם ולנסות לקבל מושג כללי על מראה היער, הרושם המתקבל היה של פלומת נוצות צפופה, המחליפים צבעים לסירוגין.
היער היה האחרון מסוגם. הם סירבו בתוקף לכל ניסיון להגדירם. כל אלו שניסו לחטוב אותם אל מחוץ להיסטוריה הכללית, נמוגו באופן פלאי ללא זכר.
רעם ורעד היו עוברים בין העצים הצפופים, היתה נפקחת בינותיהם קרחת רחבה, ובמרכזה החלה לבעור אש. המראה היה כמו חיית פרא, ענקית, קדומה, הפוקחת עין אדומה מרצדת.
האש, הייתה מלחששת רגעים מספר, בקולות היס וקראק וסוואש. אז היה נברא ממנה דבר מה, שהיה פותר את היער, מדאגות וטרדות, לתקופה ממושכת.
מלבד היצורים, שחיו בתוכם דרך קבע, לרוב, היער לא התירו כניסה למבקרים מן החוץ.
הפעם הדברים היו שונים מן הרגיל.
היער זימנו כינוס.
קיים תיעוד יחיד של ארוע דומה על רכס הרים בשוליו הצפון מזרחיים של היער.
על שן סלע תלולה ניצבים שרידים מתפוררים של טירה אדירה. על קיר בודד ששרד ממנה, תלוי ציור מרהיב.
מתואר בו מפגש של דמויות, פלאיות וקסומות, סביב אש.
השיוך בין ציור זה לאירוע שבו אנו עוסקים כרגע נעשה על ידי מומחים שונים. לא חובה לקבל את דעתם המלומדת והמנומקת.
הקרפטול ליקלק חלב זרחני, שנבע מחתכים בגזע עץ פתלתל,שניצב במרחק מה ממנו, באמצע ביצות ערקובלסרג. גופו הצפרדעי, היה מכורבל בתנומת צהריים, עיניו עצומות ולשונו שלוחה על פני הביצה כצלופח.
בתנועות נחשוניות, חתרה הלשון ברפש הסגול זרחני, אל עבר העץ, מחרידה קרניפורים שהיו עסוקים בנבירה בבוץ המבעבע. הם פרחו ממקומם במשק כנפיים, פועים בקול צווחני.
כאשר נגעה לשונו של הקרפטול בחלב מעיין העץ, החלה לזרוח לכל אורכה באור רפאים כחלחל.
הקרפטול השמיע גירגור קירקור עמוק, שבע רצון.
גופו החל מחליף צבעים כמו מופע אורות במועדון ריקודים.
לפתע, משום מקום, ריחפה סביבו גחלילית קטנטנה.
היא חגה מספר פעמים באויר, ואז נחתה על קצה אפו של הקרפטול.
לשונו הארוכה התנתקה מפיו, ובעוד אחת חדשה צומחת תחתיתה, זחלה זו הישנה רוטנת ונעלמה בחשכה.
דו שיח מוזר ניהלו שניים אלה.
הגחלילית מהבהבת אור צהבהב מתקתק, פורשת את כנפיה מדי פעם, כנראה להדגיש את שאמרה.
הקרפטול החליף מספר צבעים וגירגורים, עד שהסתנכרן עם הבהובי האור של הגחלילית.
הוא הדגיש את דבריו בחיוכים ששילח אל האוויר.
החיוך היה ניתק מפניו, מבצע מעוף מעגלי מסובך מעליהם, משל היה רקדנית בלט, ואז מתפוגג.
הגחלילית סיימה את דבריה, התעופפה ונחה על סלע סמוך.
הקרפטול הביט בה מספר רגעים ואז השמיע את המייאו הקרפדי הנוגה ביותר ששמעתם אי פעם.
פרופסור גולוגרין היה באמצעו של שיעור ספרות, לקבוצה סקרנית וקשובה ביותר של פילנמרים.
הם התחייבו בפני הקהילה המקומית להשתתף בשעורים אלה, בגלל שהפרו את הסדר הציבורי המהוגן, באופן שרק בריות כמו פילנמרים יכולים.
בינם לבין עצמם, חשבו הפילנמרים, זה יהיה מוצא קל ופשוט מהתיסבוכת שהביא עליהם מזגם הסוער.
נקשיב פעם ביום, בערב, למשך חודש, למר גבינים ירוקים הקשיש מספר את סיפוריו, והכל יבוא על מקומו בשלום, חשבו הפילנמרים.
אבל מבלי שהתכוונו לכך, הם נשאבו אל תוך הסיפורים המוזרים ששמעו, וגוון קולו הצרוד במעט אך הנמוך והעמוק של גולוגרין הילך עליהם קסם.
"רב הנסתר על כל הגלוי. העיניים תמיד מתעתעות בנו. הידיים רוצות לגרוף כמה שיותר. זיכרו את דברי.
יש קסם בעולם ויש לו דרך משלו, רצונות משלו.
אם החלטת ללכת בעקבות הפלאי והנשגב, עלייך להרכיב משקפיים טובים ולקחת הרבה צידה לדרך.
כן, זו דרך פתלתלה, בוגדנית לעיתים, אך מתגמלת מאוד.
הייתי ירקונין צעיר, רק בן 7500 מחזורי ארץ, כאשר הקסם התוודע בפניי.
הוריי נתנו לי במתנה את פארפרילינג, הנבאוזן הוורוד, חברי הטוב ביותר.
פארפרילינג כבר היה גדל גוף, בערך כמו פילנמר בוגר. יכולתי בקלות לרכב על גבו לו רציתי, ולו היה מרשה לי. מעולם לא ניסיתי זאת ולא העזתי לבקש.
ואיזו תועלת הייתה יכולה לצמוח מכך למי מאיתנו?
הרי כל ירקונין נושא תמיד בכליו עלה יבש מקופל של עץ בולנגוסה. בכל עת שחפצה נפשך לנסוע לאי שם, כל מה שעלייך לעשות הוא לפרוש את העלה בצורה נוחה, לשבת, ולומר בנימוס לעלה מה הוא היעד.
הנבאוזן לעומת זאת, בהיותו רב מיימדי, היה יכול כרצונו להופיע או להיעלם כהרף עין. אל כל מקום. מכל מקום.
אבל כאשר שהה בחברתי, היה הולך או מרחף לצידי.
מארח לי חברה, שותף לכל קורותיי.
העלה הנאמן שלי כבר היה די מרופט וכבד שמיעה,והיה צורך לסוך אותו בשרף זרחני בכדי לחדש את ימיו.
ואולי למצוא עלה נוסף, אבל זו כבר הייתה משימה קשה יותר. לא רק בגלל שהיו נדירים.
ביצות ערקובלסרג הן מקום מאתגר לירקונין חסר ניסיון. קשה גם להסתמך על נאבאוזן במקום עמוס הסחות דעת שכזה. במיוחד פארפרילינג ידידי,
שהרגיש בביצות כמו בפארק שעשועים.
הוא היה מקפץ, חובט, נוגס, מצחקק, מתיז ובאופן כללי, מביע רוח שובבות משחקית ועליזה.
הייתה הפעם ההיא, אי אז, כאשר הגענו לשם שנינו, כל אחד בדרכו.
גילגלתי את העלה ונשאתי אותו תחת זרועי, שקוע במחשבות. טקס ההשבעה שלי לאחוות הירקונין היה אמור להתרחש בשבוע הבא. עדיין לא הכנתי מופע תכלית ראוי, לא כתבתי נאום, לא התחלתי דבר מכל מה שנדרש למעמד שכזה. אני צאצא של גולאסגיד, מייסד "האזמרגד" הראשון, שברבות השנים הפך לאחוות הירקונין. אסור היה לי לאכזב.
פסעתי בינות העצים, מבטי מושפל, בועט מידי פעם בתיסכול באבנים שבדרכי.
"בראהוווק ריייווו וואו!!", ציפצף פארפרילינג, נורה וניטח מגזע לגזע כמו כדור גומי.
"אוי סליחה סליחה", אמרתי בבהלה "חשבתי שאתה סלע".
הנבאוזן נחת מולי, מביט בי בחיוך סלחני, כך קיוויתי, עייניו עגולות בולטות ולשונו משתרבבת מפיו.
"סליחה ידידי הוותיק באמת שלא התכוונתי" גימגמתי
במבוכה.
פארפרילינג ניפנף באזניו הארוכות וחייך.
חייכתי גם אני.
ואז בלי אזהרה מוקדמת הנבאוזן שלח את לשונו הארוכה כזיקית, חטף מידי את העלה שלי ובלע אותו.
"לאאא!", צעקתי "מה? למה? איך? איכסססס? אוף, עכשיו אין ברירה אלא למצוא עלה חדש. באמת תודה רבה לך", רטנתי מלמלתי.
המחשבות רדפו אותי בראשי. נטל העמידה בציפיות ממני היה כבד מנשוא. אבל דוקא זה פחות הדאיג אותי. מה יגיד בירגרין, דודו הקשיש של אבי. הוא היה רם מעלה והדור במראהו, זקן פניו נראה כמו תמונה קוסמית צבעונית של כוכב מתפוצץ. ועם זאת היה מהיר חימה, על כל דבר פעוט, והיה מכנה בריות בשמות מעליבים ומלגלגים. לי הוא נהג לקרוא בילפוקס, על שם חברת מזון, שחולצה ממותגת שלה הולבשתי בעודי עולל, בכדי שלא אלכלך את בגדי היפים. היינו עניים אבל אני לא הרגשתי שונה.
עד שהליגלוגים הללו החלו לחלחל אל נשמתי. כשבגרתי הבנתי את המשמעות האמיתית.
כילד חשבתי שאלה כינויי חיבה, של דוד לאחיינו הצעיר. העלבון שבא בעת הגילוי היה עמוק וצורב.
יהיה מה שיהיה, אני לא אתן שמישהו יזלזל בהורי האהובים. כל כך רציתי שיתגאו בי.
כל כך רציתי למחוק את החיוך המלוכלך מפניו של בירגרין ופמלייתו המתרפסת.
ואז שמענו, פארפרילינג ואני, בפעם הראשונה את קולם של יער הקדומים.
הצלילים רקדו בראשי, עגולים חלומיים, כמנגינת חליל כסף.
"בואו", אמרו הצלילים "אנו זקוקים לכם. לקסם שלכם. בואו. הכוכבים כבר נדלקים".
לרגע חשבתי שאני חולם בהקיץ. לא הייתי בטוח אם אלו מחשבותי שלי או משהו אחר.
הבטתי בנאבאוזן שלי. הוא היה דרוך כמו כלב צייד, אזניו מצביעות אל עבר יעד מרוחק אי שם.
"ידידיי הצעירים אתם שומעים נכונה", המשיכו היער "אנו היער, אנו הרואים את המציאות המקבילה
של כל אחד ואחת מכם. אנו חשים בגלי עצב המניעים את הענפים שלכם. אנחנו רוצים למצוא נחמה
משותפת. כזו שתרפא ותיתן תקווה. לעוד שנים רבות".
האור החל זוחל הרחק מהביצות. השעה הייתה מאוחרת. הגיע זמן לחזור.
אבל הדברים שאמרו לי היער הדהדו בי. החשש מהבלתי ידוע, יחד עם הצורך למצוא משמעות חיובית, תקווה.
איך אוספים למחרוזת פרחים, את כל מה שטוב, מחברים עבר הווה עתיד על פני מרחב זמן?
איך קושרים ענפים בגודל שונה, לרפסודה על פני אי הוודאות?
פארפרילינג משך בשרוולי. הוא הניח עלה בולנגוסה נאה למדי לרגליי, מביט בי בשאלה.
כן כן נלך לשם בהקדם, אמרתי, אבל קודם הביתה נסיים עם ההשבעה הזו.
גולוגרין פסק מדיבורו והביט סביב. הוא היה לבד. הפילנמרים פרשו לענייניהם.
טוב, חשב הוא, לפחות עכשיו אני יודע בדיוק מה לומר בנאום.
זה יהיה מחזה ללא ספק. חיוך עלה בפניו של גולוגרין.
היער שר את שירו, בעת שקהל מוזמניו החלו מתאספים סביב האש.
חלקו מובא כאן בתרגום חופשי לשפה הכללית:
"נהר הזמן נמתח, זורם, רוקד לו במרחב.
סביב רוחף צעיף ספק, עטור חוטי שנהב.
זהבים פזורים במשעולים, כפרורי הלחם.
איספו, קבצו אותם לפת, אימצו נא, הטו שכם.
הנה, קולות כבר נשמעים.
רוחות, מערסלות עלים.
החלילים, עולים, צלולים.
טווים תקוות בינות מילים.
הגחלילית במעופה פורמת עלטה.
והפרפר במחול כנפיו עונה לנגינתה.
חיות של אור חוברות יחדיו כנגד המחשך.
ומוהלות לגון שמיש את כל צבעי הסרק.
שוב עולים הם הצלילים.
רחש בא אל יערים.
משהו חדש בונים.
נעורים הישנים.
הקולות של היער החלו דועכים ברקע, נטמעים ברעש התאספות המוזמנים.
כל מי מהם מצא את מקומו סביב האש, מביט אל מרכזה.
"כמו אבירי השולחן המתומן המשוכלל", התבדח מישהו בחוסר טעם.
מבטים הופנו אליו לרגע תוכחה, ואז חזרו לבהות באש.
היו כמובן עוד כמה אמירות חסרות טקט, בדיחות קרש למשל, העלבות הדדיות
ברוח טובה, ועוד כהנה וכהנה כצפוי במפגש רב גוני ורב משתתפים כמו זה.
אין צורך לחזור עליהם כאן כרגע.
היער החלו מרשרשים באי נוחות. הרמז היה חד וברור.
המעמד היה מחייב. כולם נשתתקו בציפייה לבאות.
"אנו מקווים שלא טעינו בבחירות שלכם, ובהבאתכם אלינו", המהמו היער.
"וממה שאנו חווים כרגע, בהתנהגות זו שלכם, בחוסר הכבוד שלכם האחד לשניה,
אנו מקווים שלא איחרנו", נקשו קולות היער כפסנתר לא מכוון.
"אנחנו עייפים מאוד. נראה שהמאמץ לארגן את כל זה, גובה מאיתנו מחיר.
אנחנו נפרוש כרגע. לירנה הכסופה תדבר בשמנו. עלים, פרחים, פירות",
נפרדו היער בברכה העתיקה.
"הגשם לאדמתכם, השמש לעלייכם", בקע קולה של לירנה.
דמותה הייתה שילוב של חליל צד דרקון סיני וחרפושית מצרית. היא הוצגה מרצדת במרכז האש.
"ירוק תמיד אביבך, נחלך מרווה את מידברינו, הו הכסופה", ענו לה כהד.
המדורה הפריחה גיצים צבעוניים אל שמי הלילה.
הגיצים עלו מעלה, מסתחררים מעט ואז נפוצו לכל עבר, כגחליליות.
"ברואים פלאיים", החלה לירנה לדבר בקול חגיגי " אחיותי לקסם. ברוכים אתם בבואכם, בהיותכם.
הזוכרים אתם את האגדה העתיקה על אנשי הכוכב האדום?".
מלמולי מבוכה נשמעו בין כולם.
"זה בסדר לא להכיר סיפור זה", המשיכה לירנה.
"זה התרחש לפני זמן כה רב, עד שהפך לאגדה בפי הזקנים. ולא שאני זקנה כי אני מספרת לכם את זה כן?".
שוב מלמולי מבוכה ושיעולים.
לירנה ציחקקה " הו גם זה בסדר. אני לגמרי מודעת לאופנה העכשווית. הכל מהר מיידי לעוס ברור.
בלי יותר מידי הקדמות, מילה וחצי וניגשת לעניין. אחרת איבדת קשב.
אבל פעם, לפני שאנשים המציאו לעצמם את המדע, מפני שחשבו שזה יתן מענה לשדים שלהם, היו ממציאים סיפור לכל שד.
שד ממוסגר, כך חשבו, פחות מאיים.
שד שהצגת במערכה ראשונה, ישרת את מטרתך בהמשך ללא ספק. כך או כך. עם או בלי לממש את פוטנציאל ההרס שבו.
לאנשי אותו כוכב אדום לא הייתה סבלנות. מכמה סיבות.
תוחלת החיים המובנת שלהם הייתה קצרה מידי.
הם נטו להילחם זה בזה ולקצרה עוד יותר.
קשה מאוד עד בלתי אפשרי להגיע לאיזו שהיא תובנה במצב שכזה.
בכל פעם שקבוצה מהם החלה לגבש מערכת תבונה, שהביאה אותה להישגים ורווחה, התקנאה בה קבוצה אחרת, נלחמה בה והרסה הכל.
במקרים בודדים השכילו אלה לשמר מעט מן הידע שהושג.
וכך רב הקבוצות התחילו תמיד מכמעט אפס.
סיבה נוספת לצרות שהביאו על עצמם היא חוסר החלטיות וזיכרון קצר מאוד.
כאשר הצליחו בעמל רב למצוא נתיב המניב תוצאות חיוביות, החלו לשכוח את הדרך והאמצעים שנדרשו לכך. באיזה קסם השתמשנו? אלו עקרונות מדעיים יישמנו? מה עיקר ומה טפל? איך ממשיכים הלאה?
בלתי אפשר לנהל כך כוכב אחד, ובוודאי שלא כמה.
מכל מקום, הם גילו את מה שנהגו לכנות "אפקט הסנוקר".
במקום לבזבז משאבים רבים, בכדי לשלח קבוצה קטנה של אנשים למרחק קטן, למה לא לשנע את כל הכוכב?
מטורף נכון? אבל זו הייתה דרך המחשבה והמנטליות. להחליט עבור האחר מבלי לשאול לרצונו.
הם מצאו דרך שבה, ריכזו הדף כולל של פרצי אנרגיה בנקודות מפתח סביב הכוכב, וגרמו לו לתאוצה אדירה, שהלכה והתגברה.
התוצאות היו הרסניות.
הקדמונים שלנו, שהצליחו ללקט שידורי רדיו עתיקים ממרחבי החלל, הצליחו לתעד את מה שהתחולל על פני הכוכב המאדים, רגעים ספורים לפני שאבדו עקבותיו.
סב סבתו של היצור שאנו מכנים נבאוזן, בלעה את אחרונת הגחליליות, ואז התעתקה למימד אחר.
כאשר הגיעה לאן שהגיעה, התעטשה.
והגחלילית כמו נולדה מחדש.
כך נוצר האזמרגד הראשון, היער הקדמון נולד, משמר את אש הגחלילית במרכזו, מקום מפגשינו מאז ולתמיד.
ה"אזמרגד" שייסד גולאסגיד, זמן לא רב אחר כך, הפך לאחוות הירקונין המכובדה שלנו".
רוח קלילה הניעה את ענפי היער. זמר חרישי עלה מהם.
גיצים ירקרקים בקעו מן האש.
פארפרילינג קיפץ קדימה. כמה ניתורים זריזים וניפנופי אזניים, וכל הגחליליות נבלעו בקירבו.
הוא התגלגל על גבו, לשונו משורבבת, משמיע גיהוקים מוזרים.
לירנה השמיעה שריקה כסופה חלומית.
הנאבאוזן הזדקף באחת מביט סביב.
מבטו נפל על לירנה, שהביטה בו בחיוך מן האש.
פארפרילינג החזיר לה חיוך,עיניו מתרחבות ואז מתכווצות לכדי סדק.
לפתע הוא התעטש ברעם אדיר. וכל הגחלליות נפוצו לכל עבר.
"ההיסטוריה חוזרת מה?", צחקה לירנה בלבביות.
"זהו. אפשר כבר להתחיל עם המרשמלו לדעתי", אמרה. הייתה לכך הסכמה כללית.
"יש שאלות עד כאן? הכל מובן", שאל הפרופסור.
תלמידה הצביעה.
"כן?".
"אז היער הוא גחלילית?".
"ובכן.. כן. לא בדיוק. זאת אומרת…"
"זה יהיה למבחן שבוע הבא?".
"לא. זה רק הרקע. עוד לא הגעתי לעכברים…"
דבריו נבלעו ברעש כיסאות ושולחנות זזים, בעת שהכיתה התרוקנה מתלמידים.
פרופסור גולוגרין נאנח "אכן ההיסטוריה חוזרת".
הוא שרק פעמיים והעלה שלו הופיע.
נקישת אצבע והחדא נעלם.
גולגרין התיישב על העלה שלו.
"הפעם אתה מחליט לאן", אמר לו.
