מחוכים ודרקונים

הקדמה למהדורה השניה של "על הדרקונים – מחקר פיזיולוגי, סוציולוגי ואנתרופולוגי מקיף" מאת רב המכשפים רבאריס:

לקראת יציאת המהדורה החדשה של הספר שאתם מחזיקים בידכם עכשיו התבקשתי לכתוב לו הקדמה חדשה. במשך שעות ארוכות ישבתי, כתבתי ואז השלכתי את הדפים לפח וניסיתי מחדש. לפעמים הרגשתי שהשקעתי בכתיבת ההקדמה החדשה יותר זמן מבכתיבת הספר עצמו. אני איש של מדע, לא איש של מילים, וגם הספר הזה הוא תמצית המחקר המדעי שערכתי על דרקונים, לא ספר של סיפורים. אבל אז נזכרתי בסיפור הזה כפי שסופר לי על ידי איגהוג, אימת המזרח, ובכל האנשים שנהנו כל כך לשמוע אותו לאורך השנים כשסיפרתי אותו בהרצאות על דרקונים. במקום לכתוב משהו בעצמי, החלטתי לכתוב את הסיפור שתקראו מיד בדיוק כפי שאיגהוג סיפר לי אותו, מילה במילה. כי בניגוד אלי, דרקונים הם שירה שקרמה עור וגידים, יצורים שהם כולם אמנות – גם אם תשמעו דרקון מדקלם את לורם איפסום תתמלאו בהתרגשות! כמובן שלשוני האנושית ומוחי האנליטי פגעו בהוד וההדר של הסיפור המופלא, ובכל זאת, אין לי ספק שאפילו הסיפור שכתוב בדפים שלפניכם, שהוא בסך הכל צל חיוור של הסיפור ששמעתי, מתעלה על סיפורים של סופרים בני אנוש רבים, אם לא על כל הסיפורים כולם.

***

"רבותי", כחכח בגרונו קלזרנוט, הדרקון הגדול מהמערב. הוא רצה לעמוד על רגליו האחוריות על הבמה כדי להיראות מכובד בזמן שהוא מדבר, אבל במאה השנים האחרונות הפסיק האודיטוריום הקבוע שלהם לעבוד, ובאודיטוריום החדש הייתה התקרה נמוכה יותר, כך שאם היה עומד בצורה מכובדת היה מסתיר את השלט הצבעוני "הסנטיאנלה ה-23 לרביית דרקונים" שהתנוסס מעליו. באולם שלפניו רחשו הדרקונים והתפתלו זה בזה כמו קן צפעונים, או כמו שהוא דמיין שיראה קן צפעונים רוחשים. הם כל כך קטנים, הצפעונים האלה, הוא לא ראה אחד מעולם, קל וחומר קן רוחש שלם, אבל הוא קרא עליהם בספרים וכך הוא ראה אותם בעיני רוחו. למעשה היה מדובר בשלושה דרקונים בלבד – פראמרוד, דרקון הדרום האימתני, טלזורנת' רועץ הצפון ואיגהוג אימת המזרח. ביחד עם קלזרנוט הם היוו את כל אוכלוסיית הדרקונים הידועה של העולם. למרות מספרם המועט, הם בהחלט התפתלו זה בזה – כמו שדרקונים נוהגים לעשות כשהם נפגשים.

"מאז פגישתנו האחרונה הגיע לידי חפץ מיוחד מאוד. מעין אבן חן גדולה ומלוטשת". הדרקונים האחרים הפסיקו להתפתל וזקפו את ראשיהם בעניין. הם אהבו אבני חן ואהבו במיוחד אבני חן גדולות ומלוטשות. קלזרנוט הכניס שני טופרים לכיס המקטורן, אותו תפר במיוחד לכבוד הכנס, שהיה עשוי מעשה טלאים מגלימות רבות של אבירים אותם הרג לאורך השנים. מתוך הכיס שלף עדשת זכוכית גדולה והחזיק אותה מול עינו. "זוהי זכוכית מגדלת, והיא מאפשרת לי לראות דברים קטנים מאוד אותם יצרו בני האדם". שלושת הדרקונים האחרים הנהנו בראשם בהתלהבות. הזכוכית המגדלת בהחלט נראתה כמו אבן חן גדולה ומלוטשת אפילו מהמרחק בו רבצו מהבמה. "באמצעות הזכוכית המגדלת הזאת", המשיך קלזרנוט בנאומו, "למדתי כיצד מנחילים בני האדם ידע מדור לדור. למדתי לקרוא את שפתם וקראתי את הדברים שבאמצעותם הם מעבירים את הידע, להם הם קוראים 'ספרים'".

"כל זה טוב ויפה קלזרנוט הנכבד, אבל מה זה קשור לרביית דרקונים? האם נקבות הדרקונים נמצאות באותם ספרים של בני האדם?", שאל אחד הדרקונים מהקהל. "טלזורנת' היקר, אין צורך להיות סרקסטי" השיב קלזרנוט. "כמובן שנקבות הדרקונים אינן בספרים, מכיוון שהספרים קטנים מלהכיל אותן. תראו כמו הם קטנים!" הוא הצביע בטופר ארוך על שולחן עמוס בספרים שעמד לידו על הבמה. אף דרקון לא שם לב לשולחן לפני כן, כל כך קטנים היו הספרים ביחס לגופים הרוחשים העצומים. לא קטנים כמו צפעונים, כמובן, שהרי בניגוד לצפעונים, את הספרים קלזרנוט ראה. "אבל אני חושב שיש בספרים את התשובה לשאלה מדוע לא מצאנו עד היום את נקבות הדרקונים". קלזרנוט הושיט כף גדולה לעבר ערימת הספרים, ובתגובה צץ בן אנוש לבוש בסרבל כחול מאחורי הקלעים ורץ במהירות לעבר ערימת הספרים. לפני שהספיק להגיע אליה שלח פראמרוד, שבאותו רגע היה הדרקון הקרוב ביותר לבמה, את אחת מכפותיו, אחז באיש, הטיל אותו אל תוך פיו ובלע אותו שלם. "לא, לא!" קרא קלזרנוט. "זה היה עובד במה, לא כיבוד. הכיבוד יוגש אחרי ההרצאה". פראמרוד הרכין את ראשו בצער. "זה לא יקרה שוב", הבטיח. קלזרנוט הצביע שוב על ערימת הספרים. הפעם עברו כמה שניות עד שהגיע בן אנוש נוסף לבמה והוא התקדם בחשש לעבר ערימת הספרים. פראמרוד הניע את ידו לאט לאט לעבר הבמה אבל קלזרנוט נעץ בו מבט רושף. "לא לאכול את עובדי הבמה" סינן מבין שיניו ופראמרוד השפיל את מבטו שוב. כשהגיע בבטחה אל ערימת הספרים, לקח ממנה עובד הבמה את הספר העליון, פתח אותו בעמוד המסומן והניח אותו בכפתו של הדרקון, שכחכח שוב בגרונו ואז החל להקריא: "כשנכנס הננס אל החלל הגדול שמתחת להר ראה לפניו תל כביר של זהב ואבנים טובות", הדרקונים מחאו כפיים בהתלהבות למשמע תיאור האוצר אולם קלזרנוט היסה אותם. "זהב ואבנים טובות. עליה רבץ הדרקון העצום, כרסו הכבירה משתפלת על האוצרות". הוא עצר את הקריאה והביט בקהל. הדרקונים הביטו בו בחזרה, לא נראה היה שמישהו מהם הבין את חשיבות הטקסט ששמעו זה אתה. קלזרנוט נאנח וסימן באצבעו לעובד הבמה, שהגיש לו את הספר הבא. "האביר החליק במורד ערימת הזהב היישר אל תוך פיו הפעור של הדרקון". שוב מילא צליל מחיאות הכפיים את האולם. סילוני אש ניתזו על הקירות. הדרקונים אהבו אבירים שמחליקים היישר אל תוך פיותיהם הפעורים. זה כל כך הרבה יותר נח מלהתאמץ להרים את האביר כדי לבלוע אותו. "אולם לפתע כיסתה ארשת של הפתעה את פניו של הדרקון, כאשר חרבו של האביר ביקעה את כרסו לשניים מבפנים". הוא הרים את עיניו מהספר והביט בקהל שוב. אף אחד לא אמר דבר. הוא המשיך לספר הבא, ספר גדול יחסית לשאר הספרים בערימה, מאוייר בשלל צבעים ובעל דפים עבים וקשיחים. "זה ספר שנועד לגורי אדם", הסביר קלזרנוט. "הם נוטים להרוס ספרים משום מה, לכן מכינים בני האדם ספרים עמידים במיוחד עבורם". הדרקונים הנהנו בראשם, נראה שהסכימו שמדובר ברעיון מתוחכם למדי. "הדרקון שיחק עם חבריו החדשים, התיישים הקטנים, שקיפצו על גבו וגלשו במורד כרסו". הוא סגר את הספר בחבטה שהידהדה ברחבי האולם. הדרקונים הפסיקו לרחוש והביטו בו, אבל עדיין לא הצליחו למצוא את המשותף לכל הסיפורים. הוא המשיך להקריא להם ספר אחר ספר, הערימה שלצידו הלכה והצטמקה, פרט שחמק מעיניהם של הדרקונים העצומים, עד שלבסוף סיים להקריא את הספר האחרון. השעה כבר הייתה שעת לילה מאוחרת וצוות הניקיון של האולם, שהסתדר לפני שעה קלה ליד אחד הקירות, רחוק ככל האפשר מערימת הגופים הרוחשים שעשויה למחוץ למוות את מי שיתקרב יתר על המידה, הביט בארבעת באי הכנס בחוסר סבלנות, אבל הם לא העזו לבקש מקלזרנוט שיסיים כבר. עדיין –  אף אחד מהדרקונים בקהל לא אמר דבר. "זו הכרס!" הכריז קלזרנוט בכעס. "כל הספרים מספרים שיש לנו כרס!". "אהההההה", אמרו שלושת הדרקונים כאחד, ואז השתתקו למשך כמה שניות. "מה זה משנה בעצם?" שאל פראמרוד, דרקון הדרום האימתני. "נקבות הדרקונים מסתתרות מאיתנו מכיוון שאנחנו לא מושכים", הסביר קלזרנוט. "אם רק היינו יפים יותר, אם רק לא הייתה לנו כרס, נקבות הדרקונים היו מתגלות והארץ הייתה מתמלאת בדרקונונים". התשובה מילאה את פראמרוד בזעם. "אם יש לנקבות בעיה עם הגוף שלנו, זו בעיה שלהן!" הכריז. "אני לא מתכוון לעשות דיאטה בשביל שום נקבת דרקון!". "אין צורך לכעוס", הרגיע אותו קלזרנוט, "כי אני כבר מצאתי פתרון!".

אז כחכח קלזרנוט בגרונו פעם נוספת, פעולה שגרמה לצוות הניקיון להליט את פניהם בידיהם בייאוש. חלקם ממש התייפחו בקול כשהבינו שיש עוד שעות ארוכות עד שיוכלו לחזור הביתה. "חקרתי את תרבות בני האדם וגיליתי שגם הם, לעתים קרובות, לא מרוצים ממראה גופם ומנסים לשנות אותו. למרבה הצער", הרכין קלזרנוט את ראשו, "חומר הגלם בו משתמשים בני האדם כדי לעצב את גופם אינו חזק דיו כדי לעצב את גופו של דרקון." שלושת הדרקונים פצחו ביבבות של יגון למשמע הבעיה. "אבל לא אמרתי נואש" המשיך קלזרנוט, והיבבות פסקו והתחלפו ברחש נמרץ. טלזורנת' אפילו הוציא את לשונו מפיו ולחש כאילו היה צפע. "קראתי, חקרתי, שמעתי אגדות, ובסופו של דבר הבנתי מה עלי לעשות. פרשתי את כנפי וטסתי מעל הים הגדול, מעבר למקומות הרחוקים ביותר אליהן מפליגות ספינות בני האנוש. עפתי אל טבורו של העולם!" כל הדרקונים פערו את פיותיהם בהשתאות ואפילו מכיוון צוות הניקיון ניתן היה לשמוע קולות של נשימה נעצרת בציפיה להמשך. "צללתי דרך הסופה הגועשת תמיד בטבור העולם ומצאתי את עצמי בתוך בטן האדמה. שם בבטן האדמה נמצאת מאורתו של אבי כל החיים, הקולוסוס. אותו ענק כביר שלעומתו אפילו אנחנו הדרקונים נראים זערוריים." קולו של קלזרנוט הרעים כאשר סיפר על היצור. "אבל", המשיך לספר אחרי שתיקה דרמטית שנמשכה בדיוק כמה זמן ששתיקה דרמטית צריכה להימשך, כי קלזרנוט היה גדול מספר הסיפורים מבין כל הדרקונים, "למרות גודלו העצום, מדובר בענק עדין מאוד" אמר בקול שקט כל כך שכל הנוכחים באולם היו צריכים להפנות לכיוונו את אזניהם כדי לשמוע אותו. "ולכן הרגתי אותו בלי שום בעיה!" הכריז בקול, וכל הקהל, דרקונים וצוות ניקיון, קמו על רגליהם והריעו. "אבל להרוג אותו היה רק השלב הראשון במשימה. לא יכולתי לקחת את כל הגופה הכבירה הזו איתי, ולכן ביליתי שבועות ארוכים בהפרדת בשרו של הקולוסוס מעצמותיו." הדרקונים פרצו בשאגות שמחה מחרישות אזניים למשמע התיאור העקוב מדם, בזמן שחברי צוות הניקיון החלו לייבב באימה. "את עצמות האגן שלו לקחתי איתי, חזרתי בחזרה דרך טבור העולם ועפתי מערבה, אל ביתי. כל הכלים שבהם ניסיתי להשתמש כדי לסתת את אותן עצמות כבירות נשברו מולן. ניסיתי כל כלי אפשרי – בולי עץ מחודדים, סלעים מסותתים, חטי ממותות, חרבות פלדה ואפילו כלי נשק מכושפים שהוצאתי מתוך ערימת האוצר שלי. כולם התנפצו ולא השאירו אפילו שריטה על העצמות. לבסוף הבנתי שיש רק חומר אחד שיוכל להן. עקרתי את אחת השיניים מפי ובאמצעותה חפרתי ופיסלתי בעצמותיו של הקולוסוס" הוא פער את פיו והצביע על המקום בו היה חסר אחד מניביו. הדרקונים האחרים פערו את פיותיהם בהפתעה למראה החור בשורת השיניים החדות.

"אבל העצמות היו כבירות והשן שלי קטנה בהשוואה אליהן. העצמות גם היו קשות כמעט כמו השן עצמה, ולכן השלב הבא של משימתי נמשך שנים ארוכות. בכל בוקר הייתי קם, מסתת בעצמות במשך כל היום ולא עושה דבר מלבד זה עד שהלכתי לישון בערב. שלושים שנה נמשך הסיתות. היו ימים שבהם הייתי עסוק כל כך שהרגתי רק חמישה אבירים ופעם אחת עבר שבוע שלם שבו לא החרבתי עיירה, כל כך עסוק הייתי". הדרקונים כמעט התייפחו למשמע קרבנו הכואב של קלזרנוט. שבוע שלם ללא החרבת עיירה! הם התקשו אפילו לדמיין את הצער שהדבר בוודאי הסב. "אבל הקורבן השתלם", הכריז קלזרנוט והזדקף על רגליו האחוריות, קורע את השלט הצבעוני שהכריז על הסנטיאנלה ומנפץ את תקרת האודיטוריום למגינת ליבם של חברי צוות הניקיון. "אני מציג בפניכם את…" קרא בקול גדול תוך שהוא אחז בשתי לולאות שתפר אל המקטורן במיוחד בשביל האפקט הדרמטי שרצה להשיג ואז, בתנועה מהירה אותה תרגל במשך חודשים ארוכים לפני הכנס, תלש את המקטורן מעליו. "המחוך". במקום הכרס הדרקונית המשתפלת היה גופו של קלזרנוט ארוז בתוך כלוב עצם ששיווה לו מראה מחוטב. הדרקונים רחשו בהתלהבות רבה כל כך שאם צפעונים היו רואים, היו יכולים רק להתמלא בקנאה על כישורי הרחישה שהופגנו. קלזרנוט גישש מסביבו, אולם התקשה למצוא את מבוקשו מבעד לענן האבק שעדיין לא התפזר וחלקי תקרת האודיטוריום שעדיין לא נשברו, אבל בסופו של דבר אחז בחבל ומשך אותו, מגלה שלושה מחוכים נוספים. "וכעת אחיי, ליבשו את המחוכים שהכנתי בשבילכם וצאו למצוא סוף סוף את נקבות הדרקונים, ובעוד מאה שנים ניפגש כאן שוב לסנטיאנלה ה-24 לרביית דרקונים, והראשונה שבה באמת ישתתפו צאצאי דרקונים – אלא אם נמצא להם בייביסיטר, כמובן". הדרקונים מיהרו ללבוש את מחוכי העצם שקלזרנוט גילף עבורם ועזרו זה לזה למתוח את השרוכים עד שעיניהם כמעט ויצאו מארובותיהן, ואז פרשו כנפיים ועפו מהמקום, מנפצים את מעט התקרה שעדיין לא נשרה לרצפה עד לאותו הרגע ומשאירים מאחוריהם את צוות הניקיון ההמום, לפחות אלה מהם שעדיין היו חיים בשלב זה של הכנס, שבהו חסרי אונים בשברי תקרת האבן המנופצת, אותם לא היו ערוכים לפנות, ותהו האם ההוראות המפורשות שקיבלו בתחילת היום – לא לחזור הביתה לפני שהאולם נקי ומסודר – עדיין בתוקף.

למרבה הצער, למרות שאיש מהנהלת האודיטוריום או צוות הניקיון לא היה עוד בחיים מאה שנים מאוחר יותר, הסיפור על החרבת התקרה עשה כנפיים במהלך אותן מאה שנים ואיש לא היה מוכן להשכיר לדרקונים את אולם הכנסים שלו לצורך עריכת הסנטיאנלה ה-24, כך שהסנטיאנלה ה-23 הייתה גם הפעם האחרונה שדרקונים נפגשו כדי לעסוק ברביה. זו לפחות הסיבה שציין קלזרנוט כשהסביר לשאר הדרקונים מדוע הם לא מתכנסים, אולם האחרים חשדו שהסיבה האמיתית היא שגם מאה שנים אחרי שקיבלו את המחוכים, עדיין לא נמצאה אפילו נקבת דרקונים אחת ולאף אחד מהארבעה לא היה אפילו גור דרקונים אחד לרפואה.

 ***

במידה והסיפור המופלא הזה השאיר אתכם סקרנים לגבי נקבות הדרקונים, אעשה לכם ספויילר ואגלה לכם את התשובה שנמצאת בפרק 9, שעוסק ברביית דרקונים והוא גם הפרק הקצר ביותר בספר – הוא תופס עמוד אחד וגם העמוד הזה ריק ברובו: הדרקונים הם יצורים נצחיים ואינם מתרבים. למעשה, אין דרקונים זכרים ונקבות – כיצורים שאינם מתרבים הם גם נעדרים את ההבדל בין המינים.

אני מקווה שתהנו מספרי זה לפחות כמו שנהניתם מההקדמה הזו.

         ראבאריס המופלא, רב מכשפים וחוקר דרקונים