מה הטעם?
הייתי שמח לומר שהמקצוע שלי הוא כזה שעובר מאב לבן… אך לא כך הדבר. אילו רק יכולתי להתגאות בכישורים המדהימים שפיתחתי עם השנים שהביאוני עד הלום…אך כמובן שזה קישקוש גמור.
דרישות התפקיד כללו שני כישורים ותו לא… דופק ופה. חס וחלילה לא פה במטרה לדבר, להגיד, לספר את אשר על ליבי. לאיש לא באמת אכפת מה שיש לי להגיד. איש לא מתעניין בנושאים המורכבים שרצים בנבכי מוחי יומם וליל, מפלסים דרכם בינות לפחדים כשאני מתעורר לעוד יום נפלא ונורא כאחד ותוהה אם יהיה זה יומי האחרון.
עצובה מכל היא העובדה שזכיתי בתפקיד חשוב זה, רק כיון שהקודם שהחזיק בו הצליח (או נכשל, תלוי בעיני המתבונן) בצורה מרהיבה. וכשכיסו את גווייתו תוך שהם מדברים בשבחו לרוב, מהללים מעלליו ומפארים יהבו, הצטפדתי והתכנסתי לתוך תוכי. עושה עצמי קטן קטן כדי שאולי ישכחו מקיומי ולא ימלאו את החלל החסר בפה ובדופק שנתנו לי אימי ואבי. אך מזלי לא שפר וכזוטר שבזוטרים מיד קודמתי להיות ראשון שבראשונים עוד בטרם חלפה שעת תה המנחה.
אך די לי ודי בתלונות עד בלי די כי טומן התפקיד בחובו גם אשכר. הזדמנות לי לדגום ממיטב המגדנות עוד בטרם שזפה אותם עין מלוכה. ומי ירהיב עוז בנפשו לשלוח ידו אל מזון הקיסר ? ועוד הרשות נתונה. בקצרה, זכיתי.
***
"סולו" מרעים קולו של רב המלצרים גוראן. "התייצב בפני הטבחית". ומיד מכתת את רגלי אל הצינוק המהביל, בו לכודות מבוקר ועד ליל חיות מופלאות בסינרים מוכתמים. מנפות ולשות בוחשות ודשות. ועל כולם תנצח הטבחית הילקה, מזרה האימה, שאש הכבשנים מתכווצת לנוכח מבטה המצמית. שולטת ביד רמה בנחשול נמלים עמלות, שמלקטות וטורחות כדי להשביע את ירום הודו – קיסרנו המפואר שאין שני לו. אך גם אליה חבויה בקוץ המכונה מטבח. שיבא הקטנה, שתלתליה מתריסים וריסיה מתולתלים. ועיניה השחורות טורפות אותי כל פעם מחדש. מציצה בי מעמדתה הקרירה יחסית במטבח המהביל ועיניה כמו רומזות לי – הו לו רק יכולתי להחליף מקומי במקומך. ושמור לי ורק לי על פניה חיוך קטן (ועקום במקצת), כל אימת שתבריח לכיווני עוד אחת מהמגדנות עליהן טרחה ועמלה. ואני השוטה ממהר לבלוע, בטרם תתפוס אותי המפלצת שכלאה את נסיכת הנמשים שלי. ומפזיל את עיני וגורם לנסיכה לחלץ חיוכון משפתיה. חיוך שנותן לה כוח לשוב לעוגות הלימון, לסוכריות הממולאות, לפרפראות ולנפת קמח הסוכר, ליום נוסף ומתקתק.
אך הפעם משהו אינו כתמול שלשום. שיבא אינה מפנה מבט לעברי. האם פשעתי ? אין לי שהות לחשוב כי הילקה האיומה כבר ניצבת למולי, מנגבת כפותיה הבולבוסיות על סינרה המחשב להתפקע ומבטה זועם – כהרגלו.
"הקשב לי טוב" היא מלקה אותי בקולה "בעוד ירח ויום תתקיים סעודה קיסרית מיוחדת. הקיסר חוגג יובל, ואנו נפאר ונרומם את המעמד בהתאם. חמישים מנות שונות כנגד כל שנה משנותיו ואתה תידרש למשימה. יהא עליך לטעום מכל אשר יונח בפני הקיסר ולפיכך שומה עליך לצום מבעוד מועד, לבל תכשיל את המעמד. הכן עצמך למלאכה וכעת סור מעל פני". הכריזה ושבה למשוגותיה.
עיני צדה עפעוף קל בריסיה של הנסיכה. ניגשתי אליה בלאט ומבלי לומר מילה תחבה לידי דבר מה ודחקה בי במבטה לכתת את רגלי אל מחוץ לצינוק – עשיתי כמצוותה של גבירתי הנאווה.
ובערב, לפני שעליתי על יצועי, הגנבתי מבט בפתק הקטן שהופקד בידי. בין כתמי שומן ונטיפי שוקולד בצבצה לנגד עיני רשימת מרכיבי מתכון : מלח, רוזמרין, דבש… שאר המתכון היה חסר. בצדו השני של הפתק לא נכתב דבר. ניסיתי אף לבדוק כנגד אור הנר אם בכתמי השומן מוכמנת לה הודעה – אך לריק. מה מבקשת לאמור לי נסיכתי ? זאת לא הבנתי. קיפלתי הפתק לכדור קטן ובלעתי אותו. אולי כך איטיב לעכל את המסר.
***
הימים נוקפים והעבודה רבה וכל הארמון רוחש וגועש. כולם מתכוננים לקראת חגיגת היובל הקיסרית. והאדמה רועדת מכמות העגלות שעושות דרכן עמוסות כל טוב. אתנן איכרי שנלקח מבלי לבקש, שכן כך היה מאז ומעולם. והעניים מחזרים על פתחי הארמון ומבקשים פירור ונשלחים כלעומת שבאו, והאיכרים מתדפקים על דלתות ההיכל ומבקשים להקל בעומס כי חורפים קשים פקדו את הארץ והיבול דל ואין בו כדי להשביע – אך גם הם מסולקים מבלי ששעו לתחינותיהם.
והלחש גובר וממלא את האוויר וכבר קשה להסתיר את המרמור המפכפך. ואני, בטני מלאה, אך אוזני כרויות לשמוע. חבוי בצילו של הקיסר ושומע יועציו מלטפים ומחמיאים ומוזגים דבש לאוזניו – אך מנגד שר צבאו מדווח על התקוממויות בקרב האיכרים. החיילים כבר מתקשים לאסוף את המיסים. השדות ריקים ומחסני הארמון מלאים והעם רעב ללחם ורעב לשינוי. וערב אחד אוזני קולטות מילה שנלחשה (כדי שלא תגיע חלילה לאוזני ירום הודו) בין שר הצבא המשופם ושר המטבעות המפוטם – "מרד". ובאחת אני מבין את טיבו של המתכון שהפקידה נסיכתי בידי.
***
וצצים הסיפורים על ימין ועל שמאל. המורדים מתרבים. המורדים מתאגדים. המורדים מתאבדים על קידוש המשימה. וקשה מנשוא עבודת הפקידים, להסות ולכסות ולעשות ככל שיוכלו כדי שמאומה לא יגיע לאוזניים אצילות. וקשה לא פחות מלאכתם של החיילים, ההולכים והטובחים בוזזים ומבזים, שכן את עניי עמם הם פוקדים. את משפחותיהם העניות ששלחו אותם כמס, לשרת ולעשות רצונו של הקיסר. ולא שיערו בנפשם שקצות הכידונים יופנו לאויבים מפנים ולא לאויבים מחוץ. בכדי להגן על עצמה מעצמה מכלה הממלכה את נתיניה ונאמניה. ופקידים ושרים ויועצים מתלחששים בינם לבין עצמם : הוא עושה עצמו כלא שומע, או שבאמת הוא עיוור ואינו יודע – יכול להיות שהשתגע ?
ויותר המילה מרד כבר איננה נלחשת בחדרי חדרים. היא נזעקת ונרעשת וגועשת ובוערת. עולה כלהבה בלבבות פשוטי העם. וראשי המורדים נישאים אל על, קילשונות בידיהם וקריאות חירות על דל שפתותיהם ומאחוריהם המון איכרים רב מדרבן ושואג "אחים, גיבורים, אנחנו אחריכם באש ובמים" (ושוכח כמובן לדייק ולהזכיר : אתם באש , אנחנו במים). ותשוקה אחת ויחידה צצה ועולה מעל כולן, הגיע הזמן להדיח את הראש. הראש שהוא גם יד שלא מפסיקה לגזול, הראש שהוא גם פה שלא מפסיק לזלול. הראש שהוא גם רגל שלא מפסיקה לרמוס. הראש ששוכח לחמול במקום לחמוס. אך מי ירהיב עוז בנפשו לשלוח יד בירום הודו ? ומי בכלל יוכל, להתקרב אל ההיכל ?
***
והימים נוקפים ומתרבים הדיווחים. ובלילה ניתן להריח את העשן גם בחדר הכס. עשן ממדורות האיכרים המוחים, עשן הבתים ששרפו החיילים, עת דיכאו את ניצני ההתקוממות. ושוועתם של האיכרים עולה, אך טובעת בקולות נגינתם של להקות הזמר המחוללות באולם הכס. והשליט יושב על מקומו ובוחר מבין עשרות המלהטטים – מי יזכה לכבוד לשעשע אותו ואת קרואיו הנכבדים. מי ישורר ומי יהתל מי יקרא תיגר על המוות ומי ינציח את הכל במכחולו. והכיבוד זורם והעם רוטן ואני מן הצד טועם ושותק. והקיסר מביט בי ושולח ידו לאותה קערה. ובאשר אקח אחד – ייקח הוא חופן. ואת כל שלא יכלה – ישליכו אל הכלבים – כי אל לו לאיש להעז ולטעות ולגעת במזונו של המורם מעם – כך פסקו אבות אבותיו מימים ימימה.
ולפתע שולח הקיסר את ידו וקערת המגדנות ריקה – אויה לבושה – מהר זועק לעברי רב המלצרים – מהר למטבח והורה להם להכין בחופזה עוד מה "אדום אדום הזה" – להלעיט את הקיסר קצר הרוח ולהשכיח ממנו את ריחות העשן.
נטלתי הכלי ואצתי רצתי לצינוק.
והטבחית, מבט מזרה אימה על פניה. ובשרה כולו חידודים (כי הטבח האחרון שלא השביע את הקיסר הפך בעצמו מזון לכלבים) מצביעה על עמדתה של שיבא ומורה לי למלא את הקערה עד גדותיה ולחוש אל כס המלכות בטרם ימשך החבל ויצלצל הפעמון המדנדן את חוסר רצונו של המורם מעם.
ושיבא מזדרזת להטיל חופני מגדנות אל הכלי וכשהטבחית מסיבה מבטה היא נושקת בחטף ללחיי ולוחשת : הכל תלוי בך… וידה השנייה שוב תוחבת פתק לידי.
רץ ועולה במסלול המתפתל ומגיע אל חדר הכס ורואה את ידו של הקיסר נשלחת אל חבל התליה של הפעמון. ובזינוק שלא יבייש בעל קרניים מנתר לצידו ומכריז : מלכי.
והקיסר מתבונן בי בעיניו הרפות. סנטרו החלש נד לעברי ואני מייד מפרש כוונתו ותוחב מגדנה אל פי. לועס בשקיקה כשמבט מתענג נסוך על פני. והקיסר הופך את שעון החול שלצידו.
וכשאחרון גרגירי החול צונח לקרקעית. אני מניח את הקערה אל מקומה ונסוג שוב אל מקומי מאחור, בצללים.
ובערב לפני שעליתי על יצועי, אצבעותי ממוללות את הפתק השומני, ועיני מבחינות שהפעם נרשמו עליו ארבע מילים סתומות : אשר על שפת הים.
מוחי קודח בעוד שיני טוחנות את הפתק – האם באמת הכל רק בי תלוי ?
***
ירח ויום חלפו להם והארמון כולו מתרגש. קטורת בוערת בכל פינה וסריסים גדולים הוצבו בחדר הכס לנופף העשן אל מחוצה לו. וההמולה רבה מפנים ומחוץ – בפנים מותחים את כלי המיתר ובחוץ נמתחים חבלים ובקצותיהם מתנודדים ראשי המורדים. בפנים מקישים על כלי ההקשה ובחוץ חיילים חובטים ומלקים את הצובאים על הפתחים להשתיק קול זעקתם. בפנים תופחים לחמים בכבשנים ובחוץ הארץ בוערת באש המרד. וקול הנגינה יכסה על קול הזעקות והקיסר פוסע לאיטו לחדר הכס, ומימינו ולשמאלו , לבושים במיטב מחלצותיהם – מזדקפים יועציו ושריו ופקידיו ודורשי שלומו ומרעיפים עליו שבחים מכל עבר – נופת צופים אשר אין שני לה. וקולה של התזמורת מהסה את קולות הזועמים שמחוץ והקיסר עושה דרכו אט אט ונמזג אל כיסאו הרם כמו משוח בשמן.
וגדודי מלצרים יוצאים לשרת ומניחים מזון ומשקה מכל צורה וצבע על שולחנות הטובין. וכולם נוסכים יין בגביעים ומרימים את הכוס אל על וממתינים למוצא פיו של הקיסר. והמורם מעם שהפרוטוקול לו מוכר וידוע – משתהה ומהנהן. מחייך למראה זרועותיהם הנרעדות תחת משקלה של כוס הבדולח הגדושה, ולאחר שידע די מסבלם, מסנן לעברם : החלטתי כי בשלה השעה להינשא ולהעמיד לעצמי יורש.
"לחייך" קוראים כולם ומניפים הגביעים באוויר. והקיסר מחייך ומהנהן ומתיישב על כס מלכותו. וכל הטווסים משיקים כוסות, מגרגרים וגומעים ומתיישבים סביב השולחנות.
והאומנים נכנסים בזה אחר זה ומפליאים. זה בלהטוטיו וזו מחוללת, אלו בזריזות ידיהם ואלו בכוחם. והקיסר מחייך או צוחק או מרצין (והאיש נגרר משם בבושת פנים) ואיש אינו קרב ואיש אינו מעז להראות ולו שמץ של רגש שאין בו בכדי לשקף את הלך רוחו של המורם מעם.
והמזון זורם בשפע וההמון זולל ובולס והקיסר אינו טועם דבר. והטבחית נחבאת אל הכלים וכוססת ציפורניה וממתינה לגורלה. והקיסר שבע רצון או שאינו שבע רצון והאמנים הולכים ובאים עד שלפתע מקיש הקיסר באצבע צרידה. רב המלצרים חש לצידו ומתכופף והקיסר לוחש על אוזנו. גוראן מזדקף וסב על צירו ומביט בטבחית ומוחא כף שלוש פעמים. והילקה מתנערת משרעפיה ומהנהנת כאילו ציפתה לכך כל העת. והיא דוחקת במישהו שעמד כל העת בצילה ולפתע הנסיכה ניצבת בפתח. שיבא הקטנה מסורקת ורחוצה, לבושה בשמלה לבנה ונושאת בידה קערה נאה מכוסה. ונמשיה מתריסים שעה שהיא פוסעת בנחישות לעברי ומגישה לי את הקערה ושפתיה מטעימות לעברי מבלי קול : הכל תלוי בך.
***
ומשקל הקערה כבד בידי כשאני מסב לה את גבי ונושא המשא אל עבר הכס. וטעם מר בפי מתרגש, כי יודע אני מה נושאות ידי – את המוות אני נושא בכפי.
וליבי הולם ואני מחניק לחלוחית בעיני ומחנק בגרוני. אבל וזקוף אני עולה את ארבע המדרגות אל בימת כס המלכות. והקיסר, מבטו נעוץ בי כל העת – חודר לתוך בשרי חידודים חידודים. אני מניח הקערה על ידית הכס ובולע רוק בכבדות ומבטו מעמיק לחדור – הוא חושד במשהו.
וקול ההמון שבחוץ מתרגש וגובר על קולם של כלי המיתר והקיסר נועץ בי מבט מצמית.
רב המלצרים שולף את הכיסוי מעל הקערה וחושף את המגדנות, מעשה ידיה של הנסיכה להתפאר. ורגלי רועדות, והרוק יבש בגרוני ומבטו של הקיסר שלוב במבטי והוא ממתין – ממתין לראות מה אעשה.
ראשי סחרחר ועיני מצועפות – האם זהו הרגע בו אפגוש את בוראי ? האם הערב יילוקו הכלבים את דמי ? האם קץ הקץ על סולו ?
והמגדנות המקושטות בהישג ידי ואני מייצב את ידי ושולח אל הקערה – אל המגדנה שבראש המקושטת מכל וכול בפירורי זהב על כיפה אדומה וממרחק אני שומע את נסיכתי – נשימתה נעתקת. וידי מרחפת ומהססת ולפתע אני מבחין בה – במגדנה היחידה בקערה שכיפתה בצבע כחול – ומילותיה שבות וצפות בי : אשר על שפת הים…
אני מטיל את המגדנה הכחולה אל פי והקיסר הופך את שעון החול.
ולראשונה, אין הוא מסב את מבטו מפני אף לא לרגע. מחפש כל רמז לעווית, לחירחור למיצמוץ קל שבקלים. ואני מסיים ובולע והחול מסיים נפילתו אך הקיסר לא מתיק ממני את מבטו החשדן.
וכעת אני מבין מה התכוונה לאמר נסיכתי : הכל תלוי רק בי
אני שולח את ידי שוב אל הקערה לטעימה אחת אחרונה ומתוקה ולגזור בכך את גורלי המר (והרי הבנו כבר מראש שסופי ידוע ורשום וחלוט. ומי יהא זה שיקום לתפוס את מקומי ? נו טוב – אחרי המבול).
***
חצוף ! צורח גוראן ומצליף בידי בשרביטו. המגדנה נופלת אל הקערה.
מעז לגזול עוד ממזונו של הקיסר – אני אדאג שילקו אותך על כך חמישים מכות. והוא לופת אותי בצווארוני ומשליך אותי מן הבמה – מסמן לי להתנדף משם במבטו הזועם. ואני אוחז בידי נבוש ונכלם, זוחל אל מחוץ להישג ידם. שומע כיצד הנגנים מגבירים כעת נגינתם כדי להטביע את קול ההמון שבחוץ.
והקיסר מתרווח במושבו ומסב מבטו אל המופע שלפניו. וידיו טובלות בקערה וחופנות מגדנות הישר אל פיו והוא צוחק ומשתעל וצוחק לתעלוליו של המוקיון. וממקומי על הרצפה אני מסב את מבטי על פני כל חלל הכס ורואה שכולם מחייכים, אך יש בחיוכם מן ההקלה. ואז מבטי נוחת על פניה של הנסיכה, עיניה מביטות בי ושפתיה מטעימות בלא קול: מלך שלי
****
