מגל וחרב

בית הוא המקום אליו חוזרים.

ומה על נפשו של אדם כשאין לו עוד לאן לחזור?

כעת, העלים רשרשו. מגדלי העשב כרעו תחת משקל גרעיניהם התפוחים, והרוח ששרקה דרכם במעלה הגבעה הביאם לזעוק בקולות נפץ אלימים. פרצי האוויר הסתערו בינות השדות הצהובים. להבטחת האביב לא נותר מקום להוריק וכל פיריונו נכבל ונאנס בזיעה לדגן. האדמה נאנקה לתוך הרוח וריחה הלח נישא במשב יבש אל עבר השמיים התכולים. מעלה, מעלה נישא האוויר. מסתחרר. ניחוח כבד של קציר קורא לעבר רקיע דומם. 

ענן בודד הכתים את טוהר האופק. משייט לו בים אפל, מרוקן מצבע. מהין אל מול השמש.  

קרן זוהרת פיזזה בינות לתלמים הקרועים באדמה הכנועה. מלטפת גבעולים שבורים, בודדים בשדה הרחב. עומדים היו בראש כפוף ואבל, וסביבם מוטלים גוויות אחיהם. פזורים בערמות, בקשת רחבה. אצבע האור המשיכה עוד רגע במסעה הרחום בטרם נקטלה, עת גלגל החמה התעטף במעיל האוורירי שהעז.  

מוכה לפתע בקור, ניעור לחיים ברשרוש פרוק-הרגליים מאמבט השמש. בחיפוש נואש אחר החום שנגזל, החל נושא העוקץ אץ בחריץ הבקוע. רגליו הקטנות נשאוהו במהירות על מסילת הקרקע, מתגמד תחת מנופי התבואה הבשלים שעוד עמדו, נשכחים. הזהוב העתיק צבוע האפר והפחם, המשיך במסעו המבולבל בין רגבים וגבעות מתמרות של תלוליות המכוש. הוא נשא את בטנו הזקורה כמגדל מצור מעוות וחודה באוויר, נעצר שוב ושוב בחומות של תכסית סדוקה. היה זה אז שנתקלו צבתותיו השחורות בהר תלול של עור גס מעוגל בטרם נעלם לתוך סערה גועשת של שיבולים מרקדים. 

המגף הכבד ניתק מהקרקע בקול קריעה. סלעים אדירים נשרו מהסוליה נשתלים ללא קול בחריצי אדמת השדה. יד נשלחה עוקפת מצח נוטף, מנגבת זיעה על שרוול לח וחמוץ. הוא עמד שם לרגע נשען על ידית העץ הארוכה, גוש המתכת הקר נושא את משקלו בדממה. האיש הגאה הביט עוד רגע בפרי עמלו ועצם עיניו בפני גאות האור. יחיד בפלך, השָׁקֵט הקשיב ללחישות גלי העשב ברוח, לוגם את ניחוח החיטה הקצורה. משבי האוויר ציננו בחמלה את גופו הדואב והוא נותר כך, ללא ניעה, לעוד נשימה אחת. 

בכאב הוא ניעור לעוד סדרה אלימה של תנועות קצובות. המשך ידו הולם בקרקע, מרוצץ אבריה. הוא אהב אותה. הוא שנא אותה. הוא ידע אותה כשלו. הכיר את כל קימוריה הבשלים. את קפליה המזמינים. את בארותיה העמוקים. בזיעת אפיו הוא הפרה אותה והיא העניקה לו את תנובתה בקושי. בעמל. בקמצנות אכזרית. הוא בעל אותה שוב ושוב, שנה אחר שנה ואז אכל את פירותיהם. 

לא את תאבונו ביקש להשביע. עובד היה הוא בקנאות את שני המאורות. שמש חייו המניסה את אפלת נפשו והמאור הקטן, המחייה את רגעי השלווה. הוא נזכר לרגע בהתרגשות פתאומית בהמיית קולה הישן ושכח את השָׂדֶה. בוהה בעיניים שוחקות אל עבר המרחבים. רואה את ידיה הקטנות מושטות מעלה. אליו. בתחינה. שירימה אליו בידיו הגדולות ויאמצה ברוך. אפוף לפתע באהבה ובתשוקה עת עטפה אהובתו את שני החבוקים, הוא טבע בריחה. הזיכרון מילא אותו וליבו גאה. משא קומתו נדמה היה קל יותר ויציבתו השתנתה.

זרם הזעה במורד גבו משכו מתוך הרגע. הוא ניער את ראשו כמעט במבוכה, מודה לאם על בדידותו ולמרחבים על שתיקתם. הוא כיווץ והרפה את אצבעותיו על המכוש הכבד, מעיר את מפרקיו הנוקשים לקראת שעות הפרך שעוד לפניו. שריריו התנפחו בהבזק כשמשקולת הברזל הקהה שרקה מעל עטרת ראשו המתולתל. הקשת הרחבה נעצרה כשם שהחלה, ידו על קת הכלי הגס ומשקלו עליו. הוא הנהן לעצמו ושחרר את כתפו בתנועה גדולה, בעוד המקבת נשענת כנגד רגלו.

מבטו בחן בהיסח הדעת את עמל היום שהותיר מאחוריו. עיניו עלו משברי האדמה והקציר אל השדות הזורמים לאינסוף. מטיילות אל האופק. אל המרחק. אל עבר גורלו. אך בעוד נפשו המהורהרת ביקשה שם, גופו הכבול בשלשלאות אהבה כבר חזר והכה בתכסית. כאן. המכוש הונף. שוב ושוב. רסיסי קרקע אדמדמה ניתזו כחציי דם חדים. שברי האדמה הסמיכים ממלאים את האוויר. שעה ארוכה קולות החבטה מילאו את השקט בטרם הוא, מתנשם נתן לכלי הכבד ליפול מידיו. השמש כבר צרבה את מסלולה בשמיים, עת הוא ניגב את פניו. עורו החיוור והמאובק נצבע בצבעי מלחמה, נמרחים מטה באגלי זיעתו כדמעות תמרורים. מסעם של ראש המתכת וגוף העץ נדמה כנמתח. הזמן כקפיץ נקרע למקומו, שולח את הגוף הצונח אל פני השדה המוכים. אז, בהתרסה, קיבלו רגבי החימר את תוקפם בצליל נוזלי. מחליא. קול בשר שרוצץ.

האדמה נותרה עיסה אדמונית. מבכה אל הרוח. כנועה ומושפלת. ובקרוב, תתעבר ותצמיח גם היא. תצטרף לאחיותיה השותקות את קציר דמיהן. 

בחטא אהבתו, הוא לא ראה את כאבה. כמהופנט היה אל מול בת הצחוק של בִּתּוֹ, הזורח אליו. היא ריחפה לפניו. דמותה השלמה על רקע האדמה המבותרת. ההיה זה קולה של אהובתו שנישא אליו? ריחה העמוק מהול בזיעה ואבק. רגיל היה לראותן עימו בבדידותו. ימיו בפרך היו שלו. בדד. ובחיבה ביטל את בבואת הקטנה שעוד צפה לצידו, רוטטת לרגע עם משב דמדומי היום. הוא פסע לאורך הקרקע הבתולית שבירא וביתק אל עבר הפלג המנצנץ בצבעי שקיעה. הוא לא ראה מאחוריו את חיוך הרפאים התמים הופך לזעקה אילמת עת צבעי הארגמן נשפכו אל האופק. המאור הגדול טבע בים הצללים שסער על רכס המזרח, שולח קרניים גוססות. אור חייו נאחז בו עוד רגע ארוך ואז הבהב ונמוג.

הוא הביט בתווי פניו הקשים ונרעד. עיניו הטובות שהסתכלו בו כבזר נבלעו בגבינים החזקים. מגעו היה מלטף למרות עורו המחוספס והשבור, ביקש לעצמו בעלבון. נזכר באישוניה מתרחבים לקראתו ושפתיה נפסקות. ידו נשלחה להרעיד את מי המראה, האדוות הרכות מסתירות את שהכאיב. גלי העכביש הגיעו לתמונת מצחו הגבוה ולשערו הכבול באריג דהוי, רקמת היד הפרחונית מגפפת תלתל סורר.

מחשבתו כבר מיהרה אל ביתו שמעבר לגבעה החשופה, אצבעותיו חודרות את הקרום המתקמט ושולחות סילונים מסתחררים של אודם בזרם הצלול. הוא שטף את זרועותיו. ביסודיות. עורו הרחוץ צחור גם אחרי שנים צרובות בשדה. לאחר שקיפל בעדינות אין קץ את כתר הבד, זמזם ונטף בסיפוק כדבורה. מעביר קמיצה לאורך הטפרים הקטנים, הניח את אוצרו על בול העץ הכרות שבצד הגדה. מתקשה להסיט את עיניו מהנס הרקום, קבר ראשו בדממה השוצפת. הוא פקח עיניו לתוך האפיק המתרוקן מאור, אפו ופיו מתמלאים בנוזל האפל. חשכה שקופה שאיימה להטביעו. עוד רגע מטהר מהול בפחד חמקמק, מתגנב. הוא הרגיש את ריאותיו זועקות לנהורא ומשה עצמו לעולם עקר. חסר צבע.    

מתיישר, עודנו על ברכיו, הוא לא הביט בבבואתו הזוחלת על פני המים הנמלטים למקומם. הוא לא ראה את צלליתו, שחורה על רקע גלי הכספית בגווני לילה. נרעדת קלות עם כל דמעה שהגירה צדודיתו המודחת. זוהר אדום, מרוחק כגחלילית הבוערת במעופה, נגה לרגע בזניט השמים הקודרים. חריטה אכזרית, דקה עיטרה את השמים האטומים בשובלה החד והעמום. האות המבשר נע בקשת עצלה מעל כתפה של הדמות הנופלת כהה על ראי הפלג המפכפך.

הוא לא ראה. עיוור לכתר הלהבות שנח גבוה מעל ראשו הנוטף. גשם שערו תופף במים מבקש את מבטו. אך הוא לא ראה. עיוור לפור הגורלות שנח כחרב מעל צוואר העולם. הוא היה איכר. איש ללא שם. הוא לעולם לא היה מאמין שהוא פיון על לוח מערכה. הוא היה מגחך להצעה שקיים כזה לוח. ומי היה מנחש שהוא החרב. שהוא הקובייה המתגלגלת.  

ממלכות נופלות.

עידנים חולפים.

ועובד האדמה לעולם שב לביתו בתום יומו בשדה

 

**

 

הוא הלך במהירות במעלה גבעת העשב הבשרני. צעדיו הארוכים נושאים אותו מהשדה עם גוע היום. מגפיו הבלויים הותירו עקבות חמר דמים על גבעולי הסגול החיוור, רמוסים בתחרות הדמדומים. הוא ביקש לעקוף את קרני השמש הארוכות שעמדו באוויר. מסנוורות בגסיסתן. צילו הלך לפניו, מתחרה בו. מתגרה בו. הוא ביקש לביתו, למוצאו באור. כמצוות גבירתו. משתוקק לחיבוק ארוך. לא לזה הקצר. חברו האפל נמתח והחל נמוג. הוא מאחר.

זה מחיר אותם רגעי העצלות, חשב לעצמו בכעס. צבא של איש אחד, היה עליו להילחם בכל החזיתות, למשול בכל התפקידים בכדי לנצח. מלחמת ההישרדות קשה היא ולו פיות להאכיל. גופו זכר את להט החרמש. את רצון המגל ואת משקל המכוש. הוא ידע שרון הקציר מפתה. אך עבד לעונות, למד כל חקלאי כי עליו לתכנן קדימה. צרור האושר שלו גדלה ובקרוב יגדל תאבונה. המחשבה על עיניה הגדולות נרטבות ברעב העבירה בו חלחלה. טוב עשה שהתעכב. גם אם תעקם אהובתו מבטה. 

הוא התמלא חרטה על אותם רגעים שנתן לעצמו מנוחה. עליו להיות חזק יותר. ממוקד יותר. עליו לשלוט בגופו, ברוחו החולמנית. אחריות על כתפיו. האם רחומה אך העולם אכזר. אם ברצונו להשאיר את הכאב מחוץ למפתן ארמונן הצנוע, הוא חייב להקשיח את לבבו. למענן. הרי לשם מטרה זו בדיוק, בכדי לא להכניס עימו את העולם שבחוץ, היטהר בכל ערב. בכל יום ויום, עת בין השמשות הוא רחץ. גם בכפור. גם כעת, כשידע שיאחר. זוכרות את דרכן בנחל, זרמו כמה טיפות גדולות מתאחדות במורד גבו. הוא נרעד והצטמרר, לא מפסיד צעד. 

ריח עשן עץ עדין עלה באפו. הוא חייך. חיוך קטן. ביישני. מתרגש ואוהב. עיניו חיפשו את מבצרו הקט כבכל פעם, מבקשות ללטף את קורות הצריף שהיה ממלכתו. את רעפי הצפחה הירוקים שהגנו בסער ובלהט על כל עולמו. את ארובת האבן הקטנה שעישנה ברַכּוּת עננים קטנים של חום וקטורת, מניסה את הקור. כל מלכותו מאחורי דלת חווה אחת, חבוטה. הוא חייך. בפעם האחרונה. שש כחתן. 

הן המתינו לו כל ערב. עוטפות אותו בעור וצחוק. מגעה המבטיח, הבשל של זאת ומגע הפרפר, הרענן של זאת. סיפורי המעשיות של ניצן אהבתו מילאו אותו בגאווה ורוקנו אותו בצחוק רועם ומתגלגל. כשאפו מקציף והוא משתנק לאוויר, היא הייתה מסתכלת עליו בחומרה. דאגה שאין מקומה על פנים כה רכות, התחלפה תמיד בצחקוק קטן. עדין ותמים. מעל שולחן האוכל הפשוט הוא היה מחפש את עייני שמש נפשו, חושש לראות בהן תוכחה ומתרגש כילד למצוא בהן אושר. מסתתרת נואשות מאחורי יד קמוצה החונקת חיוך. כמה סגד לאותם קמטי האור. הוא התאבל על הידיעה שלא ימצאם היום.

כנידון בדרך לגרדום, פסע בראש מורם. אלי עושרו. ניחוחות כבדים של טעם האש כמו בירכו אותו בנבלה לקראת ביתו. קרני דמדומים אחרונים הלכו עמו בשתיקה. הוא ידע את ליבה הרחום. ראה בעיניי רוחו את נשיקתה הסולחת בעודו נמס במקלט חיקה. ברק שערה לאור האח, ערפל ענוג המוטל על עורו. על שפתיו המנשקות, מפלים ארוכים של משי. עבד לעוצמתה הרכה הוא יבטיח. הוא יבטיח והיא תתרצה. שרועים לקול הלהבות המרקדות ישאף עמוק להתפקע. צולל בריחה המשכר ובשקט השבע. צעדו התמלא עתה ללא משים בתקווה ובביטחון.  

בשמת התבערה ליוותה אותו בדרכו האחרונה אל עבר צללית ביתו הדל הגדלה על רקע צבעי השקיעה. בארות נפשו הצלולות, לחות ומצטמקות אל מול הלהט שנדמה היה צורב את העולם. הוא פסע בלהבה. כדור האש בער באור יקרות כזבח לאם, מעכל את מתאר הצפחה. מסנוור ומוסח, ממהר ונמהר, עיוור היה לארובה התמה. רוח הערב לרגע שתק. העלים קפאו ברשרושם. הולך בדממת קולות הלול, הצריף הקטן התנשא מעליו בולע את השמש. הוא צעד לתוך העלטה.

 

**

 

הוא פתח את הדלת. עוד אחת, ללא שוב. האוויר המתפרץ היה חם ומזמין, ממלא את ריאותיו בריח אח ויסמין. ניחוח הבית ורמז גופה של אישתו, הניסו מעצמותיו ברגע את צינת התשישות שאחזה בו אחרי יום ארוך בשדה. ליבו רנן לקראת רוח התום שתכרוך את זרועותיה הקטנות סביב גופו הגס עוד בטרם יעלה לאל ידו לסגור מאחוריו את לוח העץ ולהגן על ביתו מפני העולם הקר.

הוא דחף את המחסום הלא מהוקצע עוד. אפו התמלא באוויר הבית הדומם.

משב מילל בגבו והשקט בפניו העבירו צמרמורת דקה לאורך שדרתו המיוזעת.

אצבעותיו המיובלות עיקצצו וליבו הלם בגרונו ותוך מבצרו עדיין לא ניגלה.

שלוות המעון הצנוע צרמה לאוזניו, זועקת לנשמתו הרכה כאב תהומות.

הזמן נמתח. נעצר ורץ. ממהר ואז קופא. הדלת עמדה כנגד הקיר והוא נתר שתול בפתח, מביט עיוור. 

עיניו שטפו את החלל כבראשונה אך האם ברחמיה אטמה את בארות נפשו. 

אפלה סמיכה מילאה את המשכן מלא החיים, המואר תמיד. קרניים דקיקות בהקו דרך חריצי הקורות כאצבעות חיוורות המבקשות את בשרו. הוא מעולם לא ידע את ארמונו בחושך. צַלְמַוֶת פעם סביבו. מחטות בוערות אכלו בגופו, רוחו כלואה בנטיפי קרח שאיימו למוחצה. דמו הקפוא אץ. שריריו געשו בעוד רגליו נטועות. פעימות חייו נדמו כמחרישות את אוזניו המצלצלות. כטיפות הנוטפות בקצב המתאחד לשיטפון אחד. זורם. האימה לחצה על בני מעיו וטעם מתכתי עמד בפיו. הוא פחד לראות אך ליבו יצא למצוא את אהובתו. את עוללם. לאמצן אליו, בכוח.

האלים כך אמר לו אביו, באכזריות נשגבת מעניקים לאדם את מבוקשו. והוא החל צולל לשחור. הקיר למולו כמעט וזהר, מחטי השקיעה דוקרות מבעד לחרכי הקורות שעמל להקים. באור המוות החלו עיניו מגששות בחשכה. האשמן שלט בחדר. צללים וקווים דוממים. אישוניו החלו מתרחבים בעוד מרכזו ממשיך ומתכווץ. תמצית ישותו מצטמצמת עד ריק בביעותים שאין להם מילים. מדמיין זוועות. 

תנועה משכה את מבטו. הכותל שבירכתי החדר נראה היה כנע בצליל מגיץ של אש. מפלים מתפסים ליחכו מעלה. להבות אפלות מתפתלות כגלים הממאנים להתנפץ. הן נדמו כמתביישות, ככורעות בתפילה. בתחינה. מתנענעות. לא מאירות, בחסד האם. מבקשות לא לגעת בתמונה מעוררת הפלצות. עיניו סרקו מטה, חורכות לפיד המוטל זר בנוף הרך. הסדר המרגיע חולל וריהוט פשוט ומזמין היה פזור איים איים. צללים מאיימים בחשכת החדר הפכו אט אט למראות איימים בצבעי גיהינום.

הוא התבונן בבובת סמרטוטים פסוקה. שברים טרופים בים גועש של סדינים וקש. כתמים ניקדו בשר, שיער ובד, מבריקים בישחור. קפוא בזמן על רקע ריקודן האפל של להבות המאכלת שהחלו נאחזות בקש הגג, הוא התבונן. עוד. מהופנט. כמוקסם מציור הבלהות ששלף שד היישר מסיוטיו. הוא התבונן ולא ראה. הוא ראה ולא הבין. הוא לא הבין. האש המשיכה לרקד בחדר. לאט. ההבנה החלה זוחלת לתוכו. רימות של הכרה. מתפתלות. אוכלות. קורעות בלבבו. מעכלות את נפשו, את האיש שהיה.

הוא זעק ללא קול והעולם רעד.

מבקש את חיבוקו המנחם של המוות. מתחנן לא לראות. לא לדעת. לא לחיות. לא עוד. להתכסות כשמכה קרה ומנחמת של שיכחה. הוא צווח. צליל כמעט לא אנושי, קולה של נשמה נטבחת. הכול זז לפתע. חָרַק. התעקם ונבקע. להבות האש הכורעות, המתביישות מלהאיר התעוררו בשאגה. צחנת אש מתקתקה מילאה את החדר. הכול זרם פתאום. נחשולים מסנוורים. והוא, זקוף וכפוף אל מול הרוח הבוערת. נטוע ומתנענע לאחור כאילן בסערה. צלליות חדשות נבראו ואחרות נזלו לממשות. 

הוא ראה אותה עכשיו. זרוקה, מוטלת כחפץ. ניצן תם שכל עליו הרכים נתלשו. קטומה בשדה דומם. מפוזר. הוא ראה אותה באור הלוהט. קטנטנה. מפורקת. הוא ניסה לא לראות עוד. הוא הרים ידיים מלטפות, חזקות, גסות. מבקש להסתיר, להסתתר. קורע בעיניו. שורט. הוא צרח. ושוב. קופסת העץ התקמטה סביבו וקול התבערה שכח. טעם מתוק מבחיל כבש אותו באפלה הפתאומית, ממוטט את אחרון עמודי נפשו. אפר נשר מבין עצמות הצריף האפל, זורח באור היום האחרון כתלתלי זהב.

בלבבו הנמק הן היו עתה רגבים מוכי מכוש. חרסים שבורים. חלולים. מדמם ומפויח, הוא עזב בית ריק.

מדדה בצעד שבור. מת. חסר מטרה. הוא פסע לתוך זריחת הלילה, מתעטף באפלה. כוכבים לא העירו ורוח רענן לא שיחק בעלים. הוא ניקצר עמן. קליפתו מוכת הטירוף פסעה מעל צמת קש. צעצוע יתום. בובה אהובה שגורלה נחתם, עזובה תחת שמיים קרים. להבות גוססות במרחק ליטפו את תוויה הפשוטים עוד פעם אחת. אחרונה. הוא נעלם בחושך