מבוייתים
ברק התעורר שוב מן היללות.
"תחזור לישון אחי", נבח לו מתוך שינה אחיו, בוקי, "הם לא קרובים ואין לך מה לדאוג. דיברנו על זה." בוקי התכרבל בתוך עצמו כיאה לכלב עייף אחרי יום ארוך וחזר לישון. ברק לא.
הוא לא מתעורר מהרעש, גם לא מהפחד, אלא מהכמיהה. הוא שומע אותם מעבר לעמק, עמוק במעבי היער ונזכר בצללים עתיקים, כאילו לוחשים מתוך ליבו – 'בא, שוב אלינו.' היללות פסקו והירח שהיה תלוי בשמיים נבלע אל תוך לסת עננים גדולה בדמות זאב.
"היי בוקי" לחש כשהחזיר ראשו למלונה "חשבת פעם איך יהיה לגור שם, בטבע?"
"ביער, אתה מתכוון?" המהם בוקי מתוך שינה "כן, בטח. פחד אימים."
כל בוקר אותו הדבר, 'ברק ובוקי תביאו את הכבשים שהתפזרו. ברק ובוקי, שמרו על לול התרנגולים מפני השועלים, ברק ובוקי תדאגו שהפרות לא מתרחקות יותר מדי. אי אפשר לדעת מה אורב לנו שם מעבר לעמק בין עצי היער.' הם תמיד צייתו, הלא הם אוהבים את אדם, האדון שלהם. האמת שהוא יותר כמו חבר, בוקי אוהב אפילו לקרוא לו החבר הכי טוב, שכן האדם הוא חברו הטוב ביותר של הכלב. ברק צוחק, אבל מחשבותיו מתפתלות לכיוונים שונים. הוא אוהב את אדם, באמת, והיה עושה הכל למענו, אבל יחסי החברות כאן הם, איך נומר, חד צדדיים.
"מי יודע, אולי כל 'החברות הטובה' הזאת שגורמת לאנשים בעיר להלביש את הכלבים שלהם בבגדי תינוקות ומעילים צבעוניים זה רק סיפור כיסוי, אולי מסממים אותנו באהבה." שיתף את בוקי ערב אחד סביב שאריות העוף שאדם הגיש להם.
"לא יודע, ברק, לחשוב שאהבה היא קונספירציה, נשמע לי קצת רחוק. בסופו של דבר, טוב לי וכיף לי ויש מי שאוהב אותי? מה כלב צריך יותר מזה."
"כן, כנראה שאתה צודק" נאנח ברק באיטיות. "ידעתי שתבין. תמיד אתה מצליח להבין בסוף, אח קטן" ענה בוקי בנימת ניצחון הורית.
יום אחד, בוקי נכנס למלונה בהתלהבות יתירה.
"הצלחתי, הצלחתי לחטוף לו הפעם, הינה. זה שלך וזה שלי" הוא חילק את הדפים בפיו לשתי ערמות מכובדות. "גנבתי את שיעורי הבית של גיל." סך הכל ילד בן תשע, אבל האמת היא שהוא די קנאי לציוד שלו ולא כל יום יש כזאת חגיגה.
שני הכלבים הלהוטים קשקשו בזנביהם ועברו ישירות למלאכה. כל אחד נשכב מול הערימה שלו, נאנח והחל לקרוא. ברק לא זכר עד כמה כיף יכולה להיות 'אכילת' שיעורי בית. הוא באמת בלע הכל, סיפורים קצרים, שאלות באלגברה, מחקרים חדשים, מה, סתם הכלבים נהנים מסביבת בני אדם? גם הם צריכים להרוויח משהו בסיפור הזה. הוא דפדף וכמעט סיים את הערימה שלו לפני שבוקי גמר אפילו חצי. הוא ניסה לקרוא לאט יותר, למצות את ההנאה, כשלפתע עיניו לכדו תמונה מוזרה משיעור היסטוריה. זו הייתה עבודת גמר שגיא הכין בנושא האדם והחיות והוא קרא לזה שם מוזר שברק לא שמע אף פעם, אז גם לא ידע בדיוק כיצד נכון להגות אותו. ביות.
"היי בוקי, אתה יודע מה זה בָּיוֹת? כתוב כאן שזה משהו על חיות ובית."
"בטח חיות שגרות בבית נקראות 'בָּיוֹת', נשמע לי די הגיוני" ענה והמשיך להתבונן בעמודיו.
"כן…אתה בטח צודק…כמו שאתה אומר, בסוף אני מבין."
"אוקי, אז אתה מוכן להתחלף, הינה עוד רגע אני מסיים את הערימה שלי גם כן."
"בטח" ענה ברק ובאיטיות החליק את הדף עם התמונה תחת פרוותו ונשכב עליה "הינה, כך את שלי, אני כבר עייף, נראה לי אלך לנוח קצת במלונה."
"מה שתרצה אח קטן. יותר בשבילי."
ברק מיהר למלונה, והתמקם ליד החריץ בקיר, איפה שעברה קרן אור חדה ומדויקת והתבונן שוב. הוא ראה משהו שנראה כמו קבר, את זה הוא הבין כי ראה עצמות ודמות גולגולת של בן אדם, אבל ליד העצמות הגדולות היו גם עצמות קטנות יותר, והיה קשה לנתח במה מדובר. תינוק? ילדה קטנה? אולי איזו חיה? לפתע שם לב לכיתוב הקטן בתחתית התמונה.
אתר: עינן, תיארוך: לפני 15,000 שנה בתצלום: אישה קבורה עם כלב.
ליבו של ברק הצטמק ברגע. זהו, כל החלומות נגוזו, רבבות מחשבות והזמן שהוקדש להן נזרקו לפח האשפה באחורית המוח. הינה, אפילו אז כלבים חיו עם בני אדם, הטבע הוא רק אשלייה.
הוא רצה לזרוק את הדף ולהירדם אל מרחבי החלום, אבל ראה את החתימה של גיא בסוף העבודה. תמיד אהב להתבונן בחתימה המשונה שלו, המדויקת, שלא דומה לשום כתב אחר. אך לפני החתימה הופיע משפט:
לסיכום: "בחרתי לספר על הכלב, כי אני ממש אוהב כלבים ואפילו יש לי שניים בבית, וגם גיליתי שהכלב הוא החיה הראשונה ש'בּויתה', זאת אומרת הוא החיה הראשונה שהאדם לקח מן הטבע והפך אותו לבן-בית."
קרן האור הדקה כמעט ונעלמה וירדה לטמיון עם השמש השוקעת, אך אור חדש נדלק בליבו של ברק. מן הבזק כזה. חלום בהקיץ. הוא לא רגיל לחלומות מסוג זה. הוא מטייל בין עצי היער, ללא קולר, ושערות פרוותו מלוכלכות מעט וקשות. הוא גדול מן הרגיל וחזק. כפות רגליו נעוצות בעפר התחוח והוא מיילל יללה שלא הכיר.
"ברק, הכל בסדר?" קטע את חלומו בוקי.
"כן, בהחלט, טוב מתמיד."
מצוין, כי לרגע היה נראתה לי חולה או הוזה. מה, שוב אכלת את האוכל המקולקל של התרנגולות?"
"לא באמת שאני מרגיש טוב. כנראה פשוט עייף." המלונה כבר הייתה חשוכה וברק החביא את הדף מתחת לשמיכה בה נשכב לישון.
כל בוקר, נראה אותו הדבר, אבל המחשבות מתחדשות תמיד. ברק הנהיג את הכבשים, וגרש את השועלים ושמר על הפרות וידע שהיום אדם נוסע העירה לעשות קניות ועובר עם הטנדר שלו בעמק הגדול. הוא דאג שבוקי לא יבחין והתחיל לייבב את היבבות הגוריות שלו, אלו שידע שאדם לא יכול לעמוד בפניהן. עוד בהיותו גור קטן היבבות האלו השיגו לו את כל צרכיו, אולי אפילו את כל רצונותיו. בוקי שנא את יבבות הרחמים העצמיים האלו. "זה לא דרכו של כלב", היה אומר לו בעודו זולל את חתיכת הסטייק האחרונה מצלחתו של אדם.
אבל עכשיו הוא ישתמש בקסם עוד פעם אחת, בפעם האחרונה.
אדם לא תכנן לקחת אף אחד אתו לעיר, הוא הרי יחזור מאוחר בלילה וחבל על הזמן, אבל יבבותיו של ברק הצליחו להמיס את נוקשותו.
"יאללה, קפוץ פנימה." ברק המשיך לייבב וסימן עם ראשו שהוא רוצה לשבת בטנדר מאחורה.
"טוב נו, קצת רוח תעשה לך טוב."
הם החלו בנסיעה והחווה שהלכה והתקטנה במורד הרחוב נראתה חמימה מתמיד, אבל ברק ידע, אם לא ינסה, לעולם לא ידע.
הוא הוציא את לשונו שהשתוללה ברוח והבחין במראה איך אדם מתרווח מרוב נחת למראה משובב הלב. הוא חיכה לפיתול החד במורד העמק. עוד לא, עוד לא, עוד לא, עכשיו!
הוא ניתר מן הטנדר והתגלגל במדרון התלול. קוצים דקרו את גבו ובטנו, חול התפזר בין עיניו ולבסוף הוא נתקע בסלע. אאוץ'! הוא איבד הכרה.
לאחר כמה דקות התעורר לשקט מוזר שלא היה רגיל אליו – ללא צפצופם של עמודי חשמל, ללא רעש דוהר של טרקטור, או מכונית, או טלוויזיה ואפילו לא געיות פרה ופעיות כבש. רק ציוץ מזדמן של ציפור קטנה – שקט מוחלט, שקט מוזר, שקט חופשי.
הוא התחיל לרחרח את משעולי היער הרבים. בטח נוצרו על ידי חזירי בר, התגאה בכישרון הגישוש שלו. הוא מרגיש כמו באותו פעם עם אדם כשיצא לחפש אחר מאורות השועלים שהגיעו לילה אחר לילה לגנוב תרנגולות. בוקי לא הצליח לזהות את הדרך, אבל הוא כן. ואולי בוקי רק וויתר לו, שירגיש טוב. מי יודעץ בסופו של דבר הוא הצליח אז ואם הצליח אז, בטח יצליח גם עכשיו. בטח החזירים מכירים את הדרך אל מקורות המים המסתורים, שם יגלה היכן מתחבאים הארנבים, כמה זמן חיכה לטרוף איזה…רגלו האחורית דרכה על ערמת עלים קמולים והשתחלה בלולאת חבל שמשכה אותו במהירות. הוא היה תלוי הפוך והתחיל לייבב כמו שייבב אל אדם.
הוא יכול להישבע ששני השיחים מצידיו זזים ממקומם. וואו, עכשיו כנראה באמת הוא הוזה.
"מי אתה ומה נראה לך שאתה עושה בטריטוריה שלנו?!" שמע קול שהשתדל להישמע מפחיד.
"אנחנו נאכל אותך ואז נראה לאן תמשיך לטייל ולרחרח." המשיך הקול.
"כן…מה שהוא אמר." ענה קול איטי יותר מהוסס.
ברק ראה שתי דמויות הפוכות אך לא הצליח לזהות במה מדובר. הם שחררו את החבל והוא נפל על הראש.
כאשר הסתובב ראה תרנגול ופרה.
"מזל, הייתי בטוח שאתם חיות טרף."
"אנחנו כן, קרא התרנגול. והיינו אוכלים אותך ככה, כמו שאתה חי, אילו היינו אוכלים חיות."
"אוקי, גבר, מה שתומר." ענה לו ברק וניער את עצמו מאבק.
"ככה בדיוק את יכול לקרוא לי, אני הגבר כאן. ושאף אחד לא ישכח את זה. מספיק זמן כבר שכחו."
"שכחו מה?" שאל ברק.
"אוי, הינה הוא מתחיל עם זה שוב", קראה הפרה וגלגלה את עיניה.
"עכשיו הוא יתחיל לספר לך שלפני 3000 שנה הוא היה סימן ההיכר לגבריות – עם הנוצות הצבעוניות שלו והכרבולת המלכותית, שאלפי צופים היו באים לראות את ה"קוקפייט" – הקרב האכזרי שנוהל בין תרנגולים, שהוא ידע פעם לעוף ו…"
"ויודע גם עכשיו, מלי!" קטע אותה התרנגול.
"שמי אודי, כלבלב מחמד, ואנחנו הנבחרים."
"אממ, מה?"
"הנבחרים, כמו ששמעת."
"הנבחרים של?…"
"החיות המבויתות, כמובן. מה, המוח שלך כבר לא עובד? אולי זה באמת נכון מה שאומרים, שכלבים הם טיפשים."
"היי, אל תקרא לי טיפש מר כרבולת."
"אוי לא" נאנחה מלי. "הינה, זה בדיוק מה שהוא רוצה. הוא כל הזמן מחפש מלחמות. אודי, אתה לא זוכר מה קרה בפעם האחרונה ש…זאת אומרת לפני יומיים כשהתחלת עם הקיפוד הזה ו…"
"זה בכלל לא אותו דבר, את הצ'יקמוק הזה אני יכול לקחת עם הציפורן הקטנה שלי."
"בואו כולנו נירגע" הפרידה ביניהם מלי.
"אסביר לך בצורה פשוטה" פנתה אל ברק. "שמעת פעם על בשר מלאכותי?"
"לא"
"אז הינה, זה 'הדבר הבא', מה שנקרא. כל כמה אלפי שנים בני האדם משנים את העולם, אולי בגלל שמשעמם להם, אולי בגלל שהם חובשים שהם שולטים פה, לא משנה. שורה תחתונה, יבוא יום, בקרוב מאד, וכבר לא יאכלו בשר פרות ותרנגולים. אולי אפילו לא ביצים או חלב."
"נו, אז אלה בשורות טובות, לא?" שאל ברק, מנסה להוכיח לתרנגול שהוא קולט במהירות.
"כן, אבל זה כל העניין חביבי" ענה לו אודי. "לפני עשרת אלפים שנה כבר התחילו לביית אותה ואת משפחתה" הצביעה על מלי. "אתה יודע איך זה עובד, הפרות היו טרף קל יחסית, לא מהירות מדי, לא אגרסיביות מדי, ובני האדם צדו שתי ציפורים באבן אחת."
"רגע, אבל עכשיו אתה מדבר על הפרות, לא?"
"זה ביטוי, טמבל" אודי נענע את ראשו והכרבולת האדומה רקדה.
"הכוונה היא שהם השתמשו בפרות כדי להשיג גם חלב וגם בשר. ועשו את זה באופן גאוני!"
"מזוויע!" קטעה אותו מלי.
"אבל גם גאוני!" המשיך אודי. "הם יודעים הרי שהפרה לא סתם מניבה חלב, היא צריכה להיות בהירון. אז הם דאגו שהיא תמיד תהיה בהיריון, ככה, היא תמיד תניב חלב וגם תעלה במשקל עוד ועוד."
"אוקי, וכל זה עומד להשתנות בקרוב לפי מה שאתה אומר."
"אתה באמת לא מבין, או שאתה משחק איתי משחקים? מלי, הוא משחק איתי משחקים? כי אם כן, אני אתפרע עליו, אני אטרוף אותו, אני…"
"נראה לי שהוא פשוט לא מבין, אודי." ציננה את התלהבותו.
"אוקי, מתחיל להחשיך, בא איתנו ונסביר לך הכל."
הם הלכו בתור, תרנגול, פרה וכלב ועברו בין חלקי היער השונים. עברו בקרחות שהצליחו לגדל פרחים צבעוניים שנהנו מקרני השמש האחרונות, בסבך אדיר של עצים ומטפסים שהחשיכו את הלילה ושרטו אותם בכל איברי גופם, ובינות זרמיו הקטנים של הנחל הקטן שמימיו היו מתוקים מתמיד כששלושתם עצרו לשתות.
"עוד כמה דקות נגיע" הרגיעה אותו מלי. ברק התחיל להביט לצדדים וחש בנימי נפשו הכלבית את השינוי המסתורי שמביא איתו הלילה. הוא לא הצליח להבין אם נפשו מתעוררת, כמו שאר חיות ממלכת האפילה, או שהיא רועדת מפחד ומבקשת מסתור. לפתע ציוצי הציפורים התגברו כמו גל ענק ששוטף את היער.
"מה זה? מה קרה להם?" שאל ברק.
"כל היום הן ליקטו, לפעמים יחד לפעמים לבד" ענה אודי "ועכשיו הן מחפשות את בני הזוג שלהן, אתה יודע, לפני שתיפול החשיכה ויקומו חיות הלילה." ברק לא הכיר את התנועה הזאת, את ההתכנסות מפני הסכנה. בחווה שלו, לא שומעים יותר מדי ציפורים מלבד התרנגולות, אם אפשר להחשיב את העופות הבלתי מעופפות הללו לציפורים. לא עברו חמש דקות וקול הציפורים נדם. כוכבים ראשונים נצנצו בין ענפי היער העבותים, ולפתע יללות, כמו מגיעות מפיהן של מאות תינוקות, מילאו את החלל הנפער משתיקת הציפורים. ברק נצמד לקיר סלעי.
"אל תדאג חביבי, אלו רק התנים. הם קטנים יותר ממני, בחיי" אמר אודי. "הם לא הדבר ממנו אנחנו מפחדים."
"ממה כן?" שאל, וכבר לא היה איכפת לו להישמע חכם.
שניהם הסתובבו אליו בבת אחת – "זאבים."
"הינה, הגענו, כנס פנימה" אודי הורה לברק, ושלושתם נכנסו למערה חשוכה וקרירה, שלא הזכירה שום דבר מן המלונה הקטנה והחמימה שישן בה רק אתמול.
קריאות ה"גבר" העירו את ברק והזכירו לו את התרנגול מהחווה, יום העבודה החל והוא חשב על אדם שבטח מעיר כעת את בוקי ויחד מתחילים את משימות היום בלעדיו.
"היי אודי, למה אתה קורא?" צעקה לעברו מלי "אתה רוצה שכל היער ידע שמחכה כאן תרנגול יפה ומפוטם שמנסה לחזור אל הטבע?"
"סליחה, מה זאת אומרת, מלי. אני תרנגול, מלך העופות, מלך! וכשממלכת היום מגיחה, אני מזכיר לכולם את מה ששכחו למשך שנים."
"טוב, אז אולי אני וברק נלך לישון מחר במערה אחרת. הוד מלכותו."
"היי ברק, מה הסיפור שלך, באמת? זאת אומרת, מה הכוח המיוחד שלך. סליחה שלא שאלנו עד עכשיו." אודי נזכר בכלבלב החמוד שנטפל אליהם.
"כוח מיוחד?" שאל והמהם לרגע. "יש לי כמה. חוש הריח שלי חזק, אני די מהיר, נראה לי, וחוש השמיעה שלי לא רע."
"ו…" אמר אודי ועיוות את פניו כלא מבין.
"ו…אדם אומר שאני חבר ממש טוב." הוסיף לסיום.
"וואו, נוגע ללב. אתה כנראה תשרוד כאן בלי בעיה, טירון." ענה אודי בלגלוג.
"ברק, השאלה היא למה אתה פה, למה אתה נבחרת?" מלי הבהירה את העניין.
"נבחרתי?! מה זאת אומרת? בחרתי לברוח לפה. אני כמוכם, מנסה לחזור אל הטבע, אל השורשים שלי, אתם יודעים, להתחבר למעגל החיים."
שניהם הביטו בו בשתיקה ארוכה.
"מלי, תראי לו בבקשה." הורה אודי והמשיך להביט בעיניו של ברק.
מלי יצאה מן המערה והחלה לדהור כמו סוס מרוץ. היא הייתה מהירה יותר מכל פרה או שור שברק ראה בחייו." אחרי שתי דקות, חזרה מתנשפת.
"אתה מבין?" סיננה לעברו בין נשיפותיה.
ברק נענע ראשו לשלילה.
"נסה להרביץ לי, נסה" אמר אודי והתחיל לקפץ על רגל אחת. כרבולת ראשו רקדה בתנועותיו החדות.
"אני לא מתכנן להרביץ לך" ענה ברק והמשיך לשכב.
"מה אתה מפחד, מה אתה תרנגולת?" אך כשראה שברק לא קם הוא דקר אותו עם הציפורן האחורית שלו, ישר בבטנו וברק התרומם ויילל מכאבים. הוא רדף אחריו אך כשהגיע וניסה לסטור לו אודי התחמק אל תחת בטנו ודקר אותו בישבן.
"אאווווץ'!" יילל מרוב כאב.
"אוקי, אוקי, הבנתי, שניכם חזקים. אז מה?! מה אתם מנסים להגיד לי?"
"נספר לך בדרך, בא." ענה אודי וליטף אותו קלות. "קודם נאכל."
ברק התרגש נורא, שיני הטרף שלו כמו ניעורו מתרדמתם ארוכת השנים של אוכל כלבים מתועש והוא חיכה לאיזה ארנב עסיסי. אודי ומלי הבחינו ברצינות שנפלה על הכלבלב החמוד וגיחכו לעצמם. אודי דקר את האדמה הרכה פעם אחר פעם ומצא זרעים מזינים ומלי נהנתה מעשבי הבר הרבים ומגוונים, ברק נותר רעב, זמן רב.
לקראת בן ערביים, כאשר הקרקורים היחידים שנשמעו הגיעו מבטנו הריקה של ברק אודי ומלי הביטו אחד בשני והסכימו במבטם שצריך לספר כבר לילד.
"ברק" פנתה אליו מלי בנעימות.
"כן" ענה בעודו ממשיך לרחרח כאילו יודע בדיוק מה הוא מחפש.
"כשהבשר המלאכותי הזה יתפוס תאוצה, אנחנו, החיות המבויתות נשתחרר. נחזור אל הטבע."
"כן" הבנתי את זה כבר מקודם. מזל טוב" ענה והשתין על גזע עץ כרות לסמן את הטריטוריה שלו.
"אני ואודי כאן, ומיוחדים כפי שראית, כדי לדאוג שמישהו ישרוד את המעבר."
ברק נעצר והביט בחבריו שעד עתה נראו לו כה חזקים, במבט מבולבל.
"האמת היא כלבלב, שאלפי שנים של ביות שינו אותנו, מהיסוד" אמר אודי בקול שונה ועצוב יותר. "התרנגול מזמן כבר לא מלך העופות, בקושי יודע לעוף והפך לסמל הפחדנות, והפרות, לא עלינו, ברגע הראשון שלהם חזרה אל הטבע יהפכו למסיבת הסטייק הגדולה מכל הזמנים. אם יחזירו אותנו עכשיו, ניכחד."
"אבל אתם מיליארדים, עשרות מיליארדים?! ודאי תצליחו להגן על עצמכם, אתם תהיו מבין החיות הנפוצות ביותר בטבע" ניסה ברק לעודד את חבריו וטרם הבין את גודל האסון.
"אבל בתחתית שרשרת המזון, חביבי, בתחתית. אלה החיים." כיבה אודי את התלהבותו.
"אבל אתה" מלי המשיכה, "אתה יכול לחזור הביתה. אתה לא מתאים למשימה הזאת, אתה לא תשרוד פה. לא כל אחד יכול לקום בבוקר ולהחליט שהוא מחזיר את הגלגל אחורנית."
ברק הביט בה בעיניים פעורות ונדמה לה לרגע שהוא עודנו גור.
"תראה, אמנם אתם הכלבים כבר לא מסוגלים לחיות כאן, אבל בני אדם עוד רוצים אתכם, אוהבים אתכם, משחקים אתכם, יש לכם עתיד." ניסתה לנחמו.
"מה זאת אומרת 'לא מסוגלים'. בטח שכן. הרי כלבים פעם חיו כאן כנראה, לא?"
"כן, אולי חייתם כאן פעם" קולו עמוק וחרחורי נשמע מאחוריהם. "אבל יש טעויות שאי אפשר לתקן, אח" להקת זאבים חדורי עיניים גיחכו לדברי מנהיגם.
"מי העז לסמן כאן את הטריטוריה שלנו?!" צעק. שלושתם השתתקו.
"אולי אתה?" הזאב הקיף את אודי "כרבולת מהלכת…"
"אולי את?" הוציא לשון ארוכה וליקק את שפתיו.
"ואולי אתה…"התקרב אל ברק שהיה נמוך ממנו בראש, הריח אותו וקבע "כמו שחשבתי. בוגד תמיד נשאר בוגד."
"אני לא בוגד" ענה מיד ברק.
"לא בוגד, שמעתם אותו חבר'ה?" הזאב פנה אל חבריו.
השמיים נעשו אדמומיים וירח מלא החל לזרוח והזהיר את שיניהם החדות ולבנות של הזאבים.
"לפני שאטרוף את החברים שלך ואתן לך את הנאת הצפייה לפני מותך, תן לי לספר לך מי אתה, כלב.
היה הייתה להקה אימתנית ששלטה בכל היער, להקת זאבים שאפילו הנמרים פחדו להתגרות בה. הלהקה הייתה כדבוקה אחת, כשרשרת ברזל בלתי שבירה, עד שהם הגיעו לכאן, בני אדם. חשבו שהם יכרתו עצים ואף אחד לא ישמע, חשבו שיסכרו נהרות והזרם ייפסק, הזאבים חשבו אחרת. לילה אחד הם תפסו פעוט קטן שהסתובב מחוץ למעגל המדורות וגררו אותו אל חשכת היער. הוא היה צריך למות, כדי שיפחדו, כדי שיזכרו שליער יש חיים, אבל היה אחד שרחמיו שברו אותו. אחד שהיה כוּלוֹ-לב, רכרוכי ועלוב, אותו זאב לקח את הילד מבלי משים, והחזיר אותו אל הוריו. שם התחיל הבִּיות, כשזאב אחד החליט לבגוד."
כשסיים לדבר נשף בחזקה על ראשו של ברק וברק השפיל את עיניו. אודי ומלי ניסו ללחוש לו לעמוד יציב, להפגין נוכחות, לא להיראות כנוע, אבל נראה היה שמאוחר מדי. הזאב פתח את לועו הגדול וכיוון לגרונו של ברק אבל חבטה קשה הפילה אותו. מלי הדפה את הזאבים סביבה ועמדה לפני ברק. לפני שהזאבים הספיקו להתעשת שמעו קריאה מחרישת אזניים מצמרת העץ, וזה לא היה ינשוף. אודי צלל אל תוך הלהקה ודקר את המנהיג בישבן. לרגע היה נדמה שיש להם פתח מילוט, אבל מהר מאד להקת הזאבים הפכה למעגל מוות, אימתני ועצבני. הם התקרבו את שלושת הנבוכים, שכעת רק עצמו עיניים ונשמו במהירות, ולפתע אור זר פרץ את החושך, אור משתולל, פנסו של אדם שרץ במהירות בין סלעי היער כשלצידו בוקי.
הוא צעק על הזאבים ואיים באקדחו. ברק לא האמין למראה עיניו. בוקי יילל יללת ניצחון, והזאבים התחילו להתרחק. אבל יללות הם לא כלי לנצח בו זאבים. בלי שאדם שם לב, מנהיג החבורה איגף אותו מאחור. נתירה, התנפלות, נשיכה בידו הימנית של אדם, ודם שותת. אדם נפל על הקרקע והזאב גחן מעליו.
"עכשיו תחליט, ילד" הוא פנה אל ברק בעודו מתנשף "אתה זאב או אתה כלב?"
"ברק הביט בבוקי," שכבר הספיק לשתוק ולהכניס את זנבו עמוק בין רגליו, והתחיל לצעוד לכיוון אדם והזאב. הוא הרים את אפו, הוציא את חזהו והלך לאט, פתאום נזכר שהוא ללא קולר ושם לב ששערות פרוותו מלוכלכות מעט וקשות. הוא חש איך כפות רגליו ננעצות בעפר התחוח בכל צעד, ולפתע יילל יללה שלא הכיר בעצמו. הזאב חייך.
"אני אגיד לך מה אני לא" פנה אל הזאב "אני לא בוגד." הוא קפץ עליו ונשך אותו עמוק בצוואר, והזאב ייבב ונפל על הקרקע. בהיעדר מנהיג, המבוייתים ניצלו את הרגע המבלבל – בוקי וברק החלו לנבוח, אודי קרקר באימה, ומלי התחילה לדהור ולבעוט לכל הכיוונים. להקת הזאבים התפזרה ומנהיגם נותר שם למשך זמן עד שמצא מספיק כוחות לקום ולהיעלם אל תוך האפילה.
בוקי וברק עזרו לאדם לקום וליוו אותו חזרה אל הטנדר. כאשר הגיעו לשם, אור ראשון כבר העיר את ציפורי היער והפרחים הרדומים ומקופלים נפתחו לרווחה, יום חדש הגיע. משב רוח רענן ליטף את ברק ואדם כאשר ישבו על סלע גדול ליד שביל העפר. אדם ליטף את ברק בכל המקומות הנכונים והביט אל האופק. בוקי כבר ישב על הטנדר מאחורה, נבח וקישקש בזנבו.
"מגיעים" ענה לו אדם.
"בהתחלה לא ידעתי אם זה היה בטעות או בכוונה, אבל עכשיו נדע בוודאות." הוא קם וליטף את ברק על ראשו "ההחלטה היא שלך" וסימן לו את עצי היער.
ברק הביט בו בעיניו הגוריות מעט, טייל בין רגליו, ולבסוף ליקק את כף ידו. אחר כך החל לצעוד לכיוון היער, נראה לו שבדיוק עבר שם ארנב.
