לפייס את החושך
אתם לא יודעים מי אני. אני משוכנע שראיתם-לא-ראיתם אותי מתהלך ברחוב עשרות אם לא מאות פעמים. מבחינתכם, אני ושכמותי שקופים עבורכם. אנחנו לא יותר מעוד לכלוך ברחוב, פסולת מעופשת שחולפים על פניה לא לפני שמעקמים את האף. למען האמת, פעם כל העסק הזה היה שובר אותי. בלילות, כשהצטנפתי בתוך עיתונים ישנים באיזו גומחה בקיר או בכל מקום אחר בטוח אותו מצאתי (ולא תמיד מצאתי) וניסיתי להסיח את דעתי מקרקורי הבטן הריקה, הבטתי בשמיים זרועי הכוכבים והתפללתי שמישהו יבחין בי. כמה שיוועתי לזוג עיניים שיכירו בקיומי, ליד מלטפת, למיטה חמה ובטן מלאה. התפילות שלי מעולם לא נענו או שאולי הן כלל לא נשמעו? אם הן בכל זאת נשמעו, אולי הן פשוט לא הובנו? הרי את המילים שהוצאתי מפי והפרחתי אל עבר השמיים הכהים אמרתי בשפתי ולא בשפתכם. הייתכן שמישהו שם למעלה פשוט לא הבין אותי?
אמי האהובה, עליה השלום, הזהירה אותי מפניכם ביותר מהזדמנות אחת. אני עדיין זוכר את הפעם ההיא בה התכרבלנו יחד על גבי מצע של עלי שלכת ונהנו מהחום שהפיצה שמש אחר הצהריים הנעימה. כשבוע לאחר מכן היא הסתלקה לה מן העולם.
"צוציק, סיפרתי לך פעם על התקופה בה סבתא מטילדה התגוררה אצל בני האדם?" היא שאלה וניקתה לכלוך שדבק בקצה הפה שלי.
"לא," עניתי. המחלה גרמה לה לשכוח הרבה דברים. כבר שמעתי את הסיפור הזה אבל העמדתי פנים שזו הפעם הראשונה בעיקר משום שאהבתי להאזין לקולה המלטף. גם היום, כשאני רוצה לנחם את עצמי, אני עוצם את עיניי ומדמיין את קולה העדין מדבר איתי ומבטיח לי שהכל יהיה בסדר.
"פעם, הרבה לפני שנולדתי, לסבתא מטילדה היה בית אוהב. היא לא הכירה את חיי הרחוב כמונו. היא ישנה כל לילה במיטה חמה והבטן שלה לעולם לא היתה ריקה. היא זכתה לליטופים ולא היה לה על מה להתלונן. אבל אז, כשהיא גדלה קצת, פתאום הביאו הביתה כל מיני זכרים לא חברותיים במיוחד. הם טיפסו עליה וכפו עליה לעשות כל מיני דברים נוראיים עליהם לא אספר לך מפאת גילך הצעיר."
בלעתי רוק. אומנם לא הבנתי את כל מה שהיא סיפרה לי, אבל הבנתי מספיק כדי לדעת שקרה משהו לא טוב לסבתא מטילדה. "ומה קרה אז, אמא?" שאלתי.
"סבתא מטילדה נכנסה להיריון איתי ועם האחים שלי," היא אמרה ונאנחה. "האישה הנוראית ההיא שהיתה אמורה לטפל בה גילתה שהיא לא גזעית כפי שהיא חשבה, אז היא ביקשה מהגבר שלה לקחת את סבתא מטילדה ולזרוק אותה לרחוב, רחוק מהבית שלהם."
"וזה באמת מה שקרה?" כמובן שידעתי את התשובה.
"כן." אמי היקרה הביטה בשמש ובכל היופי סביבה ונדמה היה שהיא מנסה להשיב את אחיה האהובים בחזרה לחיים בכוח המחשבה. "כולנו נולדנו ברחוב. לא ברור למה, אבל אני היחידה שזכתה לגדול. כל האחרים מתו, אחד אחד. גם סבתא מטילדה לא החזיקה יותר מדי זמן ברחוב. היא מתה מלב שבור."
הנהנתי בעצב. גם בגילי הצעיר ידעתי שמי שלא לומד להסתדר לבד בעולם לא שורד.
"ובגלל זה, צוציק, לעולם אל תצפה לכלום מהאנשים האלה. הם יעזרו לך רק אם ייצא להם מזה משהו. מתישהו, אתה ואני ניפגש בעולם הבא שמעבר לקשת."
המחלה ממנה סבלה אמי לא היתה קשה במיוחד. עד היום אני משוכנע שאם היה לה בית והיו נותנים לה תרופות, היא היתה מחלימה. אבל ברחוב אין תרופות ואין תקווה. לאחר מותה, נשארתי לבד בעולם. בהתחלה, פיללתי שהמוות יגיע מהר וייקח אותי אליה, אבל במקומו הגיע משהו גרוע בהרבה—העיוורון. ללא כל הכנה מוקדמת, איבדתי את הראייה בגלל וירוס גועלי. השחור צבע את כל עולמי, את כל קיומי.
בימים הראשונים, רק חיכיתי למוות שיבוא ויגאל אותי מייסורי הבדידות והאפלה שאפפה אותי. מה שלא לקחתי בחשבון הוא שיצר החיים חזק מהכל. הרעב הכניע אותי והתחלתי לגשש את דרכי בחיפוש אחר אוכל. הדרך לפח הזבל המוכר מעולם לא היתה ארוכה יותר. לאחר מאמצים רבים הצלחתי להגיע אליו ואפילו מצאתי כיכר לחם שהרגיעה מעט את בטני הכאובה. כך החל המסע שלי בנבכי עולם אשר איבד את כל צבעיו, את הזריחות והשקיעות, את נצנוץ הכוכבים בשמיים ואת שלכת העצים, את ענני הגשם והקשת בענן, את השמש והירח ואת האופק שכבר לא הבטיח לי דבר. ככל שהזמן חלף, המגבלה החדשה שלי התיישנה יחד איתי והפסיקה להטריד אותי. מבלי ששמתי לב, התחלתי לגמוע מרחקים רבים יותר. הטריטוריה שלי הלכה וגדלה ופיתחתי שיטות יעילות להשגת מזון. הדבר היחידי שהחזיק אותי בחיים היה האתגר. רציתי להוכיח לעצמי שאני מסוגל לשרוד גם בלי עיניים.
לא מעט מהחבר'ה הוותיקים שהתגודדו סביב הפחים בשעות הלילה וחיפשו אוכל סבלו ממגבלה זו או אחרת. לזורו הג'ינג'י לא היה זנב. הוא איבד אותו בתור גור לאחר שנלכד בגדר תיל. לסיימון, סיאמי האשפתות שלא באמת היה סיאמי, היתה רק אוזן אחת. זכר שפלש מטריטוריה אחרת תלש אותה. ליורי המנומר הענק, היה חור גדול בלחי שהקשה עליו לאכול. לתקווה חסרת התקווה היתה דלקת תמידית בעטינים שלה שהיו נפוחים ומודלקים בגלל יותר מדי היריונות. כל הגורים שלה מתו מרעב. לטענתם של האחרים, המגבלה שלי היתה הקללה הגדולה מכולן. מה שכן, הם הסכימו פה אחד שבכל מגבלה היתה ברכה מסוימת—כשחוש אחד נפגע, חוש אחר התחדד. בהתחלה לא הבנתי על הם קשקשו. כל החושים שלי נותרו אותו הדבר. זה לא שפתאום הפכתי לסופרמן עם חוש ריח של חיה מהחלל החיצון, אבל בהדרגה הבחנתי שמשהו יוצא דופן החל להתרחש. את מה שפעם ראיתי בעזרת העיניים שכבר לא היו, התחלתי לראות בעזרת הנשמה שלי. כן כן. אבל זה הרבה יותר מסתם לראות חפצים או לדעת כיצד למצוא את הפח או להעריך את הגובה שאליו עליי לקפוץ כדי להשיג מזון. ליתר דיוק, לא באמת ראיתי כמו ששמעתי וחשתי את הנשמות לידי. בהתחלתי לא הבנתי מה אני שומע, כי לא היה מי שיסביר לי או יפרש עבורי. אתם מבינים, החוש שהכי התחדד אצלי היה החוש השישי שאפשר לי לשמוע ולחוש את כל הנשמות שסביבי. פתאום, נחשפתי לסודות הלב הכמוסים ביותר של שמעון הערס שכולם פחדו ממנו. הנשמה שלו התגלתה כשברירית ועדינה כשל דרור הלוגם משלולית בחורף. ולא רק שלו. שמעתי את הנשמות של כולם בפחים ואפילו של בני האדם אשר התהלכו להם ברחוב. האזנתי למחשבות שלהם בזמן שהם מיהרו לעבודה או היו צריכים לאסוף את הילדים מבית הספר. אפשר היה להרכיב תזמורת שלמה של עצב עם כל הנשמות האלו, בחיי. גם נקישות העקבים של הגברת אותה תמיד דמיינתי בלבוש מהודר לא הצליחו להסוות את הפחד הקמאי שלה מכישלון. כל הנשמות, ללא יוצא מן הכלל, לא הצליחו להסתתר מפניי ושמעתי את כאבן. כאבן היה כאבי.
השנים נקפו והעלומים שלי הלכו ונעלמו. הידיעה שאסיים את חיי ברחוב פילחה לי את הלב. פעם אחר פעם שאלתי את השמיים לאיזו מטרה בכלל נולדתי ומדוע העולם השחור שנברא עבורי כה התאכזר אליי, אבל כרגיל לא קיבלתי אף תשובה. כבר לא היה לי במה להיאחז, גם לא בכוח העל החדש-ישן שלי שממזמן הפסיק להלהיב אותי. הוא גרם לי להיחשף לייאוש של הנשמות סביבי. כבר לא היו נשמות שמחות בנמצא וכל יום נהיה קשה יותר מקודמו. התחלתי לקחת סיכונים מיותרים כדי להתגרות במוות. חציתי כבישים מבלי לבדוק האם אספיק לברוח מהמכוניות בזמן. אומנם זכיתי למטח של צפירות, חריקות וקללות, אבל אף מכונית לא פגעה בי. גם אכלתי דברים לא ברורים שלא ידעתי מהם או אם הם ישלחו אותי לעולם הבא. לאכזבתי הרבה, לא קרה לי דבר. יכולתי להמשיך בשגרה המקוללת הזו לנצח, אבל הכל פסק ברגע אחד. אולי מדויק לומר שהכל התחיל ברגע אחד, הרגע בו יוליה נכנסה לחיי. כאן למעשה מתחיל הסיפור שלי.
זה קרה ביום שני לפני כשלושה חודשים. כבכל יום, ברגע שהפציע הבוקר, עשיתי את דרכי לשוק. מדובר בהליכה של כחצי שעה. אף אחד מהאחרים לא העז להרחיק עד לשם והם היו משוכנעים שאורבת לי שם סכנה איומה ושיום אחד פשוט לא אחזור. כדי להגיע לשוק היה עליי לחצות ארבעה כבישים, משימה לא פשוטה עבור חתול עיוור כמוני. אני מצידי לא פחדתי. ההליכה לשוק הפכה לאתגר היומי שלי והיה שם אוכל בשפע. החבר'ה האחרים כל הזמן הציקו לי שאביא איתי דברים בשבילם. לפעמים הצלחתי למצוא איזה פולקע ולפעמים אפילו עוף שלם! כמובן שלא יכולתי לסחוב כזו כמות בתוך הפה, אבל כן הצלחתי להביא להם ירך או משהו בסגנון כדי שלא תהיה להם סיבה לתקוף אותי.
באותו היום, לא היתה לי סיבה לחשוד שמשהו יוצא מגדר הרגיל עתיד להתרחש. הדרך לשוק היתה אותה הדרך. צפירות המכוניות שליוו אותי בזמן שצעדתי לצידי הכביש היו אותן הצפירות וריחות הביוב של מרכז העיר הוחלפו בריחות פריחת היסמין בדיוק באותה הנקודה, כרגיל. ידעתי שאני קרוב לשוק לפי הצעקות של המוכרים ולפי ריח הבשר שנישא באוויר. רגע לפני שעמדתי לחצות את הכביש האחרון שהפריד ביני ובין השוק שמעתי אותה.
"אמא, תראי! חתול!" קול ילדותי אמר.
"כן, איזה יופי." חוסר ההתלהבות של האמא האנושית היה ניכר.
"אני יכולה ללטף אותו?" ילדת האדם שאלה.
"לא, יולי שלי. תראי איזה מטונף הוא. ומה אם הוא ישרוט אותך? בטח יש לו מחלות."
"הוא נראה חתול טוב," הילדה התעקשה. "תראי אמא, אין לו עיניים! אין לו עיניים!"
"את רואה? זו הוכחה שהוא חולה ולא כדאי להתקרב אליו."
הילדה השתתקה. "היא אף פעם לא מרשה לי כלום," שמעתי את הנשמה שלה אומרת בחרש. "למה היא לא סומכת עליי? אני כבר בת תשע."
כל הצבעים יחד זרמו בחזרה לתוך עולמי השחור כמו נהר גועש. היא ראתה אותי. הילדה ראתה אותי ואפילו רצתה ללטף אותי! לקחתי נשימה עמוקה והתקרבתי אליה. היה לה את הריח הטוב ביותר אותו הרחתי מעודי: ריח מתקתק של פרי רענן שאת שמו לא הצלחתי לזכור.
"קוראים לי צוציק," ייללתי. "איך קוראים לך?" היה לי קצת קשה להעריך באיזה מרחק נמצאת האישה מהילדה. הבושם הכבד שלה עמד באוויר לא רחוק ממני.
"הוא מדבר איתי!" הילדה קראה בשמחה. מבלי לחכות לאישורה של האישה הילדה החלה ללטף אותי. "אני יוליה."
המגע של היד שלה על הפרווה שלי היה הדבר שבשבילו שרדתי את כל השנים האלו ברחוב. רק עתה הבנתי את זה. אומנם רק הכרנו זה את זו, אבל יכולתי לחוש את האהבה זורמת לה מהאצבעות הקטנות שלה לתוך הלב שלי. רציתי לקפוץ מרוב אושר. בפעם הראשונה בחיי גרגרתי ואיזה גרגור! גם עשרה טרקטורים לא יכלו להתחרות איתי.
ריח הבושם התקרב אליי ולקח ממני את ריח הפרי של הילדה. "אמרתי לך לו לגעת בו!" האישה גערה בה. "ניצלת את זה שהייתי בטלפון כדי לעשות את מה שאמרתי לך במפורש לא לעשות! תביאי את היד!" האישה דרשה. "אני רואה שצריך להחזיק לך את היד כמו לילדה קטנה."
"אל תדאג, אני עוד אחזור," שמעתי את הנשמה של יוליה מדברת איתי בזמן שאמה גררה אותה משם. ריח הבושם הכבד וריח הפרי נעלמו כלא היו.
עמדתי כמו גולם מבלי לדעת מה עליי לעשות. הכל קרה כל כך מהר והיעדר הריח שלהן בסביבה הלחיץ אותי. חשבתי על הרגע בו יוליה ליטפה אותי. המחשבה שלא אזכה עוד לחוש את ידה המלטפת פערה אצלי תהום בנשמה. עד שהבנתי שאין לי מה להפסיד כבר חלפו כמה דקות טובות. התחלתי לרוץ כמו משוגע בין רגלי האנשים כדי לנסות ולהתחקות אחר יוליה ואמה. כמה אנשים צעקו לעברי שאזהר ואז רטנו שחתול זו כזו חיה טיפשה. בכל הנוגע אליי הם צדקו. איך יכולתי לתת ליוליה ללכת ככה ממני? עד שמצאנו זה את זו?! לאחר קרוב לשעה של חיפושים קדחתניים שכמעט והסתיימו בשתי דריסות והרבה מאוד קללות ששוגרו לכיווני אמרתי נואש. הייתי מוקף בכל כך הרבה ריחות ורעשים עד שהיה בלתי אפשרי לדעת אם השתיים איפשהו בהמולת השוק או שהן בכלל במקום אחר. מובס, נכנסתי לשוק.
"הנה החתול!" צעק הרוכל עם ריח המקטרת והאצות. שמעתי אותו ואת חבריו צוחקים.
"חיכינו לך, שמוליק!" קרא לעברי הירקן עם השין השורקת. משום מה, הוא החליט לקרוא לי שמוליק. "היום הוא יום המזל שלך!" שמעתי אותו אומר.
משהו זינק לעברי. מיד ברחתי הצידה וקפאתי במקום. "אל תפחד," הם קראו. ריח של בשר טרי עלה בנחיריי. התקרבתי בזהירות לגורם המאיים רק כדי לגלות שלא מדובר בחיה שמנסה לתקוף אותי אלא בחתיכת בשר שמנונית. הסתערתי עליה וחיסלתי אותה עד הביס האחרון ואז עוד חתיכה נחתה לידי וגם אותה טרפתי. עם בטן מלאה, הסתובבתי בין הדוכנים כדי לחפש משהו להביא איתי בחזרה לאחרים. ידעתי שאם לא אעשה את זה, הם יקרעו אותי לגזרים. לא לקח לי הרבה זמן למצוא שניצל על הריצפה. תפסתי אותו בפה והתחלתי ללכת לכיון היציאה מהשוק במטרה לחזור לפינה הקבועה שלי ברחוב.
"חתולי!" שמעתי לפתע את קולה הצוהל של יוליה. "ידעתי שאני אמצא אותך!"
לא ידעתי את נפשי מרוב אושר. רצתי אליה עם השניצל בתוך הפה. היא הרימה אותי מהריצפה וערסלה אותי בידיה. "דיברתי עם אמא ואבא שלי. הם הסכימו שאתה תגור איתנו בבית אם תתנהג יפה."
ריח הבושם הכבד הזדנב לו מאחוריי וישר ידעתי מי נמצאת שם. "אני עדיין לא מבינה מה את מוצאת בחתול השחור והמכוער הזה," שמעתי את קולה של אמה ברקע.
"הוא לא מכוער!" יוליה מחתה. "הוא מושלם!"
"איך מושלם, יולי? אין לו עיניים ותראי את הטינופת על הפרווה שלו. אולי בכל זאת נקנה לך חתול נקי ויפה באיזו חנות? חתולים שחורים פחות יפים בעיניי."
"את ואבא הבטחתם לי חתול ליום ההולדת ואמרתם שאני אוכל לבחור אותו. אז הנה, בחרתי." יוליה נישקה אותי על הראש.
"אוי לי," אמה הפטירה בקול שיוליה אולי לא שמעה, אבל אני שמעתי גם שמעתי. רציתי לכעוס על האישה הזאת בגלל כל העלבונות שהיא הטיחה בי, אבל קצת התקשתי. הנשמה שלה בכתה בכי חרישי בזמן שהפה שלה אמר דברים תקיפים לבת שלה. "אני מצטערת," הנשמה פנתה אליי. בשלב הזה כבר ידעתי להבדיל מתי הנשמה מדברת איתי ומתי הפה עצמו. "אף אחד לא אהב כשהייתי ילדה. אתה בטח מבין אותי. אני רק רוצה להגן על הילדה שלי."
הנהנתי בהבנה. "זה בסדר. אני לא כועס. אבל אולי תנסי להיות מעט רכה יותר עם הבת שלך? גם ככה בקרוב היא כבר לא תהיה ילדה ותצטרך להתמודד עם גסות החומר של העולם האכזר שלנו. תני לה בינתיים להיות ילדה."
"בסדר," הנשמה של האם ענתה והתאמצה לא להשתנק מפאת הבכי.
"חוץ מזה, אמא, רק צריך קצת לנקות אותו. הוא כזה חתול טוב!" יוליה נשקה לי שוב וחיככתי את הראש שלי כנגד היד שלה. היא הורידה אותי לריצפה ושידלה אותי להכנס לתוך מתקן כלשהו. "זה רק המנשא, אל תפחד," היא הסבירה.
ידעתי שלא יאונה לי רע ונכנסתי ברצון פנימה.
"בוא, הולכים הביתה," היא אמרה והרימה את המנשא שבתוכו הייתי.
***
כשהגענו לבית של יוליה, שהפך גם להיות שלי, היא הניחה אותי על הריצפה והסתגרה באיזה חדר עם אמה. שמעתי אותן משוחחות. לאחר מספר דקות, יוליה יצאה ולקחה אותי לחדר שהיא קראה לו חדר הרחצה.
"הנה ארגז הצרכים שלך, כאן למטה," יוליה נענעה משהו לידי.
נכנסתי לארגז כדי לבדוק במה מדובר וישר הבנתי למה הוא משמש. התפנתי ולאחר מכן היא הרימה אותי, הניחה אותי בכיור, התיזה עליי מים חמים וניגבה אותי עם מגבת כשהיא סיימה. הרחתי את הפרווה שלי. היא מעולם לא הריחה כל כך נקייה! המרקם הנוקשה הפך לחלק כמשי ולא יכולתי שלא להעביר כמה ליקוקים כדי ליהנות מתחושת הניקיון הזו. לאחר המקלחת, יוליה נתנה לי לאכול מזון מיוחד לחתולים (מי ידע שקיים דבר כזה בכלל???) ואכלתי קופסה שלמה של המעדן הזה. בילינו את שאר הערב מכורבלים יחד על הספה מול מכשיר שפלט רעשים שקוראים לו טלוויזיה. זה הרגיש כאילו היינו כל החיים יחד.
"תודה," שמעתי את הנשמה של אמה אומרת לי בזמן שישבנו כולנו בסלון. "הרבה זמן לא ראיתי את יולי כל כך שמחה."
כשהגיע הלילה, ההורים של יוליה אמרו לה לילה טוב והיא הלכה לחדר שלה.
"בוא, דובון," היא קראה לי.
רצתי אחריה. באותו הלילה, ישנתי איתה מתחת לשמיכה. התפילה שלי סוף כל סוף נענתה, גם אם באיחור.
"אני אוהבת אותך, צוציק," הנשמה שלה אמרה לי. יוליה עצמה לא ידעה את שמי האמיתי.
"גם אני אוהב אותך," עניתי וליקקתי את המצח החלק והילדותי שלה.
כשעצמתי את העיניים, ראיתי את אור הירח שולח קרניים חיוורות ומאיר את פרצופה הישן של יוליה. לפתע הבנתי שמעולם לא באמת נזקקתי למקור אור כלשהו. כל הזמן הזה הוא בעצם היה בתוכי. בחלומי, ראיתי את הקשת שמעבר לענן עליה דיברה אמי. ידעתי שאראה אותה שם בבוא היום, אבל עדיין לא הגיע הרגע. עדיין היה לי זמן להיות עם יוליה. החושך המכביד והמאיים אשר ליווה אותי רוב חיי התחלף בחושך מפויס יותר, עדין יותר, חושך שהפך לי לחבר.
