לקסוס מהגיהנום 

היא מתחפרת בין זרועותיי, מנסה להתעטף בהן, לשאוב מהן את מירב החום והביטחון. נרעדת מזמניות חיבוקן. אנה, אני לוחש לתנוך הלוהט המאדים, אנה שלי, אני לא אעזוב אותך לעולם. האם זה שקר ללחוש משהו שכרגע הוא נכון, אבל אני יודע שיש לו תאריך תפוגה? אני מוסיף ללחוש מלים רכות והיא מצטמררת. אני מתפלא איך כל פעם מחדש היא מאמינה שהשתניתי. דמעות התקווה שוטפות את אימת הנטישה מעיניה. אני נכנס לה לגוף, יודע שמשם הדרך לנשמה פתוחה. הלוואי והייתי יכול להאמין למילים שלי כמו שהיא מאמינה. הלוואי שהפעם זה היה לתמיד. הלוואי שלא הייתי רוצה אחרות, שהייתי יכול להישאר. לו רק הייתי מצליח לאהוב. איך את עושה את זה אנה? איך ולמה את אוהבת אותי?

 

שאלות ללא מענה. אני לא מצליח להירדם. כשאני פוקח עיניים, מכוניות ללא נהג מקיפות אותי. נראה כאילו כל מכוניות העולם התקבצו במגרש ענק. מכוניות נמתחות מאופק עד אופק ואני משוטט ביניהן בלי לדעת לאן. מכוניות לוקסוס שרואים רק בחלומות ולידן טרנטה מעוכות. משומשות יד חמישית מרופא ופרגיות נוצצות מהניילון. בעלות תשע נשמות ללא שריטה ויפהפיות חסרות מזל שהסניפו את הכביש מהר מדי, הרוסות מתאונה. מכוניות עתיד מסרטי מדע בדיוני ומכוניות עבר שנגזרו מסרטי ארכיון מתחילת המאה שעברה. 

 

ההליכה בחניון לא מובילה לשום מקום. איני יודע למה, אבל עם כל צעד עולות וצפות מולי פנים נשכחות במצעד פרצופים מוכיחים. נשים יפות שאת ליבן שברתי. מורות שעל הלוח שלהן קשקשתי כינויים משפילים. חברות שבגדתי באמון שהעניק לי גופן. נערות תמימות שפיתיתי וטימאתי. מעסיקות קשוחות שהקסמתי בציניות בדרך למעלה. עובדות כנועות, שהצלחתי לגרום להן להאמין שלשרת אותי, הוא מטרת קיום נעלה. אמהות, אחיות, דודות וסבתות שהעניקו לי מסירות ואני ראיתי בהן כלי שרת מובן מאליו. כל אהובותיי, שהלכו לישון עם אביר על הסוס הלבן והתעוררו כשבמיטה רובץ טפיל עצלן ונצלן. תמימות. אהבה. מתיקות. נתינה. מלים ממין נקבה שנלעסו כמו פירות מעץ גן העדן ואחרי שיצא מהן המיץ, ירקתי כמו קליפה את הגרעינים. סחטתי. השתמשתי. דפקתי. ניצלתי. זרקתי. נשים. ידעתי שברגע האמת, הן אלו שידונו אותי. שהעלבון והמרירות של מי שדרסתי בעודי דוהר בשדרה הראשית במכונית הפתוחה לצלילי מוסיקה אלימה, התאספו אצל אלת נקם צדקנית, שביום הדין תבוא איתי חשבון.

 

תמיד פחדתי מהרגע בו תבואנה לתבוע את עלבונן. לא כל אחת בתורה, גם לא יגישו תביעה ייצוגית. הנקמה תהיה איומה וכואבת. ונורא מכל – היא תהיה צודקת. כי מה אוכל להגיד ליפהפייה – שתבחן אותי בעיניים נוקבות, אטומות לקסמיי – מתוך תקווה להטות את המאזניים שבידה? לא פיתיתי? לא שיקרתי? לא חיללתי? לא זלזלתי? 

 

לפתע, מתוך הבליל הנורא של מכוניות ורוחות רפאים נשיות, ראיתי אותה. המחשבות נאלמו. שמעתי רק את הלב שלי פועם בדממה. תאווה בלתי נשלטת תקפה אותי. זוהרת, מחוטבת. קימורים מושלמים ואציליים. נתקפתי תשוקה להיות בתוכה, לשמוע אותה נאנקת בגניחה מפתה, כשאני מדליק אותה. עמדתי רגע לידה, ליבי דפק בחוזקה. מעולם לא הרגשתי ככה קודם. שלחתי יד מהססת, אבל לא העזתי לגעת בה. ליבי נמלא יראה קדושה ורגש חדש אותו מעולם לא חוויתי: הכרה שאני לא ראוי לה. חלפתי על פניה אפילו מבלי לקוות, משאיר מאחורי את הלקסוס הצהובה מהחלומות. 

 

המשכתי להתקדם במגרש המכוניות, לא יודע לקראת מה אני הולך או מה מתקדם לקראתי, כמעט מפסיק לקוות שאי פעם אגיע. כשראיתי אותה, הבנתי. לא עזבתי את המיטה. אני עדיין שוכב שם לצד אנה שלי, אבל זה לא חלום. הנשיקה שהרגשתי על שפתיי הייתה אמיתית, אבל אחרונה. שוב התמזל לי המזל ובחיקי נפל מות מיטת הנשיקה המתוק מכולם. ליבי הקר קפא סוף סוף בחזי. חום נשיקותיה של אנה לא יוכל עוד להפשיר אותו. 

 

עכשיו שנגלתה לפניי, ידעתי מיד מי היא. האישה היחידה ממנה אי פעם חששתי. אלת הנקם. השופטת שיופיה אכזרי יותר מגזרי הדין שלה. רציתי ליפול על רגלי ולנשק את אלו שלה. להתחנן. להבטיח הבטחות חסרות כיסוי. לזייף חרטות. תקווה מוזרה עמדה בליבי, אולי בכל זאת אצליח לשנות את רוע הגזירה. אולי תיכנע לקסמיי. בכל זאת – אישה. 

 

מבט חמור אחד ממנה וכל תקוות ההצלה שלי התפוגגו. היא לא פה לשמוע וידוי, לא לדרוש הסברים. גם לא להטיח בפניי האשמות. היא פה למטרה אחת, כבדת משקל, אבל מזוקקת כל כך, שעתידה להידחס לגרגר זמן נצחי אחד.

 

כמה תווים עליזים בקעו מהרמקולים הענקיים התלויים מעל המגרש וחיתוכם מתכתי ומאיים. רק עכשיו שמתי לב שלא הלכתי במגרש לבדי. לרגע עצרו כל המשוטטים, הכושלים במרחבים האינסופיים של מגרש החנייה והביטו לאחור. בחורה בלונדינית גבוהה שלגופה שמלת ערב חושפנית, הגיחה משומקום כשעל פניה חיוך רחב. רק כשהתקרבה ראיתי, שהחיוך על פניה קפוא ושמבטה אטום, לא פחות מזה של אלת הצדק והדין. היא התקרבה אליי וניחוח גן העדן שנדף ממנה הימם אותי וכמעט שהפיל אותי לרגליה. היא הניחה בידי קופסה בצורת שפתי אישה. פתחתי את השפתיים, שנשארו פשוקת בחיוך לעגני. מפתח נוצץ ושלט, הונחו בתוך לוע הקטיפה האדומה. הבטתי בה רגע במבט שואל. מבטה האטום לא אישר ולא שלל. הרמתי את המפתח ביד רועדת. המפתח לא היה מחובר למחזיק מפתחות עם סמל של פירמה ולא הסגיר אף רמז לזהות או לשייכות. הגורל שהמפתח הזה פותח נשאר בגדר חוסר ודאות מוחלט. המחפשים הפנו חזרה את המבט והמשיכו במסלול שהתגבש רגע אחר רגע, כמו עיוורים הדרוכים לצליל האחד המדויק שיוביל אותם לייעודם. הבלונדינית היפה נעלמה. אלת הצדק עברה לשפוט את הנידון הבא. 

 

חזרתי למשוטטים במגרש, מגשש מתוח בין המכוניות החונות. המכונית שתגיב לצפצוף של השלט שבידי, תהיה שלי. מהו הצליל של הגורל שמחכה לי? בליל צפצופי שלטים עם רינגטונים שונים מילא את האוויר המתוח. הצליל הטיפשי הפך למהות היחידה של נידונים סהרוריים, שנקרעו ממיטת החלומות שלהם ונקראו למשימה שעדיין לא הבינו את תכליתה. געיות פרה, יללות חתול, נביחות כלב, זעקת אישה, צחוק של תינוק, בקעו בבליל איום מהשלטים. רק לעתים רחוקות הגיבו המכוניות לצפצופי השלטים. לא כל כך פשוט למצוא את המכונית שלך במגרש האינסופי, במיוחד כשאין לך מושג איפה החנית או איך לעזאזל היא נראית. ניסיתי להבחין בתוך בליל ההמיות, הגעיות והאנקות, מהו הצליל שבוקע מהשלט שלי ולנחש מי היא המיועדת שתיענה לקריאה. ככל שהלך והתארך זמן החיפוש, הלכה החרדה ומלאה אותי, דחוסה ומעיקה. 

 

לגעיית החזיר, שהפיק השלט של בחור יפה בעל מראה שחצן והולל, הגיבה לפתע מכונית. הוא נפל על ברכיו, כבש ראשו בפגוש ומירר בבכי. מתוך שטף הדמעות פרץ בוידוי על חטאיו והביע חרטה. הוא קרא בשמן של כל הבחורות שניצל, אבל אף אחת מהן לא הופיעה להציל אותו מגורלו והחיפושית הלבנה דפוקת הפגוש, לא הפכה לפרארי אדומה. אני ונידון אחר היינו צריכים להרים אותו על רגליו, לאסוף את המפתח ששמט על הקרקע ולפתוח עבורו את הדלת המרוסקת של החיפושית, שכמעט ונשארה לנו בידיים. לבסוף הצלחנו לדחוף את הגוף המתפתל בגעיות, שהלכו ודמו לצליל שהפיק השלט שלו, לתוך המכונית. רגעים ארוכים אחר כך עוד נשאר מקופל, ראשו שעון על ההגה. אני והבחור השני החלפנו מבט מתוח. איש לא דיבר. לא ידענו אם מותר לנו לדבר, או אם בכלל נשארה לנו יכולת הדיבור, אבל חוץ מהמיית השלטים, לא נהגתה במגרש המכוניות מילה אחת. 

 

המשכתי בחיפוש בחשש הולך וגובר. רעש צפצופי השלט הפך בלתי נסבל מרגע לרגע, עד שנדמה היה לי שהצפצופים בוקעים מתוך ראשי. תופעת לוואי לנשימה, לראייה, ללחלוח השפתיים, לבליעה. ייחלתי למצוא את המכונית שלי ולנסוע מכאן. לא היו לי ציפיות גבוהות. משפט טיפשי אומר: מי שלא מצפה לא מתאכזב. גם מי שלא פותח את הלב לא מתאהב. ולמי שאין שכל אין דאגות. ליתר ביטחון ניסיתי: לא לצפות, לסגור את הלב ולכבות גם את המחשבות, אבל הצפצופים לא הרפו ובחורים מסביבי התמוטטו. כשמכונית סוף סוף הייתה מוכנה להגיב לצפצוף השלט הנואש והמגוחך, של בחור ממושקף ונמוך, הוא דווקא נראה מאושר. כאילו כל החיים ספג עלבונות ודחיות מנשים מתעללות ועכשו מישהי אמרה כן. רק לאחר שהאופוריה הפסיקה לערפל את עיניו, הבין שסמארט צהובה ושחורה חונה לפניו. ברגליים כושלות נכנס למכונית בכוחות עצמו, לא מצפה לעזרה. 

 

כשהניע והסיע את העלבון שלו משם בזהירות, לא נראה כמו גבר, אלא מעין ילד עצוב, שסחב מכונית צעצוע ממגרש המכוניות המתנגשות, למגרש המכוניות האמיתי. אז גילה שגם שם, למרות מה שאמא הבטיחה, אף אחד לא רוצה לשחק אתו. ריחמתי עליו. עוד רגע אחרי שנסע משם, מושפל, מאיר את פנינו המוטרדים בזיק של לעג, הרהרתי בו בחמלה. הפחד לגורלי הציף בי לפתע רגשות חדשים ולא מוכרים, כמו חמלה ורחמים. 

 

מי תענה לצפצוף שלי מכל המכוניות? מה הגורל שלי בתוך מגרש הגורלות המשומשים האינסופי והאכזרי הזה? זה היה קול של אישה. קול עמוק ורך, סקסי ומתוק. רק אחרי אינספור צפצופים וריכוז עילאי, הצלחתי להפריד את הצלילים מההמולה ולהרכיב מפיסות הקול את הצליל של השלט שלי. וזו התמונה שיצר הפאזל הקולי:

 

 Ha/ppy bi/rth/day to/ yo/u 

Ha/ppy bir/th/day to/ yo/u

/Ha/ppy/ bir/th/day 

Dea/r pre/si/dent, ha/ppy bir/th/day to/ you/

 

****

בחורים מתמוטטים על פגוש של מכונית הפכו למראה של שגרה, מכוניות עזבו זו אחר זו את מגרש החנייה, אבל לא היה אפילו מקום חנייה פנוי אחד. לא נראו מכוניות מגיעות, רק עוזבות, אבל מבלי שהצלחתי לתפוס איך ומתי, מקומן נתפס. חללים תמיד עתידים להתמלא. או להתרחב. גם בחורים חדשים הגיעו בדרך פלא. מבולבלים – מפוחדים – מוטרדים – תשושים – מלאי תקווה-שבורים. אותה שבשבת שינויים במצב הנפשי,  חלפה על כולם. לאחר שחזיתי בסיבוב המהיר שלה מספר פעמים, ציפיתי שיחלוף גם עליי. מכיוון שכבר הייתי מבולבל, עברתי דרך מפוחד, ביקרתי במוטרד ועכשו אני תשוש, צפיתי שמתקרב אליי רגע מלא תקווה. זה שאחריו תבוא ההתמוטטות הגדולה. 

 

כשלha/ppy bir/th/day –  ענתה לפתע בצמד המלים המתוק – De/ar Pre/si/dent, מכונית עלומה ממרחק, לא יכולתי לשאת יותר את המתח והעייפות. הבנתי שלא הצלחתי להימנע מהציפייה ושיהיה קשה להתמודד עם האכזבה. התמוטטתי על הרצפה. כנראה שאיבדתי את ההכרה, כי כשקיבלתי אותה בחזרה, הייתי מוקף מעגל של נידונים שמביטים בי בדאגה. רק אחרי שהעמידו אותי על הרגליים הבנתי, שלא דאגה הניעה אותם, אלא רשעות. שניים מהם גררו אותי בזרועותיי לעברה. הייתי בטוח שבזמן שהכרתי יצאה מגופי וטיילה מעל המכוניות, הם החליטו למתוח אותי. התעללות בריאה משחררת לחצים ומגבשת גברים בודדים לקבוצה. השניים הרפו מזרועותיי מוקדם מדי, אבל בנס של זריזות שוב תפסו אותי, רגע לפני שראשי הוטח בפגוש שלה. כן הייתה זאת היא- הלקסוס הצהובה. 

 

לא דאגה, גם לא רשעות, פשוט קנאה, נשקפה מהפרצופים שהקיפו אותי. הבנתי שלא מדובר במתיחה, אלא בהערצה גלויה. אני הבחור שפיצח את השיטה. אל תשאלו אותי איך עשיתי את זה. גם אם יש כסף בחיים שבעולם הבא, או באיפה לעזאזאל שאנחנו לא נמצאים, אני לא מתכוון לכתוב על זה רב מכר. "איך לפצח את השיטה? " המדריך ללקסוס ובחורות בארבעה שלבים, מאת החוטא שהצליח לחמוק מעונשו. למי היה כח לקרוא את הספר ההוא עד הסוף? אני נשארתי בחלק של החטא ומסתבר ילדים, שהוא לגמרי משתלם. מבטי קנאה ליוו אותי כשנכנסתי למכונית האלגנטית. הרגשתי שהיא עוצבה במיוחד לפי מידות גופי. ידיים לטפו את ההגה. ישבן התמקם במושב. רגל הונחה על הגז. זכר ולקסוס ברא אותם והיו לבשר אחד. בדרכי החוצה הפרחתי נשיקות לאלת הצדק, שהביטה בי בעיניה החמורות. מה את משחקת אותה קשוחה? מותק, רואים שאת מתה לקפוץ לסיבוב. את לא באה? לא צריך, יש אלף כמוך. מתות, שמתות שאני אקח אותן לסיבוב דאווין בכביש המהיר. בשאט נפש, הפנתה את פניה ממני. מהצדודית דמתה לאנה שלי והדמיון המכמיר ביניהן פילח לי את הלב. רציתי לחזור ולהגיד משהו. מלים של התנצלות או חרטה, אפילו רק מילה טובה, אבל העיר הלא ידועה קראה לי. ולאלת הצדק ממילא לא ידעתי מה אוכל לומר. 

 

***

 

הכביש מהיר. הבחורות יפות. גן העדן או הגיהינום – לא עקבתי אחרי השילוט, הוא עיר חוף יפה ותוססת. אחרי שנסעתי הלוך וחזור מספר פעמים, מתענג על המבטים שמשכה הלקסוס ובוא לא נצטנע, הבחור היפה שבתוכה, התחלתי לשים לב למוסיקה שנשמעה מכוון החוף. אנשים רבים היו בדרכם למקום ממנו היא הגיעה. הם נראו נרגשים ומאושרים. כנראה שנערכת שם מסיבה ענקית. חבורות של בחורות יפות בבגדי ים או בשמלה קצרצרה, לכסנו אליי מבט מבטיח בדרכן למסיבה. חכו לי בנות תכף אני בא, רק מוצא חניה.

 

מה הם חוקי החנייה המקומיים? אני לא מאמין שיש כאן פקחים. למי הם ישלחו את הדוח? לאנה שלי המתאבלת? סקרתי את המדרכות סביבי. במכוניות שנסעו לידי זיהיתי כמה מהבחורים מהמגרש. הבחור עם החיפושית הלבנה, הבחור עם הסמארט ושאר חברינו הנידונים. לכולם היה אותו מבט טרוד ומתוח, המבט של מחפשי החנייה. טורפים שציפורני צמיגיהם שלופות בדריכות, מוכנות להסתער על כל פיסת מדרכה פנויה. אבני שפת המדרכה לא נצבעו, אלא הושארו אפורים. נראה שהחנייה חופשית, חינם ומותרת לכל, באמת אני בגן עדן אחרי הכל? אבל המכוניות חנו בצפיפות רבה. לעזאזאל, מאיפה כל המכוניות האלו? ולמה אף אחד לא יוצא אף פעם מחנייה? סיבוב ועוד סיבוב ועוד סיבוב. נתקלנו זה בזה ברמזורים. מתעבים זה את זה. אורבים לריח מדרכה אפורה, שיעלה כמו ריח דם בנחירי הטורף המתרחבים שלנו. 

 

סיבוב אחר סיבוב אחר סיבוב. אין ספק, זהו הגיהינום. אחרי הסיבוב העשירי אתה רוצה למות. אחרי הסיבוב העשרים אתה נזכר שאתה כבר מת. אחרי הסיבוב השלושים, אתה מייחל שנשמתך תישרף בגיהינום. אחרי הסיבוב הארבעים, אתה מפנטז בפרוטרוט על הלהבות שחורכות וגואלות אותך מהפרוגטריום האכזרי הזה. הנסיעה המעגלית הספיראלית לא מובילה לדבר. אתה מתוודה על חטאיך. אתה מבין את משמעות היותך עפר ואפר. שהחיים שלך כמו המוות, חסרי תכלית. הסיבובים התפלים, לא יובילו אותך לשומקום. אין פואנטה לבדיחה הזו שעל חשבונך. כמו שחייך הארציים היו בזבוז משווע. כל סיבוב חנייה עקר, רק חורץ עוד עיגול באפס הגדול של אפסיותך. 

 

לפתע ראיתי אותה. כמו את האור השמיימי שבקצה המנהרה של בני התמותה: פיסת מדרכה אפורה פנויה. אבל זה שנסע לפניי, השחצן היללן, קפץ על המציאה ובזריזות החנה את החיפושית הלבנה המעוכה שלו, תוך שהוא דופק אותה מלפנים ומאחור בחדווה. תלך לעזאזל, קיללתי אותו. תודה, אמר, כולם הולכים לשם, יש מסיבה מעולה, אתה בא? הוא נעל את מכוניתו בצפצוף שלט חזירי והלך. הסיבובים נמשכו. אני לא יכול יותר, אני יוצא מדעתי וכבר יצאתי היום מגופי, אם אצא גם מדעתי מה בדיוק אישאר? מה יקרה אם אנטוש אותה, פשוט באמצע הכביש. מה אכפת לי מהלקסוס הצהובה? הייתי מוכן להתכחש למכונית שבה חשקתי כל כך רק לפני כמה שעות. לא, לא אוכל. אני חייב לשאת את העונש בגאווה. גם תורי ללכת לעזאזל יבוא, אם רק אגלה אורך רוח ואמונה. 

 

בקצה הכביש ראיתי אותה, או אולי רק פאטה מורגנה, מתעתעת אכזרית ויפהפייה. פיסת מדרכה אפורה, בתולית. מחכה רק לי. הפעם אף אחד לא יחטוף אותה ממני. יכולתי להישבע שיש שלט קטן שמצהיר על בעלותי ובו מצוין שמי המלא: בר מזל-בר מינן- בן זונה. מיהרתי לפני שיגיח מישהו מאחד הכבישים המסתעפים ויקדים אותי. לבי פעם בהתרגשות ואיים להתפוצץ בחזי המת. הגעתי ראשון. אף אחד לא פה. נעצרתי רגע לסקור את היופי הבלתי נתפס של מקום חנייה פנוי. בעודי מתענג על היופי השמימי, החל מקנן בי חשש ארצי. ניסיתי לדחוק את המחשבה האיומה, הסיוט של כל מחפש חנייה מותש ומיוגע: מה אם…מה אם מקום החנייה קטן מדי?

 

המדור הבא בשבעת מדורי הגיהינום, זה שמגיע מיד אחרי: "חיפוש סיזיפי של מקום חנייה", הוא : "ניסיון להידחק למקום חנייה קטן מדי". נכנסתי ויצאתי. דפקתי את האוטו שלפניי ואת הטרנטה שמאחריי. ניסיתי להחליק על הצד, להשתחל על העוקם להזדקר בשלושת רבעי. שני גלגלים על המדרכה, טוסיק מקדימה ופרצוף שחוסם את כל הכביש מלפנים. שום דבר. הלקסוס גדולה מדי לעזאזל איתה. מכונית ארוכה וארורה. לו רק הייתה לי סמארט. 

 

ברגע שקראתי לה היא באה. מסתבר שכבר כעשר דקות, ממש מאחוריי, הבחור הממושקף עם הסמארט הצהובה –שחורה, (כנראה צבעיו של השטן בכבודו ובעצמו), ממתין בסבלנות לרגע השבירה הבלתי נמנע שלי. כנפיו הצהובות רוטטות, בקושי מצליח להסתיר את הריר הנוזל ממקורו השחור, מתענג כמו עוף טורף על פרפורי הגסיסה של נבלה עסיסית. הצפצופים של הרכבים שחסם מאחריו ושדרשו שיפנה להם את הכביש רק הנעימו את ההמתנה, כמו מנגנים עבורו רקוויאם מרטיט. לעומת כל הממתינים לכשלוני עמדה על המדרכה בחורה יפהפייה, שהביטה בי במבט מצועף והמתינה בתקווה שאצליח. קיללתי את הלקסוס הצהובה, את כל הנשים בעולם הזה ובעולם הבא, אבל ידעתי שאין לי ברירה. נאלצתי לוותר, רק כדי לראות במראה את הבחור עם הסמארט מחליק ללא מאמץ לתוך החנייה. 

 

רק אז הבנתי. זה לא הגיהנום. זה גיהנ-עדן. כמו בחיים על פני האדמה, כך גם בחיים שבעולם הבא, גן עדן וגיהנום חיים בכפיפה אחת זה לצד זה. לאחד זה גן עדן לשני גיהינום, כמה אצבעות על ההגה. בכל רגע, בכל מקום, כל אחד וגורלו. כל אחד ומפתחות המכונית שתיקח אותו למסע שלו. 

 

 החכמולוג עם הסמארט יצא מהצעצוע השטני שלו ועשה מה שלא עשה קודם מעולם: כרך זרועותיו סביב מותניה של בחורה יפה. הבחורה היפה שלי! זאת שחיכתה לי! היא משכה בכתפיה ספק בהתנצלות, ספק אומרת: אלו הם החיים, או זה המוות. מי צריך אותה? יש לי את הלקסוס הצהובה. זין קטן! צרחתי לעבר החכמולוג בייאוש. קול צפצוף השלט שלו ענה לי מהמכונית שננעלה, בקול נפיחה רפה. 

 

מאז ועד היום אני נוסע אנה ואנה. מה לא הייתי נותן כדי לחזור לזרועותייך. הייתי מוותר בחפץ לב על כל הבלי העולם הזה והעולם הבא גם יחד. רק אחרי שבעטתי בגן העדן הבנתי ששם הוא, נח בשקערורית המבושמת בין כתף לצוואר. לו רק יכולתי להניח שם את ראשי לעד. אני נוסע בדרכים, אנה, אבל אף אחת לא מובילה אלייך. 

אני לא יודע כמה סיבובים כבר עשיתי וכמה עוד אעשה. כמה זמן חלף וכמה עתיד לעבור. השמש פה לעולם אינה זורחת ולכן גם אינה שוקעת. אני אולי לא סופר סיבובים, אבל עשיתי חשבון נפש ויש לי מוסר השכל: היו טובים לנשים, לבנות, לאמהות. לקופאית בסופר שטעתה בחשבון. לרופאה שענתה בחוסר סבלנות. למרצה באוניברסיטה שהכשילה אתכם במבחן. לבייבי סיטר שהתמזמזה על הספה עם החבר שלה. לפקחית החנייה, שבדיוק סיימה לרשום לכם דוח. אליה תהיו נחמדים במיוחד. כן מאמי. את הכי הכי מאמי. את תמיד צודקת, מאמי. תרגלו והגמישו את אוצר המלים שלכם. אתם לא רוצים להעביר את חיי הנצח שלכם בחיפוש אחר חנייה. ואם תקשיבו לעצתי ותלכו לעזאזל, תעשו טובה, תקפצו לספר לי איך המסיבה. לא תוכלו לפספס אותי. אני האידיוט שמסתובב סביב הלקסוס של עצמו, במעגלים אינסופיים. עד עצם היום הזה, שתקועה לי בגרון.