לפיד הגבול

המדרגות העולות אל הלפיד נעלמו שתיים-שתיים תחת רגליו של ת'וּרוֹ. הוא הכיר את המדרגות הלולייניות האלו זה מכבר. הוא עלה בהן עוד בשלב חניכתו לשומר ועכשיו, שלוש שנים אחרי שקיבל את התואר הנכסף, הוא הכיר את המדרגות עוד יותר. הוא התחיל להתנשף וזה היה סימן רע. הוא ניהל תחרות עם עצמו כמה הוא יכול לעלות לפני שההתנשפות הכבדה תגיע. הוא צריך להיות יותר בכושר. אתמול הוא הצליח יותר, בזה אין ספק. היום, כבר בשקע עם הצמח הוא התחיל להתנשם. 'זה בטח תבשיל הקדירה מאתמול', הוא חשב לעצמו. כשהגיע לראש מגדל הלפיד, הוא כבר היה חסר נשימה. הוא לקח את הציוד מקוֹלִיגַן, השומר במשמרת הקודמת, והתיישב על כיסא העץ הצופה אל מעבר להרים. הראות הייתה נוראית כרגיל. ת'ורו המשועמם פתח את כיסי המעיל שקיבל מקודמו ובחן את הציוד שבו. אבני אש, קלף עם לחש אש, לשון של סלמנדרת אש בקופסת אבן, מקלות ואבני צור. כל כך הרבה דרכים לייצר אש וכל כך מעט הזדמנויות באמת להשתמש בהן. ת'ורו שיחק בידיו באחת מאבני האש בזהירות. האבן להטה בידיו, אבל האש הלהיבה אותו. האש כישפה אותו ביופיה. הפראות שלה משכה אותו. חוסר הצורה, חוסר הגשמיות; הדברים האלה הפנטו את ת'ורו והוא היה מיומן במשחק באש. אסור היה לו להדליק אש, אבל הוא היה יכול להנות מההתלקחות שכמעט באה מהאבן. גיץ הבליח מול פניו והוא מיד החזיר את האבנים לכיסו. הוא בחן את האופק בחיפוש אחר סימן שאולי הלפיד הבא ראה את ניצוץ, אבל שום אש לא נדלקה באופק. הוא היה צריך להיות יותר זהיר. הוא בהה אל הערפל שבאופק ונאנח באכזבה. הוא קיווה שהעבודה כשומר לפיד תניב יותר פעולה ועניין. במקום זה, הוא ישב ובהה בלובן המשעמם שמדי פעם חשף הרים חומים וקירחים ועמקים אפלים. הלובן כמעט ולא עזב את המגדל. יש מגדלים, כך למדו אותו בהכשרה, שבהם הלובן מסמל שינויי טמפרטורה. כאן, הקור שרר תמידית והלובן לא מש מהמקום. הוא בז למקומות כמו יַרְגִינְפִיק שבהם החשש למלחמה הוא כמו החשש שיהיה אוכל טעים בחדר האוכל. לא היה סיכוי שהדברים האלו יקרו. הוא רצה להגיע למקום שהאדמה תחתיו לוהטת. הוא רצה מקום שהמלחמה יכולה להתלקח בו ברגע כמו אש בקרשי הלפיד המשומנים. הוא רצה להלחם בלבני-העור של ג'וּלְדִילְיָה. הוא רצה להרוג כמה שיותר מהנוּרַקִים המסריחים האלו. אבל הגבול היה שקט בשנים האחרונות. ג'ולדיליה נמצאה תחת משבר עמוק כשפלגים מתונים ניסו לעלות לשלטון במהפכות שהיו עלולות לקרוא לדֵדַיִיגָ'ה לשלום, חס וחלילה. ת'ורו חשש מכך. הגבול שלו עוד יהפוך לגבול הכי מיותר מכל הגבולות. אף אחד לא מצליח לעבור מהגבול הזה לגבול אחר. ברגע שמישהו מקבל הצבה בגבול ג'ולדיליה, הוא תקוע שם עד תום תפקידו. לא שת'ורו רצה לעבור. הוא רק קיווה לתנועה חשודה בלובן בכל פעם שעלה לשמירה. הוא תמיד התאכזב מחדש.

המשמרת עצמה הייתה דבר משעמם מאוד. הוא השתדל בין המשמרות להעסיק את עצמו כמה שיותר. הוא ניסה לקרוא, לדבר עם אנשים, לשמוע סיפורים ולפנטז על צַ'רִיקוֹ, השומרת הכי יפה בכל העמדה. לא היה לו שום סיכוי להיות עם צ'ריקו, אבל היה נחמד לדמיין. אז, כשהיה שומר ובוהה בלובן, הוא היה מדמיין את כל הדברים שחווה. הוא ניסה לחיות את הסיפורים שקרא בעיני רוחו כשהוא בתפקיד הראשי. הוא תמיד היה חכם יותר מכל הדמויות הטיפשות בסיפורים שאיכשהו לא ראו את האסון מגיע. הוא היה גיבור של ממש. הן היו סתם דמויות לא חכמות שבמקרה הצילו את כולם. הוא היה תמיד החכם מכולם, כשהוא דמיין את הסיפורים מהמגדל. הוא היה חכם, חזק ומוצלח. אילו רק במציאות באמת היה כזה. הוא היה כחוש. אנשים תמיד העירו לו שאפשר לראות את כל השלד שלו בגלל שאין לו שרירים. והוא לא היה הכי חכם בעולם. גם לא בעמדה הזו. הוא היה סתם עוד מישהו. מישהו טיפש כמו הדמויות בסיפורים. ההבדל הוא שהדמויות התגלו כגיבורות והוא התגלה כשומר זוטר וחסר חשיבות.

הפעם הוא ניסה לחשוב על הסיפור של הצ'יראני, האדם חסר הפנים, שנאבק באל וולאיר כדי להכריח את האלים לעזוב את בני האדם במנוחה. ת'ורו כבר חשב על זה הרבה. הוא לא באמת הבין למה למנוע מהאלים להתערב בחייהם של בני האדם. הוא היה מגיע לקרב ונלחם ביחד עם וולאיר בצ'יראני. הם היו כמובן מנצחים את הצ'יראני בלי בעיות ות'ורו היה זוכה לכבוד בקרב האלים ובני האדם. אבל המחשבות שלו נדדו למקום שהוא הכי שנא. הן נדדו לזכרונות עמומים שלו. הוא זכר פרצוף של נורקי מסריח מביט ישר בו במבט המגעיל שלו. הדבר הבא שהוא זכר היה ציפור אפורה עם פס לבן בכנף עומדת על ידו. הוא לא זכר ממתי הזכרון הזה, אבל הוא שב וצף בו. הוא תמיד חזר, בערך מאז שהוא זוכר את עצמו. הזכרון נכנס לו גם לחלומות. זה היה סימן רע. חלומות הם לפעמים סימנים מהאלים על שקרה, שקורה ושעתיד לקרות. הוא לא רצה לייחס לזה חשיבות. היה לו גם חלום שהוא מנשק את צ'ריקו, וזה כמובן לא יקרה, אז גם החלום הזה לא אמור לקרות. אבל החלום עם הנורקי חזר על עצמו, וזה לא היה סימן טוב. חלומות חוזרים הם כמעט בוודאות סימן מהאלים.

'מאיפה החלום הזה הגיע? למה הוא זוכר את הדברים האלו?'. הוא לא ידע לענות על זה, לכן זה הטריד אותו. הוא בהה אל האופק וקיווה שהאלים יראו לו בלובן תשובה, אבל האלים לא עושים כאלו דברים. האלים לא מתערבים לו בחיים. הוא התפלל אליהם, אבל הם לא הקשיבו לו. הוא בסך הכול רצה שההורים שלו יחזרו לחיים. זו לא בקשה גדולה מדי. הם אלים אחרי הכול. אבל תפילותיו לא נענו. הוא לא היה אהוד האלים כמו בסיפורים שהוא סיפר לעצמו. הוא בטח היה היצור השנוא עליהם. הם תמיד התעלמו ממנו. הוא הפסיק לבקש מהם עזרה. 'אם אתה פונה למישהו והוא מקפיד להתעלם, זה סימן שהוא לא רוצה לדבר איתך', הוא תמיד חשב לעצמו. והאלים עמדו היטב בקריטריון הזה. הוא התפלל גם להתקבל לעמדה הזו, אבל הוא כמעט לא זכה בה והיה צריך להאבק בכוחות עצמו כדי לזכות בה. אף אל לא עזר לו שם. הוא גם התפלל לעניין בעמדה כדי להיות הגיבור. הלובן מסביב היה הדבר היחיד שזז אי פעם במקום הזה. האלים התעלמו ממנו.

הרוח המקפיאה נשבה והזיזה לובן מהצפון לדרום. הוא הביט מערבה, על ממלכת ג'ולדיליה של הנורקים. זו הייתה ממלכת העמק. היא הייתה מוקפת בהרים, דבר שנתן יתרון לאויבים של הממלכה. זה, בתורו, הכריח את לבני-העור של ג'ולדיליה להיות קטלניים וערמומיים יותר מכל האויבים שלהם. ת'ורו היה נותן הכול כדי להלחם אחד על אחד עם לבן-עור מסריח. הוא מאוד רצה לערוף את הראש של אחד מהם; לנעוץ את החרב שלו עמוק לתוך הבשר הנורקי שלהם. אבל הוא מעולם לא זכה אפילו לראות נורקי. לבני-העור התעסקו בממלכתם ולא שעו לתחינתו של דדייג'יני שרצה להרוג אותם. אפילו למות הנורקים לא ידעו.

קריאה חלושה נשמעה באוויר. ת'ורו קפץ בעמדתו בבהלה. אף ציפור לא עפה באיזורים האלו. הוא החזיק את המעיל צמוד אליו. ידיו נשלחו מאליהן לכיסי המעיל. הוא צמצם את עיניו אל הכיוון ממנו חשב שנשמעה הקריאה, אבל רק לובן ערפילי סמיך השיב לו מבט. הוא לא דמיין את זה. הפעמים היחידות שבהן שומעים בעמדה קולות הן כשמישהו שעלה לעמדה ניסה להפחיד את השומר אותו הוא מחליף. אפילו כשאנשי העמדה מתכנסים בחדר האוכל ובחדר התדרוך, הלחשים שעל הקירות מונעים מהקול לצאת מהחדר. ת'ורו שמע ציפור.

הוא הביט סביבו באימה, תר אחר הציפור. הוא לא ידע להסביר למה הוא כל כך חשש ממנה. היא בסך הכול הייתה ציפור, לא נורקי. אבל ציפור שמתעופפת באיזורים אלה היא לא דבר שבשגרה ושבירת שגרה היא דבר רע. כשמדובר בגבול ג'ולדילייני, מדובר בסימן רע מאוד.

האצבעות של ת'ורו לטפו בעדינות את אבני האש שבכיסו והיד השנייה ליטפה קלף עם לחש אש. החום של האבנים גרם לו להרגיש קצת בטוח. הוא הרגיש עלוב כי הוא אמור להיות השומר שבו בוטחים והוא פחד. הוא פחד מציפור. הוא בוודאי היה השומר הגרוע ביותר בעולם. הנורקים היו צוחקים עליו אם הם היו רואים אותו בתור קו ההגנה שאמור להגן על דדייג'ה מפניהם. הוא היה עלוב. למה הוא בכלל רצה להיות שומר?!

קריאה נוספת התגלגלה באוויר. היא הייתה כבר יותר קרובה. הקריאה הייתה יפה. משהו כמו צוויץ-הורורו-הורורו. ת'ורו לא הכיר את הקריאה הזאת. היא לא הייתה אחת הציפורים שליוו את ריצות הבוקר שלו בהכשרה לשומרים. היא הייתה ציפור שונה.

הציפור קראה שוב והקריאה הגיעה מאחוריו הפעם. הוא הסתובב במהרה, צווארו נמתח וידו עטפה אבן אש בכח. האבן התלהטה מיד בידו והוא קרא בכאב. הוא עדיין לא ראה כלום, אבל הציפור התקרבה וזה הפחיד אותו. הוא הרגיש גודש של אימה תקוע לו בגרון בלי שום רצון לזוז, כל השרירים שלא היו לו היו מכווצים והלב שלו הלם בפראות שהרעידה לו את הגוף.

"הורורו-הורורו" קול קרא מאחוריו. ת'ורו הסתובב וראה את הציפור עומדת על מעקה המגדל מולו, מסתכלת עליו. הוא לא היה צריך אפילו שנייה כדי לזהות את הציפור. זו הייתה פִירְגִיד פְּסוּסָה, הציפור הכי מזוהה עם ג'ולדיליה. אומרים שלכל מפקד כיתה יש פירגיד פסוסה שמלווה אותו. יש להם קשר עמוק ומסובך עם הציפור הזו. ת'ורו הכיר אותה. הוא ראה אותה בציורים בהכשרה וגם שם הוא מיד זיהה אותה. היא הייתה הציפור האפורה עם הפס הלבן בכנף. היא הייתה הציפור מהחלום שלו.

"שיט", אמר ת'ורו. מכל הדברים שהאלים היו יכולים לתת לו, הגשמת החלום שלו היה הדבר האחרון שרצה. אבל לא כך הוא זכר את הפירגיד. הוא זכר הרבה דשא מסביב. פה היה רק לובן. 'זו לא התגשמות החלום, נכון?', חשב ת'ורו. 'או שאולי חלומות רק מסמלים מה שעתיד לבוא ולא מראים אותו בדיוק?'. ת'ורו לא הכיר כמעט אנשים שקיבלו מסרים מהאלים ושהמסרים באמת התגשמו. הוא בקושי הכיר אנשים באופן כללי. הוא לא היה חברותי. הוא אהב להיות בגפו. אולי בגלל זה נתנו לו את משמרות הבוקר, כשכולם היו יושבים ביחד, הוא היה יושב במגדל. הוא ניסה להיות חברותי בין המשמרות, אבל הוא היה בטוח שאף אחד לא ממש רוצה בחברתו. הם תמיד חייכו אליו בנימוס בלבד. כשחייכו אחד כלפי השני, היו להם חיוכים אמיתיים. לכן, ת'ורו לא הכיר כמעט אנשים והסיפורים ששמע אותם מספרים בדרך כלל לא עסקו בחלומות ובמסרים מהאלים. אז הוא לא ידע אם האלים מגשימים לו את המסרים או שקורה אירוע שונה לחלוטין. מה שהוא כן ידע הוא שפירגיד פסוסה היא אף פעם לא סימן טוב.

'יכול להיות שאמרו שנורקים יכולים להפוך את עצמם לציפורים?', חשב ת'ורו והתלבט האם יספיק לשלוף את החרב ולפגוע בציפור לפני שהיא תתעופף ותברח. 'לא, זה אבסורד', הוא הוסיף. 'הם רק מסתובבים איתן. זה הכול. למה בעצם הם מסתובבים עם ציפורים? מה זה נותן להם?'.

הוא בחן את הציפור. היו לה נוצות אפורות לחלוטין. היה לה מקור ישר ורגליים ללא טפרים. היא לא הייתה מסוכנת בעיניו. 'אז מה יש לנורקים לעשות בציפור כזאת?'. היא הייתה יפה בעיני ת'ורו. עברה בו לרגע המחשבה לקחת אותה ולגדל אותה כציפור שלו. זה יגרום ללבני-העור להתבלבל ממנו ולירא מפניו. למרות שהוא ידע שאלו שטויות והעובדה שתהיה לו ציפור כמו שלהם לא תהפוך אותו באמת למפחיד. בכל זאת, הוא השתעשע עם המחשבה שהפירגיד תהיה שלו. הוא אהב את המחשבה השטותית הזאת.

'אבל מה בעצם היא עושה כאן?'.

הציפור בחנה אותו. היא לא הוציאה אף צליל מהפה. היא רק ישבה והסתכלה עליו. הוא הסתכל עליה בחזרה, אבל הוא לא הצליח להיראות מרשים כמותה. היא פשוט עמדה שם בשקט והסתכלה. 'מה היא עושה? האם היא מרגלת של האויב?'. הפירגיד פשוט ישבה והסתכלה עליו. ת'ורו התלבט מה לעשות. האם עליו להעיף את הציפור? האם עליו לדווח עליה למפקדים? ומה יגיד – "הגיעה ציפור לעמדה, מה לעשות"? לא, זה היה מטופש. הוא החליט שהפירגיד תעביר אתו את השמירה. היא לא מסוכנת. היא בסך הכול ציפור. היא ציפור של האויב, אבל רק ציפור.

ת'ורו התקרב בזהירות לציפור והיא מצידה רק הסתכלה עליו ולא נראתה מפוחדת בכלל.

"את ציפור אמיצה", אמר ת'ורו לציפור. "הייתי יכול להרוג אותך, אבל את לא מפחדת ממני בכלל. זה כאילו את לא חושבת שאצליח. את בעצם בוטחת בי".

הציפור המשיכה להביט בו, חסרת הבעה.

"אהמ… זה קצת מוזר לדבר בשמירה", הודה ת'ורו. "ועוד עם ציפור".

הציפור לא הגיבה כלל. כנראה שהיא לא הבינה מילה ממה שהוא אמר.

"זה נחמד שיש מישהו לדבר אתו", התוודה ת'ורו. "בעיקר כשהוא לא מבין מה אני אומר. אני יכול ככה לספר לך הכול ואת לא תוכלי לשפוט אותי כי את פשוט לא מבינה אותי". הוא הסתכל עליה בחיפוש אחר הבנה, התאכזב לגלות שהיא לא מבינה ואז הבין שזו בדיוק הנקודה שהוא רצה להעביר. "את מבינה? להיות פה במגדל כל היום זה, איך לומר, משעמם ממש. אני לא מוצא מה לעשות. אני רק יושב כאן כל שש השעות שלי וחולם בהקיץ. לדבר זה נחמד. יש בזה משהו משחרר. זה משחרר מהבדידות. זה משחרר מהקור. זה משחרר הכול. למה לא דיברתי לעצמי פשוט עד עכשיו?".

הציפור הסתכלה עליו באותו מבט אטום. היא לא התעניינה במילה ממה שהוא אמר. כנראה בגלל שהיא לא הבינה כלום. 'בטח בשבילה אני סתם משמיע קולות כמו שהיא רק משמיעה קולות מבחינתי', חשב ת'ורו. הפירגיד לפתע נדרכה, קפצה על מקומה והסתכלה לעבר הלובן. ת'ורו נרתע בתחילה. הפירגיד לא זזה עד עכשיו. הוא נעמד ליד הפירגיד וניסה להביט לאותו כיוון אליו הסתכלה הציפור. הוא לא ראה שם שום דבר מעניין. היה שם הלובן הקבוע של עמקי ג'ולדיליה. אבל הפירגיד הישירה מבט לשם, קפואה על עומדה. היא ראתה משהו. היא זיהתה משהו שת'ורו לא ראה והוא רצה לראות. הוא רצה לדעת. לא די בכך שהייתה ציפור בעמדת הלפיד, הציפור ראתה משהו. ת'ורו היה חייב לדעת מה זה הדבר הזה.

ערפילי לובן שייטו באופק. הלובן היה מרוחק. זה היה מהרגעים הנדירים בהם יש סיכוי קלוש לראות דבר מה מאדמות ג'ולדיליה. ת'ורו אימץ את עיניו והתכונן, בתקווה שאכן יראה משהו. הוא היה רגיל לראות עמקים חשוכים ולובן. הכול היה לבן תמיד. אבל במשב רוח קל הערפילים התפזרו וחשפו את אדמת ג'ולדיליה. היא לא הייתה שחורה כפי שת'ורו זכר אותה. היא הייתה כסופה. ריבועים-ריבועים של נקודות כסופות מלאו את העמק. לפני שת'ורו הספיק להבין מה הוא ראה, הלובן שב וכיסה את העמק. לבו הלם בו בפראות. אלו היו נורקים לבני-עור למטה. אנשי ג'ולדיליה עמדו בתחתית הגבול, חמושים ומוכנים בפלוגות. הפירגיד לפתע קראה לעברם.

"ששש!!! מה את עושה?!", התעצבן ת'ורו באימה. הם עוד עלולים לדעת שכאן עמדת השמירה ולהגיע לכאן כדי להרוג אותו. ת'ורו פחד מהנורקים. הוא אהב להלחם בהם בדימיון שלו בקרבות של אחד על אחד בהם לת'ורו היה יתרון ברור על לבני-העור, אבל מול צבא שלם?! ת'ורו רצה לברוח. הוא רצה לברוח מהמגדל במהירות, לרוץ ולרוץ ולעולם לא לחזור לכאן. הוא רצה להגיע לגבולות שלווים יותר. הוא רצה לשבת באיזו עיר, להתרווח על הדשא כמו בני גילו שלהם הוא בז ולא לעמוד כאן בקור המקפיא מול צבא שלם של ג'ולדיליינים כשהוא קו ההגנה הראשון. עכשיו הוא הבין את המשמעות של הקו הזה – זה הקו שנהרג כדי שלצבא יהיה מספיק זמן להתכונן ולתקוף בחזרה. לו אין סיכוי. הוא הולך אל מותו. למה הוא חשב אפילו לרגע שיש סיבה הגיונית להיות שומר לפיד?!

ת'ורו ניסה להתעשת. אולי הוא דמיין בכלל? אולי אלו לא היו שריונות מנצנצים אלא לובן שתעתע בו? הפירגיד קראה שוב לחבריה שבתחתית העמק והקפיצה את ת'ורו כהוגן. 'אז לזה היא קיימת', הוא חשב לעצמו, 'כדי להסגיר לנורקים את המיקום של אויביהם. ציפור ארורה!'. הוא רצה להפחיד אותה ולהבריח אותה, אבל הרגליים שלו מנעו ממנו לזוז. 'נו, באמת!', הוא התנשף כשהפחד עטף אותו מכל עבר. 'זה לא הזמן להפסיק לתפקד. אני חייב לעשות משהו'. הרגליים עדיין סירבו להקשיב לו, אז הוא גרר אותן בכח אל עבר המדרגות. 'צריך להודיע לכולם על מה שראיתי. הם כבר ידעו מה לעשות'. כשהוא הגיע לראש המדרגות והסתכל מטה, הוא נתקף באימה. מה אם הוא יפול פתאום למטה? לא היה מעקה למדרגות האלו והוא היה יכול ליפול מהן בכל רגע נתון. כשהרגליים שלו לא מתפקדות, הסיכוי שלו ליפול גבוה מאוד. ואם הוא ייפול, מי יעביר לשאר השומרים את המסר על מה שראה. אף אחד לא ראה את זה אתו והוא חשד שהפירגיד לא תשאר בעמדה לעוד הרבה זמן ובטח שהיא לא תנסה לסייע לשומרים להבין את שאירע. לא. הציפור הבוגדנית הזאת תעוף בחזרה למפקד הנורקי שלו היא שייכת ותדע שהיא את שלה עשתה. היא הצליחה לזרוע פחד בלב השומר שנפל אל מותו ואיש לא ראה בשל מה. המדרגות איימו עליו מלמטה והוא ידע שירידה בהן עלולה להביא למותו. 'טוב למות מהמדרגות מאשר ליפול חלל בידי לבני-העור המסריחים', חשב לעצמו ת'ורו, אבל הדבר לא סייע לו כלל להתמודד עם הפחד שעטף אותו.

הוא התיישב.

הוא התנשם בכבדות ובמהירות. החזה שלו בער. כל הגוף שלו רעד. היה לו חם והיה לו קר. הכול נהיה לא ברור מסביבו. שום דבר לא היה הגיוני יותר. הוא הולך למות. הוא לא רצה למות. הוא לא רצה לזוז. הוא ידע שהוא חייב לזוז. הוא פחד כי הוא לא היה יכול לזוז. הוא פחד מהכול. הוא תפס את החזה שלו בידיו וניסה להחזיר לעצמו את הנשימה שלו, אבל לאט לאט הוא הרגיש שאוויר לא מצליח למלא את הריאות שלו. הוא עמד למות. מילא הוא היה מת בנפילה במדרגות, זה עוד היה הגיוני. למות בידיים של נורקי זה אולי מביך מאוד, אבל גם הירואי מאוד. אבל ת'ורו עמד למות כשהוא יושב ליד המדרגות כי הוא פשוט לא הצליח לנשום. הסופיות של הכול הייתה מפחידה. הוא לא רצה שהכול יגמר. הוא אהב את החיים שלו. הוא היה נותן הכול בשביל עוד ימים של בדידות במקום מוות משפיל וחסר סיבה שכזה. הוא ניסה להוריד מעליו את המעיל שחנק אותו. אולי בלעדיו הוא יצליח לנשום. הוא השליך את המעיל על הקרקע ואבני האש התגלגלו ממנו.

'צריך להזהיר את כולם', הבין ת'ורו. הוא נעמד מיד ולקח את האבנים בשתי ידיו. הוא חייב להצית את הלפיד. זו כל הסיבה שהלפיד הזה קיים. הוא יבעיר את הלפיד וכולם ידעו להזהר. כשהלפיד יבער, הצבא יגיע ות'ורו ינצל. ת'ורו רצה להנצל.

כאב חד פילח את ידיו של ת'ורו והוא פתח אותן במהירות. אבני האש התגלגלו מהמגדל אל תחתיתו הרחוקה, הרבה מעבר להישג ידו. "שיט, שיט, שיט, שיט!", אמר ת'ורו והסתכל מעבר למגדל. לא היה לו סיכוי להגיע אליהן. הכול היה אבוד. ג'ולדיליה תפרוץ לדדייג'ה והכול יהיה באשמתו. רק בגלל שהוא לא הדליק את הלפיד כשהייתה לו ההזדמנות. ת'ורו נזכר לפתע בשאר אמצעי הדלקת האש שלו. הוא שלף את לחש האש וטיפס במהירות אל הלפיד. הוא נעמד מול העצים וניסה להגיד את הלחש, אבל כל מה שיצא ממנו היה קולות בלתי ברורים ומלמולים. ת'ורו קימט את הדף שבידיו, צרח "שיט!!!", וזרק את הדף. מעניין שדווקא את המילה הזאת הוא הצליח להגיד.

הוא ירד במהירות למטה אל המעיל והוציא את העצים. הוא זרק אותם הצידה בידיעה שהוא לא הולך לבזבז את הזמן שלו בניסיון ליצור אש בעזרתם. הוא הרגיש את אבני הצור וחשב שאין סיבה לבזבז גם עליהן את הזמן. הוא מצא קופסה ופתח אותה. הייתה בפנים לשון סלמנדרה. הוא עלה איתה במהירות אל הלפיד וזרק אותה לתוך ערימת העצים. נשמעו קולות לחיכה של עץ, אבל הקולות גוועו במהרה. הערפל הרטיב את העצים. הכול היה אבוד. לא הייתה לו אפשרות להדליק את האש. אם העצים רטובים, הם לא ידלקו. אם הם לא ידלקו, דדייג'ה לא תדע שהיא תחת מתקפה. אם היא לא תדע שהיא תחת מתקפה, זה יהיה הסוף שלה.

ת'ורו פרץ בבכי חסר שליטה.

קול פצפוץ ענה ליבבותיו מתוך העצים. הוא רכן קדימה וראה את העצים מתחילים להבה מזדחלת ועולה מאחד הקרשים. לפתע ת'ורו נזכר: "לשון סלמנדה תמשיך לבעור עד שהבערה תכלה גם אותה". כך הוא למד בהכשרה. העצים החלו להתייבש מהאש של לשון הסלמנדרה והחלו לבעור בזה אחר זה. חום נעים החל לעלות מכיוון הלפיד. החום והאור הרגיעו את גופו המסכן של ת'ורו והוא מיד הסתובב כדי לראות אם כבר זיהו את האש. אור קטן ניצת באופק, מסיט את הלובן מעל המגדל בו הוא נדלק. לאט לאט הלפידים של הבסיסים הקרובים החלו לבעור ואושר עילאי הציף את לבו של ת'ורו. "יש!!!", קרא ת'ורו באושר. "קחו את זה, נורקים מסריחים!", הוא צרח אל עבר הלובן.

 

שרשרת הלפידים היה הסימן שלו חיכו הג'ולדייינים והם החלו לצעוד לעברם, אל עבר הקרב.