לאורו של סיריוס

דלת הכניסה נפתחה, ונסגרה כעבור רגע, לא בטריקה אלא בשקט. הרחש הספיק כדי להטריד את שנתה של קטיה. "הוא שוב יצא לגג," חשבה לעצמה בין חלום לערות, "זו הפעם החמישית החודש." 

היא הושיטה יד וליטפה את הכרית שלו ואת הסדין הקר. אולי לא עלה לגג ומיד ישוב? קטיה המתינה כמה רגעים נוספים, אבל לא שמעה דבר. עם כל רגע שחלף הלכה והשתלטה עליה תחושה מטרידה, עד שלבסוף החליטה לקום.

היא עטפה את עצמה בקרדיגן, ויצאה דרך הדלת הלא-נעולה. גרם המדרגות הוביל אותה אל דלת הברזל, ודרכה אל ממלכת הדוודים והפאנלים הסולאריים. אופיר עמד שם והביט מעלה, לסתו מעט שמוטה, וארשת של פליאה על פניו. קטיה באה אליו וחיבקה אותו מאחור. היא הצמידה את לחיה אל גבו החם, והוא כיסה את ידיה בידיו בלי להוריד את ראשו.

"מה אתה מחפש שם למעלה?" היא שאלה, כאילו שלא ניחשה את התשובה. הוא לא ענה, והמשיך לסקור את גרמי השמיים במבטו. לאחר כמה רגעים הוא הסיר את ידיו מידיה והיא נצמדה לצידו. הם עמדו חבוקים, זה לצד זו, ובידו הפנויה הוא הצביע מעלה על אחת מנקודות האור הבולטות בשמי הלילה.

"את רואה את סיריוס שם? הוא חלק מקבוצת הכלב הגדול. סיריוס הוא אחד הכוכבים הבהירים ביותר בשמיים, אבל זה רק בגלל שהוא קרוב אלינו. את רואה את הכוכב במותניים של הכלב? קצת שמאלה ממנו יש כוכב שקוראים לו VY שנמצא כמה אלפי שנות אור מאיתנו, והוא כנראה אחד הכוכבים הגדולים ביותר בגלקסיה שלנו, אבל קשה מאוד לראות אותו בגלל המרחק שלו מאיתנו. הוא נראה כמו נקודת אור חלשה מאוד, צריך משקפת בשביל לראות אותו כמו שצריך."

"יופי," אמרה קטיה, למרות שלא טרחה לנסות ולמצוא את הכוכב עליו דיבר. היא פיהקה ושאלה "אתה בא בחזרה למטה? קר לי."

"לכי לישון, אני עוד מעט אבוא."

"אופיר, הכל בסדר?"

"ברור," הוא אמר והוריד את ידו, אבל עדיין לא את ראשו. "עם שמיים כאלה, הכל מושלם."

קטיה חיבקה אותו עוד קצת, שואבת רוגע מחום גופו. לבסוף הכריחה את עצמה להינתק ממנו ולחזור פנימה. היא זרקה את הקרדיגן על הכיסא והסירה את נעלי הבית ליד המיטה. כמה רגעים אחרי שראשה פגש בכרית היא כבר היתה שקועה עמוק בשינה ערבה.

כשהיא קמה בבוקר, אופיר ישב במטבח. הוא הכין לשניהם תה וטוסטים עם ריבה, והיא נישקה את ראשו לפני שהתיישבה מולו. היא לא רצתה להעלות את עניין הגג, ולכן סיפרה לו על היום שמתוכנן לה.

"…ואחרי הפגישה עם דני אני צריכה לדבר אחרי הצהריים עם מקס. הוא נמצא בסן-פרנסיסקו אז אצלו זה על הבוקר, שזה יתרון, כי בצהריים הוא לפעמים שותה קצת, ואז השיחות האלו הופכות למאוד לא יעילות, אם אתה מבין למה אני מתכוונת."

אופיר לעס בשקט, לגם מהתה והביט בה בעניין בזמן שסקרה את הפגישות אחת-אחת. תוך כדי דיבור היא נזכרה שהיא צריכה להישאר במשרד מאוחר, כי היא צריכה לעשות עוד שיפורים אחרונים במצגת, אחרי שתסכם עם מקס את הפרטים האחרונים.

קטיה הציצה בשעון הקיר ומיהרה להתלבש ולהתארגן. היא חטפה את הז'קט והתיק ואמרה "אני חייבת לצאת. נדבר בהמשך היום, טוב?" היא לא חיכתה לתשובה, נשקה ללחיו של אופיר ויצאה כרוח סערה. מהדלת היא עוד הספיקה לצעוק "אני אוהבת אותך!"

אופיר ידע שהוא אוהב את קטיה, עמוק בליבו, אבל משהו באהבה שלה לא היה שלם. משהו בהתנהגות שלה, רמזים קלים של שפת הגוף, שידרו לו מסר של… של מה? הוא לא ידע לנסח זאת במילים, אבל הוא חש שיש משהו שהיא לא רוצה להגיד לו, משהו שקשור אליו ואליה.

לאחר ארוחת הבוקר הוא הלך לחדר העבודה החשוך. התריס היה מוגף לחלוטין, ואופיר סגר את הדלת כדי שהאור לא יוכל להיכנס ולזהם את המקדש הפרטי שלו. בחושך הוא הרגיש יותר בנוח, יותר בשליטה, יותר עצמו, עד כמה שהדבר היה אפשרי.

הוא עצם את עיניו, נתן לאישוניו להתרחב במשך שניות ארוכות, ואז פקח אותן לרווחה. פוטונים סוררים הצליחו בכל זאת לחדור דרך החרכים והקירות הדקים, והחדר נגלה לעיניו, אפור כהה על רקע שחור. הוא התיישב בכיסא שמול שולחן השרטוטים ולקח לעצמו רגע ארוך ליהנות מהאפלה. הוא עצם שוב את עיניו כדי להגן עליהן מהשינוי, ולחץ על המתג.

מאות נוריות קטנות נדלקו לאורך קירות החדר והתקרה. כל אחת הפיצה אור חלש, אך ביחד הן האירו את החדר באור רך ונעים, כמו אורה של מדורה רחוקה. אופיר הסתובב עם הכסא והביט בקבוצות הכוכבים שהקיפו אותו, פרי יצירתו שלו. הוא השתדל לשחזר את שמונים ושמונה קבוצות הכוכבים האמיתיות, אבל במקומות מסוימים היה הבדל. הוא היה מודע להבדלים הקטנים, ובכל זאת חש שהגרסה שלו מדויקת יותר.

בהזדמנויות הנדירות שקטיה נכנסה לחדר העבודה וראתה את התאורה, היא התפעלה מהיופי, אבל הוא ידע שהיא לא מרגישה כמוהו. היא בעיקר אהבה אותו, ופחות את הדברים שהוא אהב. מצד שני, גם הוא הרי אוהב אותה, ופחות את תחומי העניין שלה או את המעגל החברתי שלה.

על שולחן השרטוטים הנטוי, שתפס את רוב נפח החדר הקטן, היו מונחים מספר דפים וכלי שרטוט. על השולחן הקטן בפינה נחו עוד כלים ודפים, חלקם נקיים וחלקם מכילים שרטוטים מורכבים של צינורות ורכיבים אלקטרוניים. אופיר הרים את העפרון שהניח בליל אמש, התעמק בשרטוט שלפניו ושקע בעבודה.

הוא לא ידע מאין באים הרעיונות שלו. הם הופיעו בראשו, מוכנים ומושלמים, והוא נאבק לשרטט אותם על הנייר בצורה הקרובה ביותר לזו בה ראה אותם בעיני רוחו. השרטוטים שהוציא תחת ידיו היו מפורטים ומדוקדקים, ולרוב לא הצריכו טיוטות. חלק מהדברים אותם דמיין היו ברורים לו כאילו הוא רואה אותם מול עיניו, וחלק אחר הופיעו בדמיונו כשרטוט, אותו העתיק מהזכרון אל הנייר.

למעשה, הוא לא היה בטוח כיצד מתחברים יחד כל החלקים אותם תכנן, ומה פעולתה של המכונה שתתקבל בסופו של דבר. עד כה הצליח לשרטט שש מאות תשעים ואחד רכיבים שונים, ובראשו צפו עוד רבים. הוא שחזר חתיכות פאזל, אבל ללא התמונה.

מניין הידע ההנדסי? לא הוא ולא קטיה ידעו. לאלוהי האמנזיה הפתרון. הוא לא זכר דבר וחצי דבר מלפני שפגש את קטיה. הוא כנראה היה פעם מהנדס או אדריכל, אבל רק כשזכרונו יחזור אליו הוא יוכל לדעת בוודאות.

הוא נזכר באותו יום, בזכרון המוקדם ביותר שלו. הוא התעורר בבית החולים, אפוף ומטושטש, והדבר הראשון שראה היו פניה המחייכים של קטיה. היא נראתה נסערת ונרגשת לראות אותו פוקח עיניים, ליטפה את לחיו ואמרה לו "היי" בטרם הלכה לקרוא לרופאה.

בימים הראשונים הוא הבין מה אמרו לו, אבל התקשה לדבר. כשהקושי חלף, העברית היתה שגורה בפיו, אם כי תמיד הרגיש שזו לא שפת אמו. קטיה עזרה לו לבחור את השם 'אופיר' מתוך רשימה ארוכה, ותוך כמה ימים היה בריא מספיק כדי להשתחרר.

קטיה לקחה אותו תחת חסותה, ומאז הם ביחד. בחודשים שעברו מאז, כמובן שניסו להתחקות אחרי עברו. תמונתו פורסמה ברשתות החברתיות, כלי התקשורת דיווחו על הקוריוז במשך יומיים, בלש פרטי נשכר, אבל הכל לשווא. 

עד הערב אופיר סיים שלושה שרטוטים והתחיל שרטוט רביעי. קטיה חזרה הביתה מאוחר, כפי שאמרה, ונקשה בדלת חדר העבודה בדרכה לסלון. הוא בירך אותה לשלום דרך הדלת ואמר שהוא מיד יוצא. הוא שמע את הטלוויזיה בסלון נדלקת ושתי נעליים שנופלות על הרצפה מגובה הספה, אחת אחרי השניה.

אופיר יצא וסגר אחריו את חדר העבודה. הוא הלך למטבח והחל להכין את ארוחת הערב. כשסיים, בא והתיישב ליד ראשה של קטיה על הספה. ידו ליטפה את שיערה המתולתל והיא התקרבה ושמה את ראשה על ירכו. הם ניהלו שיחת חולין על יום העבודה שלה, והיא ליהגה מתוך עייפות היום על הפקקים, על המצגת, על הפגישות המעיקות, על מקס וההערות העוקצניות שלו, ועוד כהנה וכהנה.

כשישבו לאכול, קטיה הציעה שייסעו בסוף השבוע לטייל איפשהו, אולי עם נוגה והחברה החדשה שלה. אופיר לא נמשך לטבע, אבל אהב לבלות זמן איכות עם קטיה, אפילו אם הצטרפו אליהם עוד אנשים. היא הציעה משהו בצפון, והוא שאל אם יהיה לה כח לנהוג כל כך הרבה שעות. הוא היה שמח לתרום את חלקו מאחורי ההגה, אבל משרד התחבורה לא נוטה לחלק רשיונות נהיגה לאנשים חסרי זהות.

הימים נקפו, וסוף השבוע הגיע. למרבה הצער, מזג האוויר לא האיר להם פנים, והטיול נדחה. במקום זאת, הגיעו נוגה והחברה החדשה לארוחת צהרי שבת אצל קטיה ואופיר. נוגה ערכה את ההיכרות בין אופיר לבין אלונה.

"אז אתה איש המסתורין של קטיה," אמרה אלונה ולחצה את ידו בחיוך, "נעים מאוד."

הארוחה עברה על מי מנוחות. נוגה ואלונה סיפרו על הקשר שנוצר דרך מכרה משותפת ועל הדייטים הראשונים שלהן, ואלונה זכתה לשמוע את סיפור הפגישה התמוהה והאמנזיה ממקור ראשון. בין כוסות היין היא שאלה שאלות לגבי החיים ללא זהות, ללא שורשים וללא משפחה. אופיר ענה כמיטב יכולתו. מאוחר יותר, כשישבו בסלון עם קפה ועוגת שמרים, נוגה שאלה:

"רגע, אז מה בעצם אתה עושה פה כל היום כשקטיה בעבודה? רואה טלוויזיה?"

"אני… אני משרטט חלקים," אופיר ענה, מתקשה להסביר לאחרים את מה שלא לחלוטין הבין בעצמו.

"חלקים של מה?" אלונה זקפה אוזניים.

"אני לא ממש יודע… אני משרטט את מה שמופיע לי בראש."

"לא הבנתי," אמרה נוגה, "אתה לא יודע מה אתה מתכנן?"

"לא. זה כנראה משהו שנשאר בזכרון שלי מלפני, אבל אני לא יודע לקשר את זה למשהו ספציפי."

"אפשר לראות שרטוט או שניים?" אלונה שאלה בעניין. אופיר ביקש שימתינו רגע, והלך לחדר העבודה. הוא הדליק את מנורת השולחן, וחש חלחלה כשראה את החדר מוצף באור החזק. הוא לקח שני דפים באקראי וכיבה את האור כמה שיותר מהר. כשחזר לסלון, הוא הושיט את השרטוטים לאלונה.

היא הביטה בהם בעניין רב. למעשה, לאחר כחצי דקה היא הניחה את הספל וקמה עם השרטוטים אל המטבח, כדי לראות אותם טוב יותר באור הפלורסנט. היא היטיבה את משקפיה והתפעלה מהיד המדויקת ששרטטה את הקווים, ובמיוחד שמה לב לכך שאין סימני מחיקות או תיקונים.

"אופיר, זו צנרת קירור?" היא שאלה מבלי להסיר את עיניה מהשרטוט. היא החליפה בין השרטוטים, והפכה את השרטוט השני בתשעים מעלות, ואז שוב, כדי לנסות להבין מה היא רואה. "איפה למדת שרטוט? אתה ממש אמן!"

"הלוואי וידעתי לענות לך," אמר אופיר בחצי התנצלות.

"וזה," אלונה הצביעה על נקודה מסוימת בשרטוט השני, "זה מסעף בקרה, זה חייב להיות. כמה שרטוטים כאלה יש לך?"

"אמממ… בערך שבע מאות," אופיר לא היה בטוח במספר.

"על מה כל המהומה?" נוגה שאלה ובאה להסתכל. קטיה באה בעקבותיה.

אלונה המשיכה ללמוד את השרטוטים שבידה. "הבחור ממש מוכשר. אף פעם לא ראיתי שרטוטים כאלה שנעשו ביד. הוא ממש ממש מדויק, והתכנון עצמו נראה מאוד יעיל. אופיר, אתה יכול להביא עוד כמה?"

אופיר נענה בחוסר רצון והביא עוד כמה שרטוטים. אלונה פרשה אותם על מפת שולחן האוכל ולמדה כל אחד בסקרנות אין קץ.

"עכשיו את מבינה למה התכוונתי?" נוגה שאלה את קטיה בתסכול. "ככה זה עם מהנדסת. אני מתה עליה, אבל כשהיא מגלה משהו שמעניין אותה, היא שוכחת ממני ומהעולם."

אלונה לקחה את אחד השרטוטים, סובבה אותו בארבעים וחמש מעלות והניחה אותו מעל שרטוט אחר בתחושת סיפוק. "נראה לי שזה אמור להתחבר כאן, נכון?"

אופיר הסתכל, חשב רגע, ואמר "כן, אני די בטוח."

אלונה הרימה את מבטה והביטה בו בפליאה. "כל אלה סתם מהראש, מהדמיון? לא יכול להיות. משהו פה לא מסתדר לי."

"כמו שאמרתי, אין לי תשובה טובה לזה."

"יש מצב שאני מצלמת את כל השרטוטים האלה? אני חושבת שיש כאן משהו מאוד מורכב וממש מעניין." אלונה הסתכלה באופיר וקטיה. אופיר נתקף חשש, ומצחו התקמט. קטיה משכה בכתפיה.

"אני לא יודע… עבדתי עליהם בחודשים האחרונים, אבל יש לי עוד הרבה בראש, מה שכבר משורטט זה עדיין לא הכל."

"ואתה לא רוצה לדעת מה כל זה אומר? מה זו המכונה שמורכבת מהרכיבים האלה? מה היא עושה?" אלונה ניסתה לגרות את יצר הסקרנות שלו.

נוגה תרמה את חלקה למאמץ השכנוע. "אולי אלונה תצליח לגלות משהו שיזכיר לך מי אתה."

אופיר חכך בדעתו. הוא לא הרגיש בנוח למסור את השרטוטים האלה למישהו אחר, הוא הרגיש שהם חלק מזהותו האישית, הפרטית, חלק שהגישה אליו היא אך ורק דרך שולחן השרטוט. מצד שני, אולי היא לא צריכה להרכיב את כל הפאזל בכדי להבין מה נושא התמונה, ואולי באמת זהו המפתח לשבירת חומת האמנזיה. הוא הנהן באי-נחת והלך להביא את ארגזי השרטוטים מחדר העבודה.

בשבועות הבאים אופיר המשיך לשרטט, אבל במקום ששרטוט מוכן יונח ישירות בארגז, ראשית הוא צולם והתמונה נשלחה אל אלונה. בידיה כבר היו כשמונה מאות שרטוטים, והיא התייעצה עם עוד מספר מהנדסים ומהנדסות ממגוון תחומים לגבי שרטוטים שלא הבינה.

בשלב מסוים הבינה את חוסר התוחלת בשיטת העבודה הידנית של התאמת שרטוט לשרטוט, והיא כתבה תוכנת מחשב שתסרוק את השרטוטים ותציע חיבורים אפשריים. מספר החיבורים שנמצאו זינק מעשרות בודדות למאות כמעט בן-לילה, ועם כל תמונה חדשה שהתקבלה מאופיר, המספר גדל. אלונה נותרה עם אתגר הפענוח, מהי המכונה ומה פעולתה.

די מהר היה ברור לה שמדובר במכונה גדולה, ככל הנראה בגודל של כמה מטרים. המכונה זקוקה לקירור משמעותי, אבל אלונה לא הבינה מה מקור האנרגיה שבגללו נוצר החום העז. 

בינתיים החיים אצל אופיר וקטיה המשיכו על מי מנוחות. קטיה המשיכה לעבוד ולקיים את שניהם, והוא המשיך לחפש את קצה החוט, שבעזרתו יוכל לפרום את הפרגוד בינו לבין עברו. כמעט בכל לילה בהיר הוא יצא אל הגג, לפעמים לכמה דקות ולפעמים נשאר שם שעות. פעם אחת הגדיל לעשות ונשאר שם עד דמדומי השחר. הנחמה ששאב משמי הלילה היתה כח-נגד משמעותי מול חוסר הידיעה ואי-הנוחות שחש במהלך היום.

באחד הימים, אופיר הוציא תחת ידיו את השרטוט האחרון. הוא עבר על כל הרכיבים שבזכרונו, ואכן כולם שורטטו לפרטי פרטים. הוא ישב בחדר העבודה מול שולחן השרטוט עם דף נקי ועפרון, עצם עיניים ונתן לזכרונותיו לשטוף את הכרתו. מעבר לבליל הרכיבים הוא ראה בעיני רוחו דברים נוספים. הוא פקח את עיניו באור החלש, אחז בעפרון והחל לצייר תמונת נוף.

הנוף היה הררי, עם אגם גדול ומוארך בין רכסים עצומים. ההרים היו מושלגים מקו גובה מסוים, ומיוערים מתחתיו. נקיקים וגיאיות עברו בין הפסגות, ונהר זרם אל האגם מתוך אחד מהם. לחוף האגם, במרחק מה מקו העצים, ניצבה בקתת עץ.

בדף הבא צייר אופיר את אותו אגם מגובה הקרקע. בקדמת הציור נראתה הבקתה כשדלתה פתוחה, ואישה עומדת בפתח ופניה לתוך הבקתה. מן הבקתה יצא רציף עץ אל תוך האגם, ואל הרציף היתה קשורה סירת משוטים.

דף נוסף, ובו נוף אחר. הפעם היה זה נוף אורבני, גורדי שחקים אפרוריים, שלטי פרסומת אנכיים שמכסים מספר קומות, וטורי רכבים שנמשכים אל מעבר לאופק. דף נוסף, ובו ציור של חדר שינה עם חלון, כוננית ספרים ותקליטים, שולחן כתיבה מבולגן, בגדים זרוקים על מיטה לא-מסודרת, נעליים מונחות בפינה.

בדף אחר הוא צייר בעדינות ובסבלנות תמונה מורכבת של גלקסיה נוטה על צידה על רקע שחור. כשסיים, הוא הביט בציור וחש גאות של רגשות. מראה הגלקסיה השכנה אנדרומדה היה מוכר לו יותר מאשר הרבה דברים אחרים, והוא נאבק לעגן אותו למשהו אחר בזכרונותיו המקוטעים.

אופיר המשיך והוציא תחת ידיו ציורים, שנראו כמו תמונות דרך פילטר. הוא לא ידע להגיד מהיכן התמונות, אבל הניח שהנופים והמראות אמיתיים. הוא ראה את התמונות בזכרונו באותה צלילות בה ראה את הרכיבים ששרטט, והעביר אותן אל הנייר מתוך אותו דחף לא ברור.

אלונה בנתה בינתיים מודל ממוחשב של המכונה, והתוכנה הצליחה לחבר את כל תשע מאות ושמונה עשר הרכיבים אלה לאלה. המודל הראה מכונה בצורת כדור מעוך, אשר נעה בתנועה סיבובית סביב עצמה בהנתן מקור אנרגיה עוצמתי וממוקד. המחשב הצליח לייצר הדמיה מורכבת של סיבוב המכונה תוך הפעלת כל רכיב בה, אבל ללא התוכנה ששולטת במכונה, פשר החידה נותר עלום.

אופיר וקטיה הגיעו למעבדה של אלונה בכדי לראות את ההדמיה. אופיר צפה בה בהתפעלות, ומשהו בנבכי זכרונו החל לעקצץ. זה נראה מוכר, ולא רק בגלל הרכיבים, שאותם הכיר כמו את כף ידו. הוא הרגיש שזכרונות חדשים משתחררים מהמעמקים וצפים בתוכו. הוא עדיין לא הצליח להתמקד באותו משהו חמקמק, אבל בפעם הראשונה ראה את צורתו.

קטיה הביטה אף היא, ועל פניה היתה ארשת מודאגת. גופה שידר סימנים של אי-שקט. מראה המכונה העלה בה ערבוביה של זכרונות קשים ורגשי אשם, והיא הרגישה את סערת הרגשות מתחוללת בתוכה. מספר רגעים ניסתה להילחם בתחושות, להרגיע את עצביה, להצטרף איכשהו לקריאות ההתפעלות של אופיר, אבל זה היה נסיון עקר לשים אצבע בסכר. הגאות בצידו השני של הסכר היתה חזקה ממנה, והיא פרצה בבכי וברחה מהחדר.

אופיר ואלונה הביטו זה בזו בתמהון, ואופיר מיהר לרוץ אחרי קטיה. הוא מצא אותה במסדרון, יושבת שעונה על הקיר, ופניה הרטובות מדמעות בין ידיה. הוא ירד על ברכיו לידה ושם את ידו על רגלה.

"מה קורה קטיה? דברי איתי, מתוקה."

היא ניסתה להפסיק את הבכי כדי שתוכל לדבר, אבל נשימותיה לא היו סדירות, וגאות רגשותיה החריפה את הבכי. היא פנתה אל אופיר וחיבקה אותו, מרטיבה את חולצתו בדמעותיה. אופיר לא הבין, אבל אימץ אותה אליו, מנסה להשרות עליה מעט רוגע ואהבה.

אט אט מעיין הדמעות יבש, וקטיה החלה לשלוט בנשימותיה. היא החלה להירגע, אבל עדיין לא עזבה את אופיר, והוא מצידו לא הרפה ממנה. רק כאשר החלו זרועותיה לכאוב, היא שחררה אותו, והוא עשה כמוה. הוא הביט בפניה האדומות, בעיניה הנפוחות, ואמר "אני לא יודע מה קרה, אבל הכל בסדר עכשיו, אני פה איתך."

היא הביטה בעיניו הטובות ובחיוכו האוהב, והושיטה יד כדי שיעזור לה לקום. הם חזרו אל תוך המעבדה בהליכה איטית, יד ביד.

"מה קרה?" שאלה אלונה בדאגה.

קטיה מצאה כיסא פנוי והתיישבה. אופיר ישב לידה, ואלונה, שלא הכירה אותם כל כך טוב, קמה לצאת כדי לתת להם פרטיות. היא אמרה שהיא הולכת לחפש להם משהו חם לשתות, ופלטה אנחה לאחר שסגרה את הדלת מאחוריה.

"אופיר, אתה זוכר מה סיפרתי לך על איך שמצאתי אותך שם ביער, ביום שהכרנו?" אופיר הנהן. "טוב, אז מה שסיפרתי לך זו לא בדיוק כל האמת. זאת אומרת, אני באמת התקשרתי למשטרה ואמרתי שמצאתי מישהו חסר-הכרה ביער, והגיע אמבולנס ולקח אותך לבית החולים, זה הכל קרה בדיוק ככה. אבל קרה משהו לפני כן." קטיה שתתה קצת מים כדי להרגיע את עצמה.

"הייתי ביער עם המשפחה, עשינו פיקניק ושיחקתי עם האחייניות שלי. אחרי האוכל עשיתי טיול קטן אל תוך היער. התרחקתי מהם כמה מאות מטרים, וכבר לא יכולתי לראות או לשמוע אותם. מרחוק שמעתי רחש של מכונה או מנוע, משהו לא ברור. הלכתי בכיוון, סתם מתוך סקרנות, ושם ראיתי את הדבר הזה," קטיה אמרה והצביעה על מסך המחשב. "מה-שזה-לא-יהיה ריחף באוויר בין העצים, בגובה של שני מטר אולי, והשמיע את הרחש ששמעתי. התקרבתי כדי לראות יותר טוב, והרגשתי שהוא מאוד חם.

"פתאום הדבר הזה התחיל להאיר, והאור היה כל כך חזק שהייתי חייבת לכסות את העיניים, ועדיין האור חדר דרך העפעפיים שלי. ואז, בבת אחת, הוא נכבה. פתחתי את העיניים, והדבר הזה נעלם, ואתה שכבת שם על האדמה, מחוסר הכרה, ממש מולי.

"ניגשתי אליך כדי לראות אם אתה בסדר, וראיתי את הפנים שלך. ניסיתי להעיר אותך בעדינות, אבל לא היתה תגובה. שלפתי את הטלפון והתקשרתי 100. למזלי היתה שם קצת קליטה, והם הצליחו לאתר אותי.

"אני לא יודעת להסביר מה קרה לי, אבל זו פשוט היתה אהבה ממבט ראשון. בזמן שחיכיתי שיגיעו, ישבתי לידך וליטפתי אותך, והחלטתי שאני אעזור לך, ולא היה אכפת לי מה תהיה המשמעות עבורי.

"אני יודעת איך זה נשמע, ואני לא מאמינה לזה בעצמי לפעמים, אבל זה מה שאני זוכרת מאותו יום. במשך חודשים חשבתי שאני השתגעתי, או שאתה מלאך שירד אלי מהשמיים, או לא יודעת מה. הייתי אתך, וזה היה הכי חשוב, אז לא שאלתי יותר מדי שאלות. בהתחלה התכוונתי לגלות לך את האמת, אבל הזמן עבר, ולא מצאתי את הרגע הנכון, וזה נהיה כבר לא נעים עם הזמן."

היא הביטה אל תוך עיניו ולקחה את ידו בידה. "אתה סולח לי שלא סיפרתי לך?"

"בטח… אני רק צריך לחשוב על זה קצת," הוא אמר במבט מרוחק, והסיט את מבטו למסך המחשב. לא היה לו ספק שהיא סיפרה לו את האמת לאמיתה, כמו שהיא זוכרת אותה, אבל זה לא מספיק.

אופיר התכנס בתוך עצמו, ספון במחשבותיו וזכרונותיו, וכל יתר היום היה מהורהר ושקט. קטיה נתנה לו מרחב, מתוך אהבה ורגשי אשם במידה שווה. בדרך חזרה שתיקתו העיקה עליה, אבל היא מנעה מעצמה לברוח אל המוזיקה ברדיו, והם נסעו בדממה. כשחזרו הביתה הוא הסתגר בחדר העבודה, והיא לא הטרידה אותו. לפני שהלכה לישון נקשה קלות בדלת ואמרה "לילה טוב," אבל לא שמעה תשובה. כעבור כמה דקות שמעה מחדר השינה את דלת הכניסה נפתחת ונסגרת. אופיר שוב עלה לגג.

כשישב בחדר העבודה האפל, צפו ועלו בזכרונו של אופיר תמונות, מקומות, פנים ואירועים. הוא ידע שכולם שלו, אבל רגש השייכות שלו לזכרונות נע בין נתק מוחלט לתחושה עמוקה של היכרות עם מה שראה ושמע בעיני רוחו. כעת, מול שמיים נקיים מעננים, הוא מצא בקלות את סיריוס, והביט בקבוצת הכלב הגדול. הזכרונות והמחשבות החלו מתארגנים בראשו בסדר כרונולוגי, מתיישרים לכדי טור מסודר. הוא זכר קטעים הולכים ומתארכים של זמן עבר, והקטעים הלכו והתחברו לכדי רצף אחד ארוך.

קטיה התעוררה למחרת עם אור ראשון, הרבה לפני השעון המעורר. היא חשה בנוכחותו של אופיר עוד לפני שפקחה את עיניה, וכשראתה את צלליתו יושב על המיטה לידה, לרגע שכחה את ההרגשה הנוראית של אתמול, ואחזה בידו. באור השחר האפרורי היא הצליחה להתמקד ולראות את תווי פניו, שכל כך אהבה. ארשת התסכול והבלבול כבר לא היתה שם, וכעת הוא נראה שלו ובטוח בעצמו כמו שמעולם לא ראתה אותו.

"בוקר טוב. סלחת לי?" היא שאלה בתקווה.

"אין על מה לסלוח. למען האמת, אני זה שצריך לבקש ממך סליחה, לאור מה שעשיתי לך."

"על מה? לא עשית לי כלום, אל תדבר שטויות."

"הייתי על הגג רוב הלילה. הסתכלתי בכוכבים, והזכרונות התחילו להתחבר לי ביחד. עכשיו אני זוכר הכל."

קטיה הזדקפה והתיישבה. "מה זאת אומרת הכל?"

"אני זוכר את כל החיים שלי. מהרגע שנוצרתי ועד עכשיו. בשנים של כדור הארץ זה יוצא בערך ארבעת אלפים שלוש מאות." אופיר דיבר בשלווה, כאילו סיפר לה שנגמרו המלפפונים וצריך ללכת לקניות.

מבט של תמהון עלה על פניה של קטיה. "על מה אתה מדבר?"

הוא הביט עמוק בעיניה בשמץ של חיוך. "כמו שניחשת בטח יותר מפעם אחת, אני לא בן אנוש. כלומר, כרגע אני בהחלט גבר אנושי, אבל עד לפני שנה זה לא היה המצב. אני שייך לגזע שפעם היתה לו צורה גשמית כמו לך, אבל ברבות השנים למדנו לשלוט בצורה שלנו, ולפני שנה לבשתי את הצורה הזו.

"המכונה הזו שאלונה בנתה במחשב? זו החללית שלי. עברתי איתה פה לפני שנתיים, באזור מערכת השמש הזו, וקלטתי קצת שידורי רדיו וטלוויזיה, וזה סקרן אותי. הגעתי לכדור הארץ כדי ללמוד על האנושות. בהתחלה, במצב מוסווה, ניתחתי את כל השידורים שקלטתי, והבנתי שיש פה תרבות מאוד מורכבת, גם אם קצת פרימיטיבית.

"החלטתי ללמוד על התרבות האנושית לעומק בדרך חוויתית. הבאתי את החללית ליער וחיכיתי שמישהו יגלה אותה. במקרה זו היית את. החללית סרקה אותך והחלטתי על צורה שתהיה חביבה עלייך. אם נוגה היתה מוצאת אותי, כנראה שהייתי עכשיו נראה כמו אלונה. על ההטעיה הזו, אני מבקש ממך סליחה.

"הסוויתי את החללית. היא עדיין שם, באותו מקום, אבל מקופלת בין מימדים. השתמשתי בטריק ישן שעבד לי הרבה פעמים כשהגעתי לתרבות חדשה, ומחקתי לעצמי את הזכרון, כדי להתחיל מאפס בתור בן-אדם. דבר אחד נשאר תמיד בזכרון בצורה כלשהי, והוא החללית. היא תמיד המפתח שלי לשחרור הזכרונות, ואני משאיר לעצמי סימנים לעקוב אחריהם, כדי למצוא את הדרך בחזרה. כשראיתי את הדגם אצל אלונה, זה היה כמו סיבוב של מפתח במנעול בראש שלי."

התמהון של קטיה פינה את מקומו לבלבול וספק. הסיפור של אופיר נשמע לה מופרך, אבל השלווה שלו, שכל כך לא אופיינית לו, נתנה לסיפור חותמת של אמת. היא הביטה בו, כאילו בפעם הראשונה, ונגעה בפניו כדי לבדוק את איכות המסכה.

"אני מכירה אותך טוב מאוד כבר כמעט שנה, אני חושבת שהייתי שמה לב אם לא היית אנושי."

"את המשיכה שלי לכוכבים אפשר עוד להסביר באהבה לאסטרונומיה, אבל כמה בני אנוש את מכירה שמשרטטים רכיבים של מכונה מהזכרון, בלי לדעת מה המכונה? חוץ מזה, שמעת על הרבה אנשים עם אמנזיה מוזרה כמו שלי?"

"אז איך באמת קוראים לך?" היא חקרה.

"הפה האנושי לא בנוי להפיק את הצלילים המתאימים, וגם כך האוזן האנושית לא בנויה לקלוט אותם. לא שזה משנה, כרגע אני אופיר."

הספק כרסם במוחה של קטיה, והידיעה הברורה שאופיר הוא גבר אנושי, שבמקרה הזדמן לחייה בצורה פלאית כזו, הלכה ונסדקה.

"מאיפה הגעת?", היא שאלה אחרי מספר רגעים.

"נוצרתי על ירח גדול של כוכב לכת גזי, שסובב שמש כחלחלה. השמש הזו, אם מסתכלים מכאן, נמצאת בקבוצת הכלב הגדול, בצידו השני של סיריוס. עניין של כמה עשרות שנות אור מכאן. הגלקסיה נראית משם די דומה לאיך שרואים אותה פה."

קטיה שמה את סנטרה על ברכיה המקופלות. היא בחנה את אופיר בנסיון להבין. כעת היה זה תורו ללטף את לחיה. הוא חייך אליה.

"חוץ מלבקש סליחה, אני גם חייב לך חוב שאני לא חושב שאוכל אי פעם לשלם. עד היום חייתי בכל מיני צורות, בכל מיני גופים, בכל מיני תרבויות, אבל אף פעם לא נתקלתי ברגש חזק כמו אהבה. המח האנושי מסוגל ליצור רגש כל כך עוצמתי, שמצליח לדרוס את כל האינסטינקטים, וזה דבר מוזר ונהדר בשבילי. לימדת אותי מה זו אהבה, ואפילו הבאת אותי לאהוב אותך בחזרה, וזה באמת חידוש מרתק. לא נתקלתי בזה בשום מקום אחר עד היום. אני לא יודע אם אני אוהַב שוב אי פעם, אבל הזיכרון של הרגש יישאר איתי לנצח."

ההבנה היכתה בקטיה ברגע אחד. הקסם בוצע, המופע נגמר, והקוסם צריך לחזור הביתה. היא התיישבה לצידו וחיבקה אותו.

"אתה לא חייב לעזוב אותי, נכון? אתה יכול להישאר, ונהיה מאושרים יחד. אל תלך!" החיבוק הפך לאחיזה. אופיר לא ענה.

קטיה צדקה, כמובן. אופיר לא מיהר לשום מקום, וידע שהגלקסיה תחכה לו. הוא נשאר עם קטיה עוד שבוע, עוד שבועיים, עוד חודש. הוא עדיין בילה זמן על הגג ובחדר העבודה האפל, אבל כעת הוא היה אדם אחר, נטול חששות וספקות. כדור הברזל שהכביד על הליכתו נעלם בבת אחת, ועתה הוא רץ, וחלם על מעוף.

במהלך אותו חודש הוא הגיע למעבדה של אלונה, וסיפר לה את סיפורו. היא סירבה להאמין, וחשבה שמדובר במתיחה, עד שאופיר הציע להראות לה את החללית. סקרנותה גברה עליה, והיא הסכימה לבוא ולראות.

באחד הלילות נוגה ואלונה הסיעו את קטיה ואופיר אל אותו היער, וקטיה הובילה אותם לאור פנסים לנקודה בה מצאה את אופיר. לכאורה זו היתה נקודה בין עצי האורן כמו כל נקודה אחרת ברחבי היער, אבל אופיר הביט ישירות במקום בו היתה החללית, וחייך. 

"אולי כדאי שתכסו את העיניים," הוא אמר לשלוש האחרות. נוגה וקטיה כיסו את עיניהן, אבל אלונה רק סככה על שלה. אופיר עצם את עיניו והתרכז, וכעבור רגע נראה הבזק אור רגעי. אחריו ריחפה בין העצים החללית, מסתובבת סביב צירה ברחש עמום וביציבות מוחלטת. נוגה ואלונה עמדו מול העצם השחור הזר בפה פעור, וקטיה הזילה דמעה.

"אתה לא חייב ללכת," היא אמרה שוב לאופיר.

"את יכולה לבוא איתי," הוא שוב הציע. היא שקלה את ההצעה ברצינות בפעם האחרונה, אבל נעה בראשה ימינה ושמאלה לאט, ועצבות קודרת עטפה אותה. היא חיבקה את אופיר והוא אותה, חיבוק ארוך של פרידה. הוא לחש באוזנה "אני תמיד אוהַב אותך", והיא נישקה אותו ארוכות.

לבסוף היא שחררה את גופו והביטה עמוק אל תוך עיניו, כשדמעות עומדות בעיניה שלה. הוא החזיק את ידיה, ולאט-לאט היא שחררה את אצבעותיו. כל אותו הזמן, השתיים האחרות החזיקו ידיים והביטו בחללית בתדהמה. 

אופיר צעד לכיוון החללית. "אני אבוא שוב לבקר, אבל אני לא יודע מתי זה יהיה. להתראות!" הוא אמר בחיוך. הוא הרים את ידו לשלום, ואז הבזק אור העלים אותו. החללית החלה להסתובב מהר יותר ויותר, והשלוש התרחקו ממנה בחשש-מה. הבזק אור נוסף, והחללית נעלמה, מותירה את שלוש הנשים בלב יער האורנים. 

קטיה נפלה על ברכיה וזעקה בשברון לב. גם אחרי שבועות של הכנה נפשית, גם אחרי ששוחחו והיא חשבה שהיא מוכנה איכשהו לשחרר אותו לחופשי, רגע אחד מאוחר מדי היא הבינה שעשתה טעות, והיתה צריכה להצטרף אליו. "אופיר!! תחזור!!" היא צעקה בקול חנוק ושבור אל השמיים השחורים וצמרות העצים.

נוגה ואלונה עמדו משני צדיה וחיבקו את קטיה. הן נתנו לה את כל הזמן שהיתה צריכה. נוכחותן של השתיים נתנה לקטיה נחמה פורתא, ובכיה הלך ונחלש, זמן רב אחרי שכבר לא יכלה להוציא עוד דמעות. נוגה הוציאה בקבוק מים מהתיק, וקטיה לגמה מעט. היא היתה בשאול תחתיות, ולא יכלה לחשוב על דבר.

בדרך חזרה לרכב, נוגה ואלונה תמכו בקטיה. הנסיעה הביתה עברה בשקט עצוב. נוגה היתה הראשונה שפצתה את פיה.

"אז מה יקרה עכשיו?"

אלונה ענתה לה מיד, בלי לחשוב. "גם אם זה ייקח לי מאתיים שנה, אני הולכת לבנות את החללית הזו."

"ומה אתך? את תהיי בסדר?" נוגה שאלה את קטיה.

לקח לקטיה זמן לענות. היא הנהנה, הביטה דרך חלון המכונית בסיריוס ואמרה "אני אחכה לו."