לנדוד, בכדי להישכח

אֶברוֹן הידק את מעילו נגד הרוח והמשיך לצעוד בראש מורכן, למרות שהרוח עשתה מאמצים מיוחדים למנוע ממנו להתקדם. הוא צעד במורד ההר, דוחק את רגליו באדמה, והציץ מעל לצעיף שכיסה את פניו אל האור האדמדם מקדימה – הוא הגיע לפונדק דרכים.

הדלת נפתחה בחבטה, והוא הנמיך את ראשו ונכנס פנימה על אפה וחמתה של הרוח. ברגע שהצליח לסגור את הדלת, נשף לרווחה כשהחום חלחל לאצבעותיו וקולות הדיבורים העמומים עודדו אותו, שיש אנשים, ושהם אינם אלימים. הוא נתקל בפונדקים אלימים בעבר, ולרוב היה אפשר לזהות זאת כבר בכניסה, לפי טון הדיבור וכמות הצעקות.

פה לא היו צעקות, רק דיבורים.

אברון הסתובב, ועצר כאשר עלמה בעלת צמה פרועה ואף סולד תחבה את אצבעה בחזו. "אתה המספר הנודד?"

"אני נודד," הוא ענה, "אך אינני מספר."

היא נדה בראשה, כאילו מאוכזבת ממנו, אבל לקחה ממנו את מעילו והובילה אותו אל שולחן פנוי, קרוב לאח. הוא הגיש את ידיו אל האש כאילו מבקש להראות שפניו לשלום. האש קיבלה את פניו בחמימות.

היא נתנה לו נזיד ושיכר בלי לשאול אותו מה הוא רוצה לאכול. הוא לא התווכח. בפונדק נידח כזה ודאי לא היו אפשרויות רבות. גם כך הוא היה בר מזל למצוא פונדק, כל כך רחוק מכל מקום ישוב, בהרים התלולים של המערב. לפי פניהם המפויחים של היושבים, היה מכרה בקרבת מקום.

"אתה בטוח שאתה לא מספר?" המלצרית עם הצמה חזרה, והוא שם לב שעיניה היו ירוקות, וחבל שהוא שם לב. היה משהו משובב לב באישה שעיניה הקרינו חיוניות של צמיחה ואביב.

"אני בטוח," אברון ענה. ודאי היה זה המעיל, צבעוני ומפוספס שקיבל מזקן בתמורה לכתיבת מכתב לפני זמן רב. היא לא הראשונה שהתבלבלה בגלל המעיל.

"אז למה יש לך כינור?" היא שאלה. "רק למספרים יש כינור."

"זה עוּד," הוא אמר לה. "וגם מכשפים נושאים כלי נגינה, עלמתי."

"טינוֹרה," היא אמרה. "זה השם שלי, אבל כולם קוראים לי נורה."

הוא לא ידע למה היא מחייכת אליו. הוא היה זקן, זקן הרבה יותר ממה שמראהו הסגיר. רק מעט אפור זרק בשיערו, וזקנו הקצר היה עדיין שחור. גופו היה שדוף משנים ארוכות של ארוחות מקומצות, ויחד עם גובהו שיווה לו מראה של מקל. היא נראתה צעירה, אולי בשנות העשרים לחייה.

"אברון," הוא אמר בזהירות, וחזר לאכול מהנזיד, שככלות הכל היה סביר למדי.

"אז אתה מכשף?" היא אמרה.

"כן," הוא אמר. "מכשף נודד. אישאר פה רק הלילה, אז אם יש לך בקשות מיוחדות, אל תחכי למחר."

היא הנהנה והלכה, והוא נשם לרווחה.

"היי אתה!"

אחד השיכורים הלא אלימים זרק עליו משהו – גרב? אברון סובב את ראשו. "דיברת אליי?"

"כן, אתה מספר, לא? ספר לנו סיפור!"

"אינני מספר," אברון נאנח בתוכו. הוא סיים את רוב הנזיד אך השיכר עדיין מילא את כוסו, והוא קיווה ללגום בנחת ולפרוש למיטה בפונדק, אחרי שבועות ארוכים של שינה תחת כל שיח ומערה מזדמנת. אך נראה שלאל היו תכנונים אחרים.

"אל תהיה ככה! ספר לנו משהו!" שיכור נוסף הצטרף לתחינה-דרישה, ולאחר מכן עוד אחד ועוד אחד. כמעט כל הפונדק ראה את העוּד שלו והתחיל להכות על השולחן ולשאוג, "סיפור! סיפור!"

"אני מכיר סיפור אחד," אברון אמר, מרים את ידו כדי להשתיק אותם. "אם אתם מתעקשים."

להקלתו, הפונדק השתתק, והוא נעמד בחוסר רצון, נשען על אבן האח. הוא שפשף את סנטרו, ותהה היכן להתחיל. כנראה שכדאי בהתחלה.

"לפני שנים רבות, כשהאל ברא את העולם…"

"איזה אל?" קטע אותו גבר מחוטט בקדמת הקהל. "תן פרטים!"

"האל האחד," אברון ענה. "האל היחידי."

"אבל איזה?"

"יש לו הרבה שמות," אברון נאנח. "אך מכיוון שהוא האל היחידי, הוא לא צריך שנקרא לו בשם. הוא היחיד בעולם."

"לא מנאנגיטוס?"

"לא." אברון אמר. "האל. רק 'האל'. ובכן, כשהוא ברא את העולם הוא ברא את כל היצורים, את בני האדם, את החיות, את הדרקונים, את האלפים, אך לפני שברא את כל אלה הוא ברא את השרפיות. האם שמעתם עליהן?"

"אני ראיתי שרפית פעם," אמר ברנש עם אף אדום. "היא עשתה שמות בגזרים שלי!"

"שרפיות אינן אוכלות ירקות," אברון גלגל את עיניו. "שרפיות אוכלות קרני שמש, הן קטנות ויש להן זנב וכנפיים שקופות, ויש להן כוחות קסם."

"אה," הנהן האף האדום. "אולי זו הייתה שפירית."

אברון החליט להתעלם, כי ההערות האלו לא קידמו את הסיפור. "השרפיות היו קטנות ויפות, אך היה בהן פגם, שהאל לא הבין עד שברא את בני האדם. כשבני האדם גילו את הקסם של השרפיות, הם כלאו אותן והשתמשו בקסם למטרותיהם שלהם. השרפיות המסכנות היו אומללות…"

עתה הם הקשיבו לו. הוא הניח את ידו על ליבו, והנמיך את קולו. "האל ראה שטעה, אך לא יכל למנוע את מעשי בני האדם. אך הוא מצא פתרון – הוא בחר עם אחד, של אנשים שליבם היה טהור, והשביע אותם להגן על השרפיות. העם הסכים לשחרר ולהציל כל שרפית שנקלעה לשבי. והם נקראו "מגיני השרפיות".

"למשך תקופה, השרפיות חשבו שמצאו רווחה. המגינים לא היו צריכים לחפש רחוק, בכל עיר ובכל ארץ היו עשרות אנשים שהשתמשו בשרפיות לרעה. המגינים היו פורצים את כלוב השרפית ומשחררים אותה, ואז בורחים לפני שבעלי השרפית באו לנקום בהם.

"ואם זה נשמע לכם קשה, דעו לכם שזה היה קשה מאוד. המגינים היו טובי לב, אמיצים ודורשי שלום. הם לא חיפשו מלחמה, כל רצונם היה להגן על השרפיות. אך העמים האחרים אינם כאלה, ולכן הם החלו להתנכל לבני העם. לגרש אותם בכל מקום שהלכו. דלתות הבתים נסגרו בפניהם, ולאחר מכן גם שערי המדינות. בני העם הוחרמו במקרה הטוב, ובמקרה הרע – הוכרזה עליהם מלחמה וחורבן. והשרפיות הקטנות לא יכלו להגן עליהם.

"לפני מאה שנה קם שליט, מלך לעם, שראה את עניות עמו, ואף שליבו היה קשור עם השרפיות, לא יכול לראות יותר את הסבל שאנשיו סבלו משאר האומות. ולכן הוא החליט לעשות מעשה.

"הוא לקח את הספר שבני העם השתמשו ללמוד על האל ועל השרפיות, ומחק ממנו את כל האזכורים לשרפיות. הוא שרף את כל הספרים שהזכירו אותן, והפיץ את הספר החדש. הוא אסר על בני עמו להמשיך בשליחות שקיבלו מהאל, אסר עליהם אפילו לומר את המילה "שרפית". ואתם יודעים מה? הוא הצליח.

כעבור עשר שנים העם השתקם, והשרפיות נראו כמו חלום רחוק. וכעבור חמישים שנה, העם כמעט לא זכר שהיו שרפיות אי פעם בעולם. וכיום, מאה שנה מאוחר יותר… אין איש מגן על השרפיות יותר."

השתררה דממה בפונדק. הרוח שרקה בחוץ בכל הכוח, אך האנשים בפנים בהו בו. הם ודאי לא ראו שרפית בחייהם, השרפיות התרחקו מההרים מפני שהרוח הייתה חזקה מדי. אך הם חשו שהסיפור היה אמת, ואם כן, שמשהו היה חסר בעולם.

"זהו," אברון אמר. הוא ניגש לשולחן וגמע את השיכר שלו. "זה סוף הסיפור." הוא פנה אל המדרגות, לעלות אל חדרי השינה.

"זה הכל?" שאל הגבר המחוטט. "הם שכחו מהשרפיות? אף אחד לא הזכיר להם?"

"אף אחד," אברון הנהן. "לילה טוב, ידידיי."

"זה לא בסדר," מלמל מישהו מאחורי גבו. "הן קטנות, לא עשו רע לאף אחד…"

אברון הסכים, אך לא היה מה לעשות בעניין.

הוא הגיע למדרגות לפני שנזכר שהוא צריך לבקש חדר מנורה המלצרית, ולכן פנה אל המטבח, שם ראה אותה לאחרונה. החדר המהביל היה מואר בעששית אחת, ונורה עמדה ליד קדירה רחבה וערבבה בהתמדה. אישה עם שיער שיבה ישבה בפינת החדר, רגליה מורמות על הדום, ונחרה ברעש.

"עלמתי," אברון אמר. "תוכלי להוביל אותי לחדר שינה?"

"נורה," היא אמרה. "לפני כן, תוכל להושיט יד? כמו שאמרת."

היא הלכה והצביעה על הגג הדולף בפינת החדר. "הרוח מעיפה כל תיקון שאנחנו שמים," אמרה. "רק כישוף יעזור פה, לא כך?"

הוא בחן את הגג והבין את הבעיה: העץ היה רקוב, ולכן כל בורג או חבל שקשרו נפרם או נפל, והעץ התפרק יותר ויותר. הוא לקח את העוּד בידיו ונשם נשימה עמוקה, לפני שהניח את אצבעותיו על המיתרים הדקים. ואז הוא פרט את הסדר שיבריא את העץ ויהפוך אותו ליבש וחזק, כמו שהיה כאשר נבנה הפונדק הזה, מי יודע לפני כמה עשרות שנים.

הדליפה נפסקה, והאישה הזקנה בפינה התעוררה בצווחה.

"נורה!!" האישה צרחה. "מה את עושה?! מביאה לכאן גברים זרים?! ועוד כשאני נמצאת בחדר בחוסר הכרה!"

"אמא," נורה מלמלה. "הוא מכשף. רק ביקשתי…"

"אל תקטעי אותי! את יודעת מה אני חושבת ובכל זאת את סותרת את דבריי! כך את מתנהגת אליי, אחרי שהבאתי אותך לעולם וסבלתי את שנות ילדותך הקשות…"

אברון בהה באישה, שצעקה כאילו הוא אינו עומד שם ומקשיב. המלצרית הנמיכה את עיניה הירוקות ולא ענתה, ממוללת את סינרה בידיה. לבסוף היא מלמלה, "כן, אמא," ולקחה את ידו של אברון לעבר הדלת. "אני רק אראה לו את חדרו, אמא. האדון רוצה ללכת לישון."

היא כמעט גררה אותו בזמן שהאישה המשיכה להטיח בה עלבונות ונזיפות, ואברון התקשה לראות בה אימהיות כלשהי. הוא מלמל, "אני מצטער."

"אין על מה," נורה אמרה כשעלתה במדרגות. "זו לא אשמתך שהיא אמא שלי."

"היא לא צריכה להתנהג כך," הוא אמר. "ואת לא צריכה לקבל את זה."

"היא אמא שלי," היא אמרה. "אין לי לאן ללכת. הייתי רוצה ללכת, אפילו יש לי תיק ארוז וכל מה שנחוץ… רק שאינני יודעת לאן. מעולם לא עזבתי את הפונדק ואינני מכירה את הדרכים. הלוואי והייתי יכולה לעזוב."

אברון שתק, אף שזה חרה לו. היו אנשים שהיה אסור להם להביא ילדים לעולם, אם הם מתכוונים להתנהג אליהם ככה. אך העולם לא היה צודק, האל יודע.

לו עצמו לא היו ילדים, ומוטב כך. הוא לא היה רוצה להמיט על ילדיו את העונש שלו.

נורה נעצרה ליד חדר אחד, ופתחה את הדלת. "זה לא הרבה, אבל זה מה שיש. לא נגבה ממך תשלום, מאחר שתיקנת את הגג."

הוא הנהן בשתיקה, וחיכה שתזוז מהכניסה ותאפשר לו להיכנס.

"נדמה לי שראיתי שרפית," היא אמרה לבסוף. "עבר פה סוחר עם עששית כחולה, הלהבה לא נכבתה לרגע. היא נראית כמו פרפר, נכון? פרפר מאש."

אברון מלמל, "שמעת את הסיפור שלי?"

"לא קורה פה הרבה," היא משכה בכתפה. "זה נכון? זו הייתה שרפית?"

"כן," הוא אמר בקול נמוך. "שרפית כלואה." ליבו נצבת, אך לא היה מה לעשות. לא היה איש שיגן עליהן יותר.

"האל שלך, הוא נחמד?"

הוא הרהר בכך. לא, לא בהכרח. "הוא צודק," הוא אמר לבסוף. "וזה מה שחשוב." הוא כחכך בגרונו וסימן עם העוּד שהוא רוצה להיכנס. היא זזה בחוסר רצון. רגע לפני שסגר את הדלת נדמה לו שהיא רוצה לומר דבר מה נוסף, אך הוא סגר את הדלת לפני שהספיקה.

זה היה יום ארוך.

:::

הוא התעורר מדפיקה על הדלת, ואז רשרוש כשהדלת נפתחה. הוא התיישב והושיט את ידו אל העוּד שלו, נשקו היחידי, אך לא היה צורך – זו הייתה המלצרית הצעירה, נושאת נר להאיר את החדר החשוך.

"מה את עושה פה?" הוא שאל, ואולי הטון שלו היה חריף מדי, אך היא זו שהתפרצה לחדרו באמצע הלילה.

"קח אותי איתך," היא אמרה. "מחר."

"לא," הוא קבע. הוא קם מהמיטה וניסה להדוף אותה אל הדלת.

"מדוע לא?"

"כי…" הוא משך בקצות זקנו. "העולם בחוץ מסוכן."

"אתה תגן עלי," היא אמרה מיד. היא עצרה בדלת ולא הסכימה לזוז. "אתה מכשף."

"גם אם כן, אלו לא חיים טובים. אני נודד תמידית," אמר. "מעולם לא נשאר באותו מקום יותר מלילה אחד."

"מדוע?"

"זה העונש שלי," הוא אמר בלי לפרט. "והוא עונש צודק."

"מה בו צודק?"

"הוא מתאים לחטא," הוא נאנח. "גרמתי לשכחה, והנוודים באים וחולפים כמו הרוח. איש לא זוכר את הנוודים."

"גם אותי איש לא זוכר," היא התעקשה. "אני תקועה בפונדק הזה כל חיי ואפילו הלקוחות הקבועים אינם מכירים בי. אימי שכחה שהייתי ילדתה הקטנה, ועתה אני רק שפחה בעיניה. אם אבוא איתך, לפחות אראה את העולם."

"העולם הוא מקום אכזר," אברון אמר לה. "איני סבור שהוא שווה את זה."

"תן לי להחליט בכך," נורה אמרה, ולאור הנר הוא ראה את האש בעיניה. "מדוע לא? אני יודעת לבשל ולתפור. אם תביא לי מצרכים, אכין לך מה שתרצה."

זה היה מפתה, מאוד מפתה. הוא נדד זמן כה רב לבדו, והאוכל פעמים רבות היה לא יותר מבשר צרוב במדורה. בנוסף – ואולי היא לא הבינה את זה – שאם תבוא איתו, היא עלולה להתאהב בו…

זה לא הגיע לו. הנדודים היו אמורים להיות עונש, לא תגמול.

"אני מבוגר מאוד," הוא אמר. "אני יכול להיות סבך."

"אתה ודאי מגזים!"

"לא. אפילו סב-סבך. מכשפים זוכים לחיים ארוכים עד מאוד."

היא בחנה אותו, עיניה הירוקות חודרות את עורו, את מחשבותיו. לבסוף היא ויתרה, התרחקה מסף הדלת. באור העששית במסדרון הוא ראה שהיא נושאת תרמיל. היא באמת התכוונה לבוא איתו.

חבל. היה נחמד לסלק את בדידותו, אך זה לא היה צודק. וכמו שהוא אמר, זה מה שחשוב.

:::

הרוחות עדיין נשבו, אך בעוצמה פחותה יותר, והוא לא היה צריך להתאמץ כל כך כשירד בשביל האבן התלול היוצא מהפונדק. בטנו הייתה מלאה מארוחת בוקר שחיכתה לו מחוץ לחדרו – לחם וצנון לבן יחידי, שטעמו היה חריף ומתוק. הוא אכל את חציו ואת חציו השני הטמין בתיקו, לשמור לזמן מאוחר יותר.

היום ערפילים כיסו את השביל והסתירו את הנוף, והוא ידע שעוד מרחק קצר הוא ייטמע בערפל ולא יראה יותר את הפונדק.

או את נורה.

מוטב כך, כמובן, אך הוא יחשוב על כך כל לילה למשך שנתיים הבאות, אם לא יותר.

"אברון!"

הוא עצר את נשימתו, ושחרר רק כאשר הסתובב וראה אותה מדלגת בדרך האבנים עד שהגיעה אליו. "נורה?"

"טוב שהשגתי אותך," היא אמרה. "בערפילים האלה מי יודע כמה זמן הייתי מחפשת."

"הגג נשבר?" אבל אז הבחין בתרמיל על כתפיה, מגפיים לרגליה, ומעיל חם.

"החלטתי לא השתנתה, עלמתי." הוא פנה ממנה. הדרך הייתה ארוכה, והיום קצר.

"כרצונך," היא אמרה בעליזות מאחוריו. "אני פשוט אצעד לידך. אתה יודע, כי אנחנו הולכים לאותו כיוון."

"איך את יודעת לאן אני הולך?"

"אני לא, אבל במקרה גם אני הולכת לשם." הוא שמע את חיוכה למרות שצעד במרץ, בניסיון לנער אותה, אך היא עמדה בקצב שלו.

הוא עצר ליד שיח מטפס על קיר ההר. הפונדק כמעט נעלם לחלוטין מאחורי הערפילים, והיא עדיין עמדה שם. חיוכה נמוג כשהביט בה בתסכול.

"אתה המלך, נכון?" היא אמרה בשקט. "מהסיפור. גרמת לשכחה של השרפיות, ונענשת על כך."

הם עמדו בשקט, הערפילים מלטפים את מרפקיהם.

"הצלתי את עמי," הוא אמר לבסוף, מסרב להביט בעיניה. "עשיתי מה שחשבתי שיהיה לטובת אנשיי."

"ועד היום אתה סובל על כך." היא אמרה. "אבל לא הבנתי איך העונש עובד. אתה לא יכול פשוט… להפסיק? אם אתה רוצה להשתקע במקום אחד, מה האל שלך יעשה? כל שעליך לעשות הוא להפסיק לנדוד."

"אני מקשיב בקולו," הוא אמר בפנים חתומות. "ומה שעשיתי לשרפיות… זה מגיע לי."

"עברו מאה שנים," היא נענעה בראשה. "ודאי כבר מילאת את חובך."

הוא נאנח. שפשף את מצחו ומעך את עיניו. האם כבר מילא את חובו? אולי. הוא לא שאל. פשוט המשיך ללכת, עוד ועוד, ממקום למקום, יום אחרי יום, בתקווה שיום אחד האשמה תתמסמס. או שאולי, אם האל הטוב ירחם עליו… שהזקנה תקפוץ עליו והוא סוף סוף ישכח מיהו, ישכח מה עשה, כמו כל הזקנים שמוחם בוגד בהם.

אך הוא היה מכשף, ומכשפים הזדקנו לאט.

"אני נודד," הוא אמר לה. "מפני שאני חייב. מפני שלעולם לא אכפר על מעשיי. ואת, נורה, לא חייבת."

הוא חשב ששכנע אותה, אך לעלמה היו רעיונות אחרים. "אם אני אנדוד איתך, אתה תגן עלי?" היא בדקה בעיניו כאילו מחפשת את האמת. והאמת הייתה פשוטה.

"כמובן," הוא אמר. "עד כמה שאוכל."

היא חייכה וחיוכה מתח את לחייה וגילה גומת חן אחת. "תודה."

והיא הלכה אל תוך הערפילים, צמתה מתנדנדת על גבה.

הוא מיהר אחריה, לפני שתיעלם. אחרי הכל, הוא אמר שיגן עליה.

:::