למה כובע

כל קשר בין עלילת הסיפור לבין אירועים שהתרחשו במציאות הוא מקרי בהחלט

גם פה למעלה קוראים לי עדיין אדיסי. המלאך אדיסי. למה, שאלתי, למה כובע, ענה לי בבדיחות הדעת המלאך גבריאל, כשחיוך על פניו. כתשובה לשאלה זו הוא גם הצביע בכנף ידו על ההילה שריחפה מעל לראשי, שם למעלה, במקום שאליו נדדתי, בגן העדן, ושדמתה במעט לכובע שהיה לי לראשי, שם למטה. ואני חשבתי לתומי שפה סוף סוף אקבל תשובות ברורות, שפה מחשבותיי לא תנדודנה.

את נראית בדיוק כמו בכובע שהיה לך בתמונה שפורסמה אצלכם ברשתות, שם למטה, כשפגשתי אותך בלילה ההוא, המשיך והסביר המלאך שלי למראה זוג גבותיי שהורמו בתמיהה אל מול תשובתו המשועשעת, שהרי ממלאך הייתי מצפה ליותר, ולרגע קולו גווע אל מול העצב שנפל עליו פתאום. אז למה לשנות לך פה את השם, הא, הוא אמר בקול רך ובניסיון להיות שוב מבדח.

לעומת המלאך גבריאל, כשהייתי שואלת את אנדר, מי שהיה בעלי, שאלה, סתם שאלה, כמו, שילמת גז, שילמת חשמל, לפני שיסגרו לנו אותם, הוא היה מרביץ לי מכות רצח. אוודיש אלהו, כלבה באמהרית, תאמרי- אלש, מכוערת באמהרית, תשתקי כבר, הוא היה מטיח בי בחוסר סבלנות מקצה הספה בבית ההוא בקריית אתא, שם אצלכם למטה בישראל. בן אדם רוצה קצת שקט בבית שלו, והאישה שלו לא מפסיקה לדבר. אחר כך הוא היה מרביץ לי באמצעות בקבוק ריק מבירה שהיה מנפץ על גופי.

אלימות נגד נשים היא נגע שיש לעקור בכל שכבות החברה, סינן המלאך גבריאל בזעם, כשפגש בי לראשונה והביא אותי עד הלום.

אווט'וניין הצילו! הייתי צועקת. אתנקיין אל תיגע בי! הייתי מתחננת אז בפני אנדר. אבל זה מעולם לא עזר. התוצאה תמיד הייתה שורת חבלות וכתמי דם. אחר כך הוא היה עולה על יצועו ונרדם. בזמן הזה הייתי מנקה בדומייה את שברי הזכוכיות שנותרו מאחור כמו גם את גופי הכואב, ומתפללת ליום מותי.

דווקא אחרי מה שקרה, כתבתם בעיתונים שהייתי מאוד שקטה ועצובה, שלא הוצאתי מילה מהפה. וגם זה היה נכון. אחרי מכות הופכים שקטים ועצובים. וככה נראו גם החיים שלי מאז שאנדר הביא אותי מאתיופיה להתחתן פה, לא יהודייה אמנם, אבל טובה מספיק כדי להינשא לו כשפחה. כל היום עבודה ובית, בית ועבודה. וכן, כמובן, להכין דאבו ואינג'רה ועדשים. שאנדר לא יתעצבן ולא ירביץ לי. אצלנו זה לא היה ככה, אז לא הבנתי, אז החרשתי.

אפילו השכנים שראיינתם אותם לעיתון המקומי אחרי שהוא הרג אותי בסכינים אמרו את זה. אחד מהם אמר "למיינט קריות", נו, המקומון ברשת של הקריות שפרסם בהתחלה את התמונה שלי עם הכובע הלבן שחבשתי לראשי מהמפעל שבו עבדתי, ושהייתה גם התמונה היחידה שלי שצולמה פה אי פעם: "אדיסי הייתה נשמה טובה. היא נהגה לצאת בכל בוקר לעבודתה במפעל הלבשה, עם תיק על הגב, ובשעה שבע בערב הייתה חוזרת אל הדירה שלה בקומה הראשונה. לא היה לה קשר עם אנשים אחרים. היה נדמה תמיד שהיא חוששת לדבר". חלקם אמרו שדיווחו לרווחה על הצעקות מהבית. בתגובה אמרו ברווחה שלא קיבלו כל דיווח כזה. לכו תדעו מי אמר אמת. זה כבר לא משנה. עכשיו אני פה למעלה.

אם בכל זאת מתעקשים חלק ממני עדיין נשאר אצלכם. אמנם לא כעובדת במפעל או עבד של אנדר כפי שהייתי בעבר, אלא כגווייה שטמונה היטב באדמה. ונשכחה מאחור.

אני קבורה בחלקת הקבורה השייכת לכנסיה הנוצרית בירושלים. חברות לעבודה במפעל ואנשים טובים מהקהילה האתיופית, יהודים ונוצרים, התגייסו לתרום לקבורה שלי. נקברתי לבד. כמו בחיים שלי פה. בלעדי הבן שלי בן התשע שהשארתי מאחור באתיופיה ושהבטחתי לו שיום יבוא ואביא אותו לארץ. גם בלעדי ההורים שלי שבכו הרבה אחרי שנודע להם כיצד סיימתי פה את החיים שלי. כשהם שם ואני פה.

פה למעלה, במקום שאליו נדדתי, יש לי לפחות את המלאך גבריאל. פעם אחת הוא ואני כשני מלאכים מכונפים ומרחיקי ראות התבוננו מקוו הרקיע אל ישראל הקטנה. זו שהפכה בשעתו לארץ החדשה שלי. רצינו לראות אם היא כבר נרגעה קצת מכל הבלגן שלה. הבלגן המשפטי, המאבקים הפנימיים, כן רפורמה. לא רפורמה. יותר מזה לא בדיוק הצלחתי להבין לפני שנרצחתי בידי אנדר.

הרי כפי שאמרתי חלק ממני נותר עדיין בישראל ומכאן מקור העניין שלי. בכל מה שנוגע לעניין של המלאך גבריאל במתרחש אצלכם, כדאי שתשאלו אותו בעצמכם. פתאום ראיתי שורה של נשים לבנות, עם כובע לבן מוזר מעל לראשיהן ושמלה אדומה, צועדות ככה בשקט זו אחר זו כמו בטקס דתי, או לכל הפחות כמו בלוויה המונית של אתיופים, יוצרות יחדיו בסך מעין תבנית של ריבוע מסודר ואלפי בני אדם מקיפים אותן בהשתאות.

היה להן כובע לבן, קצת דומה לשלי ומעורר נשכחות.

הנחתי רגע לכובע. וליבי סער בקרבי.

מה זה, שאלתי את המלאך גבריאל וידי המכונפת מיהרה להצביע לעבר מסלול התהלוכה, שכמו נקרע עכשיו מבעד לגוש העננים הכבדים ונגלה לעין בבירור, למה הן הולכות ככה? הו, זו הפגנה, הוא ענה בידענות. ככה נראית הפגנה, שאלתי? מה, אין רעש, בלגן, הקנטתי אותו בתגובה בחוסר הבנה. כי בפתיחות כזאת, באומץ כזה, כפי שמעולם לא היו לי, אני מרשה לעצמי רק איתו. הרי כמו שאומרים אצלכם, מלאכים יש רק בשמיים. מה עוד שזכרתי את ההפגנות של האתיופים בתל אביב שראיתי בטלוויזיה, אפילו באתיופיה. אלו היו הפגנות. הא, הוא אמר, יש להן במאי שמארגן להן את זה. זה יותר מיצג מאשר הפגנה.

מה הן רוצות? שאלתי עוד, לא להיות שפחות. הן פתחו במלחמה כי הן לא רוצות שהחקיקה המשפטית תעבור ולבית המשפט העליון לא יהיה עוד כוח למנוע חוסר צדק. הן חוששות שהכוח יהיה עכשיו רק בידיי אנשי הדת, שלדעתן פוגעים בנשים, הוא המשיך וענה בסבלנות והינהן בראשו ושפתיו נחתמו לרגע בדומיה, ייתכן במבוכה, כי מלאך הוא איש דתי, לא?

מטרה צודקת, לאטתי בעצב ומדקרת חרב דקה פילחה את ליבי. אם זה לא עזר לי, אז לפחות שזה יעזור להן. בית משפט עליון או לא. מה אני מבינה. העיקר לא להיות שפחה, לא להיות מוכה ופגועה כחפץ חסר נשמה. לא להיות אדם ללא זכויות.

עיניי נלכדו שוב מבלי דעת בכובעים הלבנים המשונים, ומייד אמרתי לעצמי, די, נגמר, תעזבי כבר את הכובע הזה, תשכחי, את מלאך עכשיו. ולא יכולתי שלא להיזכר כיצד המלאך גבריאל הסביר לי מיד עם הגיעי למעלה שהגעתי לשמים בגלל שלאנדר לא היה אזיקון. במקומון אמרו שידעו כבר שהוא הרביץ לבת הזוג הראשונה שלו. לרוע מזלי לא ידעתי דבר מזה. אבל מה זה משנה, הרי אני פה עכשיו, וטוב לי לא?

מצעד הכובעים הלבנים המשיך לצעוד בסך לנגד עינינו. הצבע הלבן שלהם הזכיר לי דווקא את השמלה הלבנה, את החבשה קמיס, שלבשתי באתיופיה, במיוחד בחגים. לכן רציתי לשאול למה אדום, למה כולן בשמלות אדומות דווקא. וחשבתי שבטקס כזה יפה, במיצג כזה מיוחד, עם מטרה צודקת כל כך, אולי צריך ללבוש לבן, הכול לבן, ולא רק כובע לבן.

אחרי דקות מספר של התבוננות נמלכתי בדעתי ואמרתי לעצמי, את אוהבת לבן, הכול לבן, זכותן ללבוש אדום. שכל אחד ייעשה מה שהוא רוצה.

אבל פתאום מישהי מהן משכה מעל ראשה את הכובע ולעין נגלתה בחורה לבנה יפה מאוד, שהתבררה גם כזמרת טובה מאוד, דרמטית כזו, ששרה משהו כמו אין לנו ארץ אחרת

הא, ולא יכולתי שלא להתמקד שוב בכובע, שהוסר עכשיו, והבליט מצידו את שורת הכובעים שנותרו עדיין על ראשי יתר הנשים באדיקות כזו, ואמרתי למלאך גבריאל, תראה, יש להן כובע לבן. גם לי היה כזה, זוכר? ייתכן שליבי נחמץ בקירבי על כי בשעתו איש לא הסיר מעלי את הכובע וגילה את פניי הנשכחות.

לא בדיוק, זה לא בדיוק אותו הדבר, הוא ציקצק בקולו, וזוג גבותיו הורמו כלפי מעלה כמו להדוף באמצעותן את הבחנתי הלא מדויקת , שלך היה כובע חד פעמי סטרילי, הוא הטעים. כזה, שנועד לעבודה שלך שם במפעל ליצור בגדי עבודה, כובע לעבודה במפעל לבגדי עבודה, אמר והתענג על האירוניה הדקה, ופה זה ממש כובע אחר.

התבוננתי היטב למטה לארץ, נכון, הוא צדק. כובע אחר. ובמוחי חלפה המחשבה שמעולם לא הכרתי את הנשים הללו. אף שהיה לי כובע לבן לא בדיוק זהה, אבל דומה.

מה עוד, שאני הייתי שפחה אמיתית.

המלאך גבריאל כמו קרא את מחשבותיי ובעודו בורר את מילותיו, אמר, תראי, קודם כל זה מיצג, משהו לא אמיתי, זו תחפושת והן לא שפחות אמיתיות. הרגשתי איך הזעם מטפס לי לאורך הגוו. לא שפחות אמיתיות? מה זה אומר? או שאת שפחה או שאת לא, או שאת עובדת במפעל כל היום ומבשלת ומנקה לבעלך וחוטפת מכות, או שאת לא. לכן, שאלתי בכעס חנוק, אז מה הן בדיוק? ובאמצעות סקרנותן של ילדים שהלכה והתגברה בתוכי ניסיתי לכבוש את הכעס שטיפס לאורך הגוו.

אבל הדבר היה קשה. לכן שאלתי, ממתי לשפחה יש כסף לקנות את כל הבגדים האלו? ועוד לשלם לבמאי? ייתכן שזו הסיבה שבגללה לא הוזמנתי להצטרף אליהן?

בנוגע לבגדים, זה מהכסף שלהן, או מתרומות, המלאך גבריאל המשיך וענה. כסף שלהן, שאלתי, למה, איפה הן גרות, בתל אביב, רמת השרון, חיפה, ואפילו מבאר שבע, הוא ענה והדגיש בהטעמה את העיר האחרונה מבין שורת הערים. מכך הבנתי שאין סיכוי בעולם שהן הכירו אותי, אני גרתי בקריות, והיא לא הייתה ברשימה שלהן.

אם הן לא באמת שפחות, מה הן מנסות להראות, שאלתי. שפחות בסדרת טלוויזיה, הוא ענה ביבושת והשפיל את עיניו המלאכיות מטה בבושה, כדי לא להיתקל בזוג עיניי הנוקבות. לא הבנתי, תסביר בבקשה, התעקשתי.

אלה שפחות בסדרה בנטפליקס, ענה, לא יודעת, לא רואה, לא היו לי למטה כבלים. אמרתי. זו סדרה שנקראת "סיפורה של שפחה", המלאך שלי הפליג ואמר, הו, תמשיך, תמשיך, ביקשתי. מאז שאני קטנה אהבתי סיפורים, כמו אלו שסיפרו הזקנים והזקנות באתיופיה על כוס קפה מהבילה. ועל מה הסיפור, שאלתי, זה סיפור לא אמיתי אבל כזה שעלול לקרות, על נשים שהופכות לשפחות באיזשהו עולם, ושהתפקיד שלהן מאותו הרגע זה רק לשרת גברים ולהביא ילדים לעולם. אסור להן ללמוד. להחזיק בכסף. רק לעבוד ואת יודעת מה, הוא ענה בביישנות. בגלל זה הצבע האדום, את יודעת, הוא נדם והשתתק במבוכה.

החלטתי לעזור למלאך גבריאל להיחלץ מהמבוכה שתקפה אותו בכך שאחליף נושא ואחזור לכובע הלבן. ומה זה הכובע הלבן הזה, למה הוא לא נראה כמו שלי?

כי זה כובע לבן מיוחד שהתפקיד שלו להסתיר להן את העיניים, שהן לא יראו מה שהן לא צריכות לראות.

אולי זו הסיבה שלא ראו אותי? את המצוקה שלי? אמרתי בליבי.

בנקודה הזאת לא יכולתי יותר. אמת או מציאות. דימוי או מציאות. סדרה או אדיסו. אני לא רק כובע, אלוהים שבשמיים. הייתי פעם בן אדם. ואני הייתי צריכה להיות שם איתן. להילחם יחד איתן את המלחמה המשותפת לכולנו גם יחד.

אבל זה לא קרה. למה? כובע!

לפתע פתאום חלפה במוחי המילה מלחמה. מאיפה היא הגיעה כלל? האם לא הבחנתי בה בהסבריו של המלאך גבריאל?

תראה, אמרתי לו בנחישות, אני רוצה להצטרף להפגנה. קבעתי חד וחלק. כי חשבתי שעם הכובע הזה, שאולי מסתיר להן את הדרך, מישהי צריכה להראות להן איפה הקריות למשל, איפה גרתי, ועוד מקומות. שיכירו כך גם אותם. ובדרך הזאת הן תוכלנה לעזור לעוד נשים במצוקה. ולכל מי שמצוי במצב כזה באשר הוא.

את לא יכולה,

למה?

למה כובע, זה למה.

זה העניין בדיוק, יש לי כובע לא? הייתי עבד, לא?

את לא יכולה, שכחת שאת עכשיו מלאך, הוא הטיח בי ודומה שסבלנותו פקעה.

נראה לי שהוא התחיל קצת להתעייף ממני. ולרגע אחד מפחיד הוא הזכיר לי את אנדר.

אבל האם אני לא עיני ה' עכשיו, בתור מלאך? הא?! לא וויתרתי.

זה מה שעושים בגן העדן, מתפלפלים, גם מהזוהר, ואוכלים מעורו של לוויתן. אז בכל זאת למדתי משהו.

הוא לא יכול היה לעמוד בפני זה.

אז אני מוריד אותך למטה בלי כובע, בלי הילה, בלי כלום. הוא פסק נחרצות. ברור היה לי שהוא רוצה כבר לחתוך ממני ולהמשיך הלאה לשאר עיסוקיו בשמיים ובין כוכבים.

אתה לא יכול, עניתי.

אז מה את רוצה?

חשבתי וחשבתי ולבסוף אמרתי, תן לי אני עצמי להראות להם דברים! להראות להם סימנים שדי כבר ומספיק! הרי אני מבינה בסבל, לא?

מה? זהו! את ממש השתגעת! התרעם גבריאל למשמע דבריי, ולא לא היה איכפת, ונישאת על כנפי הדמיון הפלגתי ואמרתי, אני אעשה שירד למשל גשם משוגע בקיץ בקריות ובתל אביב, שתהיה סופת חול, שיהיו עוד זנים של מחלות, שהכל ישתגע, וכמו המילה שהשתמשת בה, שתהיה גם מלחמה, מלחמה באמת, הרהבתי עוז.

לגבי הרעיון האחרון, אני לא חושב, זה קצת מסוכן. המחיר יהיה קשה. הוא השתתק והחריש. וזאת בהיותו מרחיק ראות.

תראה, ניסיתי לשכנע, זה יהיה קשה, וזה יהיה מבחן לא פשוט. אבל בני האדם שם יגיעו למסקנה שכדי להתמודד מול האויב המשותף שלהם, הם יצטרכו לראות האחד את האחר, להוריד סוף סוף את הכובעים, את המסכות מעל הפנים. ואז, הם יראו מול העניים נשים מוכות וחסרות כוח, אנשים חסרי יכולת לקנות לעצמם קורת גג מעל הראש, חולים ונכים, ומה לא. כי אם הם לא ייראו האחד את האחר, ויעזרו זה לזה במצב הקשה שלהם, הם עלולים לפגוע בעצמם ולא באויב האמיתי שלהם, לא?

צודקת. הוא אמר. אם כי למראה פניו ניכר היה שהוא אחוז אימה מהרעיון שלי עדיין.

תגידי, יכול להיות שאת עדיין כועסת עליהם, ובגלל זה הרעיון הקשה הזה? הוא היקשה וליכסן אלי מבט שואל.

הכעס שלי עבר, אני פה עכשיו, לא, מחיתי. אבל חלק בי נשאר עדיין בארץ הזאת, הרי אני קבורה בה. כך שיש לי קצת אחריות כלפיה, לא?

צודקת, הוא לאט.

אבל, את לא בדיוק, הוא אמר ומייד השתתק. כי הוא קצת התבייש להמשיך.

הא, אני לא בדיוק משלהם, זה מה שרצית לאמר? כאילו, מה זה עניינך בכלל? האמת. מבחינתם אני מעט זרה. אבל זה יתרון. כי אני יכולה להתבונן בהם. מה שהם עצמם אינם מסוגלים לעשות. ואז, בתור אחת מהצד, אני יכולה לשקף להם את האמת ולהטיח אותה בפניהם בפנים. שדי, שצריך לצמוח משהו חדש, צריך שינוי, צריך יותר חמלה. ששום איש יותר לא יעמוד על דם רעהו, כך אתה לימדת אותי, לא, ששום איש יותר לא יסגור את הדלת מאחור ולא ישמע מצוקה של אחר, את הצעקה שלו, לא ככה?

מה עוד, שהייתי גרה אצלם, לא? מי שחייתה בארץ תקופה ממושכת. והרי התורה כבר אמרה, "כאזרח מכם יהיה לכם הגר … ואהבת לו כמוך.."הרי הם בעצמם היו גרים פעם. נכון? ואתה בבחינת אדם שלא לומד דבר מהחיים שלו, שלא מתפתח, ובעצם שלא חיי, אם אתה חוזר על הרע שעשו לך!

כמה פשוט, כמה נכון. המלאך גבריאל קבע.

וזה חשוב. כי הרי כולם גם יודעים שבגלל הצדק החברתי בתורה, בגלל ההתייחסות לחלשים בחברה, התנ"ך הפך לספר הנפוץ בעולם, לא?

הוא הינהן בראשו וחייך בגאווה. שמח על כך שיצא משהו מכל הפלפולים בתורה שם למעלה.

ואיך זה צמח מההפגנה? הוא שאל וחידד. ככה זה עם מלאכים. אוהבים כאמור להתפלפל על קוצו של יוד. על אחת כמה וכמה עם גבריאל, שהיה ידוע למעלה כמלאך נוקשה. אבל מה, טוב לב ורחום לרחמנים.

כי היא הייתה צודקת, הסברתי בסבלנות, אבל היא הייתה צריכה לראות גם אותי, גם את הצורך שלי להיות מוגנת. ועכשיו במלחמה הם יראו את הצרכים של כולם.

תסבירי, הוא שאל. ואני כבר הבנתי שהוא ממש בעניין. מפחיד ככל שיהיה.

המשכתי להפליג במחשבות על העתיד, ותיארתי לו את שיקרה, תראה, במהלך המלחמה, הם יראו את הילדה הקטנה בקיבוץ ליד הגבול שהייתה בממ"ד שעות על גבי שעות ואת השוטר משדרות שחילץ אותה, זה שצריך לעבוד כשומר בסופר כדי להשלים הכנסה, את האישה מתל אביב שיצאה להפגנות כדי לשחרר חטופים, למרות שיש לה אימא סיעודית חולה לבד בבית, כי הלב שלה נקרע, ואת החייל האתיופי שנלחם בשביל כולם, אפילו שלא העלו עדיין את כל המשפחה שלו ואת האישה המנקה מבאר שבע או מהקריות שמכינה עוגות לחיילים למרות שכמעט אין לה כלום בבית. ואז, אחרי שכל המלחמה הזאת תגמר, כולם יבינו שצריך לגמול להם. כי המלחמה תגרום לכולם להבין שהם אחים, ומשפחה לא בוחרים, נכון, לא מפקירים אף לא אחד ממנה, ככה זה עם משפחה, לא?

הוא הינהן בראשו לחיוב. נפעם קצת. ונרגש.

ולא רק זה, הם יעריכו עוד יותר את העובדים הזרים שלהם, כמו למשל, את העובד הפיליפיני שהגן על המטופל שלו בקיבוץ, ביום שבו נפתחה המלחמה, ושהיה כמוני, גר בארץ הזאת. עד כדי כך, שכאות תודה, הם יהפכו חלק מהם לאזרחים.

ואולי, הרהבתי עוז בחלום רחוק הראות שלי, לבסוף יימאס להם מאלימות בכלל, ומעוולות, והם ירצו לחיות בשלום, האחד עם השני ובכלל. כי הרי הם לא יכולים לנדוד. לאן הם ילכו? אין להם לאן! כך שאת התיקון הם יצטרכו לעשות כאן ועכשיו. שחס וחלילה הם לא יעברו לשמים יחד איתי.

הרי בתורה כתוב, אמרתי כשאני חותמת את דברי, "אם היטיב תיטיבו את דרככם…גר יתום ואלמנה לא תעשקו.. ושכנתי אתכם במקום הזה" (ירמיהו, ז').

המלאך גבריאל כמעט נפל מכיסא הכבוד שם למעלה.

תבטיחי לי שזה יהיה קצר, הוא שאל וקולו דאב. אולי בגלל שבמו עיניו הוא כבר ראה את מחיר המלחמה. בהיותו מלאך. והוא גם ידע שעליו למלא תפקיד בחזון הזה. בהיותו שר הגבורה והדין, הממונה על בטחון עם ישראל.

מבטיחה, אם כי ידעתי בליבי שזה תלוי גם בהם.

אחר כך נופפת לו לשלום בכובע שלי וירדתי למטה למשימתי.