לגעת באנגליה

"הדג לא טעים! זה אף פעם לא מצליח לך. אז מה אם היית במטבח מחמש, ארוחת ערב היא בשבע, את יודעת שככה זה בבית שלנו, גם עכשיו, לא מעניין אותי מה קורה מחוץ לבית. הילדים צריכים שיגרה ברורה ומסודרת. תמיד. אנחנו לא כמו המשפחות הדפוקות האלה שכל אחד מחמם לעצמו לבד ואוכל לבד מתי שמתאים לו. אצלנו, למרות המצב, יש משפחתיות ואצלנו גם יש אוכל! שמעת? תגידי תודה, לפחות על זה אני מצליח לשמור. לא, היום אני לא מוריד מהשולחן, שכחת שזה יום שישי היום? יום שישי אני לא עוזר. אז מה אם את כבר שעתיים במטבח, בשישי אני לא עוזר. כל השבוע אני מחכה ליום שישי. לא מבין למה את לא אוהבת ימי שישי. עדיף לך עם החזירי-בר והתנים בחוץ? מה, את לא נהנית לבשל למשפחה שלך? זו זכות! את לא מבינה? וגם יש לך מה לבשל, תעריכי. אז מה אם אני לא עוזר. אפשר לחשוב מאכילה גדוד. תגידי תודה שאנחנו לא יושבים חולים סביב איזו מדורה עכשיו. שלא דבק בנו כלום. תודי שאני אוהב אותך יותר ממה שאת אוהבת אותי. אבל בשישי שחררי. תני לראות טלוויזיה. אז מה אם אני רואה כל ערב, לכי תדעי מה קרה היום. את יכולה בינתיים מותק להכין לי כוס תה? כמו שאת אוהבת, ארל-גריי, קצת חלב, כוס חרסינה. דמייני שאת באנגליה זה עושה לך טוב החרא הזה, לא? הנה אני שם לך BBC."

כשהיה עלי לקפוץ מגובה ארבעה מטרים אל המצנח, שהחזיקו כל הילדים למטה, דמיינתי את אחד הילדים לא מצליח לעמוד בעומס, ידיו הקטנות נעזבות מהמצנח ואני פוגעת באדמה ומתרסקת. קודם רגליים, אחר-כך גב ולבסוף הראש. מרגישה את הכאב החד מתחילתו ועד סופו. עד שהוא נגמר בין-רגע ואפשר לנוח לנצח. ובכל זאת קפצתי. אולי קיוויתי להפוך לציפור. אולי קיוויתי לטוס. לא פחדתי למות, נחרדתי לחיות.
הלכתי למחנות קיץ אתגריים עם סתם ילדים אחרים חסרי פנים כמוני. ילדים כמו להקת ציפורים, פרטים חסרי הבדל.
כשבגרתי, כחוט השני, סתם התחתנתי.
היו ימים בהם הייתי הולכת לבד להשקיף על הציפורים בבריכות הביוב הקרובות לביתי.

היום מסוכן להיות בחוץ. פראי מידי. מאז החלה המלחמה הנדודים הפכו למגיפה. היהודי הנודד בארצו. רוב האזרחים חסרי בית. קשה לעקוב מי בשלטון, מה ההנחיות. איזו שפה כדאי לדבר בחוץ. אני בחרתי אנגלית, בתקווה שהיא עדיין הכי ניטרלית, לא מסגירה עמדה או מחשבה. אבל גם את המצב בחוץ, כמו את ילדותי, אני מקבלת בשוויון נפש. מספיק לי לראות מהחלון במטבח להקת סוסים דוהרת, מקימה אבק, בשביל להרגיש חופש, בשביל לדמיין כרכרה או מרכבת אש ולחשוב שאני עפה. ציפור. מספיק לי להריח את המדורות בשביל להיזכר במחנות הקיץ הקשים. מספיק לי להריח רקב בשביל להיזכר בבריכות הביוב.

"בישולים אני לא עושה, כלים אני לא עושה וגם תה אני לא עושה!" תכננתי לענות לו ולברוח עד אנגליה. כל ההיגיון שמצאתי במה שאגיד, כל המילים שהעליתי על הכתב כדי לא לשכוח לומר לו, כל זה לא הועיל וגם נראה מיותר ברגע האמת, כשצריך לפתוח את הפה ולדבר. במילא לא יעזור, אני אומרת לעצמי, עדיף להמשיך הלאה, לא להתעכב על קטנות. קצת פרופורציות, באמת, תחשבי על טובת הילדים, אומר לי קולי הפנימי כשאני רואה את אבק סוסי הפרא ואת עשן המדורות והחולי השורצים בחוץ. גם עלה של שיח לא מתעכב לחשוב אם נפלה עליו כרגע טיפת מים או טיפת שתן של כלב שדוף. הוא ממשיך לחיות, להיות חלק מהשיח. אני רואה מחלון המטבח את התוהו ובוהו. את החושך על פני תהום. מספר פעמים חשבתי על בריחה, על נדידה הרחק אך ידעתי שאגמור כמו עוד אחת מהציפורים, שרועה ללא רוח חיים על האדמה המסריחה. זבל עופות. לפחות אני קיננתי קן. ובקן לי שלוש פִּיות. אני מגישה דג מת לארוחת שישי.

בינתיים בטלוויזיה, כל המלל של הקריינית בחדשות מיותר. היא לא מבינה שמספיק תמונות בשביל להבין. את הפרשנות אעשה בעצמי. אף פרשן לא חכם ממני. כולם במצב של הסתגלות למצב.
אמרתי לו: "BBC זו התחנה היחידה שאני רואַה. ככה. טוב לךָ? לא טוב לךָ? לך תדליק מדורה בחוץ". אבל המילים כרגיל לא יצאו. אצלי מילים יודעות רק להיכנס והן נערמות זו על גבי זו בתוכי. נדבקות רעילות כמו הזפת השחורה המכסה את חופי הים. המילים שאני שומעת נקלטות ומתווספות לאלה שאיני מוציאה, הן עודף המשקל שלי, הן ביטני התפוחה. אני בהריון לא נגמר של מילים מגעילות ופוגעניות. אני צריכה להקיא. אני לא מפחדת למות. לא מפחדת לקפוץ למצנח. לא מפחדת לצאת לצחנה שבחוץ, לחולי הפושט על כל חי. בניגוד לציפורים הנודדות אני כן אשרוד. דווקא בגלל שאין לי כנפיים, דווקא בגלל שאין לי דרישות או יומרות. אין לי ציפיות ליופי. לא החוץ ולא הפנים מקנים ביטחון. בטחון זה פריווילגיה, העיקר שיש אוכל. להקת כלבי פרא נבחנים, בלוטי עצמות, פחדני אש, שאני רואה מהחלון, מזכירה לי שהעיקר שיש אוכל אבל גם טוב שיש חלון.

פעם, מזמן, לזמן קצר, הייתי ילדה. ילדה כמו כל הילדים. החוץ היה מפלטי, ונהגתי ללכת לבריכות הביוב שמאחורי ביתי ולהשקיף על הציפורים שם. בבריכות הביוב היה עץ אחד רחב, היו עשבים ירוקים תחתיו וריח דוחה באוויר, שהתרגלתי אליו. מתחת לעץ קראתי ספרים של ג'ין אוסטן ודמיינתי שאני באנגליה. לשם אני רוצה להגיע עכשיו. רק עד אנגליה המדומיינת שלי אני רוצה להגיע. שום דבר מעבר לה.
הייתי הולכת לבריכות הביוב, כשני קילומטרים מאחורי בית הורי. הן היו תחומות בברושים זקנים, כפופים ומאובקים, שציפורים שרו בהם. עקבתי אחריהן במשקפת קטנה ובעזרת מגדיר ציפורים שתחבתי בתיק גב קטן. ציפורים שהיו בארץ. אפי צרוב שמש. כפות רגלי מחוספסות. משקפי הראייה שלי כבדים. עכשיו, היום, אבדה הדרך לספרים שלי, לאנגליה שלי.
אני זוכרת את הפעם האחרונה שהלכתי להשקיף על ציפורים בבריכות הביוב. דילגתי יחפה, בשמלה קצרה עם התיק הקטן שלי על הגב. כשהגעתי הורדתי את המשקפיים כדי לנקות אותם והם נפלו על העשב שלצידי המים. עמדתי בין העשבים הגבוהים מתחת לעץ היחיד שאינו ברוש, ובכל-זאת לא עושה צל רב, וראיתי במטושטש נקודות של אור מזהיבות את שיער ראשי הארוך ומלטפות בתעתועים את עורי הבהיר. זה יפה כמו ציור אנגלי, חשבתי לעצמי. אבל כאן, לעמוד כך ללא משקפיים זה לא טוב. אבא שלי הזהיר אותי שתמיד צריך לחנות ברוורס, להיות מוכנים ליציאה מהירה. לבריחה. דיבר אלי כאילו שיש לי רישיון, כאילו שאני גדולה. כאילו ידע שיום אחד אצטרך לברוח. עוד כשהייתי ילדה לא היה טוב להיות לבד בחוץ ועוד לאבד חוש אחד. חשתי בחושיי האחרים שמישהו מתקרב אלי. לא יכולתי לראות. הוא זז בשקט כמו חתול זומם על ציפור. התכופפתי לאט לחפש ולהרים את משקפיי. הוא התקרב עוד. הרגשתי יד נעה על נקודות אור השמש שעל גבי הכפוף, יד עצומה. שערותי סמרו. לא משנה המשקפיים, אני צריכה להתרומם ולברוח. אבל היד עצרה בעדי בחוזקה. ובתנועה חדה קירבה אותי אליה, משתקת את מחשבותיי ואת תנועותיי. את נשימתי. זהו, החתול תפס, הציפור מתה. הג'ונגל מסריח כמו בריכות הביוב. אני מספיק גדולה בשביל להבין מה הולך לקרות. ראיתי הרבה סרטי טבע של ה .BBC
מישהו כאילו צעק 'עמודו', ושנינו, הזר ואני, לרגע לא זזנו בכלל. אבל הוא לא הכיר את המשחק, כי הוא התחיל לזוז. וחזק ומכאיב. פסול! רציתי לצעוק אבל שתקתי. התרגלתי לכאב הנורא מאחורה, והיה לי את הכח של קטנים וזריזים חסרי מורא. שחררתי את עצמות הציפור הדקות שלי אחת אחת, חוליה חוליה. גבי התגמש, הרגשתי רפיון רגעי של הידיים הגדולות שאחזו בי, ובתנועה חלקה, בהתפתלות שמנונית ושקטה כמו מנוע הידראולי, עשיתי צעד אחד קדימה. זה כל מה שהיה נחוץ, צעד אחד קדימה לעבר שולי הבריכה התלולים ואני מחליקה אל מי הביוב. שורף לי. מסריח. דוחה. אני רוצה להקיא אך לא מצליחה. במטושטש ראיתי את הדמות עומדת מופתעת, בוהה בגועל במים ובי ואז מסתובבת, מרימה מכנסיים ובורחת. הקושי היה לצאת, לטפס על המדרון החלק שמסביב מי הבריכה, זה שהחלקתי עליו לפני רגע. הגועל הפיח בי כוחות שנסתרו מעיניי עד אז. מאמציי היו עילאיים. אני זוכרת את עצמי נופלת מותשת על העשב, בדיוק על המשקפיים, שהתכופפתי רק לפני כמה דקות להרים אותם.

שום דבר לא חשוב חוץ מלשרוד. אין לי פחד כי אין לי יותר רצונות. היום זו ברכה לא לפחד מהזנחה, ממחלה, מהרס ומנדודים. זה הופך אותי לשורדת. אסופית. מחבקת כלבי רחוב. מסתדרת.

עכשיו יום שישי, בחוץ הביוב זורם מכל עבר. אין לאן לצאת. התנים בחוץ. הכלבים. הסוסים. חרקים מבחילים מקימים רעש בצמחייה הפראית. מתכננים לאיזה בית לפלוש. אני יודעת לזהות גוויות של ציפורים, בזכות המגדיר מפעם, לא שזה משנה משהו או מעניין מישהו היום. המדרכות הסדוקות מלאות בהן. ויש ריח. הריח של בריכות הביוב שפעם אהבתי, שפעם, לפני שנפלו לי המשקפיים, דמיינתי שהן באנגליה. כמה טוב שנחשפתי לכאב כבר אז. כמה מועיל.
תקוותי היא שעוד כמה שנים אצליח סוף סוף להקיא. אני ממתינה בדממה ובסבלנות להקלה הצפויה שאחרי. בינתיים אני מטגנת דגים שמתו מוות טבעי במי ים מזוהמים. אין יותר צורך בחכות, הדגים המתים באים לבד. פיש אנד צ'יפס. דינר איז סרבד. אני מתבוננת מחלון המטבח על דמותי המשתקפת בו. רואה את עיני החיה שלי. חיה שלא יודעת לדבר אבל יודעת שבכדי לשרוד היתה צריכה להיצמד למישהו חזק, למישהו אלים. להתחתן בשביל לשרוד את העולם. הצלחתי בזה אני מחמיאה לעצמי, אבל נגמרו כוחותיי. אני מדמיינת את עצמי שחקנית בסרט טבע של ה BBC. הם בטוח עושים סרטים על המצב כיום, על איך הגענו עד הלום, על הסיבות לקטסטרופה, על סוגי השורדים השונים. אני שורדת שונה.
בחוץ, מעבר להשתקפותי בחלון, עוד ציפור חולנית נופלת, מנסה תנועות כנף אחרונות, נואשות. עשן המדורות שבאוויר מבשר סוף. אני רואה את הצמחייה הגבוהה שניזונה ממי השופכין. היא השליט, הסבך אליו ייבלע כדור הארץ. צמחייה מפלצתית, מפיצה את הלבה הבוערת, הרותחת, שבפנים כדור הארץ, שם שורשיה. מעבר לצמחייה הזו עומד עוד בניין כמו שלנו. שריד. עוד כמה בני מזל כמונו. קיני משפחות. מאחורי, בתוך הבית, שני ילדים בוכים וגבר שצריך להאכיל. אני צריכה לטפל בהם. זה טוב לטפל. זה משכיח. אני אשרוד כמו בקפיצה מארבעה מטרים למצנח שהחזיקו הילדים. דווקא בגלל שאין לי כנפיים, שאין לי דרישות. כל-כך הרבה ציפורים יפות כבר ראיתי וזיהיתי על האדמה השורצת. כמה טוב שאינני יפה כמוהן. אני אשרוד בזכות ילדות מחשלת, בזכות חוסר הפחד. יש בי את האדישות הנדרשת. אני אשתתף בסרט הטבע האחרון של ה BBC. אולי לא יהיה מי שיראה אותו אבל לפחות ארגיש שהייתי שחקנית קולנוע. מלכה. אגע באנגליה. אחזור לאנגליה של ילדותי. אשרוד בזכות הספרים שקראתי על מרבדי העשב של בריכות הביוב, לפני שנפלו לי המשקפיים.

ערב שבת, אל החלון במטבח מתקרבת להקת סוסי פרא לבנים רתומים למרכבה. הם מסמנים לי עם האזניים והנחיריים ואני פותחת לרווחה את החלון, קורעת את הרשת מגינת החרקים ובאה אליהם. הם נושאים אותי על גבם השמימה, חוצים ענני אבק ועשן. אני רוכבת מעבר לצחנה, אל עבר החלום. שני ילדיי המטונפים מרימים אלי ידיים בבכי. אני מרי פופינס מגיחה דרך ארובות השמים השחורות ישר אליהם והם נאחזים בחוזקה בשמלתי השחורה "אמא שכחת לקחת מטריה" הם אומרים לי חצי באימה חצי בחיוך ונישאים עימי. אני מצילה אותם מהעולם. מצליחה לעלות איתם על הטיסה האחרונה מכאן. טיסה לאנגליה. הנה אני עפה, לא נופלת, ציפור שלא במגדיר, שורדת שונה. אולי אחרונה.
ערב שבת ואני עפה מפה. סחרחורת הטיסה במרכבה גורמת לי להקיא וההקלה המיוחלת מגיעה ונספגת בדמי. הרוגע משתרע בתוכי. עשן שחור מכסה את השמיים ואת הארץ, חושך על פני תהום, אבל אני דוהרת על עבר מרבדים עצומים, נוגעת באנגליה, סוף סוף.