כרונוס
״אללה אכבר.״ הבחור המיוזע שישב במושב לפני בקו חמש העמוס הכניס את ידו אל תוך מעילו. חוט בצבץ ממנו.
אני פשוט לא מאמין! רק אתמול השתחררתי ועכשיו זה!
* * *
סלעים משובר הגלים עפו לכל עבר. האנשים המעטים בחוף התחלקו לאלו שהסתקרנו מהפיצוץ הפתאומי בים לבין כאלו שנכנסו להיסטריה וברחו.
אף אחד מהם לא שם לב אליי או לבחור ששכב מקופל על החוף, מזיע ורועד. מזל שהתחתונים שלו לא היו ממולכדות, אחרת הייתי צריך להפשיט אותו לגמרי.
לעסתי את שארית חטיף החלבון השלישי שלי ודחפתי את העטיפה לכיס.
קפיצה של שעה דורשת הרבה אנרגיה…
הוא נראה כמו ילד. אולי הוא היה ילד. כשאתה עובר את גיל ארבעים, רוב הצעירים נראים לך ילדים. קל וחומר כשאתה עובר את גיל מאה ועשרים.
וידאתי שהאנשים סביב עסוקים יותר בלצלם את שובר הגלים המנופץ או לברוח ממנו לפני שהחזרתי את תשומת ליבי לנער. ״תודה יכולה להתאים עכשיו.״
הוא פער את עיניו כמו ילד מהופנט ממחזה פלאי כלשהו. ראיתי מספיק אנשים במצבו כדי לדעת מה עובר עליו עכשיו. מוחו היה עסוק בניסיון לקלוט כמות מידע עצומה כדי לגשר על הפער שנוצר בתפיסת העולם שלו. הוא נשם במהירות, כמו אדם שיצא עכשיו מתוך המים צמא לאוויר.
רעש סירנות עלה באוויר, עדיין מרוחק אבל מתקרב במהירה. זה היה מהיר. כל הכבוד לכחולי המדים!
״אני מבין שהמיקום שלנו יכול קצת להפתיע אותך. אחרי הכל, לפני עשר שניות היינו באטובוס ליד בן יהודה ואם אני שופט נכון את הסיטואציה, אתה ציפית להיות מפוזר מאותלו עד לחם ושות.״
הנער פלט יבבה חרישית.
או, תגובה! דני חייב לי על זה עכשיו. העבודה שלו תהיה הרבה יותר קלה עם נחקר שמסוגל לייבב. אולי אצליח לגרום לו לדבר?
״אתה רוצה לדעת מה קרה?״
הוא סובב את ראשו כך שעיניו פנו אליי. אני די בטוח שלא באמת הבנת מה אמרתי כרגע, אבל לפחות את שומע מה שאני אומר.
״אז ככה. התיישבתי לידך או שאתה התיישבת לידי…״, עצרתי לרגע והפניתי מבט לשמים בניסיון להיזכר. ״לדיוק בפרטים יש חשיבות כשמנסים לעזור למישהו להתגבר על קפיצה ראשונה, אתה מבין?״ לא הייתה תגובה. ״או שנייה.״ אמרתי כשנזכרתי בתגובה של לירון לקפיצה השניה שלה.
כבר שכחתי איך זה. לאט לאט, רונן. יש לך את כל הזמן שבעולם.
נשפתי נשיפה ארוכה. ״איפה הייתי? אה כן. אתה התיישבת במושב לפניי. עליתי שתי תחנות לפניך והייתי שקוע בספר שלי,״ נופפתי לעבר התיק שלי שזרקתי על החול כשהגענו לחוף, ״אתה זוכר שישבתי מאחוריך?״
עיניים פעורות בהו בי. לא הייתה בהן הכרה בנוכחות שלי אפילו. אלו היו עיניים ששתו את העולם מסביב בלי משהו שיעבד את המידע מאחורה.
תהיתי אם לבצע קפיצה קצרה רק כדי להביא את הספר. הייתי מותש מהקפיצה הארוכה שביצעתי כדי להביא לפה את הנער ולטפל במטען שליפף את גופו. כל תא בגופי עבר את המקבילה לאימון אינטרוולים בעצימות גבוהה במשך שעה רצוף. מזל שתמיד שמרתי בתיק חטיפי חלבון וג׳לים של ריצה. אף אחד לא יכול לדעת מתי מחבל ירצה להתפוצץ במושב לפניו באוטובוס.
החלטתי לאפשר לגוף שלי לנוח והלכתי לתיק. אפילו ההליכה הרגילה הזו איתגרה את השרירים שלי.
״אתה מזהה את הספר?״ נופפתי בעותק העתיק של אדון העצמות של אן רייס כשחזרתי. אולי הוא קלט את הכריכה כשהוא התיישב.
אין תגובה? אני אקח את זה בתור לא. מזל שלא קפצתי. כדאי שאתן לגוף להשתקם כמה שיותר.
״בכל מקרה, ארבע תחנות אחר כך, ברחוב בן גוריון,״ הרמתי גבה לעברו, לבדוק אם היה למקום משמעות עבורו. משלא ראיתי תגובה, המשכתי, ״אמרת משהו שלא הרבה שמעו אבל אני, במקרה, שמעתי. אתה זוכר מה זה היה?״
הוא יבב חזק מהרגיל. כמעט חילצתי משם מילים. צריך להיזהר מאוד לא לדמיין שהוא אומר את מה שאני יודע שהוא צריך לומר.
״אמרת משהו?״
שוב אותה יבבה. עכשיו גם שמעתי מילים. ״אללה אכבר״.
״כן. זה בדיוק מה שאמרת!״ אף פעם לא הצלחתי להוכיח את זה, אבל תמיד קיוויתי שחיזוקים חיוביים לנפגעי קפיצה על הישגים בשחזור קוגנטיבי מזרזים את השיקום.
רעש הסירנות התגבר והשתלב ברעש הגלים וצעקות האנשים. אף אחד לא נפגע מהפיצוץ, אבל כרגיל הבהלה של האנשים היא סכנה בפני עצמה. אחד הכלבים בחוף התנפל על צעירה שצווחה ורצה בבהלה, זוג שטייל עם כלבם ברח ואחד מבני הזוג נפל.
איזה בלאגן! הרבה יותר מסודר מפיצוץ ברחוב בן יהודה, אבל עדיין בלאגן. מזל שחורף ולא היו אנשים במים.
חזרתי להתמקד בבחור השרוע לידי. ״אני שמח שאתה זוכר את הפרט הזה, כי זה אומר שאתה בטח זוכר גם מה קרה קודם וזה יעזור.״
הרעידות שהפריעו לו לשלוט בגופו קטנו בעוצמתן והעיניים שידרו תחילתה של הבנה. הוא אפילו ניסה להתיישב. הפה נותר סגור, סימן טוב לשליטה טובה יותר על השרירים.
״תראה… אני אמור לכעוס עליך. אני פרשתי. הודעתי לאמנון שאני לא בעסק יותר. הוא הבין והשתחררתי. אתמול. יש גבול כמה אדם, לא חשוב כמה נחוץ או ייחודי, יכול לעסוק ב… מה שאנחנו עוסקים.״ המוח שלו עדיין היה עסוק בלקלוט מידע ולעשות סדר במה שקרה. זה היה בסדר, רק רציתי מישהו לחלוק איתו.
״והיום, הייתי בדרך לחנות לציוד צלילה, לקנות ציוד חדש, לרדת לסיני, כמו ש… כמו שעשיתי פעם, לפני כל… זה. אתה מבין?״ חיכיתי לתגובה שלא הגיעה.
טוב, אני יודע שאתה שומע אותי.
״אז סיני וזה. חלום לחזור לשם, מאז שהייתי ילד. היית שם?״ לא באמת ציפיתי לתגובה, אבל אולי היה איזה ניד קל בראש?
״לא? אז תדע שכדאי לך. ממש כיף שם. כלומר, הייתי שם לפני… אה… עשרים וחמש שנים שלך בערך. אבל אני חושב שהצלילות שם היו הלהיט וזה לא נראה לי השתנה הרבה. אז זו הייתה התוכנית שלי.״
ריר יצא מזווית פיו, והוא לא טרח לנקות אותו. כן, גם זה קורה לפעמים בקפיצה הראשונה. לפחות אני מנסה לעזור לו, דני תמיד אמר שכשמדברים איתם זה עוזר. עשיתי את המסע של כמה הצעדים עד לתיק הזרוק והוצאתי מגבון.
״בדרך כלל אני לא הולך עם מגבונים, אבל לפני שיצאתי מהבית נזכרתי במה שציפור עשתה על האופניים שלי כשהשארתי אותן בחוץ לפני כמה ימים. יום המזל שלך נראה לי.״ הגשתי לו מגבון ושמחתי שהוא שלח את ידו לקחת אותו והשתמש בו לנגב את הריר.
רעש הסירנות התגבר. מהקצה הדרומי של החוף, ליד הסלעים שלידם עמדתי, יכולתי לראות איך אנשי ביטחון ירדו לחוף ועשו סדר. צוות אמבולנס טיפל בכמה אנשים שנפצעו בבהלה ההמונית שגרם הפיצוץ.
״אין לנו עוד הרבה זמן. אם אני צודק, יהיה פה עוד רגע צוות של השב״כ או איך שהם יקראו לעצמם היום, והם יקחו אותך מפה. עוד לא הסברתי לך למה אני לא כועס עליך, למרות שעזבתי ועכשיו אתה מכניס אותי לכל זה.״
העיניים שלו התכווצו קצת ונראו יותר קרובות לגודל הטבעי שלהן. האישונים עדיין לא הצטמקו.
אתה בטח מסונוור לאללה. ועדיין מבולבל מאוד אם אתה פוער עיניים עם אישונים כאלה באור שמש.
סרקתי את החוף בעיניי, ומשלא מצאתי מה שחיפשתי המשכתי. ״כבר תיכננתי הכל. לרדת עם כמה חברות וחברים, הבלו-הול וכל האתרים המוכרים. רק הייתי צריך ציוד חדש. יש לי רישיון צלילה, פשוט לא השתמשתי בו שנים. בארץ מקפידים, אבל בסיני? פחחחח… הם אפילו לא מבקשים, רק שואלים אותך אם יש לך רישיון וגם זה אם לא הוצאת את הכסף קודם.״
משהו זז בפנים שלו. נראה לי שהוא עוד רגע מדביק את המציאות. אולי עכשיו זה זמן מתאים?
״איך קוראים לך?״
כלום. הוא אפילו לא פתח וסגר את הפה כמו קודם בניסיון לענות.
״מא אסמוק?״ ניסיתי בערבית במבטא שלא היה מבייש חוקר שב״כ ותיק. טוב, לפחות אחד מהם – זה שלימד אותי ערבית.
הפעם הפה נפתח. קירבתי אליו את האוזן שלי והצלחתי לשמוע כמה הברות.
משהו עם ב׳ ו-ל׳.
״לא שמעתי מה אמרת. תוכל לחזור על דבריך שוב בבקשה?״ אמרתי בערבית.
הפה שלו זז ואוויר חם נגע באוזן שלי כשהוא לחש את שמו. "בילאל.״
אה! הוא זוכר את שמו. המצב טוב. הייתי צריך לדעת שערבית תתפוס.
״נעים מאוד בילאל. אני אמשיך לספר בעברית כי הערבית שלי לא מספיק טובה. סבבה לך?״
הוא הפנה אליי את ראשו ומצמץ מספר פעמים. לקחתי את זה כאישור.
״אז… איפה הייתי? אה, כן. הייתי אמור לקנות את הציוד היום ובסופשבוע לרדת לסיני עם החבר׳ה.״
מהקצה השני של החוף זיהיתי את מה שחיפשתי קודם. שלישיה שנראתה לא שייכת לכל מה שקורה סביבה, אבל כל מי שסביבה התעלם ממנה.
זמננו התקצר מרגע לרגע. זה מוזר לחשוב על זה ככה. הרבה ביטויים שקשורים לזמן לא כל כך תקפים לגביי. ובכל זאת, כדי לחיות צריך לתת לזמן לנוע לכיוון כלשהו.
חזרתי להתמקד בבילאל. ״זה היה אמור להיות הטיול חזרה לנורמליות שלי, אתה מבין?״ שלושה מצמוצים. אני יכול לעבוד עם זה. ״ועכשיו אני כנראה אצטרך לדחות אותו. כן, כן. אני יודע, זו בהחלט סיבה לכעוס עליך. אחרי הכל, אתה הגורם לזה. ואתה יודע מה? בהתחלה באמת כעסתי. אפילו הרשיתי לעצמי לצעוק על היקום ששלח אותך אליי.״
כן, זה אמנון. לידו הלך מישהו גבוה שלא הכרתי, סוכן חדש אולי? והדמות השלישית… לא!
לצד אמנון הרחב והזר הגבוה, צעדה לירון. משקפי השמש על עיניה הדגישו את הלחיים הגבוהות והאף הישר. הרוח העיפה את שיערה ויצרה מצג של גלים זהובים מאחורי ראשה. ואנקידו.
החתול הסיאמי ישב על כתפה של לירון. מעולם לא ראיתי אותם לחוד. גם במשימות וגם ביניהן הם תמיד היו יחד. משקפי השמש הסתירו את עיניה, אבל התבונה שהשתקפה מעיני החתול האפור הזכירה לי את לירון עצמה.
אם היא כאן, זה אומר שאמנון מתכנן משהו. הוא ידע שללירון יש השפעה עליי. בכלל, נראה לי שהיא מסתכלת על רגשות של אנשים כמו שאני מסתכל על זמן. אולי יום אחד אחקור את זה. אולי היום זה היום הזה.
״אתה איתי, בילאל?״ הוא נעמד מולי על רגליים רועדות.
שיווי המשקל חזר! הוא יהיה בסדר. הרבה יותר בסדר מהאלטרנטיבה של אדם עטוף בחומר נפץ שמתפוצץ.
התחתונים לגופו הצנום לא הספיקו לחמם את גופו, ורעידות קור החליפו את אלו שיצר ההלם מהקפיצה.
״יופי! רציתי רק לסיים ולומר לך שאני עכשיו בטוח שאתה לא אשם בכל מה שקרה. אתה רואה את האנשים האלה מאחוריך? אישה ושני גברים?״ בילאל הפנה את מבטו. רציתי שהוא יעשה את זה. רציתי שהם ידעו שאני מדבר איתו עליהם.
״עליהם אני כועס. כי אני חושש… אני חושד… אני עוד לא בטוח מספיק כדי לבטא את זה במילים. תשמע, ושיישאר בינינו עכשיו. בהתחלה חשבתי שאני אביא אותך לפה, אסגיר אותך ואעזור להם לסגור את התיק. אבל… כל הסימנים מעידים על זה שהם…״ נדתי בראשי.
מזווית עיני ראיתי את בילאל עוקב אחרי התנועה עם עיניו. זה עודד אותי להמשיך לדבר.
״עכשיו… עכשיו אני לא בטוח שמה שידעתי עד היום זו האמת. אני רוצה להאמין ככה, אבל… אתה מבין, לא בטוח שאני אחכה להם פה. אני באמת כועס עליהם ולא עליך.״
משהו בעיניים של בילאל שידר… תקווה? הבנה?
״ואתה יודע מה? כשהם יגיעו לפה, אני אסלח להם. אני מתחיל להרגיש את זה עם כל צעד שהם עושים לפה. אני מאוד רוצה להתעמת איתם, אבל… אבל אני חושש כי… אני חושב שללירון, האישה היפה הזו, יש… כישורים מיוחדים שגורמים לי לסלוח. נראה לי שזה קשור לחתול שלה איכשהו.״
לירון הורידה את משקפי השמש שלה ונופפה אליי לשלום. מאה המטרים שהפרידו בינינו מצטמצמים עם כל צעד של השלישיה, ועם כל צעד כזה התחזקה בי התחושה שצדקתי. והתחושה שהחברים הטובים ביותר שלי מתקרבים אליי.
״אז אתה מבין, בילאל, למה אני לא כועס עליך? כי גיליתי שהאנשים שהכי סמכתי עליהם, גרמו לי לסמוך עליהם בניגוד לרצוני. בדיוק כמו שהם מנסים לעשות עכשיו.״
ואז בילאל עשה משהו שגרם לי לזקוף את ראשי בהפתעה.
״מי אלה?״ הוא שאל במבטא ערבי כבד.
״אז אתה כן מקשיב! זה נפלא! זה אומר שאתה בסדר עכשיו, ושהקפיצה לא גרמה לנזק בלתי הפיך,״ השפלתי את מבטי, ״כי… לפעמים הוא בלתי הפיך…״
בילאל עשה צעד לא יציב לעברי. תפסתי אותו לפני שהוא נפל. ״אתה לא במצב ללכת כרגע. הם יטפלו בך. אתה נכס בשבילם, בילאל. כמו כולם. זה לא משנה אם אתה יכול לעצור את הזמן או להשפיע על רגשות של אנשים. מספיק להם הרצון שלך למות בשבילם.״
עיניו של בילאל נפערו בפנים חיוורים. ״אני לא רוצה למות! אני… אני לא יודע למה…״
תמכתי בו בכתפו, מונע ממנו ליפול ואולי גם עוזר לו להתמודד עם ההבנה שנחתה עליו פתאום. ״גם אני לא רוצה למות, בילאל. אנשים נורמליים לא רוצים למות. אנחנו מפחדים מהמוות,״ הפניתי את מבטי לשלישיה המתקרבת, ״אבל אם אני צודק, כשהם יעברו עוד עשרים וחמישה מטרים לא תהיה לך ברירה. ואולי גם לי.״
לראשונה הרגשתי בזה. כלומר, אני מניח שתמיד הרגשתי את זה, אבל פעם ראשונה שהייתי מודע לזה. זה היה כמו יד שמלטפת לי את הראש ושפתיים עם הבל פה חם ונעים לוחשות לי… משהו. ובפעם הראשונה נלחמתי בזה.
״אני צריך ממך טובה, בילאל.״
דמעות נקוו בעיניו והוא הנהנן. הוא הבין שהצלתי את חייו. ריחמתי עליו. ריחמתי עליו בעיקר כי ידעתי שהם השתמשו בו. שהם ישתמשו בו. ועכשיו גם אני אעשה אותו דבר. כעסתי על אמנון. כעסתי על עצמי.
״קח את חתיכת הזכוכית הזו. כשאומר לך, תכוון אותה כך,״ לפתתי את ידו וכיוונתי אותה כך שהזכוכית שיקפה את השמש לנקודה בינינו לבין השלישיה המתקרבת. ״תוכל לעשות את זה?״
הוא הנהן לאט, הנהון שלא נוסך יותר מדי ביטחון שהוא אכן יצליח בפעולה.
״אני סומך עליך, בילאל. נסה בעצמך רגע.״
הוא כיוון את הזכוכית שוב, והאור שהשתקף ממנה פגע כמעט בדיוק בנקודה שרציתי. טוב מספיק.
כאב חד פילח את ראשי. ״אני… עומד… ללכת… מפה… בילאל…״
עיניו של בילאל חזרו לגודלן המקורי והצבע חזר ללחייו. חיוך עלה על קצות שפתיו. בילאל היה שלהם שוב.
שוב, כן. חשדתי בזה כשהוא עלה לאוטובוס. אני לא אחד שמאמין בצירופי מקרים, ומחבל שעולה לאוטובוס זה אירוע נדיר היום. מחבל שעולה לאוטובוס שאני נמצא עליו… כנראה שהייתי צריך למלא לוטו. ההגעה המהירה של אמנון יחד עם לירון הייתה הגושפנקא הסופית לנכונות התיאוריה שלי. בילאל נשלח על ידי אמנון לגרור אותי פנימה.
והם עשו את זה בצורה מושלמת. מותש מקפיצה ארוכה, כמו שהם ידעו שאצטרך לבצע, אני מטרה הרבה יותר נייחת. כל תא בגופי מחה רק על המחשבה על קפיצה ארוכה נוספת.
חטיפי חלבון וג׳לים הם לא תחליף לשינה.
אירועים שעיצבו אותי, שנתנו לחיי משמעות, חלפו מול עיניי כמו סרט ישן.
לירון ואני ישובים בבית קפה על החוף בעזה. הצחוק של לירון מההערות שלי, ההקשבה שלה לדברים שעל ליבי היו דברים שנצרתי לאורך השנים. לא הייתה בי שום דאגה שבעולם. גם לא מכך שאנחנו מדברים בעברית באמצע אזור הומה אדם בתוככי עזה הנשלטת על ידי ארגון טרור. האנשים מסביב נראו שמחים. חלקם אפילו בירכו אותנו לשלום בעברית. ואנקידו. תמיד אנקידו שם. לא מיילל אף פעם. רק מסתכל על העולם בעיניים הכחולות. כמו העיניים של לירון.
הרמזים היו שם תמיד. אני הייתי עיוור אליהם.
גל כאב נוסף שיסף את מוחי, חזק יותר מהקודם. עיני לכדו את עיניה של לירון. עיניה לכדו אותי.
עיר אחרת. זמן אחר. אותם אויבים. לירון ואני נכנסים אל תוך בניין הומה אדם, אנקידו הולך לפנינו. אנשים מפנים אליו את מבטם ומפנים לו את הדרך. הם מתנהגים כאילו לירון ואני בכלל לא שם כשאנו עוברים בשביל שנוצר ביניהם.
גופי החל לרעוד וחשקתי את שיניי. יבבה נפלטה מפי. האושר שראיתי קודם על פניו של בילאל הזכיר לי את עצמי, בכל פעם שהייתי יחד עם לירון. הוא יכל להיות גם שלי. כמה קל יהיה להיכנע ולחזור.
אנקידו פיהק. כשהסתיים הפיהוק, אני נשבע שהוא חייך. העיניים שלו והעיניים שלה. אותו דבר. צמרמורת הרעידה את גופי מהצוואר ומטה. משהו בחתול הזה…
החתול זקף את ראשו והשטיח את אוזניו. מהמרחק הזה לא יכולתי לשמוע אותו, אבל הדימיון שלי השלים את רעש הנשיפה הזועמת שלו כשהוא חשף את שיניו לעבר לירון.
״רונן, אתה בסדר?״
זה היה הקול של לירון. היא לא הזיזה את פיה, אבל שמעתי אותה כאילו היא עמדה לפניי במרחק נגיעה.
בסדר? זה מה שאני חושב שזה? אתם…
״אין לנו הרבה זמן רונן. אנקידו רוצה מה שאמנון רוצה. ואני… אני לא יכולה בלי אנקידו.״
תמונה של ילדה על כיסא גלגלים הופיעה במוחי. ילדה צנומה ועצובה, עם שיער זהב. בחיקה התכרבל חתול סיאמי. פיסות נוספות מהפאזל נפלו בידי. הייתי צריך רק להרכיב אותן נכון.
הכאב בראש שלי, זו את?
״זה כואב לך? לא ידעתי שזה כואב. אולי זה כי אתה מתנגד. אף פעם לא התנגדו אלינו.״
תפסיקי את זה לירון. בבקשה תפסיקי את זה!
הכאב התגבר, וכך גם התחושה שהחברים הקרובים אליי ביותר מתקרבים. הפעם זה היה שונה. הפעם זה הרגיש מזוייף.
״אני… אני לא יכולה. אנקידו. הוא חזק ממני. בזכותו אני שלמה.״
תמונה של הילדה זהובת השיער קמה מכיסא הגלגלים עם חתול סיאמי בין ידיה.
הוא שומע אותנו עכשיו? מבין אותנו?
״לא. רק אנחנו פה עכשיו. זה המרחב שלי והוא לא נכנס אליו. הוא יודע שאנחנו מדברים ולכן הוא כועס.״
החתול עדיין נשף בכעס בשיניים חשופות. מבטו עבר מלירון אליי ובחזרה.
ידעתי שזו לא את. אני אציל אותך, לירון. אני מבטיח.
במאמץ רב הרמתי את קולי דרך שיניים חשוקות. ״עכשיו בילאל, עכשיו.״
שום דבר לא קרה. המבט שלי היה מרותק ללירון והיצור שישב על כתפה. אם בילאל יכל לעשות משהו, עכשיו היה הרגע המתאים. תליתי הרבה תקוות בקרן האור שבילאל יקרין.
גניחה נשמעה לידי ונקודת אור נעה על החוף לעבר החבורה שהתקרבה אלינו ונעצרה על כתפה של לירון.
אנקידו יצא מתנוחת הקרב שנכנס אליה ובהה בנקודה. הנקודה זז מכתפה לחזהה של לירון, והחתול זינק לתפוס אותה.
השינוי היה קטן ומהיר, אבל הרגשתי אותו.
הרגשתי אותו, כי לשבריר שנייה הכאב בראשי נסוג. כאילו הייתי שקוע בביצה עד כתפיי וברגע אחד הייתי בחוץ, חופשי אבל חסר נשימה. בשביל אדם כמוני, שבריר שנייה זה הרבה מאוד זמן. לפעמים נצח.
בדיוק ברגע הקפיצה, כשהזמן של כולם עמד מלכת, קולה של לירון מילא את ראשי. ״לך רונן, תהיה חופשי.״
תמיד שקט בזמן קפיצה – הזמן עוצר בשביל כולם ולהכל – חוץ מבשבילי. השלישיה עמדה כמו פסלים על החוף. בילאל עמד קפוא בזמן, פניו לעבר שלושת הסוכנים.
אני חייב לבדוק את זה.
נעמדתי לצידו של הנער, והסתכלתי על עיניו. הפניתי את ראשי לאט לכיוון מבטו. מעדתי אחורה בבהלה וכמעט נפלתי. יש לי הזיות עכשיו?
בקצה המבט אנקידו מצמץ.
הסתכלתי על החתול. הוא היה קפוא כמו השאר. חשתי הקלה. העולם חזר לקדמותו. ליתר ביטחון הסתכלתי עליו עוד כמה שניות.
הפניתי את ראשי לעבר בילאל, אך שמרתי את עיני החתול בפוקוס. רעד בלתי נשלט עבר בגבי.
זה היה ללא ספק מצמוץ. היצור הזה מצליח לזוז גם כשאני קופץ. אם הוא מצליח לעשות את זה, למה הוא עוד מסוגל?
האינסטינקטים שלי, משנים של אימון ופעילות בשטח, זעקו לחסל את האיום הזה. עשיתי צעד אחד לעבר שלישיית הסוכנים והחתול.
״תהיה חופשי״. קולה של לירון עדיין הדהד בראשי.
הצעד הבא היה מהוסס. אמנון רצה אותי. החתול רצה אותי. לירון… היא התנגדה. לא זכרתי מקרה בו היא עשתה משהו נגד רצונו של אמנון. לכן החתול כעס עליה. למזלי, הניחוש שלי הצליח והחתול עדיין היה חתול.
כשאני מותש וכשכל הקלפים בידיהם, זה לא היה הזמן להתעמת עם אמנון והחתול שיכל לזוז בזמן שעצרתי את הזמן.
בשביל מה שחשבתי שהיה בינינו. בשביל מה שידעתי שהיא הקריבה בשבריר השנייה שהיא נתנה לי, הסתובבתי ועזבתי את המקום.
