כלאיים
(אזהרת טריגר – לידה מורכבת, מיועד למבוגרים.ות)
"אהההה, אההההה", גניחות קלושות של כאב בקעו מבין שפתיה המבוקעות של יולנדה. פריאה הסיטה את השערות הלחות מזיעה ממצחה של אמה, והניחה עליו מטלית ספוגה מים קרים. מרפאות השבט טרחו סביב המיטה עליה שכבה היולדת כמו להקת דבורים. הן השקו אותה בעדינות במים, היטיבו את השמיכות המונחות תחת ראשה, ודיברו אליה בשקט ובעידוד.
"קדימה, קדימה, את חייבת לדחוף", הפצירו המרפאות ביולנדה, ואחת מהן הסתכלה בפנים דאוגות בין רגליה המפושקות של היולדת. פריאה ראתה את הבעת פניה של המרפאה וליבה נפל בקרבה. מבטה התרוצץ סביב אל כל פינות הבקתה, כאילו תרה אחרי משהו, או מישהו שיוכל לעזור. זה היה מעשה נואש, כמובן. אבל בחדר עמד ריח חריף של חוסר אונים, ואסון הולך ומתקרב. היא לא יכלה לשאת זאת.
היא נשמה עמוקות, מנסה להירגע, בעודה יושבת דרוכה על קצה הכיסא ליד מיטת אמה. כל גופה היה נוקשה וכאוב ממתח ומשעות רבות של ישיבה. ידה של פריאה אחזה בעדינות רבה את ידה של אימה, כאילו הייתה גוזל קטן. זה היה זר ומוזר לה לנהוג ברגישות כזו. ידיה היו מחוספסות, מורגלות ומאומנות לדברים אחרים לגמרי. אמנם הייתה רק נערה, ובכל זאת כבר הייתה דהורה חזקה מאוד. כולם אמרו לה שכשתגדל, תהיה לוחמת דגולה. מתיאה המאמנת אמרה לה בעבר, שהיא מזכירה את הלוחמת המופלאה קהלתה בנערותה, ושאם תתמיד, אולי תהיה לוחמת טובה ממנה. אין ספק, עבור דהורה – לא הייתה מחמאה גדולה מזו.
אבל עכשיו, פריאה חששה שאם תשתמש אפילו בקמצוץ מהכוח שבידיה, אצבעותיה של אמה יתפוקקו בתוך ידה. כל כך שברירית הייתה ברגעים האלו. מעולם לא ראתה את אמה כך.
"אמא, אמא, תדחפי, את חייבת", היא לחשה בבהילות אל אוזנה של אמה. יולנדה לא הגיבה, ורק התנשמה בכבדות. בטנה העגולה והגדולה עלתה וירדה בקצב נשימותיה השטוחות. המטלית שפריאה הניחה על מצחה של יולנדה כבר הייתה ספוגת זיעה. היא לקחה אותה וסחטה אותה בדלי שניצב סמוך לרגלי היולדת, משתדלת שלא להביט בדם שזרם מבין רגליה של יולנדה, מטפטף ללא הפסקה. המיילדות התלחשו ביניהן בדאגה, שכן הלידה לא התקדמה כבר זמן רב מידי.
תחושת חנק עמדה בגרונה. האם תוכל להמשיך ולתמוך באמה המותשת? אולי המרפאות צדקו כשאמרו לה לא להיכנס כשהלידה החלה. בתחילה שמעה בקולן. היא עמדה ליד הדלת, מבחוץ, ושמעה מבעדה את אמה השואגת בפנים. הקולות היו מחרידים – נדמה היה שבתוך הבקתה אימה נאבקת בלהקת אריות. לא היה לה דבר לעשות, אז היא התפללה אל בראקה מעומק ליבה המפרפר.
אבל אז אימה צרחה את שמה מתוך החדר, אז כשעוד היה בה כוח לצרוח: "פריאהההה! פריאהההה!"
היא לא הצליחה לשאת זאת עוד. בתנועה מהירה וחזקה פתחה את דלת הבקתה, כמעט שוברת אותה, דילגה מעל קריאותיהן הדחופות של המרפאות והמיילדות והתפרצה פנימה.
וכעת, יולנדה לא צעקה ופריאה לא ידעה איך תשב לצד אימה עוד רגע אחד נוסף. המרפאה כרעה שוב בין רגליה של יולנדה וגבותיה התרוממו.
"הנה, הנה, אני רואה, משהו יוצא, הנה… תדחפי יולנדה!"
פריאה חדלה לנשום לרגע, ונראה שכך גם כל שאר הדהורות שבחדר. "רק לא סייח, רק לא סייח," התפללה חרש אל בראקה.
אך הוא לא שעה לתפילתה. מבין רגליה של אמה בצבצה הגפה. דקיקה לבנה ופרוותית, מגששת את דרכה החוצה. פריאה ידעה היטב מה המשמעות של הדבר. היא לא יכלה עוד לדמעותיה. הן התגלגלו מעיניה, זורמות כמו הדם החם מבין רגליה של יולנדה.
"מה זה? בבקשה, תגידו לי מה זה", ביקשה יולנדה, קולה הנרפה בקושי נשמע. המרפאות הביטו אחת אל רעותה בעצב, ושתקו את מה שכבר לא היה צורך לומר.
פריאה כבשה את פניה בידיה. איך, איך זה יתכן, שתוך כמה שעות הדרדרה אמה למצב הזה? הרי בבוקר אותו היום, מעט אחרי זריחת השמש, טיילו שתיהן בנינוחות ובשלווה בין העצים. רחמה של אמה עוד היה סגור, ומלבד ההידוס המצחיק בהליכתה של יולנדה, שנראתה כמו ברווז מתנדנד, נדמה היה שהכל מתנהל כרגיל.
"אמא", שאלה אז את אמה. "מה את חושבת שיש לך בבטן?"
יולנדה חייכה אליה. "מה יש לי בבטן? אחות מתוקה וחזקה לבתי הלוחמת. אין לי שום ספק בכך. היא בועטת בבטני ממש כאילו היא מתאמנת בקרב פנים אל פנים."
פריאה נשכה את שפתה, חככה בדעתה אך לא הצליחה להתאפק עוד. המילים נשטפו ממנה.
"אבל אמא, טיאה אמרה לי היום שיש בבטן שלך סייח."
החיוך נמחק באחת ופניה של יולנדה החווירו. "למה שתאמר לך דבר כזה?" ירקה האם בזעם.
פריאה נשכה את שפתה. "היא אמרה שהציצה מבעד לחלון הבקתה כשהמרפאה בדקה אותך. ושהמרפאה אמרה לך… שמרגישים את הפרסות שלו דרך הבטן שלך. אמא, אם זה סייח בפנים אז את… אז את…" היא לא הצליחה לסיים את דבריה. שפתיה רעדו והיא מצמצה בעיניה בניסיון להשאיר אותן יבשות.
יולנדה נאנחה. "אוי, טיאה, טיאה. מה יהיה עם אחותך? תמיד היא חייבת לדחוף את האף". אמה נעמדה. בתה נעצרה בעקבותיה. יולנדה הביטה אל עובי היער, כאילו ראתה במרחק משהו שפריאה לא הצליחה לראות.
"אהובה שלי, את כבר מספיק גדולה כדי לדעת את האמת. בקרוב מאוד יגיע דם הרחם הראשון שלך. ואני, אני לא יכולה להמשיך ולהסתיר ממך ש… טוב, את הרי כבר יודעת, שדהורה שמקבלת את דם הרחם שלה לראשונה, מוצמדת לסוס בראק מהלהקה. ביחד הם רוכבים, נלחמים, ומתחברים. הם נעשים כמו… גוף אחד. גם את תתאחדי עם אחד מסוסי הבראק ברגע שתראי את הדם הראשון שלך.
"וכשדהורה נכנסת להריון מסוס הבראק שלה, היא יכולה להרות בבטנה אחת משניים: או תינוקת קטנטנה וורודה, או סייח צעיר וחזק. אך לצערינו, כשדהורה יולדת סייח, הלידה הופכת… מורכבת. לפעמים מורכבת מאוד."
ליבה של פריאה קפא. "אז אם, אם זה סייח – "
"אל תדאגי יקרה, הכל יהיה בסדר. אני מבטיחה. אין לך ממה לדאוג."
הדמעות ניקוו בעיניה של פריאה. אימא שלה מנסה להרגיע אותה, אבל למעשה הלידה המתקרבת מסכנת אותה. פתאום שנאה את סוסי הבראק בכל מאודה. מדוע זה חייב להיות כך? מדוע דהורה שמביאה חיים חדשים של סייח אל השבט, נאלצת לעיתים קרובות לשלם על כך בחייה שלה?
"אבל את יודעת, יקירתי", אמה אמרה לה, "שישנה תקווה. תמיד ישנה תקווה. האם המלמדת כבר סיפרה לכן על הנבואה שמספרת על הכלאיים?"
"כמובן", ענתה פריאה בבטחון. "גלגולו של הבראקה. הוא עתיד להיוולד ביום מן הימים, חלקו סוס וחלקו צורת דהורה. והוא עתיד להציל את גורל השבט. לנצח את אויבינו שטובחים בנו, לדאוג לשפע מזון וברכה, ולהבטיח שלא נמות עוד כשאנו יולדות."
"נכון מאוד. ואומרים", הוסיפה אמה כמטעימת סוד, "שגם אמו לא תגווע בלידתה אותו. להיפך. כוחותיה ילכו ויתעצמו, וביחד הם יגאלו את השבט מכל סבל ומחסור."
פריאה הביטה בספקנות בבטנה הגדולה של אמה. האם באמת זרע כאביר, סוס הבראק של יולנדה, סייח קטן בבטנה? אם כן, היא תשנא את כאביר לעולם. אותו ואת הסייח הקטן והארור שהלך ונרקם ברחמה של אימה.
וכעת, כשהציצו הגפיים הלבנות הגפרוריות מרחמה של יולנדה, הכלאיים היה תקוותן היחידה. יפחות בכי קלושות נמלטו מפיה של היולדת. פריאה סובבה את ראשה לאחור, כדי שאימה לא תראה את דמעותיה שלה. "אנא, אנא, לפחות עשה שזה יהיה הכלאיים, אנא. אנא. שיגאל את אמא שלי מכל הסבל הזה", התפללה אל בראקה. זו הייתה תקוותה האחרונה.
"אההה, אהההה…" ייללה יולנדה חרישית.
"אמא, אמא", פריאה יבבה ביחד איתה. היא הרימה עיניה לשמיים. "בשם הבראקה, בבקשה, בבקשה… "
ואז בקול חבטה, נפתחה דלת הבקתה. אל תוכה נכנסה המנבאה, מביאה איתה רוח קרה של שעות הערב. כל הנוכחות מלבד יולנדה קמו כדי לכבדה. תודה לבראקה, חשבה פריאה בהקלה.
המנבאה סקרה את החדר במהירות. היא ראתה את יולנדה הרפויה והחלושה השכובה במיטתה באפיסת כוחות, ואת הגפה הלבנה בין רגליה. "בשם הבראקה", מלמלה.
היא שטפה את ידיה בדלי המים, הרימה ראשה לשמיים ומלמלה כמה מילים. ואז ניגשה אל יולנדה, ואחזה את ראשה השמוט בין ידיה המקומטות.
"אל תאבדי תקווה, יולנדה! לעולם אל תאבדי תקווה! ואם גורלך ללדת את הכלאיים? ואם את זו שנבחרת כדי להיות אם הכלאיים? עלייך לדחוף יולנדה. קדימה!"
היא הניחה את ידיה מעל ראשה של יולנדה, ודקלמה כמה מילים מהתפילות העתיקות. פריאה ראתה איך מעט צבע חוזר לפניה של אמה. עיניה של יולנדה נפקחו, ופתאום היא הזדקפה מעט. ואז נמלטה מפיה שאגה, דומה לאלו שיצאו מפיה לפני שעות רבות, כשעוד היה בה כוח.
המרפאות הזדרזו אל בין רגליה של אמה.
"קדימה, כן, הוא יוצא!" אמרה אחת מהן.
פריאה הציצה בפחד אל בין רגליה של אמה. אולי באמת אמה היא הנבחרת, אימו של הכלאיים? יולנדה הרי הייתה דהורה חזקה, מסורה . לא הייתה ראויה ממנה. אולי עוד יש תקווה?
"אהההההה!"
דחיפה, צרחה מקפיאת דם, ועוד רגל, ועוד דחיפה וזעקה, ועוד רגל. המנבאה שרה שירי תפילה בקולה הגרוני. שירתה מילאה את חלל החדר באנרגיה דחוסה. היא הדליקה עלים במחתה שהפיקו ריח חזק שסחרר את ראשה של פריאה. המנבאה הניחה את המחתה ליד המיטה ועיסתה את גבה של יולנדה תוך כדי שירה.
קדימה, אמא!
"אה, אה! אני לא יכולה יותר!" יולנדה נאנקה ושיניה נקשו.
"עוד דחיפה אחת, רק אחת!" צעקה המרפאה.
יולנדה מחצה בידה את כפתה של בתה. כמה כוח היה בה פתאום.
"אאאאהההה!" זעקה יולנדה, כל גופה מתעוות ופריאה ראתה איך מבין רגליה מחליק הגוף הפרוותי, הרעמה והראש היישר אל ידיי המרפאה. סייח צעיר ומכוסה בדם וריר בטש ברגליו באוויר, צוהל קלושות.
ואז, בפתאומיות, זרם חמים ניקווה בין רגליה של פריאה. קריאה קטנה של הפתעה נמלטה מפיה, והיא קפצה מכסאה. היא הביטה על מושב הכיסא – כתם קטן של דם התפשט עליו. בהתחלה עלתה בה מחשבה מוזרה שהיא איכשהו נדבקה מהדימום של אמה, ואז הבינה. דם הרחם שלה הגיע, לראשונה. ואז בתוך כף ידה משהו השתנה.
אצבעותיה של אימה נחו שמוטות פתאום, חסרות חיים. בעתה אחזה בה. היא נשאה עיניה בבהלה ומבטה פגש בזה של המנבאה. האישה המרשימה הביטה בפריאה ובכתם הדם שעל הכיסא. מבטה היה עז, צורב, כמעט בלתי נסבל.
———–
"לא!"
פריאה התעוררה במיטתה, מצחה מכוסה אגלי זיעה, ליבה דוהר בתוך חזה. חלום, זה רק חלום. היא קמה, הביטה בסדין ובבגדיה, וראתה שדיממה בשנית. חודש עבר מאז דיממה לראשונה. חודש מאז מתה אימה בלידה. חודש, שהמנבאה ניאותה להמתין בטרם יתקיים טקס חגיגת הדם הראשון שלה.
היא רעדה. האם זה בגלל החלום, שבו חיה שוב את לידה המוות של אימה? או אולי היה זה הפחד ממה שעתיד לקרות באותו היום? הערב, בחגיגות הדם הראשון, יצמידו לה את מאדיר, סוס הבראק שלה. מעתה, הם ירכבו יחד. ילחמו יחד. מכאן ואילך, הם יהיו לגוף אחד.
היא התלבשה בזריזות, מותירה מאחור את טיאה ויתר אחיותיה שתמיד איחרו לקום, ויצאה כמו כל הדהורות אל שדה האימונים. חלק מהדהורות בגילה כבר דיממו, הוצמדו לסוסי בראק והתאמנו על גבם. תיכף תצטרף גם היא אליהן. אבל הבוקר עוד לא. האימון הבוקר כלל זריקת פיגיון. היא לקחה כמה פיגיונות בידיה, והשליכה אותם אל המטרות שעל העץ. בזה אחר זה פגעה במטרה.
"יום יבוא ותהיי לוחמת אדירה" אמרה לה מתיאה בחיוך, רכובה על גבו של זהיר. זהיר צהל כלפי פריאה בגאווה וכמו כל דהורה, היא הבינה מה אמרו צהלותיו : "וכשתרכבי על הסוס שלך, פריאה, תהיי אדירה עוד יותר".
פריאה לא ענתה לו. צהלותיו הטרידו אותה. בחילה אחזה בה. שאר הדהורות ברכו אותה על יום חגה, ועל הזכות שנפלה בחלקה להיות זוגתו של מאדיר, שגדל להיות אחד הסוסים החזקים והנאים בשבט. דהורה חזקה כמותה, מאוחדת עם סוס חזק כמו מאדיר – השבט תלה בהם תקוות גדולות. אולי מהם יוולד הכלאיים? הם בירכו אותה, והיא שתקה. זעקות השבר של אמה הכורעת ללדת צלצלו באוזניה כפעמוני אזהרה. שוב ושוב ושוב.
כל אותו היום עבר עליה בערפול חושים. היא לא זכרה מתי הגיעו המרפאות כדי לשטוף את ידיה ורגליה. היא לא הרגישה אותן משפשפות את גבה וממרקות את פניה בשמן, ולא זכרה מתי לבשה את הכתונת הלבנה. היא לא ידעה האם באותו היום אכלה או שתתה, וכשהמנבאה הגיעה להדליק את הקטורת ולשאת תפילות עליה, היא לא שמעה דבר מלבד זעקותיה של אמה בבקתת הלידה.
איכשהו, הלילה הגיע. היא לא זכרה מי הוביל אותה אל קרחת היער, שבה התקיים הטקס שלה. אורות הלפידים סנוורו אותה והיא מצמצה. פתאום הייתה מוקפת בשבט שלה. מעגל הסוסים והדהורות סביבה הצטייר בעיניה כטבעת חנק. במרכז המעגל עמדו היא ומאדיר, שצנף בהתרגשות. הדהורות שרו שירי תפילה, וחלקן היכו בתופים. הסוסים בטשו ורקעו ברגליהם וצהלו את מילות השירים בשפתם.
המנבאה הגיעה אליה ואל מאדיר בצעד איטי. "מי ייתן ורכיבתכם המשותפת תגיע עד הרקיע אל בראקה, ומשם תרד נשמתו של הכלאיים", בירכה אותם בחיוך. פריאה בקושי שמעה אותה. ריקה וחלולה עמדה במרכז המעגל. הלמות התופים גברו ורקיעות הסוסים בישרו את תחילת הטקס.
מאדיר פצח בדהרה המסורתית, דוהר סביבה בקצב הולך וגובר. הוא הסתובב סביבה שבע פעמים ואז עצר. הוא נעמד מולה מתנשם. פתאום אחזה את גופה צמרמורת נוראית, מכפות רגליה ועד קודקוד ראשה. הבחילה אחזה בה שוב ולרגע הייתה בטוחה שתקיא. הלמות התופים היו חזקות ומחרידות וראשה פעם בכאב. היא לא הבינה מדוע היא מגיבה כך, הרי נכחה בטקסי הדם הראשון של חברותיה פעמים רבות. מדוע היא מרגישה כך? מה קורה לה?
"די!" היא רצתה לצעוק כלפיהם, "תפסיקו את הרעש הזה, די, די, די." אבל מפיה לא יצא דבר.
המנבאה הכינה את הטובול, המשקה המסורתי של חג הדם. צבע השני שלו התקבל מתותי היער, והוא סימל את דם הרחם שלה. הנביאה העבירה בין כל הדהורות את ספל החרס הגדול, וכולן לגמו ממנו בזו אחר זו.
לאחר ששתו ממנו כולן, הוא הועבר אל פריאה. היא קירבה את הספל אל שפתיה בידיים רועדות, אך בטנה התהפכה. היא בהתה במשקה האדום ובעיני רוחה זרמו נהרות הדם מבין רגליה של אימה. איך תצליח ללגום ממנו? היא העמידה פנים כאילו שתתה. המנבאה ויתר הדהורות לא השגיחו בזיוף הקטן שלה.
המנבאה טבלה את אצבעות ידיה בספל המשקה האדום תוך דקלום שיר התפילה. "וכעת, אל טקס הצביעה." קראה בקול. "פריאה, הסירי את הכותונת שלך והישארי בבגדייך התחתונים. באמצעות הטובול ששתינו כולנו, נברך את רחמך, שיזכה ללדת את הכלאיים ולגאול את כולנו."
היא בלעה את רוקה. לפי כללי הטקס, המנבאה אמורה לצבוע את בטנה התחתונה של פריאה בנוזל האדום. אבל בטנה התכווצה, וידיה רעדו. מסביבה, שרו הדהורות שירי תפילה אל בראקה והסוסים שרו בצהלותיהם ובטשו באדמה.
פריאה תפסה את קצות הכתונת והחלה לפשוט אותה. אט אט, בידיים רועדות, הרימה את הכותונת מעל גופה. הבד שהרימה חשף לעיני השבט את קרסוליה, ואז את בירכיה. הכתונת עלתה עוד קצת וחשפה את ירכיה, אבל צעקות והשתנקויות מסביבה גרמו לה לעצור.
"לא יאומן!"
"תראו, מה יש לה!"
"בשם בראקה, זה זנב סוס!"
פריאה קפאה לרגע, ואז מיהרה להשיב את הכתונת למקומה. כמובן, הזנב שלה. מרוב ערפול חושים שכחה לגמרי ממנו ומאזהרותיה של אימה. היא הייתה יכולה לאסוף אותו ולדחוף אותו לבגדיה התחתונים טרם הטקס, כך שלא יראו ממנו דבר. היא פשוט שכחה לעשות זאת.
השירה חדלה. הצהלות פסקו. שקט כבד ונורא שרר.
"בשם הבראקה", מלמלה המנבאה. בפסיעות איטיות התקרבה אל פריאה, והביטה כמהופנטת בכתונת, במקום שבו לפני רגע השתלשל מישבנה זנב הסוס.
"פריאה, את… יש לך… מדוע הסתרת אותו? איך זה יתכן, איך לא ידענו… מדוע לא סיפרת לנו?"
"לא נולדתי איתו", פריאה מלמלה בשקט. "הוא צמח, כשהייתי קטנה, ואמא… אמא ביקשה ממני להסתיר אותו. לשמור זאת בסוד." לחשה.
מכל עבר, הדהורות לטשו בה עיניים גדולות ונדהמות. הסוסים ההמומים קפאו כמו פסלים לבנים. מאדיר בהה בה כאילו לא ראה אותה קודם מעולם.
"את… את מבינה מה זה אומר? " לחשה אליה המנבאה בקול רועד מהתרגשות.
ופריאה הבינה. היא הבינה מדוע אימה ביקשה ממנה להסתיר את הזנב כל השנים. ההבנה חלחלה בה ורעד עבר בגווה. ראשה היה מסוחרר, ומתוך השקט הדהדו פתאום זעקותיה של אמה הקוראת לה מן הבקתה: "פריאההה! פריאההה!"
ואז היא רצה משם.
בתנועות גסות ומהירות היא פילסה את דרכה מבעד למעגל הדהורות ההמומות. היא רצה, רצה. העלטה הלכה וכיסתה את היער בשמיכה שחורה, אבל החושך לא הפחיד אותה – היער היה מוכר לה כמו כף ידה. יחפה, היא רצה. רצה. עלים התפצחו תחת כפות רגליה, והרוח שרקה ויללה באוזניה: מהר, מהר יותר. מלבד הדופק והלמות ליבה לא היה בה דבר. שלווה מוזרה התפשטה בגופה, וראשה היה פתאום ריק מקולות. ריק ממראות. ורק אז הבינה מה היא עושה.
היא בורחת.
ותוך כמה רגעים היא שמעה את צעקות המנבאה, הדהורות והסוסים שהתעשתו והבינו גם הם. "אחריה, אחריה, אתם חייבים לתפוס אותה!" זעקותיה של המנבאה קראו אחריה כיללות זאב.
פריאה רצה. מהר, מהר, שרה לה הרוח. מהירה כסופה. היא לא נזקקה לדהרתו של מאדיר, ולא רצתה להתאחד עם שום דבר ואף אחד. בשלב כלשהו שמעה את זעקות הדהורות מתקרבות מאחוריה, ושריקות החיצים. הן יורות עליה? חשבה בפליאה. זיעה נקוותה על מצחה כשמיהרה עוד יותר, אבל בתוכה ידעה שהן רק רצו להבהיל אותה עם ירי החיצים. כשדהורה רוצה לפגוע במטרה, היא תפגע בה. הן לא רצו לפגוע בה, משום שהן היו זקוקות לה. היא הייתה התקווה שלהם.
ואז, אחרי שרצה כאחוזת אמוק, היא הגיעה מתנשמת אל הסוף. סוף הכפר, סוף העולם שהכירה. ובסוף הכפר פגש אותה הים. הים שהדהורות קראו לו ים המוות. היא הביטה אל שפת הים, שנאסר על הדהורות איסור חמור להיכנס אליו. מי שנכנסה אל הים ידעה – זו הייתה הדרך החוצה, שממנה אין לחזור.
המים היו שקטים באופן מפתיע. גלים רכים נשאו קצף לבן וצליל רך ומרגיע אל החוף. הים קרא לה, הזמין אותה אליו. היא הניחה כף רגל בתוך המים, והם עטפו אותה בקרירות מפתיעה. ואז שמעה קולות וידעה שעליה להזדרז. בהיסוס, פסעה אל תוך המים השחורים, חשה בעוצמה שלהם כנגדה. היה לה קר וצמרמורת עברה בה. תוך כמה רגעים כל גופה היה בפנים. קיפאון ופחד מוות אחזו בה כשהמים הקיפו אותה מכל עבר, ולרגע הייתה בטוחה שהיא טובעת. בתחילה היא השתנקה ובלעה מים, אבל אז גילתה שכשהיא מניעה את איבריה גופה לא שוקע. בבעיטות מסורבלות ותנועות חתירה הצליחה להתרחק מהחוף. רעש הצהלות וזעקות הדהורות התקרב אליה, ומטר של חיצים עף עליה מרחוק. אבל פריאה כבר הייתה עמוק בפנים.
"פריאהההה! מה את עושה?!" זעקה המנבאה מרחוק וקולה הדהד. "את חייבת לחזור, את בורחת מהייעוד שלך! את שלנו! את התקווה!"
פריאה המשיכה לחתור במים. לחתור, לחתור. גופה היה מותש מהמאמץ של הריצה והשחייה, והעייפות הכריעה אותה. היא פרפרה קדימה עוד קצת, וכשידעה בוודאות שהחיצים כבר לא יגיעו עד אליה, עצרה באחת.
נשיפות קולניות נמלטו מפיה. גופה היה כבד פתאום וריאותיה שיוועו לאוויר. היא חבטה במים רק כמה שהצטרכה כדי לא לטבוע. ואז הסתובבה לאחור.
כפר הבראק ניבט אליה, שחור ומסתורי בחשכה. על החוף, ראתה את אחיותיה ואת להקת סוסי הבראק כמו נמלים קטנות עומדות על שפת המים. נדמה היה לה שזיהתה את טיאה. הדמעות נשטפו מעיניה. מה עשתה? לא היה לה לאן ללכת, וכעת לא יהיה לה לאן לשוב. חלק ממנה השתוקק לחדול מהמאמץ ולהיענות לכובד גופה, להניח למים למשוך אותה מטה, מטה. הם יקיפו אותה, יחבקו אותה, יערסלו אותה מכל צדדיה, כמו החיבוקים של יולנדה. אבל התחושה לא נמשכה זמן רב, יצר החיים היה חזק ממנה. היא לקחה נשימה ארוכה והמשיכה הלאה. היא חתרה חזק, מהר, כמה רחוק שתצליח, אל מה שאינו השבט. מה שאינו הסוסים. אל עבר התקווה.
