לאלף את המפלצת

הוא עמד שם, היא ראתה איך הוא מנגב את הזיעה ממצחו בשרוול החולצה. הוא לעס את פנים הלחי שלו והיא ידעה שהוא חושב מה לעשות עכשיו. השיער הבהיר שלו היה אסוף בקוקו על קודקוד הראש והזדקר בצורה מצחיקה, כמו כרבולת של תרנגול. הוא אהב את זה ככה, לא היה לו אכפת שזה מצחיק. ככה היא היתה אוספת לו את השיער כשהיה תינוק, כי הוא תמיד נפל לו על העיניים והציק לו. הוא ראה פעם רישום שלו שאבא שלה צייר והתחיל לאסוף ככה את השיער, "שתמיד תהי איתי, גם שם" אמר וגם השיער, כמו כל דבר אחר בו, היה חריג. 

הוא היה חריג, יוצא הדופן, לטוב ולרע. היחיד שלא הגיע מהמעמד העליון, האלמה או מבית נחשב במעמדות הליבריס והמינאר. היחיד בלי מורשת מפוארת, בלי שם מפורסם, בלי כסף, בלי מאמנים. אבל הנה הוא כאן, במיונים, והוא כל כך טוב שהיא לא מאמינה, יושבת בספסלים ומסתכלת עליו ונקרעת בין גאווה עזה כל כך לבין בעתה איומה מהעתיד לבוא ולא משנה לאן נעה המטוטלת, הלב שלה עולה על גדותיו ומציף בכל פעם שהיא רואה אותו. 

זה רק הוא והיא. ונונה וואסי, כמובן. אבא שלה נפטר כשהוא היה בן חמש, אבל נונה תמיד אמרה, את לא לבד, לא. את זה שלא תגידי, שלא ישמע. אתם לא לבד. והאמת היתה שבדרך כלל היא לא הרגישה לבד, תמיד היתה מוקפת באנשים שלה אבל רצתה משהו טוב יותר בשבילו, אחר. עכשיו כשהיא יושבת כאן, היא לא בטוחה שזה טוב יותר, הכיוון אליו הוא הולך, הכיוון אליו הובילה אותו. 

אינדריאס מרוכז. הנעליים הישנות שלו, שבקרוב יהיו חייבים להחליף כי הוא גדל בקצב מהיר כל כך, יציבות על הקרקע. הגוף שלו מוטה קצת קדימה והידיים מרחפות כמה סנטימטרים לידם. הוא רזה וחזק ולא מאוד גבוה, היא יודעת שהוא עומד להתחיל תנועה עוד לפני שהוא זז והנה הוא באמת מזנק, במהירות כל כך גדולה שהיא שומעת את הנשימה של הקהל נעתקת בבת אחת. הוא רץ וקופץ, רגל אחת נוחתת על זיז קשה כמו אבן, אבל החיה, פאאננגון ענק, מתנערת וריאס מוטל באוויר, החיה זזה, אבל ריאס מצליח לנחות על האוכף ולהכניס כף רגל אחת בתוך המתלה ולאחוז בידית. אחר כך עוברות כמה דקות מייסרות בהן הוא מטלטל מצד לצד, חמשת הזנבות של הפאאננגון מתנערים בכזו אלימות והיא רואה איך הפנים היפות, יפות של הבן שלה נמלאות שריטות מדממות, היא לא מוותרת, אבל גם הוא לא וריאס מצליח להכניס רגל שניה לתוך המתלה והוא לוחץ בחוזקה את הרגלים שלו פנימה, אל הגוף הענק וידיו עוזבות את הידית, מה שגורר עוד נשימות כבדות מצד הקהל, ומגששות אחר משהו בגופה ופיו ממלמל מילים לא ברורות ואז מקץ כמה דקות מייסרות היא נרגעת, החיה, מותשת ואינדריאס מתרומם ואוחז בידית ומוליך את החיה בזירה, בסיבוב רחב. הוא לא משתמש בשוט, הוא לעולם לא משתמש בשוט. כאשר הוא משלים את הסיבוב שאגות הקהל כל כך רמות שהן מחרישות אוזניים. ריאס מנפנף לכולם ומחפש אותה בעיניו. היא מנפנפת אליו וכשהוא רואה אותה הוא מחייך והלב שלה נרגע, רק לרגע. 

ריאס מקבל את המקום השני, השופט שתמיד מקפח אותו, נותן לו שוב ציון נמוך והקהל שורק בוז. רואן לספון מקבל את המקום הראשון למרות  שהביצוע שלו היה פחות טוב. אבל הבית שלו מכובד ואבא שלו עשיר והעשיר את השופטים. 

היא מחכה בחוץ, אין מקום בו היא יכולה לחכות לו בנוחות. הוא מתקלח במרחצאות ומחליף בגדים והיא מחכה בכניסה, על ספסלי האבן הקשים. הוא יוצא אליה, שיערו רטוב ומסורק, מחזיק תיק כבד. היא לא מחכה עד שיגיעו הביתה ומכריחה אותו לשבת על הספסל בזמן שהיא שולפת את הערכה הקטנה שלה ומנקה לו את השריטות. היא מורחת משחה וסוגרת עם תחבושת לבנה. נונה תפטור אותה בצחקוק כשיגיעו ותעשה הכל מחדש. הוא לא מתווכח, רק עיניו הירוקות חומות מסתכלות עליה בזמן שהיא מטפלת בפצעיו. היא מסיימת והוא שוב מעמיס את התיק הכבד על הכתף, הנערים האחרים יוצאים לאט לאט, לסוסים שלהם, לכרכרות, היא וריאס ילכו ברגל כחצי שעה עד לבית הקטן שלהם שנמצא במגורי הסילנטה. חלק מהנערים מנפנפים לו לשלום, חלק מתעלמים בפנים כועסות, הוא לא שייך, לא משלהם, אבל היא רואה, לאורך החודשים, איך חלק מהבנים מסרקים השיער כמוהו ואוספים אותו כמוהו, איך חלקם מלכלכים את הנעליים, שידמו לאלה של ריאס, אבל לריאס לא אכפת. הוא לא נמשך אליהם ולא נעלב מהם, הם חלק מהתפאורה, מהמצב הנתון. הם דיברו על זה, היא והוא. אתה לא יכול לתת לרגשות להפריע לך, היא אמרה, יש להם יותר, תמיד יהיה להם יותר, ריאס. אבל הם חלק מהדרך שלך, שלנו. אל תיתן לתסכול או לקנאה להפריע לך בדרך למטרה. היא היתה חוזרת על זה שוב ושוב לאורך השנים, כל כך הרבה פעמים שזה נהפך להיות חלק ממנו, מהגישה שלו. הוא כל כךבוגר ושקול, שלפעמים היא שוכחת שהוא רק בן ארבע עשרה. 

אנדיריאס ידע מה המטרה שלו. הוא יהיה סאטו – לוחם עילית בצבא של הבתים המאוחדים. בשביל להתקבל להיות סאטו לא היית חייב להיות חלק משושלת או מבית מפואר, רק להיות הלוחם הכי אמיץ, נחוש וערמומי שיש. העובדה הפעוטה שילדי המעמדות העליונים קיבלו את האימונים הטובים ביותר, המאמנים הטובים ביותר והציוד הטוב ביותר היתה רק אחת מהסיבות שיחידות העילית הורכבו בסופו של דבר רק מילדי עשירים. הסיבה המרכזית היתה כמובן היוקרה שנלוותה לתפקיד. אם שירתת כסאטו נפתחו בפניך כל הדלתות, זו היתה אולי אחת הדרכים הבודדות להתקדם במעמד החברתי והכספי. שאר הצבא הורכב מגיוס כפוי של בני הסילנטה, שנולדו כבעלי חוב ושירות בצבא אפשר להם להחזיר אותו. 

אבל אינדיריאס לא התכוון להיות לוחם פשוט או להיות בעל חוב כל חייו. הוא תכנן להיות סאטו מהרגע שראה אותם מתאמנים. הוא היה מגיע איתה לעבודה מאז שהיה ילד. היא עבדה אז בתור מנקה בזירה הראשית, בה נערכו גם האימונים וגם התחרויות. אחרי המשמרת שלה הם היו צופים בלוחמים מתאמנים, חלקם מנסים לזכות במקום ביחידות, חלקם כבר באימוני יחידה. היא היתה לוחשת לו באוזן, מסבירה את המהלכים, את השגיאות שהם ביצעו, את האסטרטגיה והטקטיקה ממש כמו שאבא שלה הסביר לה. האמת היא, שהיא יכולה להאשים רק את עצמה, היא הכשירה אותו להיות סאטו מהרגע שנולד, בלי לדעת בכלל. או שאולי היא ידעה, שהרצון הזה שיהיה משהו, מישהו, שלא יפחד, קינן בה כבר אז. היא פשוט עשתה את מה שידעה וריאס הוא מי שהוא. אבל מה שהם מתכננים לעשות עכשיו, הלב שלה רועד רק מלחשוב על זה. זה עדיין לא ברור לה איך בשלב מסויים ריאס הפך להיות הרבה יותר אמיץ ממנה.

כדי להיות סאטו היו הרבה משימות וריאס השלים את כולן במהלך השנתיים האחרונות, אבל המשימה החשובה ביותר והמכריעה היתה מבחני "לאלף את המפלצת". במכלאות של הזירה היו מאות חיות פרא שנשבו והורבעו במהלך השנים. היו להן שמות שונים למרות שבדרך כלל פשוט התייחסו אליהן בתור המפלצות. הלוחמים נדרשו לדעת להשתלט עליהן, בכל אמצעי ובכל דרך. זה היה קשה, כמעט בלתי אפשרי ומסוכן מאוד ולכן לילדי האלמה ושאר העשירים היו אמצעי מיגון שעלו הרבה מאוד כסף והגנו עליהם מנפילות קשות, פציעות וזעזועים. לריאס לא היה כסף למיגון כזה. אבל ריאס היה טוב, כל כך טוב שלא היתה להם ברירה אלא לתת לו מקום במחנה האימונים. לא היתה חיה שריאס לא הצליח לרכוב עליה ולהצעיד בזירה. היכולת הזו שלו גרמה למועמדים האחרים לשנוא אותו, לקנא בו ולרצות להיות כמוהו. הם בעיקר לא הבינו איך ילד מהסילנטה, עני, שגדל בזוהמה, יכול לעשות את מה שהוא עושה. הם רצו לחשוב שהוא מרמה, אבל איך הוא יכול לרמות. בניגוד לשאר המועמדים והלוחמים, ריאס לא השתמש בשוט, לא בדוקרן ולא במוליך חשמל. 

הסיבה שבגללה ריאס היה טוב, הכי טוב, היתה פשוטה ואסור שתיוודע. 

האמת היתה, שריאס אהב את המפלצות. 

ריאס גדל במתחם, הוא עזר לה בעבודה, הגיע איתה כל יום. הוא ניקה את המקום בו ישנו, הוא החליף להם מים ושם להם אוכל, הוא ראה אותן כועסות או מתרגשות, הוא ראה אותן אבלות כאשר הגורים שלהן נלקחו מהן, הוא הקשיב לצלילים שהן הפיקו כשהן כעסו, שמחו או פחדו, לצלילים שהפיקו כשרצו לנחם ילד או חבר, הוא נזרק לרצפה כשלא היה מהיר מידי לשים לב לכעס שלהן וידע איפה בדיוק לשים את היד שלו, איזה צליל לשרוק כאשר הן היו מבוהלות. הוא הבין אותן. למרות שהם הלכו הביתה בסוף כל יום והן נשארו שם, הם היו דומים, פשוט השלשלאות של ריאס ושלה היו שקופות. 

היא מלטפת את זרועו והוא מחייך אליה בעייפות. כשהם מגיעים הביתה, נונה מגחכת למראה החבישה ופותחת הכל וחובשת מחדש, שמה משחה שנרקחה במיוחד לאירועים האלה. ואסי מתרוצצת סביבם בהתרגשות כאילו היא לא קשישה בת ארבע עשרה, אלא הגורה הקטנה שנמצאה ברחוב עם רגל קדמית חסרת תועלת וסימני מכות. היא לקחה אותה הביתה ונונה נאנחה והכינה איזה משקה סמיך והשקתה את הגורה האומללה כל הלילה ובבוקר כשהיא התעוררה, היו עיניים חומות עירניות וכשכוש זנב נמרץ והיא ידעה שלושה דברים, היא חייבת (אבל כנראה לא תפסיק לעולם) לאסוף יצורים נטושים, נונה עושה קסמים ושהיא בהריון והחיים עתידים להיות גרועים מאוד אם האמת על ההריון הזה תתגלה. אז היא קראה לכלבה ואסי (נונה התעקשה שזו לא בדיוק כלבה, יותר תן מבוית, אבל היא אהבה את השם ואסי והסכימה שתשאר), סיפרה לנונה ולאבא שלה, בכתה קצת ואז הם המציאו סיפור, על אדם מומצא שמת מוות אמיתי מאוד ותינוק יתום וזה הסיפור שסופר וכל השכנים והחברים הנהנו וחזרו על הסיפור כאקט של נדיבות וסולידריות ואינדיריאס היה ילד מתוק ואנונימי לגמרי. 

היא מסתכלת על בנה הישן, ואסי ישנה על שמיכה ליד המיטה שלו. היא יוצאת מהחדר שלו וסוגרת אחריה את הדלת. נונה מחכה לה במטבח הקטן ומוזגת לה כוס תה חזק. היא מסתכלת החוצה, בשעה הזו חשוך ורק כמה חלונות מוארים. כולם ישנים, המקום הזה שהוא צפוף ורועש במהלך היום שקט ודומם עכשיו. "היתה תחרות טובה" היא אומרת, כי משהו צריך להאמר, אבל נונה רק מהנהנת.

"נונה" היא מתחילה שוב

"זה בסדר, סארין" נונה לוגמת מהתה והיא מלכסנת אליה מבט לראות אם היא כועסת. נונה מחייכת "אני לא כועסת" ואז "אפילו שהוא נחתך, אפילו שזה מטופש. ומסוכן."

"נונה"…

"כי אין ברירה אחרת" היא אומרת וסארין נרגעת סוף סוף "כי זה חייב להעשות וכנראה שזה חייב להיות אינדיריאס" היא שותקת לרגע "ועכשיו תספרי לי על התחרות". 

כשסארין נכנסת בשקט לחדר אותו היא חולקת עם ריאס היא מסתכלת שוב בפנים הרגועות של הבן שלה, היא רואה שם אותה. ואת אבא שלו ואת כל מה שמגיע לו, שנשלל ממנו. היא מנסה שוב להזכר למה היא עושה את זה או איך זה התחיל, אבל היא עייפה, אז היא מפסיקה עם ההלקאה העצמית ונשכבת במיטה הצרה, מרוחקת רק מספר צעדים מהבן שלה ונרדמת לשינה מקוטעת. 

בתחרות הבאה שמתרחשת שבוע מאוחר יותר החיה היא טאוצינס, מעין שור עצום אבל עם ארבע קרניים שנשלפות מכל צד כאשר הוא מאויים או תוקף. אחד המועמדים שלא הצליח לעלות על האוכף, לא משנה כמה מכות חשמל נתן לה, השתולל כאשר נפסל בסיום הסיבוב. הוא שלף חרב ארוכה ובזעם שיסף את החיה בצד הגוף. הטאוצינס צווחה ודם סגול כסוף פרץ מגופה, קרן אחת נעקרה לחלוטין, היא ניסתה לתקוף את המועמד, דנאר, בן לאחת משלוש עשר המשפחות הבכירות באלמה ומיד המאבטחים ירו בה חץ הרדמה והיא התמוטטה בזירה.  לקח כחצי שעה עד שהצליחו לפנות אותה ובזמן הזה דנאר נלקח לחדרים הפרטיים של הבית שלו. אחרי שניקו את הזירה מהדם, הרגיעו את הקהל, הכניסו חיה חדשה והמשיכו את התחרות. ריאס עלה רק כעבור שעה. היה חם מאוד ועל מצחו היה קשור סרט שחור. היא ראתה שהוא מוטרד, שדעתו מוסחת. התמרון שלו בדקות הראשונות היה לקוי ובתזמון מאוחר. הוא לא הצליח לעלות על הטאוצינס, שהיתה גם כך נסערת. סארין ידעה שהיא מריחה את הדם שנשפך כאן מוקדם יותר. היא העיפה את ריאס והוא חטף מכה חזרה בברך. הוא עמד, מתנשף, חושב ואז חיפש אותה בעיניו וכשמצא, היא הנהנה קלות. ריאס התקדם בצעדים איטיים אל החיה שהתנשפה בכבדות, הרגל הקדמית שלה בוטשת בחול. בכל צעד כזה היא שמעה התנשפות של הקהל, אבל ריאס לא עצר אלא התחיל לזמזם צליל נמוך, מקוטע, מוזר. היא זיהתה אותו, כמובן, היחידה בקהל. הרגל של החיה הפסיקה לזוז, אבל היא עדיין התנשפה, הקרניים עדיין שלופות. ריאס המשיך לזמזם את הצליל וסארין יכלה לשמוע את הבקשה בקולו, הוא השתתף בצערה. לאט לאט הקרניים שלה חזרו פנימה, אל הגוף והיא שמעה את קריאות ההפתעה שעלו מהקהל. היא תהתה אם נתנה לו עצה טובה, המהלך הזה יגרום להרבה אנשים לשאול שאלות שיסכנו אותם. החיה עמדה שם וריאס העיף מבט שמאלה וזינק כל כך מהר והתיישב על גבה. החיה שאגה וגם הקהל והיא רק ראתה את הפה של ריאס זז וממלמל, עקביו דוחקים פנימה ואז הטאוצינס הרכינה את ראשה וריאס הוביל אותה בזירה, מנפנף לקהל המשתולל. היא ראתה את החיוך המעושה שהוא עטה. הוא הוביל אותה אל השער שם מאבטח ממוגן הצמיד אליה חץ הרדמה והם לקחו אותה בחזרה למכלאות. ריאס קיבל שוב רק את המקום השני. רק עשרה מתמודדים נוספים הצליחו לאלף את המפלצת באותו יום, אבל הם השתמשו בשוט עם קוצים ובמכות חשמל.   

היא חיכתה לו והם עשו את הדרך בשתיקה. כשהגיעו הביתה אכלו עם נונה וסארין סיפרה לה את מאורעות התחרות. "שמעתי אותם מדברים" אמר אינדיריאס סוף סוף, אחרי ששתק שעות "על מה שעשיתי. חלקם חושבים שאני מרמה והשאר חושבים שאני סתם משוגע".

"נלך על המשוגע אם ככה" אמרה נונה בחיוך, אבל היא ראתה את החשש בעיניה. 

"אולי עשיתי טעות" היא אמרה אבל ריאס הניד את ראשו לשלילה "לא היתה ברירה, אמא, אני לא בטוח שהייתי מצליח לעלות עליה אחרת וגם…" הוא שתק לרגע "רציתי שהיא תדע". 

"ידענו שזה יהיה מסוכן" אמרה נונה

"אבל מה אם הם יחליטו לחפור בזה?" 

"אז שיחפרו, הם יודעים שהוא גדל בזירה, מבחינתם הוא אשפת מכלאות ואל תשכחי" נונה הסתכלה עליה "מבחינתם הן מפלצות. זה כל מה שהן". 

"אני חייב להיות סאטו, אמא" אמר ריאס והיא הושיטה יד וליטפה את פניו "אני יודעת" היא אמרה "פשוט…" היא התחילה והפסיקה, כי מה כבר היה להגיד. הוא צדק. הוא הזכיר לה כל כך את אבא שלו, אפילו שעברו שנים מאז שראתה אותו. 

היא הגיעה לעבוד בזירה בעקבות אבא שלה, שהיה מנקה פשוט, אבל הגישה שלו למפלצות והפעם ההיא שהציל את חייו של מועמד גרמו לאחראים להבחין בו ולאט לאט הוא קודם להיות עוזר מאמן למועמד מבית פאלומאר, טארו הצעיר והמבריק שמעולם לא רצה להיות לוחם, אבל כשאחיו הגדול נהרג בקרב, אבא שלו, שהיה האלמה החזק ביותר במדינה, הבהיר לו מה תפקידו וייעודו בחיים. היא הכירה אותו מאז שהיה ילד קטן, גדול ממנה רק בשנה. לפעמים הוא היה מחייך אליה והיא הרגישה שהוא לא כמו שאר היורשים, הוא לא היה גס רוח או יהיר והוא הסתקרן באמת מהחיות. 

היא היתה בת שש עשרה ועבדה כבר חמש שנים כמנקה במתחם שכלל את מגורי הסאטו, זירת האימונים, זירת קרב, מושבים ותאים פרטיים, מרחצאות למועמדים ומכלאות ענק לחיות השונות. אבא שלה היה חלק מצוות האימון שלו ובפעמים המעטות שדיבר עליו היא שמה לב שהוא מחבב אותו. טארו התחיל להגיע לזירה בשעות מוקדמות מאוד ומאוחרות מאוד והם היו מדברים, היא סיפרה לו על החיות ועל איך לפעמים היא ממש מבינה את מה שהן אומרות. והוא סיפר לה על המקומות בו לכדו אותן, על שטחים פתוחים ומרחבים אינסופיים שם הן חיות. הוא סיפר לה שהחלום שלו זה לקחת חיה כזו ולברוח, להגיע לשטח כזה רחב, פראי ולחיות שם בשקט, לא להיות הבן של פאלומאר, לא להלחם ולא לשעבד אף מפלצת. והוא הקשיב לה ושאל אותה שאלות, על החיים בתור סילנטה, המעמד הנמוך ביותר, על מה היתה רוצה לעשות אם היתה חופשיה. הילד שפגשה לראשונה בגיל אחת עשרה היה עכשיו לגבר בן שבע עשרה, חזק וחכם והוא אהב אותה. היא לא היתה טיפשה, אבל כמו שנונה אומרת, טיפשה מספיק בשביל להתאהב ולהתעלם מהסיכונים. הוא לא רצה להיות סאטו, הוא שנא את השימוש באלימות והיא לא ידעה אם הוא סיפר לאביו עליה, או שפשוט הם הפסיקו להיות זהירים, אבל ביום אחד טארו נעלם, התמנה לתפקיד דיפלומטי ונשלח בספינה למדינה רחוקה, כמה שיותר רחוקה והיא קיבלה הודעה מנומסת ששירותיה אינם דרושים עוד במתחם. כמה שבועות אחר כך היא גילתה שהיא בהריון. כשכבר אי אפשר היה להסתיר והשמועות הגיעו לבית פאלומאר הם קיבלו הצעה – תעבירו אלינו את התינוק והוא יהיה היורש לבית פאלומאר, הסיפור שיסופר יהיה על טארו ואישה ממדינה רחוקה שנפטרה בלידה. לכם לא יהיה קשר איתו לעולם, אבל תדעו שהוא חי את החיים הטובים ביותר שאדם יכול לקבל. 

היא סירבה ולאביה הובהרו ההשלכות במידה ומישהו ידע שהתינוק הוא הבן של טארו. אז הם סיפרו סיפור על רומן קצר ומטופש של סארין עם עובד ספינה בשם תאמרו ,שעגנה בחוף לתקופה ונעלם עימה כשהפליגה ולא השאיר פרטים. זה היה הסיפור שסופר והשכנים והחברים חזרו עליו באדיקות. אינדיריאס הוא בן של תאמרו, יהיה מי שיהיה. בכל יום שעבר היא הרגישה איך העיניים של פאלומאר בולשות פחות ופחות ולאט לאט היא וריאס חזרו לאנונימיות המבורכת של הסילנטה. 

הם היו עוברים לפעמים ליד הזירות וצופים באימונים. היא תהתה כל הזמן לגבי טארו, אבל הוא מעולם לא חזר. כשריאס היה בן חמש בית פאלומאר הודיע שטארו נרצח בהתנקשות והלב שלה שקע. אביה ונונה תהו אם כדאי להם לעזוב, לברוח "הוא היורש של בית פאלומאר" אמרה נונה "אנחנו לא יודעים מה הם יעשו". לפני שהם הצליחו להחליט מה לעשות, אבא שלה נפטר ממחלה שהסתבכה והיא ונונה החליטו להשאר. נשארו שלושה אנשים שידעו את האמת, היא, נונה ופאלומאר עצמו.

כשריאס היה בן שש היא סיפרה לו את האמת, הגיע לו לדעת. הוא הבטיח לה ולנונה שהוא לעולם לא יספר לנפש חיה את האמת. הגעגועים לאביה ולטארו החזירו אותה אל הזירה, לבקש עבודה, הם זכרו אותה ומאחר ולא היו הרבה אנשים שהסכימו לעבוד ליד המפלצות ומאחר והיא כיבדה את חלקה בהסכם ושמרה על שתיקה, הם נתנו לה עבודה. 

אחרי שבע שנים של עבודה בנקיון, של שעות במכלאות עם החיות, כשהוא היה רק בן שלוש עשרה ריאס נרשם למיונים להיות סאטו. הוא סיפר לה רק אחרי  שנרשם וריאס היה טוב, עד כדי כך שהיא האמינה שהם יצליחו. אבל זה לא אומר שמידי לילה היא לא התחרטה עד עמקי נשמתה. 

אז הנה הם עכשיו, במרחק של שלוש תחרויות בלבד מהמינויים הרשמיים. בכל תחרות כזו היא היתה מסתכלת לתא של בית פאלומאר ורואה כיצד הוא מסתכל על אינדיריאס, במעין שוויון נפש, מוחא כפיים במקומות בנכונים, לא מעיף מבט אחד לחפש אותה בקהל. הוא זוכר, הוא בוודאי יודע, היא לא ידעה מה הוא מתכנן, היא רק קיוותה שהוא לא יקדים אותם. 

ריאס עובר גם את שתי התחרויות הבאות והיא יכולה להרגיש איך האווירה מסביבה מתחילה להיות דחוסה יותר ויותר. שיחות נחבאות בלילה, העברת מידע, פגישות חשאיות. במכלאות היא נאבקת למצוא מילים, לתקשר, להסביר וגם למצוא משמעות בצלילים שלהן, כל כך הרבה תלוי בה. ריאס עושה את העבודה שלו והיא צריכה לעשות את שלה. 

התחרות הגדולה הגיעה, נשארו שבעה מועמדים בלבד וריאס בניהם. הוא המתמודד אחרון ובנתיים שני מועמדים נפצעו קשה ונפסלו. שלושה עברו, אבל מה שהם עוללו לחיות כדי לרכב עליהן ולאלץ אותן להקיף את הזירה היה קשה לצפיה. היא צופה במועמד השישי נכשל שוב ושוב בנסיונות לעלות על המפלצת. הזמן שלו עומד להגמר והוא נהיה יותר ויותר נואש. נסיון נוסף שלו לחשמל את החיה רק גורם לה להיות תוקפנית יותר והיא בועטת בו והרעש של הרגל שלו נשברת נשמע היטב בזירה. בתוך שניות נורה חץ ההרדמה והמאבטחים פורצים אל הזירה ומפנים אותו משם. הוא חיוור ומקלל בעוד הם גוררים אותו משם ואחרים מפנים את החיה בחזרה למכלאות ומכניסים אחת חדשה. היא יודעת שהגיע תורו של ריאס וכך גם הקהל שמריע ומחכה להופעה. 

ריאס נכנס לזירה. בן הסילנטה שעלה לגדולה. זה הסיפור. היא רואה את פאלומאר מתבונן בו ואילו ריאס לא מעיף בו אפילו מבט. הוא שקט ודרוך. החיה שעומדת מולו היא קראופל, שנראית תמימה למראה, כמו פלמינגו מגודל, אבל הכנפיים שלה חדות כמו סכינים והיא מהירה. ריאס שורק בשקט והחיה מופתעת לרגע אבל נשארת דרוכה. ריאס צועד בשקט, כמעט מרחף מסביבה, הקהל מהופנט ממנו, מהבטחון שלו. הוא ממשיך לשרוק בשקט ופרט לקריאות מהקהל מידי פעם יש דממה בזירה. ריאס מתקרב במעגלים אל הקראופל , היא כרגיל מכירה את התנועות שלו ויודעת מתי הוא יזוז. החיה מרותקת לשריקות שלו ובתוך שבריר שניה הוא דוחף את עצמו לזינוק ומתיישב על גבה של החיה. לפני שהיא מספיקה לשלוף את כנפיה החדות הוא רוכן אליה וידיו מלטפות את צווארה. היא יודעת שהשריקה הזו אומרת, אני חבר, אני בא לעזור, היא לימדה אותו לשרוק אותה. 

הקבל מריע בטירוף וריאס והחיה צועדים מסביב לזירה. המפלצת הוכרעה הם צועקים וכשהחיה מרגישה את חץ ההרדמה ננעץ בה, המבט המופתע שלה מוחץ את ליבה של סארין. 

היא רואה את פאלומאר חושק את שיניו. אולי מחשב את היוקרה שהפסיד כשוויתר עליו, כשהתעקש על נתק מוחלט ממנה, כשסירב לקשור את בנו לסילנטה פשוטה.  

היא מחכה לריאס בחוץ וכשהוא יוצא הם מתחבקים. "עשית את זה" היא לוחשת לו. 

"עדיין לא" הוא טומן את פניו בצווארה והיא מאפשרת להם דקה של שקט בתוך ההמולה, הנוכחית וזו שעתידה לבוא. הם חוזרים הביתה אל החיבוק של נונה וואסי. הם אוכלים וכמעט לא מדברים מרוב התרגשות, אולי פחד. מידי פעם שכנים נכנסים לברך, חלקם בשמחה, חלקם בקנאה, אף אחד מהם לא יודע מה עתיד לקרות. 

אמאין וג'ונאר נכנסים בערב. הם חיוורים. חדשות רעות. לוראן, שעובדת במשק הבית של פאלומאר ומרגלת עבורם שמעה שיחה. פאלומאר החליט להעביר לחזקתו את ריאס כשיחזור ממחנה האימונים. התהילה החדשה שלו והתסכול של פאלומאר שאין לו יורש הביאו אותו למצב שהוא מוכן להודות ברומן של טארו עם סארין, יורש עצר שגדל בזוהמת הסילנטה עדיף על עצירת השושלת. הגורל שמתוכנן לסארין ולנונה טראגי וברור. 

"ידענו שזו אפשרות" אומרת נונה וסארין מרגישה את הלב שלה פועם מחוץ לגופה. ריאס מתקרב אליה והיא מחבקת אותו. 

"אנחנו חייבים להקדים את לוח הזמנים" אומרת סארין.

"אבל אמא" אומר ריאס ולראשונה נשמע בקולו חשש "אין לי עדיין את המפתחות, אני אמור לקבל אותם רק כשנחזור ממחנה האימונים." 

הפה של סארין כבד "ערב ההכרזה. יהיו חגיגות ולא תהיה אבטחה, נעשה את זה בערב ההכרזה".

ג'ונאס מחוויר אפילו יותר "זה עוד יומיים".

"אין לנו ברירה, הם יוצאים לאימונים למחרת"

"והמפתחות…? זאת היתה המטרה של כל העניין, לא?" אומרת אמאין.

נונה קמה וניגשת למזווה וחוזרת עם צנצנת מלאה באבקה כחולה ירוקה ומניחה אותה על השולחן "אם תכניס את זה למשקה של אחד המפקדים…" היא משתתקת. 

"אני אעשה את זה" אומר ריאס וסארין כמעט פורצת בבכי "ואז אני אקח את המפתחות". 

כולם שותקים. הסכנה ברורה, אם ריאס יתפס מסמם מפקד או גונב מפתחות יהרגו אותו. אבל אם אין מפתחות למתחם ולחדר המאבטחים, או אם פאלומאר ישים את ידיו על ריאס כל התוכנית שלהם, כל מה שעבדו עליו, יקרוס. 

"אז עוד יומיים" אומרת אמאין 

"אנחנו נספר רק באותו הערב" אומר ג'ונאר "זה לא הרבה זמן".

"נכון" היא אומרת "אי אפשר לקחת את הסיכון שמישהו יספר". 

הם הולכים לישון אבל אף אחד מהם לא ממש נרדם. היא קמה מהמיטה ויוצאת המחדר, יודעת שתמצא את נונה במטבח. היא מכינה להן תה ואחרי כמה דקות גם ריאס יוצא מהחדר, שיערו פרוע ומתיישב לידה. היא מוזגת לו כוס תה "אתה צריך לישון" הוא מהמהם אבל לא קם והם נשארים לשבת ככה, מחובקים, עד הבוקר. 

היום הבא עובר גם הוא במין ערפול. כשאביה נפטר שרפו את גופתו, אז אין לה לאן ללכת, אבל היא חושבת עליו, מה הוא היה חושב על מה שהם עומדים לעשות. היא זוכרת מה אמר לה בפעם הראשונה שראתה את המכלאות ובכתה. הוא ליטף את שערה ואמר – הן לפחות זוכרות מה זה להיות חופשיות, סארין. אנחנו כבר שכחנו. 

למחרת הם נפרדים מנונה וואסי ועושים את דרכם לזירה כמו מאות אנשים אחרים. 

היא בקושי שמה לב לטקס, ריאס עומד במדים החדשים שלו. מישהו עונד לו סיכה והקהל מריע. היא מריעה כי בוודאי מסתכלים עליה. זה מינוי היסטורי, זוהי הפעם הראשונה בהיסטוריה שבן למעמד הסילנטה נבחר להיות סאטו.

היא לא חוזרת הביתה. אמאין מחכה לה והן מסתתרות באפלה. היא מתפללת שריאס בסדר, איך לעזאזל היא הסכימה לזה, לתוכנית הנוראית הזו, להקריב את הבן שלה. היא מרגישה את היד של אמאין לוחצת את שלה והיא פורצת בבכי שקט. 

אחרי שעה הן שומעות שריקה קלה והלב של סארין מפרפר מהתרגשות. הן יוצאות מהמחבוא. ריאס עומד שם והוא רץ אליה, הם מתחבקים במהירות ואמאין רצה חזרה לכיוון המגורים להתחיל את החלק השני של התוכנית.  

"מה המצב שם?" היא שואלת

"הם כולם שיכורים, בואי, אין זמן" 

ריאס פותח את דלת הכניסה האחורית של אנשי הצוות אל המתחם. הוא רץ לחדר האבטחה ופותח את הארונות. הם מלאים במפתחות. הם רצים למכלאות ונעמדים מול הכניסה למכלאה שמחזיקה את הפאאננגונים. הם עשרה, מוחזקים בצפיפות, אבל שומרים על שקט כשהם רואים אותה ואת ריאס מגיעים. נקבה קשישה מתקרבת עד אליהם והם לא נרתעים. סארין משמיעה צליל נמוך ושקט וריאס חוזר אחריה, מנהיגת הפאאננגון משמיעה את אותו הצליל וסארין נושמת לרווחה, בידיים רועדות היא מכניסה את המפתח למנעול. הנקישה רמה כל כך שהיא בטוחה ששמעו אותה עד להיכל החגיגות. הפאאננגון משמיעה מספר צלילים קצרים וריאס מהנהן "אני אמשיך אמא, ניפגש מול הכניסה". סארין לא מספיקה לחבק אותו והוא נעלם, לפתוח את שאר הכלובים. סארין הולכת עם פאאננגון מבוגר לכיוון מכלאה אחרת, היא יכולה להרגיש את רטט האימה שאוחז בגופו. עשרות גורים בדחיקות איומה. היא פותחת את הדלת הכבדה והפאאננגון משמיע צליל מקוטע, שבור כמעט. גם הגורים שאינם פאאננגון מבינים אותו והם מתרוממים וצועדים אחריו. עוד חיות מגיעות לכלוב, קראופל, טאוצינס, דרומאנין ולוקחות עימן את הגורים. סארין נושמת עמוק ומשמיעה מספר צלילים, היא מקווה שהיא עושה את זה נכון וכשהם עונים לה היא נושמת לרווחה. על אף הפיתוי לרוץ למכלאות ולעזור לריאס, היא רצה שוב החוצה לכיוון היציאה שם עומדות כבר חלק מהחיות, נשמתה נעתקת. הן ענקיות ורבות כל כך, אבל פרט לצליל הרגעה פה ושם, הן שומרות על שתיקה. עוד ועוד חיות יוצאות מהמתחם וסארין רצה מהם לקבל את ראשוני ההולכים, היא צופה את התגובה, את ההשתנקות והפחד. רובם קיבלו את ההודעה ממש לפני מספר דקות ולראות ככה את החיות, שבמשך שנים הוגדרו כמפלצות, לא יהיה משהו קל. ג'ונאר רץ אליה, הפנים שלו אומרות הכל, הוא מחבק אותה והיא טומנת רק לשניה את פניה בכתפו. "נונה וואסי בדרך" הוא אומר "אני אשאר כאן, לכי לריאס".

"הם באים?" היא שואלת בחשש והוא מהנהן ואומר "כולם". 

היא רצה שוב למתחם ובכניסה עומד ריאס ופותח את את אזיקי החשמל מרגלי החיות. בצד מוטלים כל כלי הנשק שריאס אסף מתאי המאבטחים. היא רוצה לחבק אותו אבל היא מושיטה יד למפתחות ומתחילה גם היא לפתוח קולרים. לוקח להם הרבה זמן אבל סארין יודעת שעכשיו מאזן הכוחות השתנה לטובתם. 

כשכל החיות חופשיות, היא תופסת את ריאס והם מתחבקים חיבוק קצר. הוא תופס בידה והם רצים שוב החוצה. היא מתקשה להאמין, בצד אחד, מאות חיות פרא ובצד השני, אלפי אנשים המומים, אוחזים בתיקים מאולתרים, שארזו בתוך דקות. היא לא האמינה שהם יבואו, שיקשיבו, אבל הם כאן. חלק מהם מנופפים אליה. היא וריאס פונים לקבוצת חיות שעומדת במיקום מרוחק יותר. יש שם חיה אחת מכל סוג והן מחכות להם. היא משמיעה צליל שאומר "פני לשלום" והן משיבות לה. אבא שלה לימד אותה את הצליל הזה ביום הראשון שלה במתחם והיא בתורה לימדה את ריאס. הם מדברים לאט, הדברים כבר הוסכמו ועכשיו רק נותר להוציא לפועל. 

זה התגבש במשך שנים. בהתחלה הכל היה דיבורים. המצב הבלתי אפשרי של מעמד הסילנטה. המצב הבלתי אפשרי של חיות הפרא השבויות. טארו שנא את זה, הוא אמר שבין העשירים אין הרבה תומכים לזכויות חברתיות ובטח לא לזכויות של מפלצות. הם היו מדברים הרבה על איך יום אחד תהיה מהפכה, מרד ודברים ישתנו, אבל אז טארו נעלם וריאס נולד ולמשך זמן מסויים כל מה שהיא רצתה זה לשרוד. כשריאס גדל היא הבינה שהיא רוצה עתיד אחד בשבילו וגם, שאם פאלומאר יחליט שהוא רוצה אותו, הוא יוכל פשוט לקחת אותו ואין דבר שהיא תוכל לעשות. ואז, אחרי שהיא חזרה לעבוד בזירה, בזמן שהיא ניקתה את המכלאות, היא שמה לב לפאאננגון פצועה וחזרה והביאה משחה שנונה הבטיחה שתעזור. היא טיפלה בה והפאאננגון אמרה לה תודה והיא, בפעם הראשונה ניסתה לענות לה. הן דיברו אז רק מעט, אבל המעט הזה הלך וגדל וגדל ותוכנית החלה נרקמת לאט. 

הם יברחו. 

האנשים וחיות הפרא, הם יצאו לחופשי. 

כשהיא פנתה לראשונה לג'ונאר ואמאין הם חשבו שהיא מטורפת ובהתחלה היא חשבה שהיא, ריאס ונונה יברחו לבד אבל אחרי שבוע הם חזרו אליה בשאלות שונות ותקווה מגומגמת. הבעיה היתה לפתוח את הכלובים. החיות היו חלק חיוני מהבריחה, הנשק הסודי שלהם, הדרך היחידה שבה לא יטבחו בהם. אבל איך להשיג את המפתחות כאשר הם נמצאים בחדר האבטחה הנעול והמוגן. 

הם דיברו על כך לילות שלמים, היא נונה, אימאן וג'ונאר ואז לילה אחד, כשהיא חשבה שריאס ישן, הוא נעמד מולם במטבח ואמר שהוא ילך למיונים. 

והיא אמרה לא. ושוב לא ושוב לא ושוב לא. עד ששנה אחר כך ריאס פשוט רשם את עצמו, בלי לשאול אותה. זאת הדרך היחידה, הוא אמר לה. את יודעת את זה. 

ובהתחלה הוא עשה את בשביל המשימה, אבל היא ידעה שהוא אוהב להיות יותר טוב מהם, מהאלמה. הוא רצה לפגוע בגאווה שלהם, בכבוד שלהם. 

והם עברו מבחן ועוד מבחן וכל הזמן הזה היא תיקשרה עם החיות, כרתה הסכמי כבוד, תיכננה תוכניות, תהתה מי בכלל מהסילנטה ירצה להצטרף אליה לטירוף הזה וכל הזמן חשבה שיש לה עוד זמן. ועכשיו הזמן הזה נגמר. 

האם הם פיספסו משהו, האם בלילה הזה כולם ימותו, בגללה? אבל אם הם כאן, אם כל האנשים האלה הגיעו והם יודעים את הסכנות הם מעדיפים לנסות לחיות כבני אדם חופשיים או למות. 

ריאס כבר יושב על קראופל צעיר וסארין קוראת לנונה וואסי. היא מכניסה את ואסי לתוך תיק מנשא על גבה והיא ונונה מטפסות על גבו של פאאוננגן ומתיישבות על אוכף מאולתר. אמאין וג'ונאר כבר כבר חילקו את אלפי האנשים לקבוצות והחיות מתחילות להתהלך בניהם. הם יגנו על האנשים מפני הצבא שבוודאי יובהל במהירות. השיירה של האנשים והחיות מתחילות ללכת לכיוון הגבול, זוהי הליכה של כמה שעות והם יובילו אותה. ילדים, קשישים ואנשים שמתקשים ללכת ממוקמים כבר על החיות. 

תוך שעה מהרגע שהחלו ללכת מתחילים להגיע כוחות הצבא, אבל הדראומינים יורקי האש מרתיעים אותם. סארין שמעה את הסיפורים על איך נשבו החיות. פשיטות באישון לילה ושריפות של המגורים. הרג מאסיבי ולקיחת גורים כבני ערובה עד שיצורי הפרא האלה נכנעו. עכשיו אין דבר שהם יכולים לעשות. צוות של קראופלים מעופפים נשלחו להשמיד בסיסי צבא ומתקני אימונים. היא מסתכלת אחורה כל הזמן והשיירה מתארכת עוד ועוד. אנשים רבים עוד מצטרפים. ייקח שעות עד שייחצו את הגבול ועוד הליכה רבה עד שיגיעו למרחבים הפתוחים, האדמות החופשיות. החיות יובילו אותם עד לנקודה מוסכמת, מקום שיש בו אדמה טובה ופורייה ליד נהר זורם, שם הסילנטה יוכלו להשתקע ואילו החיות יתפזרו ויחזרו לבית שלהם, לשטחי המרעה הפתוחים הרחבים. 

היא מסתכלת סביבה, שום דבר לא בטוח, מתקפת נגד ונקמה תגיע, זה רק עניין של זמן והם צריכים להיות מוכנים. אבל בנתיים הם צועדים עד שיפרדו, כל אחד לדרכו. היא צופה בבן שלה, הילד האמיץ הזה שעוד מספר שעות יהיה האיש המבוקש ביותר במדינה. הוא מעולם לא רצה לאלף את המפלצות, הוא מעולם לא חשב שהן מפלצות, רק חיות בשבי.