כמו פתיתי שלג

אין לי ספק שמשהו גדול הולך לקרות. לפני כמה זמן הסתובבתי כהרגלי ברחובות ולא ידעתי אם אלך לישון רעבה או שבעה. פתאום, עצרה לידי מכונית, מתוכה יצא איש גדול, לבוש במדים לא מוכרים, ואסף אותי לתוכה.

הנהג והאיש במדים לא דיברו ביניהם ואני ישבתי בשקט, מפוחדת ומבולבלת. לא ידעתי למה תפסו אותי ולאן הם לוקחים אותי.

הנסיעה לא נמשכה זמן רב והמכונית נעצרה סמוך לבניין שנראה כמו מחסן גדול, מאלה שיש באזור התעשייה. האיש במדים הוציא אותי והוביל אותי אל תוך מסדרון ארוך. כשהגענו לקצהו, הוא נקש על  אחת הדלתות.

"דא!" ענה מישהו מבפנים.

האיש במדים פתח את הדלת ושנינו נכנסנו פנימה. היה ברור שזה סוג של בית חולים או מרפאה. את פנינו קיבל איש לבוש בחלוק בהיר, כנראה רופא או משהו כזה. הוא רמז לאיש במדים לזוז הצידה, ניגש אלי ופשוט התחיל לבדוק אותי. בדק דופק, מדד חום, מישש אותי כמעט בכל הגוף ומדי פעם ניגש לשולחן ורשם במחברת דבר מה. הכל מבלי להוציא הגה ומבלי לדבר עם האיש שהביא אותי. זה היה ממש מפחיד אבל לא יכולתי לברוח או להתנגד.

קשה לי להגיד כמה זמן זה נמשך משום שהייתי מתוחה, מפוחדת ומבולבלת, אבל כשהאיש בחלוק הבהיר סיים, הוא פנה לאיש במדים ואמר שתי מילים:

"אנה זדרובה."

הבנתי שהבדיקה הסתיימה וכי האיש שבדק אותי הגיע למסקנה שאני בריאה. לא ידעתי באותו הזמן אם זה דבר טוב או רע בשבילי. 

משם לקח אותי האיש במדים אל חדר אחר שהיה ריק לגמרי. הוא יצא, נעל את הדלת והשאיר אותי לבד. התיישבתי על הריצפה ולא ידעתי מה לעשות ולמה לצפות. היה שם שקט מוחלט והלב שלי דפק כל כך חזק עד שיכולתי לשמוע אותו.

כעבור זמן קצר חזר האיש ושמחתי לראות שהביא לי אוכל ומים.

רק אז הרגשתי עד כמה אני רעבה. התנפלתי על האוכל שהריח מצוין והיה ממש טעים. מדי פעם הצצתי לעברו וראיתי שהוא מסתכל עלי אבל הפרצוף שלו נשאר אדיש וחסר הבעה. הרבה זמן לא אכלתי כזאת ארוחה טעימה. כשסיימתי לאכול לא אמרתי כלום אבל הסתכלתי עליו במבט אסיר תודה. 

הוא פתח את הדלת והוביל אותי דרך אותו מסדרון אל מחוץ לבניין. בחוץ החל לרדת שלג אבל היה עדיין מספיק אור. ראיתי שאנחנו הולכים לכיוון של טנדר שעמד לא רחוק משם. האיש הכניס אותי לארגז הטנדר וסגר אחרי את הדלת. על הריצפה היה מונח מזרון שנראה נעים ורך. מיהרתי להשתרע עליו והבטתי מסביב. רווח לי לראות שיש כאן חלון. אני שונאת להיות במקומות סגורים והחלון , ולמרות שהיה גבוה ולא יכולתי להסתכל דרכו, הקל על ההרגשה שלי. כעבור זמן קצר התחיל הרכב לנסוע ואני פשוט נרדמתי.

כשפקחתי את עיני, בחוץ שררה חשכה ומאחר שלא היה לי מה לעשות חזרתי לישון. 

התעוררתי כשדלת ארגז הטנדר נפתחה והאור שחדר פנימה העיד על כך שהבוקר הגיע. בפתח עמד איש שלא הכרתי. במבט ראשון הוא נראה נחמד וזה הרגיע אותי. הוא נכנס לטנדר, ניגש אליי וליטף אותי ברוך. הוא קרא לי קוּדריאבקה וזה היה הגיוני משום שהשיער שלי באמת מתולתל. הוא ליטף לי את הראש ודיבר אלי בצורה מאוד נעימה. גם אני החזרתי לו סימנים של חיבה. הוא הציג את עצמו, אמר שקוראים לו אולג והסביר לי שהוא יהיה החונך שלי.

לא הבנתי למה הוא מתכוון אבל הייתי בטוחה שעוד מעט אבין. בחוץ היה קר והאדמה הייתה מכוסה בשלג. במרחק מה עמד בניין ענק ואני הלכתי לצידו של אולג לכיוון דלת ענקית. כשהוא פתח את הדלת נדהמתי מגודלו של האולם שאליו נכנסנו. היו שם המון אנשים לבושים בחלוקים ובסרבלים בהירים. האולם היה מלא במתקנים ותאים מוזרים שמעולם לא ראיתי לפני כן, אבל את הכלובים שהיו שם דווקא כן זיהיתי. זה הלחיץ אותי אבל אולג היה ממש נחמד אליי, הרגיע אותי ואמר שאין לי מה לדאוג ודווקא יהיה לי מאוד מעניין כאן.

"זאת החברה שלך?" שאל איש גבוה וממושקף והצביע עליי.

"כן דימיטרי, זאת החברה החמודה שלי," ענה אולג.

הם דיברו ביניהם בשקט ואני ניצלתי את ההזדמנות כדי להסתכל מסביב. לא אהבתי בכלל את מה שראיתי.

"לא משנה לי איך הם יחליטו לקרוא לך," אמר אולג שרכן אליי אחרי שהאיש הגבוה הלך, "את תמיד תהיי בשבילי קוּדריאבקה, ז'וצ'קה ולימונצ'יק," אמר בחיוך ונתן לי נשיקה על האף.

זה בכלל לא הרגיע אותי. מה הם הולכים לעשות איתי במקום הזה? שאלתי את עצמי בדאגה.

אולג הוליך אותי בין המתקנים השונים כשלפתע ראיתי מרחוק עוד שתיים כמוני. זה מאוד שימח אותי ולא הסתרתי את זה. גם הן שמחו לקראתי אבל האנשים שהיו שם לא נתנו לנו להתקרב זו לזו.

"זה ייקח קצת זמן אבל בסוף תפגשי את אלבינה ואת מושקה," הסביר אולג.

את האימונים התחלנו מייד. הכל קרה מהר וכמעט ללא מנוחה. כולם סביבי היו עסוקים מאד ולחוצים. האיש הגבוה שדיבר עם אולג כשהגענו, היה האחראי על כל מה שקרה שם. היה זה ד"ר דימיטרי מלשניקוב והוא כל הזמן חילק הוראות ונראה לחוץ, בעיקר כשאנשים במדים נכנסו לאולם ובקשו לדבר איתו.

האוכל שנתנו לי היה באמת מצוין ובשפע, אבל כמעט ולא נתנו לי לישון. אולג היה איתי כמעט כל הזמן ועזר לי להבין מה צריך לעשות. היו המון דברים חדשים שמעולם לא עשיתי לפני כן אבל הצלחתי לעשות כמעט את כל מה שבקשו ממני וזה גרם לאנשים מסביב לחייך.

כאשר הייתי מתעייפת, התעקש אולג שיפסיקו קצת ויתנו לי לנוח. זה בכלל לא היה קל בשבילו והרבה פעמים הוא ממש הרים את הקול וצעק ממש חזק. בסוף הוא תמיד הצליח. האימונים היו קשים ולא נעימים, אבל מה יכולתי לעשות? הייתי כל הזמן עסוקה ולא היה לי הרבה זמן לחשוב ולהרגיש.

בוקר אחד הלבישו לי מין בגד משונה עם כל מיני חוטים שהיו מחוברים אליו. הם הכניסו אותי לתוך תא צפוף וקטן וקשרו אותי ברצועות עד שכמעט ולא יכולתי לזוז. התא היה מרופד משני הצדדים והיתאים בדיוק לגודל שלי. לפני שסגרו את הדלת, שהיה בה חלון קטן ועגול, ניגש אלי אולג, ליטף אותי ונישק אותי.

אתם כבר יודעים עד כמה אני שונאת מקומות סגורים, ועד כמה חלון קטן יכול לעזור לי. הדלת נסגרה וממה שהרגשתי וראיתי דרך החלון, הבנתי שהתא מתחיל לזוז. נראה שהוא מסתובב כמו קרוסלה במהירות הולכת וגוברת. לאט לאט הרגשתי מן תחושה מוזרה כאילו מישהו דוחף אותי החוצה לעבר הדלת אבל הרצועות החזיקו אותי במקום. הכוח שדחף אותי הלך וגבר ואני ממש נבהלתי. זה היה מאוד לא נעים וכשהלחץ היה כל חזק התקשיתי אפילו לנשום.

זה נמשך זמן מה ואז הלחץ החל לרדת עד שנעלם לגמרי והתא נעצר. הדלת נפתחה ואולג היה בפתח. הוא מיהר לשחרר אותי מהרצועות ולקח אותי לחדר שבו ד"ר מלישניקוב בדק אותי ואמר שהכל בסדר ושהאימון עבר בהצלחה. באותו יום לא היו לי אימונים נוספים אבל הכניסו אותי לכלוב שדמה מאד לתא המסתובב. בקושי היה בו מקום לשבת, בטח לא להשתרע בנוחיות. הייתי ממש עצובה ולא הבנתי למה אולג נותן להם לעשות לי את כל הדברים האלה.

בדיוק כשהרעב והצמא התחילו להציק לי, הגיע אולג והביא לי אוכל שהיה לו ריח טוב אבל הצורה שלו היתה כמו ג'לי. זה לא הפריע לי ואכלתי את הכל. זה דווקא היה טעים מאד. ראיתי שגם אלבינה ומושקה נמצאים בכלובים דומים לשלי וגם הם קיבלו אוכל דומה.

מאוד התגעגעתי לטיולים בחוץ. הייתי מוכנה לוותר על הארוחה בשביל טיול כזה. אני בטוחה שאולג הבין בדיוק מה אני מרגישה אבל כנראה שהוא לא יכול היה להוציא אותי. ידעתי שהוא באמת אוהב אותי אבל הוא לא יכול לעשות את מה שבא לו.

מאותו יום, הפך הכלוב הצר הזה לבית שלי. הוציאו אותי ממנו רק לצורך אימונים. בכל יום חזרו על מה שעשיתי כבר אבל בכל פעם הוסיפו משהו חדש. הדבר שממש שנאתי היה כאשר הכניסו אותי לתא המסתובב אבל הפעם הוסיפו גם רעש איום ונורא. זה פשוט היה בלתי נסבל, אבל מה יכולתי לעשות?

יום אחד, אחרי האימונים הרגילים, לקח אותי אולג והעמיד אותי מול ד"ר מלשניקוב ועוד אנשים לבושים חלוקים בהירים. לידי העמידו גם את אלבינה ואת מושקה. ד"ר מלשניקוב והחברים שלו הסתכלו בדפים שהיו מונחים לפניהם ודיברו ביניהם בשקט. לא הצלחתי לשמוע על מה הם מדברים והיה לי זמן להציץ לעבר החברות שלי. הבנתי שהן עברו את אותם אימונים כמוני.

לבסוף, הצביע ד"ר מלשניקוב עלי. אולג ניגש אלי, חיבק אותי ולקח אותי חזרה לכלוב. הבנתי שנבחרתי לעשות משהו חשוב, אולי בגלל שהצטיינתי באימונים או אולי מסיבה אחרת. בכל מקרה, באותו היום לקח אותי אולג לטיול מחוץ לבניין. אושר גדול הציף אותי. היה זה יום בהיר והשמש זרחה, אבל האוויר היה קר והאדמה היתה מכוסה בשלג. טיילנו ככה המון זמן וכשחזרנו, חיכתה לי ארוחה. זה היה אותו אוכל בצורת ג'לי אבל הוא היה טעים כרגיל.

כשהתעוררתי בבוקר, הרגשתי שזה יום חשוב משום שאולג היה שם. כשפקחתי את עיניי ראיתי אותו יושב לידי ומסתכל עליי בעצב. אחרי שאכלתי את ארוחת הבוקר, הוציא אותי אולג מהאולם ולקח אותי אל הטנדר שהביא אותי לכאן. הפעם אולג נכנס איתי לארגז וזה מאוד הקל עליי. הנסיעה לא נמשכה הרבה זמן.

הטנדר נעצר, אולג פתח את הדלת ובחוץ היו המון אנשים שחייכו אלינו ונופפו בידיים בשמחה. היה שם גם צלם שלא הפסיק לצלם אותי מכל הכיוונים. ד"ר מלשניקוב הצטרף לאולג והצלם צילם את שלושתנו ביחד. היה המון רעש מסביב ואפילו מוזיקה. ד"ר מלשניקוב ליטף אותי ונפרד ממני.

הלכנו לאורך שביל שמשני צדדיו התנוססו המון דגלים. הוא הוביל לכיוונו של מגדל גבוה שמעולם לא ראיתי כדוגמתו לפני כן. למרגלותיו היתה מעלית ובתוכה עמד איש לבוש בסרבל כהה. אולג חיבק אותי ונישק אותי, כאילו אנחנו נפרדים לעולמים. אני בטוחה שראיתי דמעות בעיניים שלו.

דלת המעלית נסגרה ואני נשארתי לבד עם האיש בעל הסרבל הכהה. הרגשתי שאנחנו עולים למעלה וכשהדלת של המעלית נפתחה, עמדנו מול תא זהה לתא שבו ישנתי בזמן האחרון. האיש בסרבל הלביש לי את הבגד עם החוטים שיוצאים ממנו, הכניס אותי לתא וקשר אותי עם הרצועות, בדיוק כמו שעשו לי באימונים.

לפני שסגר את דלת התא, נתן לי האיש ליטוף חזק על הראש ואמר: "אוּספִּיֶישְנָה"

לא הבנתי מדוע הוא איחל לי בהצלחה. הייתי עכשיו לגמרי לבד. באימונים הרגילו אותי למצב הזה ולכן לא התרגשתי במיוחד, אבל כששמעתי רעש חזק נורא, אפילו יותר חזק מזה ששמעתי באימונים, והכל מסביבי התחיל לרעוד, ממש נבהלתי. דחיפה חזקה הצמידה את כל הגוף שלי לרצפה. זה היה ממש מפחיד ולא נעים משום שהכל היה יותר חזק מזה שהתרגלתי אליו. כעבור כמה זמן התחיל להיות לי ממש חם והיה לי גם קשה לנשום. הדחיפה, הרעש והרעידות פסקו, אבל עדיין היה מאוד חם בתא.

פתאום הרגשתי הרגשה ממש מוזרה. לא היה שום דבר שדחף אותי יותר, אפילו לא לרצפה. הרגשתי כאילו אני מרחפת באוויר. זה היה ממש לא הגיוני והיה יכול להיות ממש כיף אלמלא היה שם כל כך חם. שתיתי מים מהמתקן שהתרגלתי לשתות ממנו אבל גם זה היה משונה. המים לא ירדו לי בגרון כרגיל. לפתע היה שם משהו מאד מוזר – הריר שנזל לי מהפה לא ירד לרצפה אלא ריחף, טיפות טיפות, מול העיניים שלי. הרמתי את הראש והצצתי מבעד לחלון העגול הקטן שמולי. כדור ענק בהיר, עטוף בשכבה דקה של ערפל, ריחף לו שם מול עיניי בשמי הלילה הכהים המלאים בכל כך הרבה כוכבים בהירים. מעולם לא ראיתי מראה כל כך נפלא. 

החום  היה כבד מנשוא והיה לי קשה לנשום עד שהרגשתי שאני עוד מעט מתעלפת. מאוד רציתי שכל זה ייפסק, כמו תמיד. אני ממש בטוחה שעבר הרבה יותר זמן ממה שהייתי רגילה באימונים אבל אולג לא פתח את הדלת ואני הייתי ממש עצובה. האמנתי בו כל כך ודווקא עכשיו, כשאני מרגישה כל כך לא טוב, הוא לא בא להציל אותי. פתחתי את פי ורציתי לנבוח חזק חזק כדי שהוא ישמע עד כמה רע לי, אבל שום קול לא יצא מגרוני. הרגשתי שאני לא יכולה להחזיק מעמד יותר, עצמתי את עיני ונרדמתי.

כשהתעוררתי, לא האמנתי למראה שהתגלה לפניי. מצאתי את עצמי עומדת בתוך אולם כיפתי ענק, מואר כולו באור רך ונעים. מבעד לכיפת הזכוכית הענקית נראה לעיני אותו כדור גדול ובהיר שראיתי דרך החלון העגול הקטן לפני שנרדמתי. עמדתי שם ולא האמנתי -הייתי חופשיה! לא רבצתי בכלוב ולא הייתי קשורה ברצועה. היתה לי אותה הרגשה מופלאה, כמו בימים הטובים שבהם הסתובבתי ברחובות מוסקבה, לפני שהאיש הגדול במדים תפס אותי והכניס אותי לרכב ההוא.

הבטתי מסביב. הייתי לבד. האולם הגדול היה ריק, מלבד גליל מתכתי שניצב במרכזו. התקרבתי אליו בצעדים מהוססים, מטה את אפי קדימה בניסיון לעמוד על טיבו באמצעות האף הרגיש שלי. לפתע נפער שם פתח ויצור שמעולם לא ראיתי לפני כן, יצא מתוכו והתקרב אליי.

הוא נראה כמו ילד קטן אבל יותר כמו איש, או אולי אשה. ראשו היה קרח, עיניו חסרות הגבות היו כהות וגדולות  וחיוך נעים שפוך היה על שפתיו. לא הבנתי מה בדיוק הוא לובש משום שזה נראה כמו סרבל מצמר גפן. כשהתקרבתי אליו הבנתי שזה מן ערפל העוטף את גופו פרט לראש. הוא נעצר קרוב אלי ושמתי לב שהוא בכלל לא מפחיד.

כשכשתי בזנב והרגשתי שאני יכולה לבטוח בו. לפתע הבנתי שהוא מדבר אלי למרות שהפה שלו לא זז. הוא דיבר ללא מילים או נביחות. זה היה משהו שקשה להסביר. משהו כמו…פתיתי שלג רכים הנוחתים ישר לתוך הראש שלי, כשכל אחד מהם הוא מילה החודרת פנימה, בלי העזרה של האוזניים והעיניים. 

"ברוכה הבאה לייקה," אמר היצור, "את נמצאת עכשיו במקום בטוח."

"מי אתה?" חשבתי והוא הבין מיד.

"זה לא באמת חשוב. העיקר שאת בחיים."

"אתה כאן לבד?"

"בכלל לא, אבל את לא יכולה לראות או להריח את החברים שלי. כולם כאן סביבנו."

הסתכלתי ולא ראיתי אף אחד. זה באמת מופלא, חשבתי לעצמי.

"מה זה הכדור הגדול ששם?" הצבעתי באמצעות אפי כלפי מעלה.

"זה כדור הארץ, המקום בו חיים כל האנשים, הכלבים, הפרפרים, העצים והשיחים שאת מכירה," אמר.

זה ממש הפתיע אותי. לא ידעתי שאני חיה על כדור.

"ואיפה אני עכשיו?" נבחתי.

"את בחלל. המקום בו מרחף כדור הארץ ואיתו עוד אינספור כוכבים."

"מה זה המקום הזה שבתוכו אנחנו עומדים?"

"זו החללית שלנו. היא הרבה יותר משוכללת מהספוטניק 2,  החללית הפרימיטיבית שאולג והחברים שלו שלחו אותך איתה אל החלל. הם ידעו שלא תחזרי בחיים, אבל מיליוני בני אדם שחיים על הכדור הגדול שממול, מכירים אותך ומעריצים אותך. את זכית להיות טייסת החלל הראשונה שמקיפה את כדור הארץ, גם אם את מתה."

"מדוע שלחו אותי ולא טסו בעצמם?"

"משום שזה מסוכן ובני האדם הם אגואיסטים וחושבים שלשלוח בעלי חיים חלשים ופחות חכמים מהם, זה בסדר גמור. את מכירה קצת את בני האדם. הם חושבים רק על עצמם ועל טובתם. הם לא מהססים לנצל את החלשים, אפילו לא אתכם הכלבים, למרות שאתם נחשבים לידידיהם הטובים ביותר."

"איך אתה יודע את כל זה?" שאלתי.

"כי אנחנו יצרנו את המפלצת הזאת שנקראת בן-אדם." אמר.

זקפתי את ראשי והשפלתי את זנבי.

"הכלבים מעולם לא היו בוגדים בידידים שלהם. לעולם לא הייתי פוגעת באולג החבר שלי והייתי מגנה עליו גם במחיר חיי. אני בטוחה שגם אולג באמת אוהב אותי." 

"אהבה נמדדת בהקרבה," אמר וחיוך מסתורי עלה על פניו.

שחררתי יבבה ארוכה. לא ידעתי מה לחשוב אבל שמחתי שנשארתי בחיים. עכשיו אני מבינה עד כמה האימונים והסבל שעברתי לא היו חשובים ולא היו צודקים.

"מה יקרה לי עכשיו?" 

"מה היית רוצה שיקרה לך?"

"יש לכם כאן כלבים?"

"לא."

"תוכל להחזיר אותי לרחובות מוסקבה?"

"אם זה מה שתרצי אעשה זאת בקלות, אבל אוכל להחזיר אותך לכל מקום אחר שתבחרי על פני כדור הארץ. יש מקומות הרבה יותר יפים, נעימים וחמים מרחובות מוסקבה."

"אז אולי תבחר בשבילי מקום כזה," נבחתי, "אבל רק בתנאי שיהיו שם אנשים נחמדים."

"בסדר גמור יקירה," אמר.

"במקום החדש שתבחר עבורי האנשים מדברים כמו במוסקבה?"

"הם מדברים בשפה שונה לגמרי אבל את תביני אותם ואפילו תוכלי לקרוא את שפתם. זו המתנה שאנחנו מעניקים ליצורים הטובים שאנחנו פוגשים."

כשכשתי בזנבי במרץ. שימחה גדולה מלאה את ליבי. רצתי לקראתו כדי להודות לו ולתת ליצור הזה לק של אהבה. הוא חייך, הושיט אליי את שתי ידיו, הרים אותי, חיבק אותי בחום וברכות ואני הרגשתי ממש מאושרת.

אור גדול ומסנוור עטף אותי עד שנאלצתי לעצום את עיניי.

ריח של עשב הגיע לנחיריי. פקחתי את עיניי ומצאתי את עצמי בתוך שדה ירוק וריחני. השמש זרחה באור בהיר וחיממה את פרוותי. פרחים ופרפרים הקיפו אותי מכל עבר וציוץ צפרים הגיע לאוזניי.

לפתע שמעתי קולות של ילד. תמיד אהבתי את האנשים הקטנים הללו. הם מאוד דמו לנו, הכלבים. ליבם היה טוב ולא היה בהם רוע. נעמדתי על רגלי ורצתי לעבר הקולות, מפלסת את דרכי בין העשבים הגבוהים.

מולי עמד ילד קטן וחייכני, עיניו כהות ושערו מתולתל. כשראה אותי, פרץ בצחוק מתגלגל, התקרב אלי, ליטף את ראשי וקירב אליי את פניו. ליקקתי אותו בנדיבות והוא צחק בקול גדול.

"אילן, איפה אתה?" שמעתי אשה קוראת בקול. היא דיברה בשפה משונה אבל הבנתי כל מילה.

"אמא, תראי, כלב מתוק," אמר הילד.

האשה התקרבה והביטה בי.

"מאיפה הכלב הזה הגיע?" שאלה, כרעה ברך, ליטפה אותי וחייכה, "זה לא כלב, חמוד שלי, זאת כלבה," אמרה.

הילד התיישב לידי וחיבק אותי. אני סיפרתי לו באמצעות פתיתי השלג , על מה שראיתי כשהייתי שם למעלה בשמיים.

"אמא. אני רוצה שלייקה תבוא איתנו הבייתה," אמר הילד, "כשאהיה גדול, אני רוצה להיות טייס חלל כמו לייקה!" הכריז.

האשה ליטפה את ראשו ואמרה: " בסדר חמוד. ניקח אותה איתנו הבייתה והיא תהיה הכלבה שלנו. היא באמת דומה מאד ללייקה אבל לייקה האמיתית נמצאת שם למעלה בשמיים. בחדשות אמרו שהיא מתה."

הילד הביט לי לתוך העיניים.

"לייקה לא מתה!", אמר, "בואי לייקה, הולכים הבייתה."

אימו של אילן הפעוט אחזה בידו והם פנו ללכת. אני קיפצתי אחריהם בשמחה, משתוקקת להתחיל את חיי החדשים. האיש הקטן מהחללית הגדולה קיים את הבטחתו. הוא באמת בחר לי מקום מקסים, הריחות נעימים ואילן הקטן ואימו נראים טובי לב ונחמדים כל כך.

נשאתי את עיניי וראיתי שעל גבו נושא אילן תיק גב קטן, עליו היו רקומות שתי מילים באותיות שמעולם לא ראיתי לפני כן:

 "אילן רמון".