יער הרגשות
החשיכה איימה לבלוע את נָזֶה. אפילו צורות העצים נבלעו עם השמים הריקניים, כמו כתם שחור ועבה. זו הייתה שעת לילה מאוחרת, ונפשו הייתה אבודה. היער היה מלכודת מתוחכמת ביותר, ונזה לא היה יוצא מן הכלל.
הוא קיווה בכל לבו, התחנן בייאוש למצוא פינה פחות חשוכה ביער. אפילו הירח המלא נבלע בצללים. למעשה, הוא נראה יותר כמו נקודת או קטנה מאשר שליט הלילה. נזה ניסה להשתמש בכוחותיו, אך ללא הועיל. העצים שאבו את האנרגיה הקסומה שלו, דבר לא פעל.
ארור היער הזה! חשב לעצמו. הוא ביטל את הדברים שאמרו לו אנשי הכפר שגרים סמוך. כעת, הבין שמיהר לשפוט. הם אמרו לו שהיער נשלט בידי ישות כלשהי, בעלת עוצמות חזקות, הוא התחיל להרהר בדברים.
לפתע נקודת אור מהבהבת חלפה לצדו, עיניו עקבו אחר יצור מעופף עם כנפיים בגודל כף ידו. הוקל לו לראות יצור חי, מצד שני, הוא מעולם לא ראה יער כה שומם. רגליו הלכו לכיוון היצור כאילו הוא מכושף על ידו, כשחשב שהוא בדרך הנכונה, היצור ריחף ונכנס הישר לתוך העץ.
נזה נבהל, המחזה היה לא נעים, כאילו נמחץ בידי ישות לתוך הגזע, אבל לא נשאר שום כתם זוהר שהעיד על המעשה.
העץ פעם באור חלש, ולבסוף נחרט על גזעו בקסם מספר צורות וקווים שהפכו לציור. הוא נחרד כשזיהה את הדמות החרוטה. לבו התכווץ בכאב מהזיכרון. ועוד לפני שדמעותיו התחילו לזלוג, האדמה נפערה והוא נפל לתהום במסווה של בור.
ריאותיו התאמצו לקלוט אוויר, שערו הצליף בפניו וגופו צלל באוויר. הוא הרגיש חסר משקל, התחושה הייתה נוראית, כאילו הוא עלה בסערה אימתנית.
גבו נחת הישר בתוך שדה, נשימותיו נעשו רדודות, מוחו מנסה להבין את מה שקרה. למרות עוצמת הנפילה, הוא לא הרגיש כאב אך עדיין נלחץ. נקודות של אור ריצדו מול עיניו, הן הפכו להילה מוארת שהקיפה אותו מכל הכיוונים.
הוא תהה לאן היער החשוך נעלם, או שאולי הוא זה שהצליח להימלט ממנו.
הוא התרומם באיטיות, סוקר במבטו את הסביבה החדשה שאליה נפל, פשוטו כמשמעו.
כתמים ירוקים התחדדו לכדי צמחים, קרני שמש של אחר הצהריום סנוורו אותו וידיו מיהרו לכסות את עיניו.
שתי דמויות נוספות לכדו את תשומת ליבו.
אדם קטן שנראה מאוד דומה.. לו. ועוד אחד, שנראה כמו..
הוא לא היה מסוגל להעלות את שמו על שפתיו. הוא קפא, שפתיו רעדו, הוא שאל את עצמו ממתי נשימתו נעשתה פעולה קשה כל כך. למרות שהוא עמד רחוק מהם, הוא שמע אותם היטב.
"בוא נשחק!" הדמות אמרה בצהלה. זה היה נזה, בתור ילד. הדברים של אנשי הכפר חלחלו למעמקי נפשו, כיצד זה אפשרי? חשב לעצמו. מצד שני, היער הזה צלל הישר לתוך זיכרונותיו, ועוד לכואבים שבהם.
החבר שלידו לא כעס או שמח לאיד, הוא פשוט היה שקט מטבעו, עיניו נדדו לרקע הכחול. נזה זיהה את המבט המהורהר שלו, כזה שהולך למחשבות עמוקות יותר מהתהום שאליה נפל.
הוא מעולם לא שכח את הרגע הזה, שבו חלה נקודת המפנה הראשונה בחייו שלו ושל חברו טוב. אותו זיכרון שליווה אותו כל כך הרבה זמן. הוא רצה לרוץ לחברו הטוב, לחבק אותו חזק ולפרוע את שערו כמו שתמיד היה עושה.
"אני שונא את ההורים שלי," קולו עדין ומלטף, כמו הרוח. ללא שום כעס או רגש במסווה. זה היה חברו הטוב ביותר.
"הא? למה?" שאל נזה הילד בתמימות. אבל חברו לא השיב. נזה כעס על עצמו שבאותו הזמן לא התעקש להוציא ממנו את התשובה. חברו הרים את מבטו והופתע לראות ילד בגילו, עומד מולו.
"מי אתה בכלל?" באותו הזמן לא היו לו חברים, הוא היה יושב לבדו בשדה ומקשיב מדי פעם לרוחות, כאילו היו נושאות את כל התשובות לשאלות שעליהן אף פעם לא קיבל מענה. הוא היה עסוק בדממה כל כך שלא שם לב לנזה הילד, וגם אם כן, לא טרח להביט בו.
"אני נזה!" צעק בקול, באותו הרגע הוא הרגיש מובך, הוא שכח כמה שובב ויהיר היה פעם, לא שהרבה השתנה מאז. "ואיך קוראים לך?"
"ריו," השיב בקול דק כלחישה. עצם אזכור שמו היה כמו צביטה בלב.
"מעכשיו, אתה תהיה החבר הכי טוב שלי!" ריו הביט בו בתמיהה. זה גרם לנזה מעט לצחוק. באותה התקופה ריו בקושי הצליח להתיידד עם ילדים בגילו, ובטח שלא להיות חבר שלהם. הוא רץ לכיוונם, צעק ממעמקי גרונו את שמו של ריו. הוא נפנף בידיו, רגליו מתאמצות לסגור את המרחק שביניהם. גם אם זה רק זיכרון, חשב לעצמו, הוא רק רצה לחבק אותו כמו פעם ואולי אפילו להקניט אותו, אך האדמה פתחה את פיה, ונזה צלל שוב בעל כורחו אל תוך מציאות חדשה.
כשנפל, תהה אם ריו הצליח לראות אותו.
קרני השמש דהו, ואיתן תחושת החום. רוח קרירה פיזרה את שערו של נזה, הוא חשב שחזר ליער החשוך.
הפעם הוא נפל על גזע עץ שהוציא את כל האוויר מראותיו, המכה היממה אותו. הוא נפל כמו בובה על גבי עשבייה לחה וקרה. הוא היה בטוח שהוא הולך למות. הוא נשכב על האדמה עד שנשימתו חזרה אליו וגופו התאושש מהמכה.
האם זאת הייתה טעות? חשב לעצמו. אנשי הכפר הסמוך הזהירו אותו מפני הכוחות של היער המכושף הזה. הוא שם לב שככל שנכנס עמוק וניסה לקצר את דרכו, רק נעשה עוד יותר מבולבל. הם קראו לו בשם "היער האפל." נזה לא התקשה להבין את הסיבה.
חוץ מהמכה החדה, הוא הרגיש כאילו מישהו מנסה לחטט בזיכרונותיו באמצעות פינצטה חדה. הוא תהה אם אי פעם יצליח לפלס לו נתיב יציאה מהמקום המקולל הזה. אך קשה היה לחשוב על פתרון כשלא ידע מה לעזאזל היער הזה רוצה ממנו.
הוא שיער שפיסה נוספת מהעבר תופיע לנגד עיניו, הוא לא הופתע לראות שצדק.
נזה הילד וריו רצו באחד היערות שליד הכפר שלהם, שניהם רטובים עד לשד עצמותם. הבוץ נכנס לציפורניו של נזה, שיערו של ריו ראה ימים טובים יותר. אך על פניו התגלה חיוך שאין כמותו.
נזה נזכר שזאת הפעם הראשונה שראה את ריו מחייך.
לו רק היה מחייך עכשיו, לצדו, חשב נזה.
הם יצרו לעצמם משחק הרפתקה, שבו נזה הוא לוחם בכיר שהדריך את חייליו לעבר ארץ אסורה שאותה יכבשו. ריו שיחק בתור יועצו הבכיר, הוא הוליך אותם בדרך הבטוחה בתקווה שיהפכו אותה לעיר קסומה כפי שראו בדמיונם.
נזה וריו נלחמו ביצורים מכל הגדלים, מכל הסוגים, נאבקו עד שידם על העליונה.
זה היה אחד הזיכרונות הכי יפים בליבו של נזה. אמנם הם לא כבשו דבר והצטננו יום אחד לאחר מכן, אבל זה היה שווה בשביל החיוך של ריו, הוא נראה מלא חיים ומאז הוא השתדל לעודד את חברו יותר, שיהיה מאושר יותר ולא מתבודד שחי בין הכוכבים הרחוקים ממנו.
הוא ראה את נזה ואת ריו מאושרים, הולכים יחד ביער הגשום. כשנפרדו דרכם, נזה קיווה שייצא מן הזיכרון או לפחות יעבור לרגע אחר בחייו. הוא צעק לריו ולנזה הצעיר אך הם לא יכלו לראות או לשמוע אותו. לבסוף הלך אחרי ריו לכיוון ביתו.
דמות גבוהה עמדה באמצע השביל. שיער שחור ועיניים כהות הביטו בריו בזעם. נזה לא זיהה את הדמות. הוא הבין שזה לא חלק מהזיכרון שלו. אם כך, של מי?
"פרחח, אתה יודע מה השעה?"
"אני מצטער, אבא." ריו השפיל את מבטו, נזה ראה שידיו רועדות, אך לא בגלל הקור.
הגשם התחזק, הרוחות היו חזקות יותר, נזה הרגיש את הקור מחלחל בתוכו.
ברק הבריק, רעם הרעים, אך כל מה שיכל לשמוע היה את הסטירה שקיבל ריו מאביו. נזה היה חסר נשימה. ריו לא הביט באביו, הלה בעט ברגלו וריו נפל על האדמה הלחה עם הבוץ. הוא המשיך להכות אותו באכזריות. נזה איבד עשתונותיו.
היער הזה פולש לזיכרונותיו, כך אמרו לו. אך הרגע הזה לא היה שייך לו.
אם הרגע הזה שייך לריו… יכול להיות.. שאולי.. זה היכה בנזה.
יכול להיות שאולי גם ריו נמצא כאן? ביער הזה?
יכול להיות.. שריו חי!
אולי זה סימן, כן! זה חייב להיות סימן! מה זה עוד יכול להיות?
הבכי של ריו קטע את התרגשותו. הוא ידע שגרסתו הצעירה כבר בביתו עם הוריו. גם אם זה רק זיכרון, הוא לא היה יכול להמשיך לצפות ללא מעש.
"מספיק!" צרח. הוא דחף את אביו של ריו, הוא איבד תחושה ברגליו מרוב פחד.
"אתה אבא שלו, אתה אמור לאהוב אותו! הוא הבן שלך!" הוא חשב לעצמו כמה זמן ריו היה בודד, לבד עם המחשבות המסואבות בראשו. לא פלא שנדד למקומות רחוקים מהמציאות שלו.
הוא נלחץ כל כך, הוא הופתע לדעת שבכלל יש לו השפעה על הזיכרון הזה. שהוא יכול להגן על חברו. מי יודע, אולי ריו נמצא היכן שהוא ביער המוזר הזה, בודד כמוהו. הזיכרון הזה היה הסימן היחיד לכך.
"ריו!" צעק בקול, "איפה אתה?" הוא לא שם לב שאביו של ריו נפל ארצה. הוא היה בטוח שהוא בלתי נראה בזיכרונות של עצמו, או של אחרים.
"נזה?" ריו הצעיר הביט בו. הוא כמעט נחנק, הוא התגעגע אליו כל כך שנפל על ברכיו וחיבק אותו. הפעם היה יכול להרגיש בחום גופו, בעורו המלוכלך ובשיערו המבולגן.
"אנחנו נצא מכאן ביחד! אתה שומע?" עוד לפני שהספיק ריו להגיב, נזה המשיך.
"אנשי הכפר אמרו שכל מי שנמצא ביער המכושף הזה, זיכרונותיו נמצאים מול עיניו. הזיכרון הזה, הוא שלך! מה שאומר שגם אתה כאן! ביחד אנחנו יכולים לברוח מכאן! זה אומר שאתה חי, ריו!" הוא תפס בידו ומשך לעמידה. ביחד הם רצו, לאן? אפילו נזה לא ידע. העיקר לברוח מכאן, חשב.
"אם היית יודע על זה.. היית עוצר אותו? את אבא שלי?" שאל ריו.
"לא הייתי חושב פעמיים," הוא חייך אליו, ריו התחיל לבכות, אך גם חיוך קטן בצבץ מבין שפתיו הכחולות.
לפתע ניצת משהו בנזה. שביב של תקווה נדלק בו. דבר שלא חווה הרבה זמן. הוא נזכר בעוד דבר שאמרו לו אנשי הכפר שגרים סמוך. היער עצמו מכיל את הרגשות של המטייל בו, ומראה לו את מה שמביא לו תקווה. היו אחרים שהפיצו שמועה על כך שהמקום כולו מכושף מפני שהוא נשלט על ידי מישהו. הוא התקשה להאמין בכך.
חיוך בצבץ על שפתיו, אולי היער הזה כן בעדו.
נזה האט את הקצב ברגע שידו ריו התנתקה ממנו. הוא הסתובב לאחור, רק כדי לראות חשיכה שמאיימת להשתלט עליו. הרוח השתתקה. הקור נעלם, אך עדיין הרגיש תחושה מנוכרת.
ריו הקטן הביט בו מרחוק. נזה רץ אליו, במחשבה שאם יגיע אליו, כל הסיוט הזה ייגמר. אך ברגע שידו נגע בריו, הסיוט האמיתי התחיל.
הפעם הוא הרגיש את האדמה רועדת תחתיו, הכול יצא מכלל שליטה וכמו מערבולת הוא הסתחרר מזיכרון אחר לאחד נוסף. כולם היו של ריו, ובכולם הוא ניסה למנוע את הבלתי נמנע. הוא חשב שאולי היער החזיר את ריו אליו.
לאחר המקרה של אביו, נחשף נזה לרגע ילדות נוסף, מעורר בחילה, בביתו של ריו.
אימו השפילה אותו, אביו היכה אותו, שניהם העבידו אותו בפרך כאילו הוא עבד. לאחר מכן החיוך של ריו חזר שוב כשנפגש עם נזה ושכח מהכול.
נזה רצה לבכות לעבר המחזה שגילו עיניו, הוא שאל את עצמו כיצד העולם יכול להיות כל כך אכזר לפעמים.
הוא ראה את השינוי של ריו, את הקנאה שלפעמים הייתה לו בכך שהוריו של נזה היו נחמדים אליו. הוא הבין שריו תמיד חשק בכך אך הסתפק בחברו הטוב נזה.
הוא חש בתסבוך שריו הרגיש. בתקווה שרצה להרגיש תמיד טוב ככה לצדו של נזה. הוא מעולם לא שמע מפיו של ריו את הזוועות שעבר. הוא התחרט על כך, הוא לא עזר לחברו הטוב. זאת הייתה אשמתו, הבין נזה. אשמתו בלבד. אילו היה נוהג אחרת, מתאמץ יותר, יכול להיות שלא היה נודד בדרכים לבדו, עם המתנה היחידה שריו השאיר לו.
הוא לא ידע מה היער מנסה לומר לו, האם ריו חי היכן שהוא? או שהיער בכלל מאשים את נזה?
הוא עבר מהבית של ריו לעבר השדות הריקים שבהם היה בוכה את נשמתו. נזה בכה אתו. ולא משנה כמה נזה ניסה, הוא לא הצליח להתערב, הוא חזר להיות בלתי נראה.
הוא התרגל לעוף, להסתחרר, לקבל בחילה וכאב ראש בזיכרונות שלא שלו. אבל לזיכרון הזה הוא לא היה מוכן.
זה היה בחצות הלילה בירח המלא. השדה הירוק שבו ריו התבודד היה מואר באור הלבנה. נזה לא יכל לשכוח את המראה המהפנט. הכוכבים נצצו בעיניו של נזה, הוא רצה לשבת שם ולהקשיב לרוח כפי שריו עושה, לפתע גם הוא רצה להתבודד, לחלוק עם העולם סודות.
"נברח מכאן ביחד, שנינו." אמר נזה, "נצא ביחד להרפתקה הכי מיוחדת, נטייל בעולם, נגלה סודות חדשים!" אמנם הם התבגרו, אך הסקרנות תמיד בערה בו. ההתלהבות הזו משכה את ריו, היא הייתה התקווה שלו להיעלם, להתרחק מביתו שהכאיב לו כל כך. הוא רצה חיים חדשים לצד חברו הטוב ביותר, נזה.
נזה התחיל לבכות, הוא רץ אל ריו אך לא היה יכול להתקרב אליו, מעין בועה אטמה אותו והרחיקה אותו מהזיכרון הזה. הוא ירד על ברכיו ובכה. הוא ידע מה הוא הולך לראות ועדיין לא היה מוכן לכך.
"אני לא רוצה! תחזיר אותי ליער הארור הזה!"
השדה נמחק, כמו חול שעף ברוח. במקומו ירד גשם, האדמה הייתה בוצית ולחה, קור אימים הקפיא את נזה.
נזה היה לבוש בתרמיל, חבלות מעטרות את פניו ואת גופו, הוא עצמו היה חלש. כל גופו התייסר בכאבים.
יד אחת החזיקה בקצה צוק, נאבקת בכאב ובקור כדי לשרוד. היד השנייה מחזיקה את ריו, שחבול גם הוא, חסר כל תחושה בגוף. שניהם היו קרובים למותם.
"לא! לא! אני רוצה לצאת מכאן!" המשיך לבכות נזה. הוא לא יכל לצפות בזה.
"אל תעזוב אותו!" צעק לנזה הצעיר. לא משנה כמה הוא דיבר, הרוח בלעה את מילותיו.
"נזה.." מלמל ריו, "בקצב הזה אנחנו לא נחזיק מעמד.."
"לא נכון!" התעקש נזה הצעיר. הוא ראה מה מחכה למטה; נהר סואן שעולה על גדותיו ומרעיש כמעט כמו הגשם.
"יש לי תוכנית, אבל רק אחד מאיתנו ישרוד." אמר ריו.
"אל תדבר שטויות! אני לא אעזוב אותך! לא יצאנו למסע הזה רק כדי שנמות כאן!" נזה הצעיר התעקש למצוא דרך שהם ישרדו, אך דבר לא עלה במוחו.
"אם רק תקשיב לתוכנית שלי, אחד מאיתנו ישרוד!" צעק עליו ריו.
"אני לא מוכן שרק אחד מאיתנו יחיה!" ריו הבין שנזה מעדיף למות מאשר לחיות בלעדיו. אבל ריו לא היה מוכן שנזה ימות. נזה ראה בעיניו שריו החליט עוד לפני שיכל למחות על כך.
"לא! לא!" צעק נזה, "ריו!"
ריו משך בחוזקה את ידו, הוא טלטל את ידו של נזה, בכוחותיו האחרונים תלש את עצמו מהאחיזה של נזה. הוא עצם את עיניו והשלים עם גורלו.
נזה הצעיר והבוגר צרחו בקולי קולות שהרעידו אפילו את הזיכרון.
"אני מצטער," בכה נזה, "כל כך מצטער, ריו." שניהם בכו, הרוח יללה, כאילו גם היא חשה בכאבם. נזה הצעיר המשיך בדרכו לבד, כשדמעותיו כעקבות בדרכו.
נזה הבוגר התיישב שם, וצפה בגופה של חברו הטוב ביותר, במורד הזרם.
הוא הלך אחרי הנהר הזה למרחקים ארוכים, עד שהגיע ליער קסום ויפהפייה שעטוף באורות מכל בצבעים בהירים ומבריקים. הוא המשיך לבכות, ממרר בבכי. גופת חברו דהתה גם היא. הוא חיכה שכל הזיכרון הארור הזה ייעלם כלא היה.
"זה הכול באשמתי ריו," הוא הקדיש את המסע הזה לאדם היחיד שרצה שיהיה מאושר. אך הוא נכשל, והאשמה תמיד רדפה אותו. היער עצמו הפך לכהה יותר וחסר חיים. יצורים רבים נעלמו ממנו כאילו חששו להיבדק באפלה הזו.
"נזה," ריו נעמד מולו, חבלות על גופו המדמם, שיערו מפוזר. הוא חיבק אותו בחוזקה, כתוצאה מכך נזה עוד יותר מירר בבכי, הוא רצה לצאת למסע הזה לצדו, לא בלעדיו.
"אני סולח לך, נזה. בבקשה אל תאשים את עצמך יותר."
"זאת אשמתי!" מרוב כאב נזה התקשה לנשום.
"זאת הייתה החלטה שלי בלבד, נזה. צא למסע הזה, בשם שנינו, אני רוצה לראות אותך מחייך."
"אני לא יכול להעמיד פנים שאני מאושר!" מחה.
"תחייך בשבילי, נזה. תהיה מאושר בשבילי, בדיוק כמו בכל הפעמים שעודדת אותי כשסבלתי. אתה חושב שאני לא סובל כשאני רואה אותך ככה? נהפך לכמוני?" נזה השתתק. הוא לא טעה. מאז שריו מת, הוא פחות חייך.
הוא נדד בראשו לעבר מחשבות עגומות, שיתף את הכוכבים בלילות בכאבו וקיווה שהרוח תביא לו תשובות. בדיוק כפי שריו הצעיר היה עושה. הוא התרוקן מכל רגש אפשרי.
"איך אני יכול לשמוח, כשאתה לא חי?"
"אמנם אין לי גוף, אבל אני עדיין חי." נזה השתתק. הוא היה מבולבל.
"מה הכוונה?"
"עוד לא הבנת?" חייך אליו ריו, "אני הוא היער. חיפשתי אותך כל הזמן הזה."
"אז כל הסימנים האלה, כל הזיכרונות האלה, בשביל מה?"
"בשביל להגיד לך שאני סולח לך, נזה. אני רוצה שתמשיך לחיות, שתצא למסע ותחייך, בשביל שנינו." נזה התקשה לעכל את כל הדברים שאמר.
ריו נמצא ביער הזה לנצח, הוא נדד במחשבות של אחרים כדי לחפש אותו. נזה התאמץ שלא לבכות אך הוא לא שלט בזה. הוא חיבק את חברו חזק מדי. דמותו של ריו דהתה.
"תבוא לבקר מדי פעם," אמר ריו, "לא תזיק לי חברה." נזה חיבק את חברו עד שעיניו נעצמו בניגוד לרצונו. כמו מין כישוף, הוא נרדם בזרועותיו של חברו הטוב.
כשנזה התעורר, יצור קסום קיבל את פניו בברכה. כלבלב קטן וזוהר בצבע כחול עם קרניים קטנות. הוא כלב מדריך, שנמצא מדי פעם ביערות כדי להכווין אנשים לדרך בטוחה.
נזה לא היה בטוח אם התעורר במקום הנכון. היער לא היה כהה יותר, הירח המלא האיר על כל העצים שהיו בשלל צבעים בהירים. נזה הרגיש שהיער הזה נלקח מאותו החלום שבו ראה את ריו בפעם האחרונה.
לאט לאט הבין שזה היער של ריו.
נזה יצא מהיער תוך זמן קצר, אנשי הכפר פערו פיות לאור השינוי של היער האפל, שכעת נקרא 'יער הרגשות.'
הוא הסתובב לאחור, חיוך בצבץ מבין שפתיו.
"אני עוד אבוא לבקר, ריו." לחש נזה.
הוא ידע שחברו הטוב לא יוותר עליו בדיוק כפי שנזה לא שכח אותו. הוא ידע שאיכשהו, ריו ישלח לו סימן.
