ילד חוץ בקיבוץ מפליג אל אנשי הדממה

בגיל עשר וחצי, שנה לאחר מלחמת יום הכיפורים, עברתי להתגורר לבדי בקיבוץ ושם נקלעתי למלחמה פרטית שתלווה אותי למשך כל שנות חיי.

משחר ילדותי לא הבנתי את ההיגיון שבמלחמות והן שמצידן מעולם לא פסקו להתחולל בחיי.  עזבתי את ביתי שבשיכון ג' בקריית שמונה צעיר ופגיע לחמש שנים ארוכות בקיבוץ גן שמואל. ימים אלו  עיצבו את  חיי בעצב. הרגשתי שהייתה זו תקופת חיים אינסופית, היו אלו שנות המלחמה שלי, בהם חטפתי אגרוף ברזל הישר אל מרכז חיי, התמוטטתי ונפלתי אל תוך בור של ייאוש ומאז כבר שנים שאני במאבק לטפס להתרומם ולהביא את חיי אל חוף מבטחים.             עד היום אני מביט אל השמים מחפש את הבורא ושואל אם הוא ומלאכיו עדין איתי . 

בהיותי בקיבוץ  אהבתי ולשוטט  בפרדסים בשעות אחר הצהרים, רחוק מכולם עטוף בשקט מחריש אוזניים כשבראשי מתחוללת מלחמה .                                                                                         מאז שהפסקתי ללכת אל משפחתי המאמצת בקיבוץ נהגתי להסתובב  בשבילי המוסד השוממים, ללא יעד או מטרה, לא יכולתי לשאת את מצבי, לא היה לי לאן להימלט  ויותר מכל פחדתי להיתקל באנשים ולספוג מהם ביקורת ומבטי לעג.

הרגשתי שאיני יכול  לשאת את הקרבה לבני אדם וכך מצאתי עצמי יום אחד צועד עם רדת החשיכה אל בית הקברות.                                                                                                   שעות ארוכות ישבתי שם בשקט מוחלט, מביט על הקברים ועל צמרות העצים שנעו ברוח חרישית, מסתירים קלות  אור הירח שבצבץ והאיר באורו החיוור את הקברים שמסביבי.             מחשבות ושאלות רבות התרוצצו בראשי…  איך הגעתי לכאן ? מדוע איני אוזר אומץ ובורח ? איך אצליח לחלץ את עצמי מהביצה אליה שקעתי ? הרגשתי שאני רוצה להצטרף אל המתים ולנוח עימם לעד. 

עצבות גדולה מילאה אותי, הדמעות  נתקעו בגרוני החנוק. גופי כאב מכיווץ שהלך והחמיר, ראשי איים להתפוצץ. מילים החלו להדהד במוחי ונפלטו מפי מבלי שארגיש ומבלי שאדע אם  חושב אני אותן או זועק אותן אל תוך החשכה. היכיתי באגרופיי בספסל העץ ולא חשתי כאב, רק זעם ותסכול. 

"מה יהיה איתי… מה יהיה…. זעקתי,  אני לא יכול להמשיך כך יותר ,  אני לא רוצה להישאר בקיבוץ הזה… אני שונא אותם, שונא את הרשעים, לא רוצה למות כאן…לא רוצה! 

בכיתי ללא קול וכבר חשבתי לעצמי,  שאולי הכי טוב שאסיים את חיי ובכך אעניש את כולם, אולם לפתע עבר בי רטט שלא הבנתי את פשרו.

גל חום פגע בי כברק, הציף את גופי והחליף כבהרף עין את הייאוש שחשתי פרץ של שמחה  שטף את כולי ומילא אותי באנרגיות שלא הכרתי . 

הרוח ליטפה את שערי ולחשה אלי :

"הכל יסתדר דורון, אתה תצא מכאן, אתה עוד תהיה מאושר…". 

הבנה עוצמתית ומחבקת נחתה עליי ממקום לא מוכר. האמנתי בכל ליבי למסר שחלחל אט אט לתוכי קפצתי משמחה ורצתי בין הקברים מקבל את חיי בחזרה.                                   הרמתי את ראשי לאינסוף ונשבעתי, ש"אם אצליח לצאת מכאן חי ושלם מהמלכודת, אמצא נתיבים מלאי אור ואקדיש את חיי למען ילדים שלא יסבלו כמוני".

ההארה שנתגלתה אלי ליוותה אותי בימים שבאו לאחר אותו ליל מלא הוד.                              ההבטחה שאהיה מאושר העניקה לי ביטחון  והייתה לי למשענת בשעותי הקשות.   

סוף סוף ידעתי בליבי שהחיים יאירו לי פנים ויישאו אותי אל מחוזות מלאי טוב.                               הבטתי מעלה חייכתי אל אלוהים חיבקתי את מלאכיו וידעתי שקרן אור מלאת הוד והודיה נשלחה מליבי אל הרוח. 

אהבתי לרוץ לבד אל מול השמיים עד כלות נשמתי בפרדסים המוריקים המדיפים ריח פריחה משכר.                                                                                                                                                                     במרחק ראיתי ענן אבק שהיתמר ממרוצתו של מישהו שלא זיהיתי.                                                         

ככל שקרבנו זה לזה הבנתי שזהו "הראל קומנדו", שכבר מכיתה ח' החל להתאמן לקראת מבחני הגיבוש לקומנדו ימי.   הראל שהיה בן למשפחת לוחמים מפוארת בשייטת והיה ילד חוץ שהגיע ממשפחה עשירה בסביון, התקבל בזרועות פתוחות בקיבוץ.

הראל הבוגר הביא עימו חוברות סקס צבעוניות, שהותירו אותנו פעורי פה, מה שהוסיף לו הילה בקרב הבנים.

כבר בכיתה ח' השתתף הראל החסון בעל עיניי התכלת והבלורית הבלונדינית בריצות מרתון בהצלחה מרובה. כולם ידעו שיום יבוא ושהנער מכיתה ט' יצטרף אל פַּלְגַּת הלוחמים המופלאה בשייטת ויפאר את הקיבוץ כמו רבים אחרים שבערב שבת היו מציגים בהתרגשות את בניהם הגיבורים לראווה בחדר האוכל, כשהם לבושים במיטב מדיהם המצוחצחים. 

נעמדנו זה מול זה מתנשפים ומיוזעים. "היי דורון, מה קורה,  גם אתה מתאמן לצבא"? 

"לא… אני סתם רץ, שומר על כושר" – עניתי במבוכה. הייתה זו הפעם הראשונה שמישהו בקיבוץ חשף את תחביבי. הראל קומנדו סקר אותי ארוכות ובעודו משיב לעצמו את נשימתו הציע לי בהפתעה שנרוץ יחד.

לרגע השתנקתי, "אה…בסדר….", לרוץ יחד עם הראל קומנדו… לא הייתי מעלה בדעתי. 

הראל רץ כאילה כשאני מנסה להיצמד אליו בכל כוחותיי.

"אל תישבר… זה רק עניין של כוח רצון…" קרא לעברי תוך כדי ריצתו, תמיד ידע להשתמש במושגים צבאיים שלמד מאחיו הבוגרים. לאחר כחצי שעה נעצר והמתין עד להגעתי אליו. התנשפתי, ריאותיי התפקעו וכאב חד טיפס במותניי.

"יאללה דורון, עכשיו נעשה תחרות?" – הציע בהפתעה.

"זה לא פייר הראל, אתה מתאמן מלא זמן… אין לי סיכוי נגדך".                                                                  "שטויות….זה רק עניין של ספורט, זה גם עוזר למוטיבציה שלי וחוץ מזה, ככה זה בשייטת, רצים יחד ואז בסוף הריצה ממשיכים בתחרות אישית עד לבסיס, כולם חייבים לגעת באותה הנקודה שהמפקד הורה.                                                                                                          אז הראשון שנוגע במעקה המדרגות של הקבוצה, הוא המנצח, בסדר?"

"טוב…שיהיה" – עניתי בהיסוס שואף אוויר מלוא ריאותיי כהכנה למרוץ הבלתי אפשרי.

"מוכן??" –  שאל הראל במבט חודר של לוחם,                                                                             "טוב  יאללה.. בסדר…" – גמגמתי ומיד זינק האצן כמיתר מתוח.

 תוך שניות היה במרחק רב ממני, חיפשתי כוחות כדי לצמצם את הפער, לפחות להקטין את הבושה.                                                                                                                       "איך הסכמתי להצעה שלו…כמו טמבל? עכשיו אתגלה במלוא חולשתי. חבל שפגשתי אותו בפרדס".                                                                                                                           רצתי וכעסתי על מצבי וככל שכעסתי כך גברה מהירות ריצתי, כעסתי עליו ועל כל הקיבוץ, על אבי, על חלק ממשפחתי, על העולם הזה ועל אלוהים שיצר אותו. הכעס הלך וגבר, לא חשתי את גופי ואת רגליי ששעטו, כל כך רציתי לנצח את הספורטאי השחצן הזה, שהציע לי תחרות לא הוגנת, "למה הסכמתי? אוי לבושה ול'ירידות' שאספוג אחר כך מילדי הקבוצה".

רגליי נשאו אותי הלאה במעלה השביל. הראל קומנדו, הסיט את מבטו לאחור תוך כדי טיסתו וראה שאני מתקרב אליו. כעסי גאה ושצף, פניי התעוותו וקצפו,                                                                            "אני שונא אותו ואת כל הגורל המחורבן הזה שהביא אותי לכאן אני שונא אותם, מתעב את המנוולים שמרביצים ללא סיבה רק בגלל שאני עירוני ומזרחי".                                                                                                                                    הייתי במרחק של כעשרה מטרים ממנו, הראל הביט שוב לאחור ופגש בעיניי הבוערות, ראיתי את התדהמה והפחד בעיניו, עובדה זו העצימה את כוחי ודחפה את גופי כחץ, יכולתי לשמוע את נשיפותיו העמוקות מלאות החרדה.                                                                                                                                                "אני לא מאמין, הוא פוחד ממני, הוא פוחד שאנצח אותו, זה לא ייתכן, למה שיפחד ממני,              מי אני בכלל". 

הנה, אני כבר כמעט מגיע אליו, לא אתן לו לנצח אותי בפער גדול, הוא עוד יצטער על התחרות שהציע לי.

ממרחק התגלו בברור בתי המוסד החינוכי של גן שמואל. עוד קילומטר אחד לסיום המרוץ, אני כמעט נוגע בכתפו, הוא מביט בי חסר אונים, מתחנן במבטו שלא אעשה לו את זה, פניו האדימו כסלק ועיניו יצאו מחוריהן, הזעם שפעם בי בעוצמה, התחלף בשמחה שהציפה בי כוח רב. לפתע טסתי קדימה, כוחות על הזניקו אותי הלאה, רצתי כאחוז טרוף.                                                                                                                         "עוד כמה מאות מטרים ואני מגיע אל המעקה", השעה הייתה ארבע אחר הצהריים,                   היה זה הזמן שבו הלכו כולם לחדרי ההורים למשך שלוש שעות, עד לארוחת הערב המשותפת.                                                                                                                 כולם היו שם על המדרגות, כל ילדי קבוצת מעיין עמדו נדהמים אל מול השניים שרצים כאחוזי שטן ומעלים אבק אל השמיים, ראיתי את פניהם ממרחק ומהירותי התעצמה,                          הראל קומנדו היה מאחוריי במרחק רב.                                                                                                                                           "רוץ הראל…רוץ …."  צרחו לעברו כולם. "אל תיתן לו לנצח…הראל… טוס….".                                    צרחותיהם הניפו אותי השמימה, עפתי אל המעקה המיוחל והכיתי בו עד שכמעט יצא ממקומו. התמוטטתי על המדרגות, מנסה להחזיר את נשמתי אל גופי.

 "תתבייש הראל…. איך נתת לשחור הזה לנצח אותך, איזה אפס אתה…יאללה אתך…"                  הבנים הקיפו אותו בבוז וכעס, בעת שידו חבטה במעקה במבוכה, כיאה למי שעמד בחוקי השייטת וסיים את המרוץ.                                                                                                    הראל הרכין ראשו על המעקה המיוחל וכמעט איבד הכרתו. 

ישבנו דקות ארוכות בדממה מחזירים עצמנו לחיים, כולם עזבו את בית קבוצת מעיין וירדו לחדרי ההורים.                                                                                                                            הצטערתי על המבוכה שאליה נקלע הראל בגללי, רציתי לנחם אותו ולהביע את צערי.                         נעמדנו זה מול זה חסרי מילים, הראל הושיט אליי את ידו ולחץ את ידי בחוזקה, תוך שהוא מביט בי בהערצה גדולה. 

 "וואלה דורון… אתה יודע לרוץ…",  הנהן בראשו.   

 לא יודע…אין לי מושג איך זה קרה".         

"שמע, דורון, תדע לך, אתה יכול להגיע לקומנדו הימי"  אמר ברצינות תהומית ועיניו חדרו לליבי.

לא האמנתי למשמע אוזניי, חשתי כאילו זרק לעברי זיקוקי דינור,                                                              "אני… לקומנדו הימי…. איך הגעת לזה הראל? אני לא ברמה שלך בשחייה ובכלל…" ,                (לפחות בריצה כבר הבנתי שאני כנראה ראוי).

"לא! לא! דורון, אני רציני, תשמע… זה היה מדהים, יש לך כוח רצון ענק וזה מה שחשוב בשייטת, כוח רצון, אתה מבין? אם יש לך את זה, אתה עובר גיבוש ועובר מסלול, אני יודע תאמין לי". 

הבטתי בהראל כלא מאמין, פניו היו רציניים כאחד שמצא תגלית בעלת ערך רב.                                 אף פעם לא שוחחנו שיחה בוגרת שכזו, הוא טפח על כתפי כמפקד צבאי המעריך היטב את פקודו ופנה לדרכו מותיר אותי המום ונרגש.                                                                                        

מחשבותיי סערו, "אני בשייטת 13….? אין סיכוי, איך זה ייתכן שאני מתאים, אבל הראל קומנדו אמר זאת והוא הרי מבין, לא לחינם צרף אותי אל אנשי הדממה…".    

היה זה אחר הצהריים המופלא והמשמח שהיה לי מאז הגעתי לקיבוץ, זכיתי להצלחה כבירה ולמדליית זהב.                                                                                                                                    עד רדת החשיכה לא פסקתי מלפזם ולצהול, טיילתי להנאתי בשבילי המוסד החינוכי, מאושר מהמתנה שזכיתי לה.

באחת הפעולות החינוכיות של השומר הצעיר אליה נשבעתי אמונים בכיתה ו', הציעו אודי והדס, מדריכיי הנערצים, שנשוחח על גיוסנו העתידי לצבא.                                                          כל קבוצת מעין ישבה מכונסת, רצינית ומלאת חשיבות, בכיתת הלימוד הצמודה למגורי הקבוצה. 

כל אחד בתורו, סיפר בקול נרגש לאן ירצה להתגייס בעוד כשלוש שנים, עם סיום הלימודים במוסד, כולם הצהירו על רצונם העז לתרום למדינה ולהתגייס ליחידות המובחרות והמסוכנות ביותר וכשהגיע תורי הצהרתי גם אני בגאווה:                                                                                                                                                   "אני רוצה להגיע לקומנדו הימי בחיל הים, אני בטוח ששם אוכל לתרום למען המדינה…..".   

דבריי הממו את כולם ולאחר שתיקה קצרה פצחו בצחוק רועם ומלגלג ופרצו בהשמצות הרגילות. 

הבטתי אל הראל מאוכזב כלא מבין, הרי הוא  אמר לי זאת… קיוויתי שיציל אותי ויאמר משהו להגנתי, אך הוא השפיל את עיניו, כאילו מבקש שלא אספר את תוכן שיחתנו.

המדריכים ניסו להשקיט את האווירה ללא הצלחה. נעמדתי מול כולם בזעם ואמרתי באופן בלתי נשלט, תוך כדי הרמת אצבע מאיימת:         

"אתם עוד תראו… אני אגיע לקומנדו הימי, אני אוכיח לכולכם, אני אגיע…".  

יצאתי החוצה נסער, תוך כדי טריקת דלת שאפיינה אותי ברגעים שלא יכולתי לשאת עוד את העלבון, נשבעתי בי שאתאמן יום יום לקומדו הימי עד שאקרוס חסר נשימה ולו רק כדי להוכיח לקיבוצניקים שגם אני ראוי. 

שנה לאחר מכן עזבתי את הקיבוץ לכפר הנוער הדסים שם התהפכו חיי והצלחתי בכל תחומי החיים. 

עם גיוסי לצבא עברתי את הגיבוש והתקבלתי לקומנדו הימי בצהלת אלוהים.                                                        

באחת החופשות נשאתי רגליי לגן שמואל לבוש בבגדי השייטת עם רובה קלצ'ניקוב בהצלב על גבי כיאה ללוחם עתידי ולו רק כדי להוכיח לקיבוצניקים שעמדתי במילותיי.

"היי הנה דורון שריקי… אוֹפָּאְלֶ'ה…נהייה חייל… נוּ נוּ…. מה שלומך אפוא אתה משרת בצבא?"  קרא אליי בציניות בחור מקבוצת סלע לעיני אחרים שחייכו בבוז.                                                                                                                   "אני בשייטת 13 במסלול הלוחמים" עניתי בגאווה, משוכנע שכבר שמעו על כך מהראל.                                                          "כן בטח… לוחם בקומנדו למה לא???  נו…. תגיד…מה אתה עושה בשייטת?                             נהג, טבח, אפסנאי, שִׁין גִּימֶל מה? העירו בלעג צורב.                                                                                         "לא! לא! אני במסלול הלוחמים…." עניתי מופתע… "אתם לא רואים, יש לי קלצ'ניקוב…והנה התג שלי, תג השייטת, תראו".                                                                                                                 "קלצ'ניקוב…תג יחידה… מה הבעיה, כל אפסנאי או חייל בנשקייה יכול לקחת קלאצ' הביתה…"  המשיכו לעקוץ.                                                                                                                            "אני נשבע לכם…אני במסלול הלוחמים בשייטת…למה ללעוג ככה, למה???"                      הגנתי על כבודי.                                                                                                                       "כן    ב ט ח!!!  ל ו ח ם   ל ע ת י ד….!!! תכף תגיד לנו שאתה גם רמטכ"ל הצבא…." גיחכו.                                                                                                                         כעסתי על הראל שלא סיפר מאומה על שאני נמצא במסלול הלוחמים.                                    הייתי בטוח שיספר לפחות לקבוצת מעיין, אך הוא היה נאמן לחובת שמירת סודיות כיאה לשייט הנאמן לפקודות.                                                                                                        אף אחד בקיבוץ לא האמין לי שאני במסלול הלוחמים כפי שלא האמינו לי שכתבתי את הבלדה בשיעור עם אברמל'ה בחברת הילדים בכיתה ו' . 

באמצע הקורס התבשרנו שנשתתף בטכס סיום הקורס של המחזור מעלינו וליבי נמלא שמחה על שהראל קומנדו יסיים מסלול. קיוויתי שתהיה נציגות מגן שמואל ושסוף סוף ידעו שאני לא אפסנאי או טבח, אלא לוחם שייטת עתידי.

על מגרש המסדרים נבנו טריבונות ענק שהעידו על חשיבות האירוע שהתכבדו בו שר הביטחון וצמרת צה"ל.                                                                                                             עם רדת ערב נמלאו הטריבונות אורחים ובני משפחה, תזמורת צה"ל הפיצה ניגונים שהגיעו ללב ים, שמונת המסיימים עמדו גאים במרכז המגרש, מימינם עמדה פלגת הלוחמים החייכנית וגם אנחנו –  קורס הבסיסי בצד שמאל.                                                                            עמדתי זקוף וגאה לבוש בגדים צחורים כשלג עם כובע מלחים לבן על ראשי.                           הטכס התנהל באופן מופתי והקהל הריע ללוחמים החדשים בעת שהרמטכ"ל חשף את כנפי העטלף על דש בגדיהם.                                                                                                        אך לנגד עיניי התרחשה דרמה אחרת לחלוטין, על הטריבונות ישבנו אורחים רבים מקיבוץ גן שמואל וביניהם רבים מקבוצת מעיין ששפשפו את עיניהם בעת שזיהו אותי.                          השמועה פשטה במהירות בין כולם ועיניים נוצצות נשלחו אליי כאילו אני הוא זה שסיים מסלול.                                                                                                                  לאחר שירת ה"תקווה" רצו לעברי "חבריי וחברותיי" מקבוצת מעיין שטפחו על שכמי ולחצו ידיי בחום רב ובעיניים יוקדות.                                                                                            "כל הכבוד דורון ממש הפתעת אותנו, ממש נפלא, איזו גאווה יישר כוח" ועוד עשרות ברכות שהבהירו לי שהנה אני סוף סוף אחד מהם, קיבוצניק מצליח שהגיע ליחידת העילית לתפארת החינוך הקיבוצי. התקבלתי לזרועותיהם והייתי כאחד מהם ארבע שני לאחר שסולקתי מהקיבוץ.                                                                                                                 נמלאתי אושר על שמילאתי את הבטחתי כפי שהתחייבתי בכיתה ט' למרות הלעג והצחוק  שהביאו אותי לטרוק את דלת הכיתה בזעם רב.

נועם בן עוזר חברי היחיד בקבוצה חיבק אותי וגרר אותי הצידה.                                              הוא קפץ משמחה ואמר כמעט במנגינה:

"אתה לא יודע מה עשית להם דורון…ניצחת אותם!!! אתה מבין? ניצחת אותם!!!". 

מאז ועד לעצם היום הזה אני יודע שהנקמה הטובה ביותר היא ההצלחה ופניי תמיד לקראתה.

כיום אני בן 58, נשוי ואב לשלושה ילדים קסומים. עשרות שנים שאני עוסק בחינוך ומזה שלוש שנים אני מלמד בחטיבות ביניים בחברה הערבית שם אני מלמד עברית.                                                                      אני מתקבל בזרועות פתוחות ולהערכה רבה על עבודתי עם תלמידים נפלאים מוקירי תודה שהוריהם שולחים אליי מכתבי הודיה ומתנות.                                                                                                           שנות ילדותי האפורות מעניקות לי רוח גבית מלאת גוונים אל עבר ייעודי והנה אני שוב "ילד חוץ",  מורה יהודי יחידי בחברה הערבית, אך הפעם אני "איש חוץ" אהוב ומקובל שמצא את קיבוץ גן העדן בתוככי החברה הערבית בארץ ישראל.                                                                                                                                                                      

זִיכְרוֹנוֹת נִשְׁפָּכִים אֶל דַּפִּים

רַעַד בְּנֶפֶשׁ הוֹמָה

מִּלִּים מְבַּעְבְּעוֹת מִגֵּאוּת עוֹרְקַיי

נִמְהָלוֹת בִּדְמָעוֹת שֶׁאֵינָן זוֹלְגוֹת

 

גְּרוֹנִי נִפְתַּחַ אֶל מָרוֹם

נְּעִימוּת מִתְפַּשֶּׁטֶת 

אֶל לֵב מְכֻוָּוץ

זוֹרֶמֶת בִּי מְפַעְפַּעַת עַד כְּאֵב

 

 

צֹהַר נִפְתָּח אֶלֵי אוֹר

יָדַי פְּרוּשׂוֹת לָמָרוֹם

זוֹעֵק לְיוֹנָה בִּמְעוֹפָהּ

כִּי קָלוּ בִּי, קָלוּ הַמַּיִם

 

מַלְאֲכֵי מָרוֹם הוֹשִׁיעוּנִי

שֶׁיֵּרֶד עָלַי הָאוֹר

יִמְלְאוּ נִימֵי רוּחִי

שתִּימָּלֵא אָהַבְתִּי בִּי

 

תִּגְבַּר אֱמוּנָתִי בְּכוֹחִי  

תִּזְרֹם אֵלַי אֶל יְלָדַי 

מִלִּבִּי אֶל הָעוֹלָם

אֶל תּוֹךְ עִמְקֵי חַיי

 

קַצְתִּי בְּגֵאָיוֹת וּסְכָרִים

קַצְתִּי בְּזַעַם אֵיבָה

קַצְתִּי בַּחֲלוֹמוֹת בֶּהָלָה

קַצְתִּי בְּרוּחוֹת מִלְחָמָה

 

מִתְּמזֵג אֶל מַּנְגִּינָה

מְפַכָּה, נְעִימַה שׁוֹפַעַת זִיו

זוֹהֶרֶת צְלִיל חַיִּים

 

חֲזִיתִי בְּהוֹד גְּדֻולָּתְךָ 

מַלְאָכִי מָרוֹם לֹא עֲזָבוּנִי

זָּכִיתִי לְהַלֵּל שִׁמְךָ

עַל שֶׁבָּחַרְתָּ לִי חַיִּים.