יושבת הסתר

העם מצפה מאשת המלך, גם כזו שהמלך לא הראה בה עניין מזה זמן רב, לבקר במקדשה של אלת הפוריות בכל יום התחדשות. וכך עמדה אסתר לבדה מאחורי הפרגוד וצפתה בנערותיה המתכוננות ומתלחששות בהתרגשות. רק לפני כמה חודשים היא הייתה יכולה להיות אחת מהן, אבל עכשיו היא הסתכלה עליהן כמו מצידה השני של תהום.
שליחה האישי, התך, התקרב מצידו השני של הפרגוד ואמר בעוצמת הקול המדויקת שהבהירה שדבריו נועדו למלכה בלבד "המשמר מוכן, מלכתי, וכך שעת היציאה היעודה". אך אז היא שמעה שם מוכר עולה בפטפוטיהן של הנערות. היא הסיטה את הפרגוד והתקרבה, הן השתתקו באחת והביטו בה. "על מה דיברתן?" היא שאלה אותן. "המלכה, זה רק משהו שראיתי בשער, לא דבר חשוב, גברתי" אמרה במהירות האמיצה מבין החבורה. היא נעצה מבט בנערה, היא לא הייתה צעירה ממנה בהרבה, וללא ספק הייתה גבוהה יותר. אסתר החניקה את הדחף לתפוס בזרוע שלה ולמשוך אותה הצידה לשיחה פרטית יותר. משהו אמר לה שמלכות לא אמורות לעשות את זה. היא נעצה בה מבט וניסתה להעמיד פנים שרק שתיהן שם. "ספרי לי את הדבר הלא חשוב."

הן יצאו לדרכן, אבל מחשבותיה של אסתר כבר לא עסקו בטקס. מה מרדכי חושב לעצמו, להגיע לשער המלך בלבוש שק? האם הוא נשדד? אולי קרה לו משהו? היא קיוותה שהעזרה ששלחה אליו תספיק. המלכה לא יכולה להרשות לעצמה להתעכב ביום כזה עבור מישהו שרשמית אין לה קשר אליו.
כאשר עברו בשוק בדרך למקדש היא לא יכלה שלא לשים לב לדממה הלא טבעית שאפפה אותו. לא היו קריאות של מוכרים או התמקחות של קונים, אפילו ילדים בקושי השתובבו בין הדוכנים. היא ראתה התגודדויות של אנשים מתלחשים, כולם עצרו והשתחוו בפניה כשעברה, כמובן, אך חזרו לאספות השקטות ברגע שהמשיכה הלאה. הייתה תחושה של אי נוחות באוויר. מה משמעות העניין? לא ייתכן שכל זה קשור למרדכי! היא חששה שלא תצליח לקבל תשובה ברורה מאף אדם. זה היה מתסכל, כל אדם ברחוב ידע יותר ממנה, המלכה, על המתרחש בממלכה.
כאשר הגיעו לפתח המקדש היא ראתה את הנערה שנשלחה להביא בגדים למרדכי מגיעה בריצה, הבגדים עדיין בידיה. אסתר סימנה לה להתקרב. "הוא לא מוכן לקבל אותם," אמרה הנערה בין התנשמויות, "הוא לא הסביר לי למה." התך התקרב, כשליחה האישי הוא מעולם לא היה רחוק ממנה, "האם אוכל להיות לעזר, מלכתי?" היא הביטה בעיניו החומות ותהתה לא לראשונה כמה הוא יודע וכמה הוא מנחש, האם היו שם רחמים במבטו? "לך אל שער המלך, דבר עם מרדכי העומד שם בלבוש שק. אמור לו שהמלכה אסתר דורשת לדעת במה מדובר." הוא קד והתרחק מהמקום.

המשלחת נכנסה למקדש. קירותיו היו מעוטרים במובלעות ובהן מפוסלות דמויות נשים, אסתר חשה שהן מביטות עליה מלמעלה ושופטות אותה, כמה קטנה היא וכמה העולם גדול סביבה, נערה בתחפושת מלכה. היא צפתה בנערותיה מבצעות את הקרבת המנחה על פי כל כלליה. ריחו של שמן המור מילא את המקום וסחרר את ראשה, או שאולי זו הייתה הדאגה למרדכי. כך לפחות היא תרצה לעצמה את מה שקרה בשיא הטקס, כאשר נשאה את מבטה אל הפסל הגדול, שהביט בה חזרה ו… קרץ. היא הסתכלה סביב, לא נראה שמישהי ראתה את זה מלבדה, היא הסתכלה שוב על הפסל שחזר להעמיד פני גוש אבן תמים ותהתה מה משמעות סימן זה. לאחר רגע נזפה בעצמה, כמה פעמים אמר לה מרדכי שהם כולם הבל וריק? היא כבר הפסיקה לספור.

*

מאוחר יותר באותו יום כל הטרדות הקטנות התגמדו באחת. היא גרשה את נערותיה החוצה, התכרבלה בין הכריות על מיטת ההסבה וקראה שוב ושוב את הכתב שהביא לה התך מידי מרדכי. השליח עצמו כרע בצייתנות מחוץ לדלתה והמתין לתשובתה. להשמיד להרוג ולאבד את כל היהודים? ומרדכי מצפה ממנה להפר את הגזירה? היא לא ביקשה את כל זה! העולם הסתחרר סביבה.
אשה לא מוכרת נכנסה לחדרה. עיניה היו שחורות, רעמת שערה הייתה שחורה אף היא. פניה נראו כאילו סותתו ביד אמן ושילבו יופי עם קשיחות בלתי מתפשרת. כשראתה אותה, אסתר לא חשבה לקרוא לנערותיה או למשמר הסריסים, אפילו לא לדרוש ממנה להסביר מי היא או מה מעשיה שם. לא ולא. הדבר היחיד שעלה על דעתה הוא שעליה לקום ולכרוע בפניה.
כשהחלה להעמד דברה אליה האשה, "בתי, את מלכה וזהו חדרך, אל תעמדי בו בפני איש וגם לא מלפני". אסתר עצרה. הכל היה כל כך מוזר. עשרות שאלות התחרו למקום על לשונה ובאווירה דמוית החלום זו שנצחה הייתה "את היא אמי?" האשה נדה בראשה ברחמים, "יתומה אומללה. לא. לא ילדתיך, אך את נושאת את שמי". לאסתר נדרש רגע כדי להבין את כוונתה. "את היא אש…" היא החלה, אך האשה קטעה אותה בפתאומיות, "אל תשאי כאן את שמי!" היא נזפה בה, "על אף כי דלת עם הארץ עוד שומרים לי אמונים, בחצר בית המלך יש אלה חדשה, והיא לא תשמח לדעת על בואי לכאן".
אסתר ניסתה לעכל את כל המידע החדש כאשר האשה, או האלה כפי שהיא הבינה כעת, המשיכה בלי לחכות לתגובה, "כאשר עמדת לפני אחשוורוש ועלייך אין דבר חן, על פי בקשתך, אני נטעתי בליבו אהבה כלפייך וכך המליכך. אך אינני גומלת חסדים ונותנת מתנות חינם, עלייך לקבל אותי לתוכך ואני אעשה אותך למלכה שנועדת להיות." אסתר גמגמה, "לקבל אותך… לתוכי?" והאלה המשיכה, "כן, כפי שהיה מקדם, לפני שעלתה מלכות צעירה זו והתנכרה אלי. אני הייתי מוליכה את המלכות החדשות לגדולה ולעוצמה וממלכתן שגשגה. את המלכה הראשונה במלכות זו הנושאת את שמי, בת בבל, את תקבלי אותי לתוכך ויחד איש לא יעמוד בפנינו." אור השמש זרח על האלה והמראה היה עוצר נשימה, מפתה ונורא.
אסתר בלעה את רוקה וענתה, "אבל אני…" ועצרה את עצמה. מרדכי אמר לה לא לספר לאיש, אבל האלה היא לא בדיוק… איש? ההתלבטות נפתרה עבורה כאשר האלה השלימה את השאלה "יהודיה? נו, ומה בכך? אינך עובדת עדיין את אלוהי האין". "אלוהי האין?" שאלה אסתר.
"כן כן," ענתה האלה בקוצר רוח ובכל הזלזול שקול יכול לשאת, "אלוהי האין פסל ואין תמונה, אלוהי הבית הריק, חסר הפנים, ועתה גם אלוהי האין בית ואין ארץ, שנטש אתכם לבין כל העמים והמדינות. האין לא יהיה בעזרך, אבל אני כן."
המילים הללו ניגנו ניגון ישן בליבה של אסתר, עזרה שתבוא מאין, היא חשקה את שיניה.
"ואף אם תשאי אליו עינייך," המשיכה האורחת, "איך תעבדי אותו ללא בית? האם תשליכי את  מנחתך לרוח? תחבקי ידייך, לא תעשי דבר ותקדישי זאת לזה שאינו?"
"אני אצום." שמעה את עצמה אסתר אומרת. "כולנו נצום".
"את…" אמרה האלה באי אמון, "את תביאי על עצמך ועל ביתך רעה, לא תצילי את עמך ומולדתך וגם את תאבדי".
אסתר הנהנה, "אנו יהודים ואין אנו יראים מפני האין, לו יהי כדברך, כאשר אבדנו אבדנו".
אסתר צפתה באשה. ניכר שמחשבות שלא הייתה רגילה בהן חלפו בראשה שהיה עתיק מכל מלכות פרס ומדי. לבסוף היא ענתה "מימי קדם אתם אוהבים אותות, לא כך? באותות ומופתים תלמדי שרק עמי תצליח דרכך. עוד יבוא דברי".

*

העם מצפה מהמלכה של המלך להראות כמו מלכה, גם אם היא צמה מספר ימים, הזכירה לעצמה אסתר כשניסתה לא לקרוס בזמן שנערותיה התשושות גם הן טרחו סביבה על מנת להלביש אותה בבגדי המלכות.
אסתר של היום השלישי לא דמתה במאומה למלכה שהלכה לערוך את טקסיה במקדשה של האלה. פניה היו רעים. לבה הרעים. מחשבותיה היו מעורפלות. הנערות שעוד היו מסוגלות לעמוד ליוו אותה בדרכה לחצר המלך. אסתר הלכה ומעדה, מעדה והלכה.
ואז לחש קול באזנה "בשם האלים, ילדה, אם רגלך תימוט כעת לא תוכלי אף לעמוד בפני המלך, אהיה בעזרך הפעם הזאת." אסתר חשה שהיא נלבשת כמו בגד על גבי מישהי אחרת, על גבי הוד המלכות.
רגליה התיצבו וגווה נזקף. כל עין בחצר הביטה בה ורק בה. הלחישות השתתקו.
כאשר הושיט לה המלך, כיצד היה יכול שלא, את שרביט הזהב, אמר הקול באזנה "מה חשבת לעשות עכשיו?" והיא ענתה בשקט "לא חשבתי לעשות דבר, רק לבקש על עמי". היא כמעט הייתה מסוגלת לשמוע את התדהמה בשתיקתה של האלה ואז היא שמעה אותה אומרת דבר בלתי קדוש בעליל ולאחריו "לא קבלת אותי לתוכך, ואת חלשה, לא אוכל להחזיק כך… צריכה זמן… אחר כך…" וכך שמעה את עצמה אסתר מזמינה את המלך והמן למשתה אשר הכינה לכבודם.
מאוחר יותר, ישבה אסתר וצפתה באחשוורוש והמן סועדים במזון שנערותיה הכינו עבור סיום הצום. אותן היא שלחה לחפש שאריות במטבח ולעצמה הזכירה שוב ושוב שהיא מלכה ואזרה את כל כוחותיה כדי להשאר זקופה.
כאשר שאל אותה אחשוורוש מה בקשתה היא לא הצליחה לחשוב על דבר. האלה לא נראתה בשום מקום. היא ניסתה להזכר בדרך בה האלה נשאה את עצמה, לחקות את גוון המסתורין שבקולה, ודחתה את בקשתו למחר בלב חרד. אחשוורוש לא היה ידוע בסבלנותו הרבה, אך משהו כנראה היה בעזרה, שכן אחשוורוש הסכים בחפץ לב. 

*

אף אחד לא הופתע מכך שמלכתו של המלך, שהמלך לפתע גילה בה עניין מחודש, הלכה למקדשה של אלת הפוריות והתיחדה שם, מותירה גם את משרתותיה האישיות מחוץ להיכל.
אסתר החלושה התישבה על רצפת המקדש ופרשה עליה מפה קטנה. עליה הניחה כלי יין, שתי כוסות וכמה יצירות אמנות ממעשי ידיה של טבחית ארמון המלוכה. היא הסתכלה סביב על דמויות הנשים המפוסלות בגומחות המקדש. הן לא נראו מפוסלות אלא כלואות, היא חשה שותפות גורל.
"מה זאת?" אמרה האלה, שהופיעה לצידה. "זו אינה המנחה שהביאו לי מלכות שושן והדבר ידוע לך".
"זה… משתה נשים. לך ולי. האם תסבי עמי?" שאלה אסתר ורעד התגנב לקולה. היא מזגה לשתי הכוסות וריחו של היין התערב בשלל ריחות המנחות שבחדר. "את לבדך יודעת את סודי. איתך לבדך אני יכולה לדבר. רק לדבר, אנא ממך. שתינו איננו רצויות בחצר בית המלך. רק בסתר".
פניה של האלה התרככו, נדמה שהכנות חסרת התחכום של אסתר נגעה לליבה והיא הסבה כנגדה. למשך מספר שעות הן דברו על דברים חסרי חשיבות. שתיהן ידעו את ההיסטוריה אחת של השנייה, ועדיין בשמיעתה מפי האחרת היה משהו שונה מידיעתה בלבד. לבסוף כטוב ליבן ביין שאלה האלה את האשה, "היום היו אצלך המלך והמן, ובקשת מהם יום נוסף, מה תעשי מחר?" ואסתר ענתה "איני יודעת, אולי מחר אבקש על עמי, אולי לא, אין חכמה ואין עצה ואין תבונ…" האלה קטעה אותה בכעס "אין אין אין! לא תוכלי להציל ולו אדם אחד כך!". דיבורים נרגשים נשמעו מחוץ לפתח המקדש. האשה והאלה השתתקו. אסתר הסתכלה אל האלה שהביעה את אישורה במנוד ראש.
המלכה אסתר הוציאה את ראשה החוצה. הנערות הביטו בה בבעתה, הן בבירור הניחו שהדלתות העבות חוסמות את הקולות. אסתר לא בזבזה זמן, "ספרו לי מה קרה, אני אחליט מה חשוב ומה לא." 

היא שבה פנימה ברגליים כושלות, האלה הביטה בה בעיניים ידעניות. "אז המן הגיע לחצר המלכות כדי להכין עץ למרדכי. מה תעשי?"
אסתר החלה ללכת הלוך ושוב, היא אחזה בידיה בחזקה ואמרה כמו לחש קסם "לא ינום ולא יישן לא ינום ולא יישן" ואז פנתה אל האלה ואמרה "אין איש שיודע מה הוא לי, גם לו אקבלך לתוכי לא תוכלי לעזור לו". האלה הנהנה באישור וענתה "אמת, אך אינני היחידה שמגלה עניין בשניכם, גם מרדכי נושא שם בעל כוח". אסתר הביטה בה ואמרה "את מדברת על מרד…" ואז כסתה את פיה בידיה. "אמת," ענתה האלה, "עשית בחכמה שלא הזכרת את שמו. הוא פחות רצוי ממני גם בעיר כולה, אך הוא השליט על ליבות מלכים, בקשי את עזרתי והוא יטה את לב אחשוורוש."
אסתר לא האמינה למשמע אזניה, "האם מרדכי… קיבל אותו לתוכו?"
האלה עיוותה את פניה כאילו המאפה בו אחזה שינה לרגע את טעמו, "מרדכי לא מסכים כלל לדבר עמו. אבל אם אבקש ממנו הוא יעזור לכם."
לשמע תשובתה אסתר נמתחה, משהו מהמלכות שלבשה אותה רק אתמול התגלם לפתע בגווה העדין. "אם מרדכי לא מקבל אותו, כך אעשה גם אני". עיניה של חברתה למשתה ניצתו בזעם שקרן ממנה בגלי חום עזים שהציפו את האולם, "האם מדמה את שהמן עלה לגדולה בזכות עצמו?" היא שאגה, "השכחת כיצד המלך גידל אותו לאחר שמרדכי היה זה שהציל אותו מידי הסריסים הבוגדים? זה לא נעשה בדרך הטבע. המן קיבל לתוכו את האל שאת שמו הוא נושא, את לא תעמדי נגדו לבדך. קבלי אותי, או שמרדכי ימות עם אור השחר!"
אסתר לא נרתעה. "מרדכי הוא יהודי, ואנו לא מפחדים מפני האין", היא השיבה בהדר מלכות, "אני מודה לך על שהקלת לערב אחד את משאי", היא אמרה ויצאה מהמקדש, מותירה את עיניה השחורות של האלה מאחוריה.

*

העם אינו מצפה שמלכתו של המלך תיראה במיטבה בבוקר לאחר שהיא שבה מהמלך ששב לגלות בה עניין, והיה בכך מזל רב לאסתר שכמעט ולא הצליחה לעצום עין באותו הלילה.
אור השחר מצא את המלכה בחדר ההסבה שלה, מנסה להעלות על דל שפתיה כמה מילות תפילה.
קול רם נשמע מהחצר שלפני הארמון. אסתר יצאה אל המרפסת המשקיפה אל החוץ.
לידה הופיעה האלה שחורת השיער, כשעל פניה הבעה בלתי ניתנת לפענוח.
אסתר הביטה בה ושאלה "האם עלי להתאבל?"
"הטי אזנך לקול שעולה מלמטה, ילדה" הייתה התשובה היחידה שקבלה.
אסתר האזינה. את הקול שקרא "ככה יעשה לאיש אשר המלך חפץ ביקרו" היא זיהתה ללא קושי. רגע לאחר מכן, היא הבינה שהיא גם מכירה את הדמות שישבה על הסוס. "איך?" היא התנשפה.
בקולה של האלה נשזרה נימת שעשוע ברורה, "נדמה שכוחנו יחד רב מאוד. כשבקשנו מהמלך והמן לבוא אל המשתה, ניטע בליבו של המלך זרע של ספק, השיכור חשש שאולי הוא גידל את המן מעט יותר מהראוי."
"האם זו האמת?" שאלה אסתר בתקווה. "שוטים כולכם," נהמה האלה בתגובה, "ווהו-מנה הוא מקור כוחו של המן, והוא מעולם לא ביקש דבר מלבד להיות במקום השני. מה המן רוצה, זאת איני יודעת, אך כאשר המלך מחליט להזכיר לו את מעמדו, ווהו-מנה לא יהיה בעזרו."
אסתר פלטה אנחת רווחה. האלה נעצה בה מבט קר, "היום הוא הזמן להכות". היא אמרה.
אסתר הנהנה, "היום אתחנן בפני המלך על עמי".
"ראית מה רב כוחנו יחד, קבלי אותי לתוכך ולא תצטרכי להתחנן," אמרה לה האלה, "תוכלי לעשות בהם כרצונך והם יהיו עבדייך הנרצעים."
אסתר הביטה בפניה הנאים והנוראים של האלה וחשה כיצד היא טובעת בעיניה השחורות, כיצד היא נעלמת… אל האין. "האין," היא אמרה והאלה הסיטה את מבטה, אסתר חשה כיצד היא שבה לנשום ואפילו לא שמה לב שהפסיקה. "איני רוצה עבדים ואיני רוצה שלטון," היא אמרה בין שאיפה לנשיפה, "איני מבקשת דבר ממך".
"נראה כיצד יפול דבר במשתה היין". ענתה האלה.

*

העם מצפה מראש השרים להראות במיטבו כאשר הוא מוזמן למשתה עם המלך והמלכה, אך המן שהגיע למשתה היין לא דמה במאומה להמן המופתע והמרוצה שזכה רק אתמול להזמנה מלכותית, שמה לב אסתר בשמחה. פניו היו רעים ונשימתו מרעימה לאחר הזימון הדחוף שהגיע מיד לאחר לילה ובוקר של הולכת מרדכי ברחובות העיר. "הוא סבור שמשתה היין יהיה זמן רוגע עבורו," אמר קול באזנה של אסתר.
המתח בין אחשוורוש להמן היה ניכר גם לעיניה הלא מנוסות של אסתר. היא שמעה על מעשה ושתי וחיכתה לרגע השכרות המדויק, שבו אחשוורוש עדיין מודע למה שמתרחש סביבו, אך לא מעכב ועוצר בעצמו.
"עכשיו," לחש הקול באזנה. "ידעתי זאת ללא עזרתך," היא לחשה בחזרה.
היא הפנתה לאחשוורוש את מלוא תשומת ליבה והוא חש שדבר מה מצופה ממנו. ואז הוא נזכר "מה שאלתך אסתר המלכה, האם תגלי לנו זאת היום או שנגזר עלינו לבוא למשתה בכל יום מימות השנה?" הוא צחק בקול מהבדיחה של עצמו, והסריסים סביבו צחקו כאילו חייהם תלויים בכך.
"היום אבקש את בקשתי," אמרה אסתר המלכה והניחה לרעד קל להתגנב לקולה, "שכן אני מבקשת את חיי ואת חיי עמי מפני מי שמבקש להרגם". פניו של אחשוורוש האדימו, העיתוי היה מדויק, "מי הוא האדם בממלכתי שמעז לאיים על מלכתי?"
אסתר היססה, אך הקול באזנה אמר בתקיפות "זה הרגע! לא לבקש, לדרוש!" והיא הצביעה על המן ואמרה "המן הרע הזה". צחוקה העשיר של האלה התגלגל באזנה, "לקרוא לווהו-מנה הרע! הכית אותו באלם, ילדתי". המלך קם בחמת זעם ויצא אל הגינה.
"לא טוב, לא טוב," לחש הקול באזנה, "הוא עלול להרגע, עלינו לעשות עוד דבר".
בחצי אוזן שמעה אסתר את המן המתחנן בפניה שתחזור בה. "אין לי עוד דבר לעשות," היא ענתה.
"אבל לי יש," אמר הקול באזנה ושוב היא חשה כאילו היא נלבשת, "עדיין לא קבלת אותי, אבל אני לא אצטרך יותר מרגע".
אסתר חשה כיצד גופה פונה להמן ושפתיה אומרות "בוא אלי". המן נרעד כאילו פגעה בו מכה והשליך את עצמו על המיטה. באותו הרגע בו שב אחשוורוש מגינת המלכות.
והשאר הלוא הוא כתוב על ספר דברי הימים למלכי מדי ופרס.

*

אף אחד לא תהה בימים שלאחר הפרת הגזירה וקרבות הרחוב על מעשיה של המלכה אסתר, רבים כבר לא תהו על דבר והשאר ידעו כי היא עושה כפי רצונה.
גם בפעם הזו אסתר הודיעה לנערותיה שהיא מתיחדת במקדשה של אלת האהבה והן הותירו אותה לבדה. הפעם לא הביאה לא מנחה ואף לא משתה. האלה המתינה לה.
הן הסתכלו זו על זו. הנשים המפוסלות בקירות דמו בעיניה של אסתר למשרתות נכבדות, כה דומות לנערותיה הן היו.
אסתר דברה ראשונה, "אני מודה לך, כפי שמרדכי אמר, רווח והצלה היה בא ליהודים גם בלעדינו, אך את עזרת".
עיניה של האלה קדרו לשמע העלבון, "עזרתי? אני עשיתי הכל! בלעדי, היית עדיין נערה אלמונית בביתך, ממתינה באימה לההרג!"
המלכה הישירה אליה מבט, "וזו השאלה שהטרידה אותי עוד מאז, למה עשית זאת?"
בפעם הראשונה בשנות קיומה האלה גמגמה, "מ… מה?"
אסתר לא היססה, "בפגישתנו הראשונה אמרת לי, שאינך גומלת חסדים או נותנת מתנות חינם, אך פעם אחר פעם עזרת לי, על אף שמעולם לא הסכמתי לקבלך, מדוע?"
האלה נאלמה.
"אני אגיד לך למה," אמרה אסתר כעבור רגע, "את עזרת לי בכל פעם שבטחתי בכוחו של האין, כי עם כל כוחך, אין דבר שמפחיד אותך יותר מהאין, אותך אבל לא אותי. ואז הבנתי, אלוהי האין לא נטש אותי, הוא שלח אלי… אותך."
ברגע זה האלה מצאה את קולה ויותר מכך, "ילדה עזת פנים!" עיניה בערו, היא הייתה אש להבה, "איך את יכולה אפילו להעלות על דעתך…", אך אסתר אמרה "צלך על יד ימינך" והרימה את יד ימינה. האלה עצרה באחת. ידה הימנית הורמה בניגוד לרצונה. "מה… מה עשית לי?" היא התנשפה.
"אני?" שאלה אסתר, "אני לא עשיתי דבר. כדברך, את עשית הכל. את התחברת אלי שוב ושוב ללא שקבלתי אותך לתוכי, את קבלת אותי לתוכך. ונכון הדבר שאני אסתר, אך אני יותר מכך". היא פסעה לכיוונה של האלה שבעל כרחה חזרה על תנועותיה והלכה לקראתה. "בתי," היא לחשה. "אני יתומה," ענתה לה אסתר ללא רחם, "אין לי אב ואם".
זרועותיה של אסתר עטפו את האלה ולפתע עטפו את עצמה, שכן האלה הייתה כלא הייתה.
לראשונה מזה זמן רב, הרשתה לעצמה אסתר לעצור ולנשום.
היא הרימה את מבטה שוב אל הפסל הגדול, כמה סדקים היו בו! היא מעולם לא הבחינה בכך עד עתה.
ואז משהו צד את עינה.
היא התקרבה לבסיס הבמה וגילתה שאחת הנערות המנקות ככל הנראה התרשלה בעבודתה. גרגיר מאחת המנחות השתרבב אל אחד הסדקים ונח לו שם זמן רב, מספיק כדי להכות שורשים ולצמוח, ומתוך השבר עלה ולבלב ענף קט של הדס.