יוצאי הדופן
"יוצא דופן – חריג, שונה מאחרים. שנולד על ידי ניתוח דופן הרחם (ניתוח קיסרי)." מילון ספיר
אמא, איפה את?!
(גרפיטי, שד' רוטשילד ת"א)
על הבוקר עיצבנו אותה. הגבר שהתקשר אמר "זה עופר", אבל השם באמת לא משנה. ברגע שסיגי זיהתה את הטיפוס, ניתקה וזרקה בכעס את המכשיר היקר על השולחן, ליד המאפרה. מתי יקלטו סוף סוף הממזרים שלא תמכור לעולם את העסק?! היא רוקנה את הבדלים ואת האפר לפח, פתחה את החלון שיתאוורר ועברה לחדר השני, הקטן יותר. החדר של הלא מעשנים.
רבים מהלקוחות שלה גילו צורך בסיגריה לפני קעקוע, אפילו אלה שבדרך כלל לא חיבבו את העשן. סיגי עצמה העדיפה בדרך כלל סוכריות מנטה-חשיש. רק לפני הניתוח של אבא עישנה ועישנה ועישנה. היא התכופפה, הושיטה יד ולקחה את צבע הפחם שנפל קודם על הרצפה. אחר כך התיישבה והמשיכה את הרישום שהחלה אמש. היא אהבה להחליף לעיתים קרובות את ציוריה שקישטו את קירות המכון. לא היו לה סנטימנטים בעניין הזה. את ציורי הנופים ואת החייזרים הישנים זרקה כמו שהם, ותלתה חדשים. חוץ מאשר חייזר לוּבָּבִיץ', שקישט את הקיר כבר שנים. לא הרישום הכי יפה שלה, נכון, אבל בעל ערך רגשי. לעולם לא תסלק אותו, לעולם.
בתנועות מעוגלות הוסיפה עוד קווים בפחם השחור, שהשתפשף בנייר. כמה מריחות פה, כתם זהיר שם והחייזר הגבשושי ליד הכינרת לבש צורה. אבל הסירה הקטנה מרחוק על המים יצאה עקום. אחר כך הבעת פניו של החייזר קלקלה במקום לשפר. מרוב עצבים, שום דבר לא יצא כמו שרצתה וסיגי איבדה את החשק להמשיך. הסוכן עופר החלקלק שניסה לשכנע שתמכור את המכון הרס לה את הבוקר. בן זונה תאגידי, שתי הרשתות הממוסחרות המגעילות לקעקועים מלאות בכאלה.
סיגי קימטה את הנייר לכדור והלכה למטבחון להשליך לפח. מהארון הוציאה כוס מודפסת שנתן לה רפי. היא קירבה את הכוס לאפה ונשמה עמוק, מתענגת על הניחוח הקלוש של שוקולד לבבות שעדיין נשאר. סיגי חייכה לעצמה, מתעודדת. יש לה המכון שלה, יש לה את רפי. לא פחות חשוב, סוף סוף קיבלה החלטה. לא תסכים יותר לעזור לנשים הרדופות, שרוצות להפיל עליה את הצרות שלהן. זהו, רק עוד אחת ודי. סיגי לא רצתה להתחרט אחרי שהסכימה. אבל זהו, פעם אחרונה ולא יותר. מרוב שהרגישה טוב, התקשרה לעופר שהסכים להעלות במחיר. קצת התמקחה, קצת גרמה לו להזיע ואז אמרה שילך להזדיין, ניתקה וצחקה.
את הכוס מרפי החזירה למקום והוציאה כוס אחרת, בלי ניחוח שוקולד. שמה מים לקפה, לקחה סוכריה והתיישבה על כיסא הנדנדנה העתיק בחוץ, מול הרחוב המתעורר. עד שסיימה את המנטה ואת הקפה, כבר התקרבה הלקוחה הראשונה. לא משהו מיוחד. קעקוע שגרתי, חיזוק ועיבוי צלקת לֵידָה ישנה שהחלה לדהות. אחרי הלקוחה הראשונה באה שנייה. גם היא רצתה חיזוק צלקת בשיפולי הבטן, למרות שלא עבר זמן רב מאז שילדה. זכותה.
סיגי חיטאה ידיים וניגשה למלאכה. כשסיימה עם המחט החשמלית ומרחה את המשחה, התלבטה הלקוחה בקול. בסוף החליטה, "יודעת מה, כן. תעשי גם איפור קבוע. אבל שיהיה עדין".
באותו רגע נכנס יאיר.
יאיר בירך את הנוכחים בצרידות. "שלום סיגי," השתעל, "שלום א-נשים!" הוא סגר את הדלת ביד חזקה, מקומטת ומוכת שיגרון. סיגי מיהרה לקראתו, עזרה לו לפשוט את המעיל, להניח בצד את ההליכון ואת הכובע ולהתיישב על כורסת הקעקועים הקבועה שלו. מפקד המיליציה האגדי התרווח בכורסא, "תודה ילדתי," וחיכה לתורו בשלווה. הוא תמיד היה שלוו. סיגי תהתה אם הוא נולד ככה, בימי הביניים, או שהקרבות שנסחף לתוכם שינו אותו. האיש, המילים, הברזל.
יאיר המג"ד קיבץ סביבו לוחמות ולוחמים, אבל לא נגד האנשים שליחי החייזרים וגם לא נגד המהומות, אלא לטובת הפיוס. חמוש בעיקר במילים ובנחישות של ברזל הוא הבין לפני הרוב, למה החייזרים רוצים את מה שהם רוצים. סיגי העריצה אותו והיא לא הייתה היחידה. בזכות אנשים כמוהו הכל השתנה. ההמונים אט-אט השתכנעו והאמינו. אנשים הפסיקו לפחד או לזעום. הפסיקו לנטוש תינוקות שקיבלו בהגרלה כחוק. ההגרלה התבססה אט-אט. סדר חדש בא לעולם – כולנו משפחה. לא משפחה מושלמת. לא הכל וורוד. אבל כמעט. כמה שרק אפשר.
באותו בוקר המחט החשמלית עבדה קשה, אבל סיגי אהבה כל רגע. כשהגיע תורו, היא עזרה ליאיר להפשיל את השרוול. המספר לזכר אבי סבו נחשף ונועה קירבה את המחט לחזק את הדיו, אבל באותו הרגע נועה התקשרה.
"את לא רצינית!" קראה סיגי בטלפון והניחה את המחט, "אנ'לא מאמינה! לא, תישבעי!" נועה נשמעה כל כך נרגשת, ברור שזה אמיתי.
"סליחה, עוד רגע," התנצלה סיגי, "זה חשוב!" יאיר הנהן. הוא חיבב את היפנית ולא איכפת לו להמתין.
עיניה של סיגי נצצו בהתלהבות. פתאום, היא הרימה ידיים באוויר והחלה לקפוץ ולדלג כילדה, אנה ואנה בעליצות מדבקת. "נועה בהיריון!" בישרה לכולם, "נועה בהיריון!"
כל הקבועים שדפדפו באלבומי הדוגמאות שמחו איתה, יאיר חייך. כולם ידעו שנועה וסיגי הן החברות הכי טובות.
בטלפון, ביקשה נועה מסיגי שתקנה עבורה את פסלון הלידה.
"מסכימה?"
"ברור!" אלא מה.
סיגי התרגשה מהכבוד שנפל בחלקה, אבל לנועה לא הייתה שום התלבטות. אפילו אימא של נועה הבינה ולא נעלבה. ברור שאי אפשר שמישהי אחרת תזכה בכבוד. הרי שתי הבנות נדבקו זו אל זו מכיתה א' ולא עזבו. כמו תאומות זהות, תמיד ביחד. אפילו שנראו כמו תפוח ובננה, לא יכלו האחת בלי השנייה. סיגי מלוכסנת העיניים ושחורת השיער שאהבה קצר. נועה הענקית הצנומה, בלונדינית שצמתה הוויקינגית כל כך ארוכה, שהגיעה לרצפה.
אבל נועה, כמו נועה, איבדה את הפסלון אחרי שבוע. ואחר כך גם את השני והשלישי שסיגי קנתה באהבה. כשנועה התקרבה לחודש השישי, שוב מצאה עצמה סיגי בדרך לחנות בעזריאלי (אפילו שנועה לא ביקשה).
האוטובוס החשמלי עצר בתחנת עזריאלי. רוב הנוסעים נעמדו והחלו נדחקים ונדחפים אל הדלתות, כאילו הקניון עמד להסתלק ולברוח. גם סיגי קמה. היא ישרה את הקמט בחולצת קימונו המזל, וכשהאוטובוס כמעט התרוקן פסעה בנחת לדלת. פתאום לפני המדרגות החוצה היססה, ממאנת לרדת למדרכה, חוששת לצאת אל הרחוב.
אב ובתו חסרי הסבלנות נדחקו, עקפו אותה ויצאו, שולחים בה מבטים זועפים. קור קפוא טיפס בגבה של סיגי, היא הרגישה שעוקבים אחריה. מעיה רחשו והתכווצו, עם צמרמורת כמו במחלה. כאילו הגרוע מכל קרה. כאילו הדבר התגלה ושוטרים באו. כאילו נתפסה. היום הקיצי הבהיר שבחוץ האפיל באיום. מחוץ לחלונות השקופים ולמיזוג הקריר, כל האנשים נראו לפתע עוינים, כולם נגדה. היא שכחה לנשום וליבה דפק כשהמוני האנשים בחוץ התנחשלו לקניון, מכל הצבעים, בכל הגבהים ובכל התסרוקות.
קורקינט צפר בחוץ, לא רחוק. סיגי התכווצה והרגישה שהכל נגמר. היא רצתה להתקפל כעובר ולמות. ברגע הבא דלת האוטובוס נסגרה בתסיסת אוויר דחוס. טיפשה! צעק על סיגי הקול בראשה. פחדנית! גער בה קול ההיגיון. תשתלטי על עצמך! איש לא חושד ואף אחד לא יודע! הכל שייך לעבר. כבר חודשים שסיגי לא נשברה ולא משנה כמה הן התחננו, לא הסכימה יותר. את כל ההודעות המוצפנות שקיבלה במכשיר המיוחד מחקה בלי לענות. חוץ מאחת. רק אחת. רק לאישה אחת היא ענתה. רק לאחת הסכימה לעזור, אלוהים יודע למה. ואחרי שהאישה טופלה והסתלקה, סיגי שוב נשבעה שעכשיו, באמת שזהו. באמת לא יותר. הנשים האלה החליטו על הדרך הסוטה שלהן, המעוותת. סיגי לא תעזור לאף אחת יותר. לא-לא-לא!
ברגליים כושלות חזרה סיגי למקום בו ישבה קודם באחורי האוטובוס, והתיישבה שוב. היא עצמה את העיניים, השעינה את הראש צמוד לזגוגית החלון, הקשיבה לזמזום המנוע ונשמה לאט. לאט. אף אחד לא הביט בה עכשיו. היא חייבת להיות רגועה. הרי מלבד הפעם הראשונה, אף פעם לא טיפלה באחת הנשים במכון. תמיד הקפידה לקבל אותן במקלט עזוב או במחסן נטוש. וזה לא שהיא עזרה להן עם הלידה. זה אף פעם לא. רק יצרה להן צלקת. אך ורק חרטה צלקת חדשה.
סיגי נשמה עמוק ופקחה את העיניים. האוטובוס היטלטל ברכות, האיץ ועקף חתולה שעברה את הכביש, עם גורה הקטן בפיה. סיגי פזלה לצדדים, איש לא הבחין בה, לא בפנים, לא בחוץ. היא תופפה על החלון, בנוקשות שהתרככה אט אט. תתרכזי! דרשה מעצמה. תהיי בוגרת! אף חוק לא אסר עליה לצאת מוקדם מהעבודה ולנסוע לקניון. שום חוק לא אסר לקנות פסלון-חייזרים מתנה לחברה הכי טובה. להפך, זה כל כך מתבקש. סיגי שאפה ונשפה, שאפה ונשפה. היום התבהר כשאמרה בליבה, כמו תפילה: נועה עומדת ללדת… נועה עומדת ללדת (רגיל). נועה עומדת ללדת רגיל (עם צלקת). נועה עומדת ללדת ואז תקבל תינוק משלה, בהגרלה.
סיגי תופפה על החלון, מהר יותר ויותר, שואבת נחמה דרך הציפורניים שנקשו בזגוגית. היא הביטה החוצה, בקניון שהתרחק כל כך וכבר בקושי נראה לעין. נועה תלד כמו שצריך! היא שמחה. כמו כולן (טוב, כמעט כולן). נועה המעופפת שבקרוב תקבל מסיגי פסלון חדש ותהיה אימא. ברוך פרי הבטן. ברוך החילוף. ברוכה הצלקת בבטן. נועה מקבלת את ההגרלה והחילוף כמו שהם, כמו עובדה – אז סיגי שמחה בשבילה.
תמיד הייתה נועה אלופה בלאבד: מפתחות, עגילים, לקים. רק מעופפת כמו נועה מסוגלת לאבד אפילו פסלוני לידה מבורכים. את שלושתם איבדה, אחד אחרי השני. ברגע שקיבלה אותם הניחה אותם איפה שהוא, וזהו. אינם. כאילו יום החיתוך-לידה-צלקת לא נוגע לה. כאילו לא איכפת לה מה תקבל בהגרלה, בן או בת. יפה או מכוער. מוכשרת או טיפשה. רוב נשים בהיריון לא עזבו את הפסלון אפילו לרגע, גם לא בשינה. אפילו אלה שלא האמינו, חשבו שלא יזיק. אולי הפסלון שומע תפילה. אולי יגשים משאלה ולכן, תמיד צמוד לבטן או מינימום בחגורה. אימא של סיגי נהגה כך, וגם אימא שלה לפניה. כולן.
הצבע חזר ללחייה של סיגי, כשנזכרה בפסלון מאבן השחם. עד היום שמור הפסלון של הרבי, בבוידעם הקטן בבית אימא. פסלון מגוחך, בקופסת עץ וקטיפה. מטופש וחמוד, עם זיגוג ורוד מלוטש שפעם היה אופנתי. סיגי כמעט צחקקה כשנזכרה איך כעסה על הפסלון הקטן ביום הולדת שלוש. הכניסה לעצמה לראש שהוא רוצה את המתנות שלה. רוצה אותן מאוד.
פעם זה היה באופנה, פיסלוני לידה חייזריים בדמות רבנים עתיקים ותלמידי חכמים. אימא של סיגי קראה לפסלון – הרבי מלוּבָּבִיץ'. בכל שנה (עד שסיגי בגרה), הוציאה אימא את הרבי מלוּבָּבִיץ' הקטן מקופסת העץ, בבוקר יום ההולדת. סיגי הייתה לובשת שמלה לבנה או חולצה רקומה ולפני שיוצאת, מנשקת את הצלקת המבורכת בבטן של אימא. בערב אחרי הלימודים, הייתה סיגי מכבה את הנרות על העוגה וכולם היו שרים ושמחים ומדליקים זיקוקים קטנים.
לאט לאט יצאו פסלוני הרבנים-חייזרים מהאופנה. נעלמו כמעט לגמרי, ממש כמו כמרי השיש וכוהני הקוורץ. בעניין הזה, סיגי דווקא העדיפה את האופנה הישנה. היא לא התחברה לצ'יפים החייזר-אינדיאנים. חדי הקרן, הפיות או הקנטאורים החדשים בכלל נראו כמו בדיחה חסרת טעם. אבל אם מישהי טוענת שחייזר-קנטאור שזהר באור יקרות יילד אותה, איך אפשר להוכיח שלא?
פעם סיגי קעקעה חיזוקים לצלקת, ללקוחה במכון שטענה שאין בכלל חייזרים. הכל זה מהממשלה, טענה. יש להם את הכוח, יש להם את המשאבים. גם ככה מהמעוז שלהם על הירח, כל האנשים נראים לממשלה כמו נמלים. סיגי שנרתעה תחילה מעצם הרעיון, נתקפה מאז ספקות. וגם אם חייזרים מילדים את הדור הבא, חשבה סיגי, אז למה דווקא רבנים או מלאכים, פיות או כוהני שינטו? באותה המידה, אלה יכולים להיות חייזרים נוסח הוליווד הישנה. גוף קטן, ראש גדול, אפורים-חיוורים כמו שבלולים. ובעצם, למה שהחייזרים לא יבואו לילד נשים מודרניות כמו נועה, בחליפה ועניבה? למה שזו לא תהיה חייזרית בשמלת ערב, זוהרת ומאופרת בקפידה? סיגי חייכה. בינה לבינה, קיוותה כי כשתלד, הלוואי שילווה אותה חייזר לובביץ. חייזר מזוקן מחייך, כמו הפסלון (אבל לא חייב להיות וורוד). כמו אצל אימא. כמו אצל סבתא.
"תחנה סופית!" קרא הנהג. סיגי שחשבה שיש עוד זמן, פערה עיניים מופתעות. "כולם לרדת! יאללה מהר, אני יוצא להפסקה!"
מחוץ לאוטובוס, רוח חמה קיבלה את פניה. קורקינט חשמלי התקרב וסיגי סימנה לו לעצור. לעזריאלי, אמרה ועלתה. הקורקינט נסע.
נועה הניחה בצד ליד הכיור את הפסלון החייזרי, שמה מים לתה ולחצה על הקומקום. זה היה הפסלון הכי קלאסי שסיגי מצאה. שיש אותנטי, פנים אציליים, קסדה וחנית (אבל גמישה). נועה שמחה באַתֵּנָה משיש שלה. סיגי שמחה שנועה שמחה. פסלון אַתֵּנָה הלבן החדש בהק עד סנוור באור המטבח.
אחרי שהחליטה סופית להקדים את הלידה ואישרו לה, מצב רוחה של נועה היה מרומם. היא החלה לצעוד יחפה על השטיח, אבל נזכרה ששכחה. חזרה לקחת את הפסל, חצתה את הסלון ברגליה הארוכות ולמרפסת, שם המתינה לה סיגי. נועה הגבוהה הביטה בחיבה בחברה הנמוכה ממנה, שצפתה בכוכבים במבט מצועף.
חרש חרש התקרבה נועה מאחור ועטפה בזרועותיה הארוכות את סיגי. רגע ארוך הביטו השתיים בשקט בכוכבים הנוצצים, לחי אל לחי. בבת אחת, כמו על פי אות, פרצו בצחוק. כשהיו קטנות, אהבו לחפש יחד חלליות בשמים, חולמות בקול על חייזרים אביריים שייקחו אותן לארמונות זהב סביב נוגה או על מאדים.
כשהצחוק התפוגג, נועה התיישבה באנחה על הכיסא הנמוך עם הכרית. היא שלחה זרועה ארוכה, כיוונה את המשענת קצת לאחור ונשענה. מבטה המשועשע עדיין בחן את סיגי, שהמשיכה להביט בכוכב הצפון.
"עדיין מחפשת נסיך מהשמים?" שאלה נועה בהיתול, "שאביא לך משקפת?"
"סתמי!" קראה סיגי וגיחכה.
"אה… טוב, אני מבינה," אמרה נועה. "וויתרת על החלום. קשה, באמת קשה. תסיימי כמוני, דבוקה לאדמה עם בן אנוש עולב…" באותו הרגע סיים הקומקום להכין את התה וצפצף.
נועה החלה לקום, נאנקה והתיישבה בחזרה. סיגי רכנה לעברה מהר, מודאגת.
"את בסדר? להתקשר לאבנר?"
"שטויות, אני בסדר. רק הרגשתי בעיטה. הנה, שימי פה את היד, תרגישי גם."
סיגי הניחה לנועה להוביל את ידה על הבטן העגולה. "וואי, הרגשתי! חזק!"
נועה חייכה בעייפות. בלילות האחרונים התקשתה לישון והקרסוליים התנפחו עוד והצרבת התגברה. "עכשיו אל תזוזי," ציוותה סיגי ולקחה את אתנה שקודם נועה שמה על המעקה. "אני אביא את התה, הנה, קחי את אתנה. לא תזיק לך קצת עזרה ערב לפני הלידה!" נועה הנהנה וסיגי הלכה למטבח וחזרה.
התה המרגיע פיזר ניחוח קמומיל באוויר הערב הלח. כשלגמו השתיים והקשיבו לתנועה החשמלית המזמזמת מלמטה, אפילו אתנה המפוסלת החלבית נראתה מהורהרת על בטנה של נועה. "בטוחה שלא תרצי לחכות לראשון לחודש הבא?" תהתה סיגי, שלא הבינה למה להקדים בחודש ולמה למהר. "זהו זה – מחר?"
"כן," קבעה נועה נחרצות, "מחר בשמונה בבוקר את כאן. וחסר לך שתאחרי, התורים בבית היולדות איומים!"
"לא שמונה בבוקר," תיקנה סיגי בהיסח הדעת. "שמונה זמן אוניברסלי מתואם."
"כן, נכון. היי… למה הפרצוף?"
"תגידי," סיגי שאלה, אבל הביטה לצד השני, מעבר למעקה, "חשבת פעם איך זה ללדת טבעי? לשמור על הבן או הבת מהבטן שלך, איתך?"
"די נו, לא בא לי שאלות פילוסופיות עכשיו. מספיק אבנר חופר לי שבוע על הסדרה החדשה. נו, את יודעת…"
"גיבורי הבריגדות מימי הביניים – מיתוס מול עובדות. כן, זה באמת כבד."
סיגי מזגה לשתיהן עוד מהתה. שתקה קצת ושינתה את הנושא. "ואבנר, הוא לא רוצה לבוא?"
נועה חייכה, חושפת שיניים לבנות. "בחייך, כבר סגרתי עם אבנר שאת מלווה אותי. מה אני צריכה אותו על הראש שלי."
"באמת לא איכפת לו, שאני…?"
"איכפת לו? פחח… היית צריכה לראות אותו מתפתל, מגמגם ומנסה להסתיר כמה הוא מרוצה."
"דווקא חשבתי שישמח לבוא לראות את החיתוך. לא ככה?"
"נראה לך?" נועה הופתעה. "נראה לך שאיזשהו גבר נורמלי ירצה לראות את החיתוך? אפילו את הצלקת לא רוצה שיראה, עד שתגליד."
סיגי הרהרה בכך ונאלצה להסכים. בבוא היום אם וכאשר, גם רפי ישמח לוותר על התענוג. עלק המין החזק. חלשלושים מתעלפים.
"לחיי התינוק!" נועה הרימה את כוס התה המהבילה.
"ולחייך!" קראה סיגי והניפה בחגיגיות את התה שלה.
"שיט!" אמרה סיגי. מרוב התרגשות, היא שוב צריכה לשירותים. ממש לא התחשק לה לעבור חיטוי נוסף. רגע ארוך היססה אך הלחץ בשלפוחית ייסר אותה קשות. כמלווה, היא לא קיבלה קתטר כמו נועה. באי רצון, הבינה שאין ברירה.
"כבר חוזרת!" רכנה לעבר נועה, שקצת קודם קיבלה טשטוש ראשון לווריד. נועה הרימה את ראשה מהכרית ושמטה אותו מיד. חדרון הלידה הקטן סביבה נראה לעיניה גדול ועצום, מלא הוד והדר.
"שוטי שוטי ספינתי!" נועה זימרה בקולה הרם שעלה וירד, "החלל כל כך גדול…" אישוניה המורחבים שחורים כחלל שבין הכוכבים.
סיגי ליטפה את ראשה של חברתה, "כן, יופי, תשמרי על מצב רוח טוב!" ומיד פרצה החוצה דרך הווילון האטום שגלש מתקרה עד רצפה. הווילון שסומן ב"387" רישרש וסיגי רצה לתא השירותים הסמוך. היא גידפה כשראתה שאיננה היחידה. שמונה נשים מלוות המתינו לתורן וגם גבר אומלל אחד, חיוור במיוחד. "שיט, שיט, שיט!"
רבע שעה ללידה! הודיע הרמקול בעברית ואז באספרנטו מדוברת. תזכורת – היולדות מתבקשות להישאר בחדרים ולא לנתק אף צינור. אם מישהי חשה מצוקה, נא ללחוץ על הכפתור.
חמש דקות לפני הלידה פרצה סיגי בחזרה לחדרון 387. נועה נראתה בעננים, בטח עברה סימום נוסף, אולי שניים. חלק מהאורות כבו, היתר התעמעמו. באפלולית ברכיה של סיגי פקו. היא קרסה על הכורסה הקטנה שליד המיטה. הוודאות שעימה קמה בבוקר, שאין שום חייזרים והכל מעשה ידי אדם, נזלה ממנה כמו צינור דולף. היא עצמה עיניים בפחד וגייסה את כל כוח רצונה לפקוח אותן בחזרה. זה לא היה קל. אבל היא חייבת לראות את החיתוך. חייבת לראות את הצלקת נוצרת. חייבת לראות בעצמה – אם יש חייזרים ואיך הם נראים.
נדמה לסיגי שחלפו שעות. ימים. עיניה צרבו. היא לא ידעה אם הערפל שזרם סביבה אמיתי, או שמשהו בעיניים לא בסדר. נועה המשיכה לשיר. באמצע הפזמון החוזר, השתתקה באחת ועיניה רחבו. ריר נזל מזוויות פיה, היא חייכה. סיגי רצתה להתרומם, לעמוד לצידה, לחייך אליה, אך אף שריר לא נענה לה. פתאום חולצת בית היולדות של נועה התרוממה מעצמה, בטן גדולה נחשפה. נשימתה של סיגי נעתקה, היא לא העזה למצמץ. פס דק החל להסתמן בשיפולי הבטן הגדולה. סיגי פזלה לצדדים, הערפל רטט כגלים על מים. לרגע סיגי ראתה דבר מה, אולי. היא שפשפה את העיניים. אם היה שם משהו, עכשיו זה נעלם.
הפס הדק האדמדם בבטן של נועה התרחב אט אט, אבל רק טיפת דם זעירה אחת ביצבצה. סיגי שכחה לנשום, זה לא היה חשוב. השלפוחית לחצה בטירוף, זה לא היה חשוב. היא ראתה את ראשו הקטן של תינוק נדחק החוצה ויוצא. היא ראתה את גופו הזעיר מרחף לרגע בתוך הערפל הדק, ואז חבל הטבור ניתק. נדמה לה שפלט יבבה, אבל לפני שיכלה להיות בטוחה, התינוק נעלם. סיגי מצמצה ופתאום, אין ערפל והבטן כבר הייתה תפורה. תינוק הבטן היה כלא היה. במקומו התגלה התינוק שעלה בהגרלה. לרגע ריחף באוויר וברגע הבא – ישן בשלווה על חזה של אימו. גופו החמים הפיץ ניחוח נפלא נפלא נפלא. גופו מהודק למקומו ובטוח, חבוק ברצועה מלטפת של בד סרוק.
נועה מצמצה ופקחה עיניים טרוטות, שלא היו ממוקדות. היא לא שרה עכשיו. בוודא קיבלה סמים אחרים, ישר לווריד. נדמה היה לסיגי שנועה מחפשת משהו, מחפשת, לפני שנרדמה שוב. משהו שלא ישוב. התינוק זע בחוסר מנוחה. התפתל ובכה. ופתאום סיגי רק רצתה לצאת משם, לברוח רחוק רחוק. שיניה נקשו, היא רעדה בחוזקה בתוך סריג הקימונו הדק ולא הצליח להפסיק. בכוח הכריחה עצמה לשלוח יד הצידה למיטה, להישען, להתרומם. היא ליטפה ברוך את התינוק שנרגע ואז את זרועה של נועה. היא רכנה ונשקה על מצחה ואיכשהו – אפילו חייכה.
השמש עוד לא עלתה על שדרות רוטשילד. סיגי התאמצה להלך לאט, כאילו בנחת. שתי נשים מבוגרות, מקומטות, צעדו לקראתה במרץ בשרוואלים רחבים. הן פטפטו בעליזות. כשחלפו על פניה, בירכה אותן בבוקר טוב. הן צמצמו עיניהן לעברה, סקרו את מעילה הארוך ופניה המאופרים בכבדות, ולא ענו.
הפנסים בצידי השביל הפיצו אור נעים. מכונית יחידה חלפה בכביש הסמוך. ענפי העצים רעדו ברוח הקלה ולחשו כנחשים. פניה של סיגי גידרו בגלל המייק אפ, בדיוק כפי שרצתה. הגירוד עזר לה להישאר מפוקסת והמאמץ שלא להתגרד שיכך במקצת את עצבנותה.
האבקות שערבבה אמש, אחרי שרפי נרדם, הבהירו את עורה השחום-זהוב שעכשיו הלבין כשנהב. כל האיפור הזה עלה הון, אבל אסור שמישהו יזהה אותה. בעסק הזה, אין דבר כזה להיזהר מדי. אם יתפסו אותה, כלום לא יעזור. יְעַקְּרוּ אותה וזהו. בלי חוכמות, בלי משפט. כאילו שהיא רוצחת. ככה יעשה גם לנשים שעזרה להן. זו הסיבה שמעולם לא החליפו שמות. תמיד הגיעו מְחֻפָּשוֹת, מאופרות. לבד. הדבר נעשה במחסנים נטושים או במקלטים מאובקים.
המכשיר רטט. רפי שלח הודעה.
בוקר טוב יפה שלי! אני מתגעגע לריח שלך! אני מתגעגע לטעם שלך! אני מתגעגע ל…
מצב הרוח הטוב שלו הרגיז את סיגי. לרגע שנאה אותו, רק כדי לשנוא מישהו. למרות שהיא צריכה לשנוא אותן, את הנשים ההן שעדיין ממשיכות לפנות אליה אחת אחרי השנייה. היא שנאה את מה שהן גרמו לה לעשות. שנאה את מה שעוללו לעצמן. ולמרות הכל, לא מצאה את הכוח לומר להן – לא.
בשדרה, בשחר העולה, הלכה וקיללה את עצמה. הלכה וקיללה על ששוב פעם מוצאת את עצמה קמה לפנות בוקר, משקרת לרפי והולכת לפגוש מישהי מהן, כדי לתהות על קנקנה. לוודא שזו לא סוכנת משטרתית, בלשית. אף פעם לא הגיעה בלשית. תמיד רק עוד מישהי שחושבת שמגיע לה יותר ושהיא לא כמו כולן. מישהי מחוץ למשפחה, שחושבת שהיא מיוחדת, שהיא לעצמה. עוד מישהי שחושבת שללדת לבד, בחושך, בדרך הישנה, זה לא כל כך נורא.
הן לא היו רבות כל כך בעצם, אבל כל אחת מהן כמו פצע פתוח. ארורה, מקוללת, סוטה. כל אחת ואחת מהן גררה את סיגי לגיהינום, בכל פעם מחדש. הראשונה הגיעה למכון הקעקועים של סיגי מזמן, בערב לפני הסגירה. סיגי כבר חיטאה את הכלים, סגרה את הארונות. היא יישרה אלבום קעקועים אחד שבלט מהמדף, שטפה את הרצפה והתכוננה לנעול. ואז האישה המקוללת נכנסה פנימה כרוח סערה, קרסה עם הגב לדלת הטרוקה, ובכתה מפלים של דמעות.
עורה של האישה הבהיק מזיעה. היא הייתה היסטרית ונשאה צרור קטן, עטוף היטב.
"בבקשה…" יללה. הצרור שלה ילל איתה.
"תסתירי אותי… את מוכרחה," התחננה.
"הצלחתי… ברחתי… ילדתי לבד…"
סיגי שמעה את המילים אבל לא הבינה.
"אנא… הם יהרגו אותו!" התנשפה, "הם… יהרגו… אותו…"
בידיים רועדות, הפשילה סיגי את חולצתה של האישה. כולן הכירו את השמועות, אבל סיגי אף פעם לא האמינה. עכשיו המציאות טפחה על פניה. כן, יש נשים כאלה – סוטות. אגואיסטיות. רעות.
האישה הארורה, המפלצת, ילדה כמו פעם, בלי צלקת. היא רצתה לשמור את תינוק הבטן שלה לעצמה, כאילו העולם לא התקדם. כאילו לא כולנו משפחה אחת גדולה. האישה לא רצתה להשתתף בהגרלה. לא רצתה את תינוק-הבטן של אישה אחרת. כאילו מישהו הסכים לתת לה בחירה.
"ציירי לי צלקת," בכתה האישה. "ציירי לי, בבקשה…"
"את משוגעת!" ירקה סיגי בזעם. "משוגעת!"
האישה נסוגה בפחד, חיבקה את עוללה.
"רגע!" גמגמה סיגי פתאום, "עוד לא מאוחר. צאי מכאן עכשיו! לכי לבית היולדות, תשאירי אצלם את תינוק הבטן! תקבלי אחר, אני בטוחה!"
האישה הביטה בסיגי כאילו היא המטורפת. כאילו סיגי לא מבינה ולא יודעת. כאילו כולם מטורפים. כל משפחת העמים. כאילו זה בסדר, אם העולם כבר לא יהיה משפחה. כאילו כל ההיסטוריה היא שקר, ולא היו מלחמות פעם. כאילו לא היה זיהום פעם וצפוף ומלוכלך. כאילו לא היה טירוף, עד שהגיעו החייזרים ופתרו את הכל, אחת ולתמיד. לא שהכל פעל נכון בין לילה. ימי הביניים לא הפכו בבת אחת לגן עדן. לא היה גן עדן ולא יהיה. אבל איך אפשר להשוות… ובכל זאת לנשים הללו, האנוכיות, המוטרפות, שום דבר לא שינה.
סיגי רצתה לצעוק על האישה ההיסטרית. מה איתך, את יותר טובה מכולן? מה שטוב אפילו לנשיאת הממשלה העולמית בירח, לא נאה בשבילך? אבל עם טירוף אי אפשר לדבר בהיגיון. מה איכפת לאישה הזאת, שילדה לבד, שהנשיאה בכבודה ובעצמה ילדה כמו כולן, עם חייזרים וצלקת והכל. הנשיאה, כמו כולן, כמו נועה, כמו סבתא, כמו אימא, ויתרו על תינוקות הבטן, ועשו את זה לא רק בגלל החוק. כולן הבינו. כולם הבינו את מה שהנשים המוטרפות – לא. הן חשבו שאין סיבה לקבל תינוק בהגרלה. הטבע יודע הכי טוב. הטבע יודע? חשבה סיגי. איזו בדיחה.
במקום ללכת כפי שסיגי ביקשה, קיוותה וייחלה, חטפה האישה המוטרפת מחט חשמלית ארוכה ודקה ונופפה בה כחרב שלופה.
צלקת – דרשה. ציירי לי צלקת, עכשיו, או ש…
המכשיר רטט.
שוב הודעה מרפי.
אוהב אותך!
סיגי התיישבה על ספסל בשדרה, טמנה את ראשה בכפות ידיה. כתפיה רטטו. הפעם הראשונה לא קרתה באשמתה, אבל כל השאר – כן. היא יכולה לשקר לאחרים אבל לא לעצמה. סיגי ידעה היטב מה ראוי, מה מותר. ובכל זאת, אחרי הראשונה באו אחרות. ועם כל צלקת שציירה, משהו בה שמח ומשהו בה נשבר. היא לא רצתה להמשיך. היא לא יכלה להפסיק.
סיגי הזדקפה, "מצב ראי!" ציוותה על המכשיר שמיד הבריק לעברה. היא הביטה בהשתקפותה, תיקנה את האיפור. כלום לא נמרח או נזל, אבל משיכות המכחול ליד העיניים המלוכסנות קצת, הרגיעו אותה לבינתיים. היא חייבת לחשוב בצלילות. ההיגיון אומר שאחת מהנשים בסוף תהיה בלשית וסיגי תִלָכֵד. אולי אפילו הפעם? סיגי בלעה רוק, הכניסה את המכשיר לכיס והחליטה להמשיך. זהו, רק עוד הפעם ולא יותר. בשיחה המוצפנת האישה נשמעה רדופה באמת. היא גם לא רצתה עזרה בלידה. זה כבר טופל. רק צלקת וזהו.
צפצוף נורא החריד ציפורים שטפחו בכנפיים ועפו מהעץ הסמוך. סיגי השתופפה בפחד, באימה. הדם געש באוזניה. אפילו לא ניסתה לרוץ, לברוח. זהו. נתפסה.
אבל זה רק המכשיר שלה צפצף, ובשקט שסביב נשמע בְּאוזְנֶיהָ כה חזק ורועם ונורא. לא האישה התקשרה. זה רפי התקשר.
השם של רפי הבהב בעקשנות על הצג. "עזוב אותי!" התחננה, כאילו המכשיר שומע. "עשרים ושתיים!" התנשמה כמו כלבה, "אחר כך כיבוי!"
המכשיר המתין עשר שניות ושלח לרפי בתשובה את נוסח 22 (וכבה).
רפי… היא חשבה. הוי… רפי…
מה רפי היה אומר, לו הייתה מתוודה בפניו אז, אחרי הפעם הראשונה? מאמין לה? בורח ממנה? מסגיר אותה? אם תספר לו כעת, לא יאמין לה. יחשוב שהיא לועגת לו בגלל שהציע. הלוואי שזה היה כל כך פשוט. ההצעה שלו עם הטבעת והכל, הייתה בעיקר מפתיעה ומצחיקה. אף פעם לא ראתה את עצמה מתחתנת. כל כך פאסה, כל כך מיושן.
מאיפה הוא בא לה פתאום עם עניין החתונה הזאת. היא כל כך צחקה כשהוציא את הטבעת, עד שהבינה שהוא רציני והשתתקה והתנצלה. ברגע הבא לא עצרה בעצמה וצחקה כל כך, שירדו דמעות. רפי שלח לשון זהירה וליקק מפניה את הטיפות המלוחות ובסוף לא נותרה לו ברירה והוא צחק יחד איתה. אחר כך הם שתו סָאקִי ודיברו עד אמצע הלילה. אחרי שזללו פלאפל ואסאבי חריף כדי להתעורר, העבירו סוכריות חשיש מפה לפה. ואז דיברו עוד, בעיקר שטויות. כשנגמרו המילים וירדו הבגדים, עברו למעשים. אף פעם לא היה לה כל כך טוב עם מישהו, בהכל, אפילו לא קרוב.
בשדרה, ברכיה של סיגי רעדו ועלו לה דמעות מסוכנות בעיניים. רק זה חסר לה עכשיו. למשוך תשומת לב כשמתחילים להגיע אנשים. היא מצמצה פעם ועוד פעם והצליחה לעצור את הדמעות ושלא ייהרס האיפור. בצעדים נוקשים הצליחה להמשיך עוד קצת, לספסל הבא והתיישבה. מה רע להם ככה, חשבה. מי מתחתן היום ובשביל מה? בשביל ילד יוצא דופן, שמישהי אחרת גידלה תשעה חודשים?
כשהתאוששה מספיק, קמה וגררה את עצמה קדימה, עוד קצת. מישהו התיישב על הספסל מאחוריה. גבר. לא האישה. לא האישה שצריכה להגיע בלבוש סגול. ובכלל, הספסל שקבעו שם, עומד עוד הלאה בשדרה, רחוק.
סיגי מיהרה הלאה, קילפה מהר סוכריית מנטה חריפה-מרגיעה ובדקה מה השעה. בקרוב תגיע האישה בסגול. סיגי תביט בה מרחוק, רק אז תחליט מה לעשות.
סוכריית המנטה-חשיש הלכה והתמוססה בפה. סיגי שצעדה שוב בנחת, גרסה את המנטה מהר ולקחה עוד סוכריה. בימינו, חשבה, הרי רק הכי דוסים מתחתנים ואפילו אצלם יש כאלה שלא. אוי רפי… רפי… בחיים לא חשבה שתכיר אי פעם מישהו מאלה שרוצים להתחתן.
קרני שמש ראשונות החלו לעלות. סיגי האטה קצת. היא לא רצתה להקדים. תמיד חישבה את הזמן בדיוק, כך שתגיע קצת אחרי הנשים לנקודת המפגש (המשתנה בכל פעם). גם הפעם סיגי תביט באישה, תחפש סימנים, תסתכל מסביב, תרגיש. ואז תחליט אם להציג את עצמה או להסתלק בלי להביט לאחור.
בשש בדיוק חלפה ליד הספסל הנכון, מתחת לעץ עם השורשים הבולטים והציור החרוט של הלב והחץ. הספסל היה ריק. האישה בסגול מאחרת. יכול להיות שטעיתי בספסל? תהתה סיגי בפקפוק. היא הכירה את השדרה כאת כף ידה. מבלי להאט המשיכה ללכת. היא חלפה על פני רוכב אופניים שדיווש נמרצות והנהן לעברה לשלום. סיגי השיבה הנהון. פעם ראיתי אותו, חשבה. איפה זה היה? הוא עוקב אחרי? אבל אף חוש לא התריעה על סכנה. רוכב האופניים היה נדיר. החוש של סיגי הִרְגִיש – רוסי 90 אחוז, ו-10 אחוז אוקראיני. מאז החייזרים, מאוד נדיר לראות כאלה. רוב האנשים הרבה יותר מעורבבים.
בדייט הראשון עם רפי, במסעדה הצרפתית-יפנית, אמרה לו שהיא מרגישה שהוא 5 אחוז שוודי, 5 אתיופי, 5 איטלקי, 5 נורווגי, 5… והוא צחק מבלי שנתן לה לסיים. עצבן אותה נורא כשאמר ש"אין דבר כזה, חוש למוֹצָאִים". בגלל זה אחר כך לעגה לו, כשסיפר שהוא מדבר לאבוקדואים שלו כדי שיבשילו יותר מהר.
כשראתה כמה שנעלב ממנה, פחדה שיקום וילך. אבל הוא לא הלך. אחר כך בלילה, מצא חן בעיניו שביקשה שידבר אליה כמו לאבוקדואים שגידל על הגג. הוא אמר הכל נכון, כשקילף ממנה את הבגדים מתחת לחממה ההידרופונית. הכל קרה נכון על הגג, סמוך לשתילים הירוקים. עד הזריחה וגם אחר כך שוב.
בהמשך השדרה התרוצצה נערה משכימת קום עם הכלב שלה ברצועה. נערה רחבת פנים, שיערה ג'ינג'י מקורזל, צוואר קצרצר, אגן צר, אף סולד, בלי נמשים. סיגי הרגישה ערבוב מוצאים כמעט לבלי הכר. ערבוב שמח וטוב לב. הכלבלב רחרח בין השיחים, דילג כה וכה ונבח. הנערה צחקה. ברגע הבא הבחינה במבטה של סיגי והפנתה גבות מתרוממות ועיניים שואלות. סיגי שאלה איך קוראים לכלבלב החמוד המעורב וקיבלה תשובה. כשהלכה משם, שמחה. הנערה הייתה צעירה מדי וחוץ מזה – היא לא לבשה סגול.
בהליכה מהירה הגיעה סיגי לסוף השדרה, קרוב למקום שפעם עמד תיאטרון הבימה המחודש ואחר כך המעבדות לבדיקות גנטיות. היא העיפה מבט במגדל הזיכרון שנבנה אחרי שהמעבדות התפוצצו, בסוף ימי הביניים. מישהו הסתכל לצדדים, הניח מהר פרחים לרגלי המגדל, מחה דמעה והסתלק. סיגי הסתובבה והחלה לחזור על עקבותיה.
היא קילפה עוד סוכריית מנטה, השליכה את העטיפה המרשרשת לפח והמשיכה ללכת. כמה יונים נחתו בצד וניקרו באספלט. כבר קרה שאישה שרצתה ללדת טבעי חטפה רגליים קרות והבריזה בלי להודיע. זה מילא את סיגי שמחה. היא ציירה בדמיונה איך הן מתוודות. ראתה אותן כורעות על ברכיהן במרתפי בית היולדות, מול דמויות בברדסים שחורים ולפידים רוחשים. אבל אחר כך הן קיבלו תינוק כמו שצריך. מאז הן מאושרות.
"איך אזהה אוֹתְךָ?" שאלה האישה האחרונה בהודעה המוצפנת. "תלבשי סגול, הכל סגול," ענתה סיגי שהזדהתה כגבר. "כך אזהה אותך."
סיגי הסבירה לאישה בסגול איך לאתר את הספסל, לפי הסימנים בעץ שלידו. "חכי על הספסל. נשלח מישהי לאסוף אותך." זה היה שקר כמובן. סיגי לא התכוונה לשלוח אף אחד. היא עבדה לבד. רק רצתה שיחשבו כולן שמקעקעת הצלקות היא שליחה זוטרה, נציגה מארגון מחתרת גדול.
שולי מעילה הקל הארוך של סיגי ליטפו את המדרכה. רוח חזקה חלפה בפאה המתולתלת שכיסתה היטב את שערותיה הקצרות, החלקות מבריקות. הפאה הנוכרית שחבשה הייתה מהסוג הטוב ביותר, שיער טבעי. היא עצרה לרגע, הידקה את המעיל המתבדר ברוח לגופה והעיפה מבט לאחור. שתי נשים בחליפות כהות קשקשו ביניהן, רכובות על קורקינטים חשמליים מזמזמים. כשהחזירה מבט לפנים, היא הייתה.
על ספסל מרוחק התיישבה אישה בסגול. בטנה עדיין קצת נפוחה מתחת לכל הסגול הזה, אבל ריקה כפי שהבטיחה. סיגי חלפה על פניה, ולא עצרה. האישה לא נראתה כמו בלשית, אבל…
סיגי רצתה להמשיך הלאה. היא רצתה לחזור. היא רצתה לרוץ קדימה ולברוח. היא רצתה לעצור. בעודה מתלבטת, שריקה פילחה את האוויר. אחר כך עוד אחת, חדה כסכין. ושלישית.
סיגי קפאה באימה. איכשהו, שלפה את מראת האיפור והסתכלה. מאחוריה הספסל היה ריק. האישה בסגול לא ישבה שם עוד. היא נעלמה.
