טרייסי

רווית ניסתה לשקוע בשינה מרגיעה, אבל גופה היה חסר מנוחה, ונפשה כמהה אל טרייסי. היא קמה מן המיטה, פנתה אל הסיפון והביטה בנוף הגלים. הם נעו לאט, בטוחים בעצמם, מלאי קצף ועוצמה חרישית. רווית הדליקה את המחשב, והתבוננה בתמונותיו הרבות של טרייסי. הגבר האהוב היה יפה עד כאב, מבטו הכחול התמזג בעיניה, אישוניו נראו לחים מן הצער שאפף את לבו.

רווית ידעה שהיא חייבת להציל אותו. האגף הנוראי בבית הכלא השמור ביותר במדינה הרתיע אותה, אבל אהבתה הייתה חזקה יותר מכל קיר פלדה ובטון, חסינה יותר מכל חלון זכוכית מחוסמת שניסה להפריד ביניהם.

היא פנתה אל חדר השינה, והודיעה לג'ייסון, "נעשה את מה שתכננו, נכון שיש סכנות בתוכנית הזאת, אבל אין לנו ברירה".

ג'ייסון הקשיב לדבריה, עיניו הימיות היו מלאות עוצמה, אבל ידיו היו נקיות מפשעים חמורים.

היא אמרה, "הידיד שלי עם הקטרקט צריך אותנו, הוא לא יכול לכתוב לי מכתבים, כי הוא לא רואה טוב, והם לא נותנים לו לעבור את הניתוח, אבל אנחנו נוציא אותו משם".

ואז חשבה על ידיו הבהירות, העדינות של טרייסי, שהיו בעלות אצבעות דקות, ועל זרועותיו, שלא היו שריריות, כי אם חלשות למראה, אבל משכו אותה יותר מכל גוף איתן. זה היה הניגוד בין כוחו הרב, ידיו שהיו מסוגלות לחנוק, לקחת חיים, ובין עיניו הבוהקות מן הדמעות שהיו עתידות לזלוג על פניו הקטנים, המקסימים.

רווית שכרה מסוק באמצעות הכסף שהיא וג'ייסון קיבלו במהלך אחד ממעשי השוד, וג'ייסון התקשר לחבריו, שמצאו עבורו טייס בעל ניסיון רב. הם ישבו על הספה, והיא הרגישה את רוח הים שנשבה על פניה, קרירה ומלטפת. אחר כך, יצאו לדרך, הספינה הפליגה במימי הים התיכון, ומשם פנתה אל האוקיינוס האטלנטי הנרחב, עד שהגיעה אל חופי ארצות הברית.

המחשב סייע בתכנון המשימה. רווית הזמינה חבלים, וג'ייסון השיג שני רובים צבאיים. היא שלחה לטרייסי תמונות שהציגו מסוקים ושמיים פתוחים, בניסיון לתת לו סימנים, והמתינה להזדמנות היחידה שבה טרייסי יצא אל החצר, כלוב מסורג וצר. לא היו שם פרחים, גם לא דשא, רק אוויר לנשימה.

המסוק המריא מעלה, לבה של רווית פעם בעוצמה, וג'ייסון הורה לטייס להתקרב אל מבנה בית הכלא. אבל הסוהרים שניצבו במגדל השמירה הבחינו בכלי הטייס החשוד, ומיהרו להשמיע אזהרות עוינות ברמקולים.

"מהר, תתרחק מהם, טוס לכיוון החצר!" קרא ג'ייסון.

רווית קפאה במקומה, נאלמת אל מול המראות המדאיגים. הסוהרות האיצו בגברים שנותרו בחצר, לופתות את זרועותיהם ודוחפות אותם בחזרה אל תוך הבניין האפור. היא לא הצליחה לאתר את דמותו של טרייסי בתוך ההמולה. יריות הדהדו סביבה, ורעש המסוק נמהל בצלילי הקליעים המבהילים, שנורו מתוך רוביהם של הסוהרים.

"אנחנו ניפול, אני חייב לפנות לצד השני!" התריע הטייס.

"לא, אמרנו שנוציא את טרייסי וניקח אותו אתנו. אני חייבת להציל אותו, אחרת הם יפגעו בו!" מחתה רווית, דמעות נקוו בעיניה החומות.

"הוא יהיה בסדר, מתוקה שלי, יש לך אותי, אני תמיד כאן איתך", ג'ייסון ניסה לנחם אותה, ידו נחה על כתפה, "הרי אני החבר שלך, ואת אוהבת אותי… נכון?" דאגה ניבטה מעיניו.

אבל רווית ראתה בדמיונה את מבטו הרטוב, הפגיע, של טרייסי. היא ידעה שהם ייקחו אותו ממנה, הם יפגעו בו, והיא לא תוכל לפגוש אותו, היא לא תוכל להניח את ידה בידו, לחבק את גופו הדק, לנשק לשפתיו. ואיך תוכל לחיות בלעדיו? איך תוכל להפליג בספינה כל הימים, מבלי לראות את טרייסי? מה הטעם לשוט בים הנפלא, הנצחי, בשעה שהוא כלוא מאחורי הסורגים?

הסוהרים כיוונו מכלי גז מדמיע לעבר הגברים במדים הלבנים, שהחלו להשתעל ולהיחנק. רווית לא הייתה מסוגלת לשאת את המצב הזה עוד, היא שמעה את קולות הסבל שבקעו מגרונותיהם, וידעה שטרייסי נמצא ביניהם, נלחם על החמצן שלא יכול היה לנשום.

"כן, אני אוהבת אותך", היא אמרה לג'ייסון ופתחה את דלת המסוק, רוח פרצים נשבה על פניה, מעיפה את שיערה לאחור, "אבל אני אוהבת אותו יותר".

ואז רווית קפצה מן המסוק אל האוויר חסר הרחמים. ג'ייסון ניסה לאחוז בזרועה, חסר מילים, אבל רק מבטו הנחרד הצליח לגעת בה. היא נפלה מטה, צונחת במהירות מבהילה, אבל פתאום, כנפיים שקופות, עשויות מים, צמחו מתוך גבה. רווית הביטה לאחור, משתוממת, עיניה נפקחו לרווחה, לבה הוסיף לפעום בעוצמה. היא לא ידעה שכוח על טבעי טמון בנפשה.

אבל היא נותרה בין החיים. רווית התרחקה מן המסוק, שטס למקום מבטחים. הסוהרים כיוונו את רוביהם הכבדים לעברה, אבל היא ריחפה באוויר הצלול, מתחמקת ממטחי היריות, וחיוך קל קישט את שפתיה. כנפיה נשאו אותה אל תוך החצר, בשעה שתחושה משונה הופיעה בכפות ידיה. רווית הניפה את זרועותיה, מהססת, לפני שאצבעותיה ירו כדורי קרח תכולים ולבנים לעבר מנעולי השערים.

"כן", היא לחשה לעצמה, "האהבה שלי אליך הפכה אותי לגיבורת על, כנראה".

המנעולים התנפצו, והשערים נפתחו בן רגע. גדודי סוהרים רצו לעברה, יורים שוב ושוב, אבל היא עפה במסלול משתנה, פונה לימין ולשמאל, עד שחדרה אל תוך מבנה בית הכלא ומיהרה לרחף במורד המסדרונות הלבנים, הקפואים.

"טרייסי!" קראה רווית, קליע ריחף מעל ראשה, והיא רכנה, מבוהלת, "טרייסי, איפה אתה?"

רווית ראתה את הגברים הצעירים והמבוגרים, שהתבוננו בה מתוך התאים הנעולים. היא הרגישה את העייפות ואת העצב המר שעטפו את נפשותיהם, ואז החליטה לכוון את ידיה גם לעברם. כדורי הקרח נשלחו מתוך אצבעותיה העדינות, לכיוון המנעולים, שוברים אותם לרסיסים, והגברים למודי הסבל יצאו מתוך התאים האפלים, מרגישים את טעם החופש.

"ראית את טרייסי? איפה הוא נמצא?" תהתה רווית, ואחד הגברים סימן לה בידו שתפנה ישר וימינה, "אני מתקרבת אליו? הוא כאן?" היא פנתה אל גבר נוסף, והוא החווה בזרועו לעבר המסדרון השמאלי.

רווית הקפיאה את הרובים בידיהם של הסוהרים, וכלי הנשק נעטפו בקרח התכול והקר. היא ירתה כדורי קרח רבים מספור, מרחפת בעזרת כנפיה השקופות, מחפשת את הפנים המוכרים, האהובים, בכל פינה. ואז אימה כיסתה את פניה. הקרח נמס מן המנעולים ומן הרובים, והפך לשלוליות מים צוננות, שהציפו את הרצפה. המסדרון נמלא מים זורמים, מאיימים, וצלילי הקליעים ניקבו שוב את האוויר, מחרידים מתמיד.

"לעזאזל", מלמלה רווית, ודאתה מעלה, עד שראשה נגע כמעט בתקרה. היא שמעה את צחוקו האכזרי של אחד הסוהרים, ברגע שבו הוא כיוון את הרובה לעברה וירה צרור קליעים בכנפיה.

רווית צנחה על הרצפה, גופה כאב מעוצמת המכה, פניה הבהירים עטו צער ותדהמה. היא ידעה שהם רצו לתפוס אותה, הם רצו לנקום, והיא לא הייתה מסוגלת לקום על רגליה. גדוד הסוהרים החמושים רץ לעברה, שנאה ניבטה מעיניהם הרעות, חיוכים נבזיים נשלחו לכיוונה. ופתאום, רסיס קרח זעיר וקפוא נפל לרגליה, ותמונתו של טרייסי הופיעה בתוכו, עיניו הטובות, חיוכו היפה, סימן חיים.

גופה של רווית קיבל מעט כוח, והיא התרוממה בקושי מן הרצפה הרטובה והחלה להסתחרר סביב. מהירות הסיבוב גברה מרגע לרגע, עד שרווית יצרה מערבולת, והרוח העזה העיפה את הסוהרים אל קצהו המרוחק של המסדרון. אבל המים זרמו והתקרבו, נסחפים בתנועה מתמדת. המפלס עלה, מציף את המסדרון, מטביע את רווית, שלא הצליחה לרחף בכנפיה הפצועות.

החמצן הלך ואזל מריאותיה, המים חנקו אותה, והיא חשה מצוקה אמיתית, שלא הייתה דומה לדבר. זו הייתה הרגשה של חוסר אונים ואובדן שליטה, כל תנועה שרווית ביצעה גרמה לה לשקוע יותר בתוך הנהר השקוף, האימתני.

היא חשבה שאולי עליה לאפשר למים לשאת אותה אל מנוחה, אל שלוות נצח. אולי זה היה קרב אבוד מראש, והיא הפסידה. ג'ייסון ישוב אל הספינה וינוח שם, צער רב יכסה את לבו, אבל הוא יתגבר על הזיכרון המר ביום מן הימים. טרייסי יישאר בין קירות הפלדה והבטון, מאחורי חלונות הזכוכית המחוסמת, אולי יצא מכלל סכנה בעתיד, אולי הם לא יפגעו בו, ובתי המשפט יתנהלו באיטיות שתעניק לו זמן נוסף לחיות.

המסדרון היה טבוע בתוך שטף המים, גרונה של רווית כאב, ריאותיה דאבו, צריבה איומה חסמה את אפה, והחמצן לא הגיע אל איבריה. תחושת החנק ערפלה את חושיה, האימה הייתה בלתי נסבלת. רווית נזכרה פתאום שלא הספיקה לנשק לשפתיו של טרייסי, היא לא קיבלה הזדמנות לחבק את גופו הדק, לאחוז בכף ידו. כמה רצתה לעמוד לצדו מול הים, ולצפות בשקיעת השמש, בשמיים שנצבעו בגווני ורוד וצהוב.

זוהר חיוור אפף פתאום את גופה, המים שהקיפו אותה התגבשו, והטיפות חברו אלו לאלו, מתמזגות לאט. הנוזל המטביע הפך שוב לקרח בגווני לבן ותכלת, ורווית פרצה מתוכו בנשימה קטועה, יוצאת אל האוויר הנכסף. היא השתעלה ושכבה על הקרח, מעולפת למחצה, זרועותיה הרפויות ורגליה הכואבות לא היו מסוגלות לנוע. משטח קפוא השתרע לאורך המסדרון, והיא ראתה את טרייסי פוסע לעברה.

טרייסי לבש את מדי בית הכלא הלבנים, חיוך אוהב עיטר את שפתיו הדקות, ומשקפיו מסגרו את עיניו העמוקות, כאילו היו שתי יצירות אמנות. היא ניסתה למקד את מבטה, לספוג את תווי פניו המיוחדים אל תודעתה. אבל אז, גילתה באימה שזה היה גבר במדים אפורים, צחוקו האכזרי הדהד בחלל, בשעה שהוא הניף את הרובה לכיוונה וירה צרור קליעים.

אבל כל הקליעים פגעו במגן הקרח שהופיע סביב גופה של רווית, והיא שרדה את המתקפה, המומה וחיוורת. ידה הונפה בקושי לעבר כלי הנשק, ושלחה כדור קרח מצמית לעבר הלוע והקת, לפני שפיזרה גבישים קפואים ודוקרניים לאורך גופו של הסוהר הנתעב, ונטיפי הקרח הצמידו אותו אל הקיר.

דממה מדאיגה ריחפה במסדרונות הנטושים, מסוקים וניידות משטרה המתינו מחוץ לבית הכלא, גם הכוחות המיוחדים של ארצות הברית הקיפו את הבניין, ואיומים מבהילים נשמעו באוזניה של רווית.

"צאי מהבניין לאט עם ידיים באוויר! אם לא תסגירי את עצמך, נפרוץ פנימה!" קרא הקול העוין.

"תן לי סימן…" היא לחשה, "תן לי סימן שאתה בחיים, שאתה כאן…" הביטה סביבה, מאבדת את דרכה במבוך התאים האינסופי, "אני חייבת לדעת שאתה בסדר, אני… אני אוהבת אותך", המילים נשברו בגרונה, רועדות.

"אני אוהב אותך מאוד", קולו הנעים של טרייסי הפר את המתח ששרר באוויר.

רווית הביטה לימינה, והוא היה שם, בתוך התא הצר והאפלולי, שבו נגזר עליו לחיות במשך עשרים וארבע שעות ביממה, שבעה ימים בשבוע. הדלת הלבנה נכנעה לכדור הקרח שרווית ירתה לעבר המנעול, וטרייסי פתח את הדלת ויצא אל המסדרון, חי ומוחשי.

היא עצרה והתבוננה בו, בשיערו הכסוף הקצר, בפיו העדין, באפו הקטן, הנאה. היא נצרה במבטה את יופיו של צווארו, את הקעקועים השחורים המעטים שעיטרו את זרועותיו, ואפילו את הקמטים המקסימים שנשקפו מזוויות עיניו הכחולות, הנפלאות, העיניים שהיו צלולות יותר ממימי הים התיכון, מן האוקיינוס האטלנטי, מכל מקור מים רעננים שהיה קיים מאז בריאת העולם.

"רציתי לחבק אותך מאז שראיתי אותך אז, לפני שנים", הודתה רווית, חיוכה נבע מעיניה, והן ברקו, נרגשות.

גם טרייסי חייך, אבל פיו התיישר והפך לקו דק, ברגע שבו אנשי הכוחות המיוחדים פרצו אל תוך הבניין. הגברים במדים הלבנים נטלו רובים ונלחמו בגבורה, באומץ לב, נאבקים על חירותם. רווית ניצלה את ההמולה, וסימנה באצבעותיה את התקרה שניצבה מעל ראשיהם, קשה וקודרת.

"לא נוכל לעוף החוצה, אבל אולי… לא", היא ניסתה למצוא פתרון, מבטה התרוצץ לכל עבר, מודאג, "אתה יודע שקיבלתי את הכוחות האלה רק היום?"

"אני חושב שהם היו אצלך כל הזמן", השיב טרייסי, וקולו הרגיע את החרדה שהציפה את נפשה, ניחוח סבון נעים נדף מגופו.

"אם נמות, לפחות נמות מאושרים", לחשה רווית, מבטה נח על שפתיו, והיא התקרבה אל פיו ונשקה לו לאט, תנועותיה עדינות.

טרייסי אחז בידה והוביל אותה בחזרה אל תוך התא, והם נשכבו על הדרגש הצר והקשה, שמזרן דק השתרע לאורכו. רווית נשענה על חולצה ארוכה ששימשה ככרית, ראשה וגבה קיבלו הפוגה זמנית מן הכאב, וגופה התרפא מצערו למגע ידיו המלטפות של טרייסי.

היא הסירה את המדים הלבנים מעל גופו, נושקת לצווארו ולכתפיו, בשעה שאצבעותיו פשטו את בגדיה, חושפות את גופה הצעיר והרזה. שיערה הארוך נפל על חזהו החמים, לשונה הוורודה פגשה בלשונו הלחה, ויריות הרובים המשיכו להרעיד את קירות הפלדה והבטון, את חלונות הזכוכית המחוסמת, ונשיקותיהם הרטובות, הלוהטות, הרעידו את גופיהם.

ידיה שקעו בשיערו הרך של טרייסי, רגליה הקיפו את מותניו, ופיו הטביע את חותמו על צווארה ועל לבה, ברגעים המיוחדים שבהם נפשותיהם התמזגו זו בזו, והם נישאו על גלי אושר שקופים, מתמכרים לתחושה הקסומה, המופלאה, להתרוממות הרוח.

עם כל תנועה, כוחה של רווית שב אליה, כנפיה הפגועות החלימו, והיא הרגישה איך גופה נעשה קל מרגע לרגע. היא ריחפה מעל הדרגש, וטרייסי שכב מעליה, מעופה העל טבעי נושא אותו מעלה, אל האוויר.

"אנחנו מרחפים", אמר טרייסי, מחייך אל מול עיניה החומות, ואישוניו הכחולים מילאו את מבטה, עד שרווית לא רצתה לראות דבר מלבדם.

"מה עם הבגדים שלנו?" היא תהתה.

הוא עיקל את שפתיו וכיווץ את עיניו, בשעה שהשיב, "אנחנו לא צריכים אותם", והם עפו מבעד לתקרה, שנמסה בזכות חום גופיהם האוהבים, כל הדרך אל השמיים, אל החופש.

רווית וטרייסי ניצבו זה לצד זו באוויר הפתוח, מחזיקים ידיים, צוחקים. אבל אז, מסוק שונה הופיע פתאום במרחב האווירי, שונה מכלי הטייס שירו לעברם. פניו העגומים של ג'ייסון נגלו לנגד עיניהם המשתאות, דמעות בהקו מתוך מבטו השבור. רווית מיהרה לכסות את גופה בידה, אבל היא נותרה חשופה לפניו.

"אני לא מבין אותך, אמרת שאת אוהבת אותי, שאת רוצה להיות איתי לנצח… איך זה קרה?" הוא הניף את המחשב הנייד, נשען אל דלת המסוק, והרוח זורמת על פניו, "חשבתי שאלה רק סימנים על המסך, אותיות בעברית, קיוויתי שכתבת עליי. אבל אז תרגמתי את הדברים ששמרת לעצמך, ביומן, על כל האהבה שלך כלפיו…" הוא הניד בראשו והשפיל את מבטו, "את שכחת אותי, שכחת את כל מה שהבטחת לי".

"לא, ג'ייסון, זה לא ככה", כדורי קרח נורו מבין אצבעותיה לכל עבר, חסרי שליטה, דמעות זלגו על פניה, "אני באמת אוהבת אותך, ואני אוהבת אותו. שניכם חשובים לי".

"אני לא רוצה לשמוע", פסק ג'ייסון, קולו קר, "אם לא תיפטרי ממנו", הוא השליך את המחשב הנייד מן המסוק ושלף את הרובה, "אני אעשה את זה". ואז ירה צרור קליעים לעבר טרייסי, מנקב את גופו הזועק, המדמם, שצנח מטה ללא רוח חיים. רק עיניו נותרו פקוחות, קפואות באימה.

רווית פרצה בבכי, רועדת ומוכת צער. היא עפה אל תוך המסוק, תלשה את הרובה מידיו של ג'ייסון וירתה בראשה.