חמש נקישות
אני מריח עובש, והרוק ממלא לי את הפה. אני ממש רוצה פשוט לירוק את ענבי הירח האלה שבפה שלי ולהתחיל ללקק את הקירות. אבל לא. ליקקתי את כל האזורים בקירות שהצלחתי להגיע אליהם לפני המון המון זמן, והריח מגיע מהסדקים העמוקים. חוץ מזה, לפי הריח ברוגה יושבת לידי.
אמא אומרת שיש לה כבר ריח מאוד נשי, ושתיזהר כשהיא הולכת לבד ביער מחוץ לכפר. לי היא אומרת להתאמן על השאגה שלי, שאוכל להיות אורוק גדול וחזק. אבל אנחנו כבר לא ביער, וכאן אסור לי לשאוג.
אני מתגעגע לכפר, ולחברים שלי, ששיחקנו משחקי מלחמה בלילות עם ירח. ואני מתגעגע לאמא. גם לאבא, אבל אותו תמיד ראינו פחות. פעם אחרונה שראיתי אותו הוא צעק עלינו לרוץ, והיה רעש, והיו אנושים עם בגדים מברזל נוצץ ובלאגן. ברוגה לקחה אותי ואת ראנטי הקטן ביד ורצה איתנו לתוך היער העמוק. ושם מר וויטמן הופיע והכניס אותנו לעגלה שלו וכיסה אותנו בשמיכת פרווה דוקרת.
מר וויטמן מפחיד אותי. הוא מהאנושים האלה. יש לו עור חלק ושיער על הראש ואין לו חטים בכלל. בכפר אמרו שאם רואים אנושי להתחבא. אבל ברוגה אומרת שמר וויטמן שומר עלינו ולא לעצבן אותו. ולא לעשות רעש. ולטעום את ענבי הירח.
הם לא באמת ענבים, הם גרגירים שגדלים על עצי עלי-כסף, באותם אשכולות של ענבי הלילה. השאמאן של הכפר שלנו אומר שענבי ירח, הם אלה שמקבלים את האור הראשון של ירח-תינוק. וזה מה שנותן להם כוחות שעוזרים לציידים. צריך להריח ואז ללקק ואז לירוק את הגרגר לערימה של ענבי ירח או ענבי לילה.
קשה להבדיל, כי הפירות כמעט אותו דבר. הירח קצת-קצת יותר מתוקים מהענבים הרגילים, ויש להם ריח יותר ישן ורקבקב. אפילו לראות אותם לא עוזר.
ועדיין, אני רוצה להיות לראות. מר וויטמן שם אותנו בחדר מתחת למדרגות, ירח וכוכבים לא נכנסים, ואין גם שמש חזקה של צהרים אז לפעמים קשה לישון.
אנחנו שומעים צעדים וברוגה קמה. אני יורק את הגרגיר האחרון ומתחיל לחפש את ראנטי. הוא תמיד צועק כשפותחים דלת וזה מעצבן את מר וויטמן. אני מוצא אותו שוכב איפה שהתקרה נפגשת עם הרצפה, ומניח אצבע על הפה הקטן שלו. אני מרגיש את הבליטות הקטנות בשפה התחתונה שלו, איפה שהחטים מתחילים לגדול. אני חייב לספר לאמא.
ברוגה פותחת סדק קטן ויוצאת דרך הדלת בשקט בשקט. לרגעון יש אור, ואז היא סוגרת את הדלת מאחוריה.
אני סופר בראש שלי, עשר עשרים, עוד מעט אני מגיע למאה ואז אני לא יודע איך להמשיך. אני שומע את הסימן של בורגה, שלוש נקישות מהירות, שתי נקישות איטיות. השטח פנוי. אין אנושים רעים.
אני תופס את ראנטי וביחד אנחנו זוחלים לכיוון הדלת. שלוש זחילות והמדרגות גבוהות מספיק כדי שאפשר ללכת על ארבע, ראנטי כבר על שתיים. אני כבר מריח מפה את העץ של הדלת שצבוע יותר חדש מהעץ של המדרגות. אנחנו יוצאים.
ברוגה מחכה לנו בחדר הגדול של הבקתה, "סאלון" האנושים אומרים, ולידה מר וויטמן. הוא משלב ידיים ולא מדבר. אני מנסה לא להסתכל עליו, למרות שיש לו בגד עם דוגמה נוצצת כזאת שנראית כמו נחשים מכסף. הוא הולך בשקט ואנחנו אחריו דרך הבקתה שלו. יש לו המון כיסאות שמנים ושולחן וארונות ועוד מחזיק נרות יפה ועגול שתלוי מהתקרה ונוצץ באור הירח. ויש לו מדרגות, אצלנו בכפר יש מדרגות רק במקדש. שאלתי את ברוגה פעם אם מר וויטמן הוא שאמאן של אנושים והיא אמרה שלא.
ברוגה שוב אומרת לנו את הכללים כאילו אני לא זוכר: אנושים רעים, צריך להיות בשקט, אם רואים אנושי שהוא לא מר וויטמן מתחבאים, כל רעש מתחבאים – ומחכים לחמש נקישות.
אנחנו יוצאים דרך דלת החוצה לתוך הגינה של מר וויטמן, שהיא כמו קרחת יער רק לא ביער. העצים והשיחים מסביב לובשים צורות של משולשים ועיגולים. אנחנו דורכים על הודשא, שזה כמו עשב רק נראה כאילו צבי אכל אותו ישר-ישר.
משהו מתנגש בי חזק ואני מתגלגל קדימה על הדשא. אני מסתובב וברוגה מסתערת ישר לעברי. משחק ציידים. אני מתכווץ וברגע שהיא מגיעה אני קופץ הצידה ומתגלגל. אוף. אני רציתי להיות הצייד. לצוד זה תפקיד של בנים.
אני רץ בין העצים, ומנסה לזחול מתחת לשיח, אבל ברוגה תופסת אותי ומושכת אותי אחורה. אני חושף שיניים והיא מחייכת אלי חיוך מרושע. ואז היא משחררת. אני רץ ושוב היא תופסת אותי.
אנחנו זזים בעיגול. הרוח של הלילה סוחבת ריחות של תותים ועלים ותבלינים וריקבון. מוזר לשחק עם ברוגה. היא גדולה וחזקה ובת, היא לא אמורה לשחק בציידים. ועוד בתור הצייד. אבל אין סיבה לריב, היא סתם תיתן לי מכות. אני מסתכל מאחורי, אל העצים שמקיפים את הגינה.
אני יכול להיות טרף מטפס. כמו קוף או סנאי. אני רץ על ארבע ותופס את הגזע, ועולה למעלה, ענף ענף. ברוגה גדולה וחזקה אבל אני יותר קטן. אם אני מגיע לענפים הדקים היא לא תצליח לתפוס אותי.
"נורולק," היא לוחשת.
היא רק רוצה לנצח. אני עולה עוד. הענפים שורטים אותי, הריח של הלימון עושה סחרחורת, אבל אני מגיע למעלה. הירח-תינוק מחייך אלי.
אני רואה את הצד השני, מה שיש מחוץ לבית של מר וויטמן. שורה של בקתות גדולות מאבן עם גגות משולשים וביניהם עצים גבוהים ומחודדים. וריחות של מאפים ועכברושים וביוב וכל כך הרבה אנושים, מתערבבים לי בתוך האף. הרוח נושבת לי בפנים. אני רוצה לצאת לשם.
ואני שואג לירח-תינוק. אני שואג חזק, כדי שאמא תוכל לשמוע, ואז אני שומע את הענף נשבר מתחתיי.
יש לי דשא ואדמה בפה. מוזר, לא כואב לי. אה, הנה שורף לי בצד. ואני לא מצליח לנשום.
אני מנסה לקום, ומעלי עומד מר וויטמן, רק שעכשיו הפנים שלו נראות אדומות והוא מחזיק חזק מין כלי אור מסנוור של אנושים. ברוגה לידו והיא עושה את אותה הבעה שהיא עושה לפני שאני מקבל מכות.
הוא מקים אותי וגורר אותי אחריו, וברוגה הולכת אחרינו ומדברת כמה מילים באנושית. והוא אומר כמה מילים בחזרה שאני מבין מתוכם רק "יער". הוא מחזיר אותנו ליער? אני אראה את אמא? אבל מה עם שאר האנושים הרעים? אולי הם שמעו שאני יודע לשאוג אז עכשיו הם לא יתקרבו?
מר וויטמן זורק אותי לתוך הארון וסוגר את הדלת חזק מאחורינו.
ברגע שחשוך אני חוטף סתירה חזקה לפנים. ואז יד תופסת אותי ומושכת אותי לרצפה. אני ממצמץ המון להילחם בדמעות אבל הן יוצאות בכל מקרה, וברוגה מתיישבת עלי. היא מחזיקה את הפנים שלי וצועקת עלי שלא לעשות את זה שוב בחיים, ולהקשיב לכל מה שמר וויטמן אומר. היא צועקת את השם שלי, וזה מוזר כי היא תמיד קוראת לי עכברוש כשהיא מרביצה לי. ואני צועק עליה שתעזוב אותי, ושאני שונא אותה ושונא את מר וויטמן.
ואז היא עוזבת אותי ואני שומע אותה זוחלת לצד השני של החדר. כואב לי. איפה אמא? היא אוהבת שאני שואג. לא כמו ברוגה.
*****
החדר צפוף. הצטרפו אלינו עוד ארבעה ילדים אורוקים אתמול בערב, ועכשיו אי אפשר להסתובב בלי להיתקל במשהו. הריח שלהם חזק ומפריע למיין את הענבים.
יש את טורלוני, אירה, ברבוסי. הם קטנים כמו ראנטי, ורועשים, גם כשאני אומר להם שקט. ואיתם יש את אורלוק, הוא בגודל שלי, אולי קצת יותר גדול. הוא אוהב לצחוק עלי שאני מריח כמו בית של אנושים. עליו היער עדיין נשאר, בוץ וטחב. אני רוצה את היער, לא הגינה של מר וויטמן. יער אמיתי.
הריח של אורלוק מתקרב ואני שומע אותו ממש מימין שלי. איבדתי את הענבים שמיינתי. אני זורק אותם לרצפה.
"עוף ממני," אני אומר.
"ואם לא תעשה לי מה?"
אני נוהם. אורלוק יותר גדול ממני, והוא היה ביער. כשהוא נכנס ראיתי שהחטים שלו כפליים משלי. אבל כמו ביער, תמיד צריך להראות לגדולים שמי שמתעסק חוטף נשיכה. חוץ מזה, לאורלוק אין ברוגה.
"שבו בשקט," ברוגה לוחשת לנו. "נורולק, גרגירים."
אורלוק לא עושה את זה, ברור. אבל אני לא אומר, כדי לא להלשין.
"די לזוז," אני אומר. "מנסה להתרכז."
"למה אתה עושה?"
"ככה מר וויטמן רוצה."
"ואתה עושה מה שהוא אומר לך?" הוא צוחק עלי. "אתה עבד של אנושים?"
אני נוהם שוב. גם כי מה שהוא אומר נשמע מעליב, וגם כי מר וויטמן באמת מעצבן. "אני לא עבד."
"אבל אתה עושה מה שהוא אומר לך." אני מריח אותו אפילו יותר קרוב. והוא לוחש. "חי בחור של עכברים."
"שקט."
"אתה יודע למה הוא שומר אותך, נכון?" הוא ממשיך. "בשביל ענבי-ירח. אנושים לא יכולים לטעום את ההבדל. משתמשים באורוקים קטנים וטובים. ומחר הוא לא צריך אותך אז הוא מוכר אותך לאנושים עם הבגדים הנוצצים."
אני נוהם. הוא לא יודע על מה הוא מדבר.
"אין מה לומר?"
"גם אתה לא חופשי," אני אומר, בקול שקט ממה שתכננתי בראש. "גם אתה פה. כמוני."
אורלוק כבר ממש קרוב אלי שאני מריח את הנשימה שלו. עדיין יש לו ריח של עובש. הפה שלי מתמלא ברוק. "אני לא נשאר פה."
"מה? איך אתה יוצא? מר וויטמן…"
"מר וויטמן," הוא שוב צוחק, וחוזר ללחוש. "אתה מדבר כמו אנושי. אני בורח. רק הנחתי את הגורים של בת דודה. ואני חוזר ליער. להילחם באנושים."
"אתה נלחם באנושים?"
"כל הזמן. הרגתי כבר מאה אנושים, עם הידיים. זה קל, כמו לתפוס צבי. צדת פעם?"
לא. אבא לקח אותי לציד ואחרי שהגדולים קשרו את האייל נתנו לי לחתוך אותו. "כן."
אני ממשיך למיין, אבל כל הזמן אני מפנה את הראש. אני רוצה לשאוג שוב, לירח-שמן. אורלוק בטח התאמן המון. ועכשיו תורי.
לומר משהו לברוגה? אמא תשאל איפה היא וראנטי. לא, היא בטח תגיד שאסור לי ללכת. ותרביץ לי. ברוגה החליטה להיות גובלינית. אני לא רוצה.
אני ממשיך להעמיד פנים שאני בורר את הגרגרים, אבל לאט אני מתקרב לכיוון הריח של אורלוק, ואני נשען קדימה, ואומר, "אני בא איתך." אני חושב שהוא עושה כן עם הראש.
הזמן עובר לאט מדי. בראש שלי אני כבר שומע את השריקות של הסערה והרשרוש של העלים. ואני אמצא את אבא ואמא והם יעזרו לי לשכנע את ברוגה לחזור איתנו. אני מרגיש כמו שעכבישים מטיילים לי בבטן – אני חושב שככה אומרים את זה, למרות שזה תמיד נשמע לי מוזר כי כשאוכלים עכבישים הם לא מטיילים.
אחרי המון זמן ברוגה זוחלת החוצה מהחדר. לרגע קטן שנכנס אור כתום ואני מסתכל שוב על אורלוק, על כמה הוא יותר גדול וחזק ועם ניבים של כמעט גדול. אני מתחבא ליד ראנטי, ומחכה. שלוש נקישות מהירות, שתי נקישות איטיות. השטח פנוי.
אני זוחל אל הדלת, ועוזר לברוגה להכניס את הסל של האוכל. בחוץ נראה שיש זריחה, שזה טוב, כי עוד מעט ברוגה וכולם ילכו לישון, ואנחנו נוכל לצאת. אנחנו אוכלים את הלחם של האנושים, והוא רך והבשר שלהם טעים אבל יבש. ואנחנו מסיימים ואני עדיין רעב, אבל ברוגה אומרת שאסור לבקש עוד.
מכאן כולנו הולכים לישון, על הערימות בגדים קרועים שמר וויטמן הביא לנו לא מזמן. אני וברוגה בדרך כלל ישנים ומחבקים את ראנטי, אבל אני הפעם שוכב בנפרד. ברוגה לא שואלת כלום, אבל היא מחבקת את ראנטי ומפנה לי את הגב, ואני חושב שהיא נעלבה, אבל לא מבין למה. אני שומע אותה ממלמלת לו, בטח אחד מאלף הסיפורים שהיא זוכרת.
אני מרגיש את העיניים שלי נעצמות ואני נושך את השפה חזק, רק לא לישון. אסור לישון. אם אורלוק ילך בלי לקרוא לי, הכל אבוד. הזמן עובר, אני מתהפך, ממצמץ וממצמץ ודוחף את הציפורניים לתוך הידיים. סוף סוף אני שומע נחירה חזקה מאחורי, ואני מתיישב.
אני זוחל לכיוון הדלת. אני לא מצליח להריח את אורלוק, אבל הריח של כל הילדים בערימה מאוד חזק ומסתיר הכל. הוא בטח כבר יצא. לאט-לאט אני פותח את הדלת.
אור חזק ואדום מסנוור אותי. אני עוצם עיניים ומהר יוצא מהדלת. לאט אני פותח את העיניים. אור של שמש בוקר נכנס ומאיר את הקירות והרצפה הלבנים עם פסים כתומים. אני הולך על קצה אצבעות. זה מרגיש כמו במשחק מארבים, כשהצייד צריך להתגנב לטרף עד שמגיעים ממש קרוב ולזנק ברגע האחרון. אבל אנחנו בורחים, אז אולי אנחנו הטרף?
משהו מוזר לי. אני מרחרח את האוויר, ערבוב של דשא רטוב מבחוץ, תערובת של ריחות וניל נעימים מסביב ולחם. הפה שלי מתמלא רוק. אני מתגנב עם הגב למדרגות. מצד ימינה שלי יש את הדלת לגינה, וישר יש את הדלת כניסה. פתאום משב של ריח תופס אותי. ריח נשי אורוקי חזק. ריח של ברוגה.
יד תופסת אותי וזורקת אותי לרצפה.
"מה-" אני רוצה לדבר, וברוגה מסתכלת לי ישר בעיניים ובלי לדבר אומרת לי שאני הולך לחטוף את המכות הכי חזקות שקיבלתי בחיים.
"לארון, עכשיו," היא אומרת עם הפה.
"לא."
אני לא יודע איך יש לי כזה אומץ. ברוגה נותנת לי עוד מבט רצח ואני מסתכל לה בעיניים.
"לא רוצה," אני אומר. "אני חוזר ליער."
"נדבר. למטה."
"לא. נדבר פה."
"די לצעוק."
"למה."
"כי אם אתה לא סותם עכשיו האנושים הרעים באים ואתה מת. ואני. וראנטי. וכל הילדים האחרים. ומר וויטמן. אתה רוצה למות?"
אני שותק. "לא," אני מנסה לומר.
"יופי," היא אומרת. "ראנטי התעורר, הוא עוד רגע יוצא ובוכה. תהיה בוגר ולך אליו עכשיו."
"אבל-"
ברוגה קמה ממני ומצביעה על הדלת. באור של בוקר היא נראית אפילו יותר גדולה ממני ומפחידה. שונא אותה.
אני חוזר לחדר מתחת למדרגות וקורא לברוגה בשמות בראש שלי. אני מוצא את ראנטי בפינה של התקרה והרצפה, והוא באמת בוכה. אני שם לו יד על הפה ומגלגל אותו בחזרה לערימת הבגדים של המיטה שלנו. מהר מאוד אני מריח את ברוגה, שמחבקת את ראנטי מהצד השני.
"איפה אורלוק?" אני שואל.
"פה ישן," היא אומרת.
אני פתאום מבין שהריח שלו עדיין בחדר. איך לא הרחתי קודם?
יופי, עכשיו אני אוכל לברוח פעם הבאה.
"מה חשבת?" ברוגה אומרת. "אתה רוצה למות ולהרוג את כולנו?"
אני עושה לא עם הראש.
"רק רציתי להילחם באנושים. כמו אורלוק."
ברוגה נוחרת. "אורלוק לא נלחם באנושים. הוא מסתתר פה, כמו כל הילדים. כמו הרבה גדולים."
אורלוק לא נלחם. אני מרגיש טיפש. ברור שהוא שיקר לי, והוא בטח לא התכוון לברוח בכלל. הדמעות דוקרות לי את העיניים מאחורה, ואני ממצמץ כדי לא לבכות. אני מבין שלעולם אני לא אחזור ליער.
"אתה חושב שזה משחק, נכון?" ברוגה ממשיכה לדבר. "כמו ביער, עם הילדים האחרים, שנותנים מכות ואז נופלים ואז הולכים למדורה לקרוע צבי? זה לא משחק. האורוקים מתים."
"אני יודע את זה."
"אתה לא מבין את זה. אתה ילד מדי. אתה חושב שאנחנו הציידים החזקים נכון?"
"מה…"
"ככה אתה מדמיין את האורוקים שנלחמים באנושים נכון? כמו אבא שיוצא לצוד?"
"כן…"
"אז תדמיין את הצבי שהוא סוחב על הגב."
היא לא מדברת עכשיו, ואני מנסה לדמיין, ויוצא לי בראש צבי שסוחב את אבא. זה מצחיק.
"אבל רציתי להיות גדול…" אני אומר.
"הגיע הזמן שתהיה מבוגר."
אני שותק לרגע.
"אורוקים ביער מתים… גם אבא ואמא?"
"לא." היא אומרת. "לא, הם חיים. ראיתי אותם חיים כששלחו אותנו. הם חיים."
אני מהנהן, ומחבק את ראנטי. אני מרגיש את הידיים של ברוגה מחבקות את שנינו. בלחש היא מתחילה לספר לי סיפור, על גרומלק הלוחם מלך המארבים והציידים הגדולים, ואיך הוא לכד עדר צביים ברשת גדולה גדולה.
אני רוצה לחזור ליער. אני אמצא את אבא ואמא, ואנחנו נצליח לברוח מהאנושים ביחד. אני רוצה לחזור ליער.
*****
יד דוחפת אותי. שוב. ואז שוב.
"עזובתי," אני אומר.
"קום."
זאת ברוגה. אני רואה אותה ומבין שהדלת פתוחה.
"מה קרה?"
"בואו."
אני יוצא לחדר הגדול של האחוזה – עוד מילה אנושית חדשה שלמדתי, שאומרת בקתה מאוד גדולה – של מר וויטמן. ברוגה נשארת כדי להעיר את השאר.
מר וויטמן, יושב שם ליד שולחן. לידו יש עשושית – מכשיר אור שאנושים אוהבים גם כשיש ירח-פרוס יפה בחוץ.
אני מתקרב וריח חזק ומתוק מדי גורם לי להתעטש. ואז שוב. אני מרגיש את הלהקיא עולה לי בגרון. זה כמו הענבי-ירח, אבל פי מאות מאותיים יותר חזק. לא רוצה עוד טעימות, אבל אני לא רואה בכלל גרגירים. אני מתקרב עוד. הריח מגיע ממין קופסה שמר וויטמן מחזיק בידיים.
ברוגה יוצאת עם שאר הילדים. אנחנו תשעה עכשיו, והימים האחרונים היו צפופים ומסריחים מאוד. במיוחד אחרי שגורה – אנחנו קוראים לה ככה כי היא תינוק ולא הגיעה אם אף אחד שיודע את השם שלה – עשתה פיפי על כל הרצפה.
ברוגה הולכת ישר למר וויטמן. "תעשו כמוני," היא אומרת.
מר וויטמן מכניס את האצבעות לתוך הקופסה ומוציא אותן מלאות במשחה לבנה ומסריחה, ואז מורח פס על המצח שלה ושני עיגולים בלחיים, וברוגה עוצמת עיניים ומחזיקה את האף שלה. מר וויטמן מתחיל להזיז את האצבעות כאילו הוא מנגן בתוף-עדין של השבט ואומר משהו שלא נשמע כמו אנושית או אורוקית. יש אור, ובמקום ברוגה נמצאת שם אנושית גדולה.
אני חושף את הניבים ומתכוון להסתער על מר וויטמן. שאר הילדים לוקחים צעד אחורה, אני רואה את אורלוק מנסה להתחבא מאחורי שניים חצי מהגודל שלו. אבל אז האנושית נשענת קדימה כמו שברוגה תמיד עושה, ואני מבין שהאנושית הזאת היא ברוגה. מר וויטמן עשה משהו שהיא תיראה אנושית.
מר וויטמן מושיט את היד לכיווננו, וכל שאר הילדים לוקחים צעד אחורה. ראנטי מתחבא מאחורי. וגם אני רוצה לברוח, ורק לא להתקרב למר וויטמן המפחיד וליד המסריחה ולהריח את המשחה הזאת עלי. הריח בטח לא ייעלם אף פעם. אני שוב מרגיש שאני רוצה להקיא.
ראנטי לוחץ לי ביד, ואני מסתכל על עיניים הקטנות והפוחדות שלו. גם אני מפחד, אני לא רוצה לשבת שם. אבל ברוגה אמרה, וברוגה יודעת.
אני מתיישב על הכיסא ליד מר וויטמן, והוא טובל את היד שלו בתוך המשחה הזאת. מקרוב זה יותר רע. העיניים שלי מתמלאות דמעות ואני מרגיש גוש בגרון פתאום. אני מניח יד על הפה.
"תעשה מהר," אני אומר לו.
מר וויטמן לא יודע אורוקית, כמו שאני לא יודע אנושית. אבל הוא עושה כן עם הראש, כמו שהוא מבין.
חוץ מהריח המשחה שורפת. אני שונא אותה, ושונא את מר וויטמן, ורוצה לקלל ולהרביץ ולברוח, אבל ראנטי מסתכל עלי. אז אני בולע מאוד חזק ומחכה שייגמר כבר.
מר וויטמן ממלמל משהו ועושה תנועות עגולות ומוזרות עם הידיים. ולאט-לאט אני מרגיש כמו שמישהו סותם לי את האף עם תולעת דרקון. והכל מרגיש יותר חשוך מסביב, אבל מר וויטמן עצמו פתאום נראה כל כך ברור והצבעים שלו יותר חזקים וממש שונים, ואני שם לב שיש לו המון קימוטים בפרצוף, מעניין אם זה משהו אנושי, ובצד יש את ברוגה האנושית שפתאום אני שם לב כמה הפרצוף שלה בהיר, ושהלחיים מאוד אדומות וכמה פצעים במצח ועל הסנטר, וראנטי מסתכל עלי עם עיניים גדולות ופתאום אני שם לב שהעיניים שלו לא ממש צהובות – יותר ירוק בפנים וחום מסביב, והניבים הקטנים שלו כל כך מבריקים…
אני עוצם את העיניים האנושיות שלי ומשפשף אותם חזק. באותו זמן אני המון אוויר דרך הנחיריים ועדיין לא מצליח להריח. איך האנושים מצליחים לחיות ככה עם כל כך הרבה עיניים וכל כך קצת אף?
ראנטי מתחיל לרעוד ונראה שהוא עוד רגע בורח. ברוגה תופסת אותו, וביחד אני והיא מחזיקים אותו. הוא מנסה לנשוך אותי, אז ברוגה שמה לו יד על הפה. ברוגה לוחשת לו שירגע וזה אנחנו ושיפסיק להיות כזה בכיין.
אני נותן שלוש נקישות מהירות, ושתיים איטיות. ראנטי לרגע מפסיק, ואנחנו מצליחים להושיב אותו על הכיסא מול מר וויטמן. אני מצד אחד וברוגה מצד שני. הוא ממשיך לזוז, אבל מר וויטמן מצליח למרוח אותו בסוף. ברוגה מתנשמת.
גם אני.
אנחנו יוצאים לכניסה לבית ופתאום אני מבין למה האנושים מסתובבים רק ביום. יש ירח-פרוס בשמיים ועדיין הכל כל כך שחור על שחור. בכניסה יש שתי שורות של מה שנראה כמו צל של עצים, שמתנדנדים ככה לפי הרוח. אנחנו נצמדים למר וויטמן ולפנס שלו והולכים לכיוון שני צלליות גדולות עם גלגלים. ברגע שהפנס פוגע בהם אני רואה את העגלות שצבועות בלבן חזק.
עוד אנושי עומד ליד העגלה.
מר וויטמן מצביע אל הכרכרה שלו ואומר משהו באנושית, ומצביע על שתי העגלות. אני מבין את המילה "להתפצל". לא.
"איה," ברוגה מושכת את היד שלה שתפסתי חזק.
"לא רוצה," אני אומר. "אני איתך."
ברוגה בשקט, ואני לא מבין מה היא חושבת. הפנים של האנושית, זה עושה את זה ממש קשה להבין מה היא רוצה. פתאום זה נראה שהיא רוצה להרביץ לי שוב, אבל אני לא יודע.
"מה שמר וויטמן אומר," היא לוחשת. "זה בסדר. "
אני לא רוצה לריב. היא לוקחת שלושה ילדים ועוזרת למר וויטמן להעלות אותם לאחת העגלות.
"מר וויטמן לוקח אותנו למקום מסתור אחר. בטוח." היא אומרת. "צריך שתעלה עם שאר הקטנים. תשמור עליהם. יש לך אחריות. ואם רואים אנושי, אתם עושים אתכם ישנים."
לא רוצה. ואם הם יתחילו להרעיש? ואם ראנטי יצטרך להטיל מים? ואם נלך לאיבוד ואני צריך למצוא את הדרך למסתור דרך הכפר-גדול האנושי?
אני מנסה לחשוף את הניבים שאין לי, וכנראה זה יוצא ממש מטופש כי היא צוחקת עלי לרגע. ואז מר וויטמן מופיע לידה ומצביע על העגלה השניה. לא, לא, לא, לא. אני לא רב כי ראנטי האנושי עכשיו מסתכל עלי, ועולה לעגלה. לא לפני שאני עושה פרצוף לכיוון של ברוגה.
אני וראנטי ועוד שני ילדים עולים על העגלה השניה. מר וויטמן עולה מקדימה, ולידו עוד אנושי. האנושי מחזיק בחבל שקשור לסוסים ונותן מכה, ואנחנו יוצאים בין הבתים. מהר מאוד העגלה השניה מחוץ לאור של העשושית, ושוב נראית כמו גוש שחור בלילה.
הכפר-גדול שקט. נביחות של הזאבי-בית של האנושים, ורוח ששורקת לי באוזן. הריח של הלילה מדגדג לי באף, אבל הוא כל כך חלש ולא עוזר לי להבין מה יש שם, מה העצים מסביב, מי היה בסביבה, מאיפה זה מגיע. והכל כל כך חשוך, למרות שיש ירח בחוץ.
פעם הייתי קם בשקיעה, ומחכה שיהיה חושך כדי לצאת לשחק. פתאום הלילה מפחיד. אני בטוח שאפילו ירח-שמן לא יעזור לנו עכשיו.
אנחנו על העגלה. פה ושם יש חלונות עם אור, ואנושים שזזים מאחוריהם, אבל הרוב חשוך.
פתאום אני שומע פרסות, ומעבר לפינה צצים שני אנושים רוכבים על סוסים. אחד מחזיק פנס, והאור שלו מנצנץ על הבגד-מגן שלהם. שריון? לאבא היה כזה, אבל שלו היה קשקשי, של דרקון-קטן. האנושי על הסוס עושה סימן עם היד, והעגלה עוצרת.
הם מתקרבים אלינו. מר וויטמן יורד מהעגלה וניגש אליהם. הוא והרוכב מדברים קצת, ומר וויטמן מוציא מתוך הבגדים שלו שקית קטנה ונותן לאחד הרוכבים.
הרוכב עם הפנס יורד מהסוס. הלב שלי נותן מכות לחזה. מה לעשות?
ברוגה אמרה, לעשות עצמך ישן.
אני עוצם עיניים ונשען אחורה. אני שומע צעדים כבדים, ושקשוק כזה של כסף-קשה פוגע בכסף-קשה. ואז במקום השחור של העיניים העצומות שלי אני רואה אדום, ופותח חריץ קטן של עיניים. והאור עדיין מסנוור.
האנושי אומר משהו.
"אנ-בר-מנ-לישון," אני אומר באנושית, מנסה לעשות את המבטא המוזר שלהם, זה שאומר "ש" ולא "ס". זה יותר קל עם פה אנושי.
אני מרגיש יד מחזיקה לי בפנים. מאחורי האור של העשושית אני רואה אנושי, יש לו עור בהיר וצורה מאוד חזקה בפנים. הפרווה-על-הפנים שלו חומה, הלחיים אדומות. ואני לא מצליח להבין מה הריח שלו.
ואז הוא עוזב אותי. יש לי דקירות בצד ואני נזכר ששכחתי לנשום.
האנושי מרשרש לכיוון מר וויטמן ואומר עוד משהו. מר וויטמן עומד בשקט, ואז מוריד טבעת מהאצבע ונותן אותה לאנושי השני, שלוקח אותה ועולה על הסוס. הוא וחבר שלו רוכבים לכיוון אחד, ומר וויטמן מכוון את העגלה לכיוון השני.
אנחנו מגיעים בסוף לצל שחור של מגדל. הבתים מסביב חשוכים. מר וויטמן עוצר, ומסמן לנו ללכת אחריו. כמה צעדים וראנטי נתקל באבן ומשחרר צעקה. מר וויטמן מסתובב ואני מהר מכסה את הפה של ראנטי. אנחנו ממשיכים ללכת בשקט, לכיוון המגדל, שרק גדל ונהיה מפחיד יותר.
מר וויטמן מוביל אותנו דרך פתח גבוה וצר, עם צלים חדים ומפחידים באור של העשושית. אנחנו נכנסים לחדר גדול ורחב כל כך שהעשושית בכלל לא מגיעה לקירות. יש שם צלים של עמודים וסדקים על הרצפה.
"התחבאות," מר וויטמן אומר באורקית. ואז הוא הולך ולוקח איתו את העשושית, ואנחנו נשארים בחדר בלילה חשוך מדי ובלי ריח.
"איפה ברוגה?" ראנטי שואל.
"היא תגיע," אני לוחש. "שקט."
אנחנו בתוך חריץ שמיששנו בקיר של המגדל. מאוד צפופים ומאוד עיוורים.
"אני צריך לצאת."
"לא."
"היא לא תחזור?"
"שתוק."
אני שם את היד שלי על הפה שלו. שיהיה בשקט. שלא יגיד את זה כי זה לא יקרה. ברוגה תגיע. זה ברור. היא בעגלה השניה. אולי גורה עשתה עליה שוב הטלת מים והיא תגיע מבסריחה. זה יהיה מצחיק. הם בטח עשו דרך אחרת. או שמר וויטמן מחביא ואותם במקום אחר. והיא תגיע אלינו. ברוגה תגיע. היא חייבת להגיע.
הריח בפנים נורא. אחד הילדים האחרים התחיל לבכות ולא ידעתי מה לעשות. אז נתתי לו סתירה. כמו שברוגה עושה, אבל זה לא עבד, והוא המשיך. אני צריך אותה. היא יודעת מה לעשות. איפה היא?
אני מחליט לדמיין איך אני וברוגה וראנטי חוזרים ליער, אחרי שזה נגמר. ונמצא את אבא ואמא וכל שאר האורוקים. ואני אראה לאמא איך הניבים שלי גדולים. ואיך אני גדול. והשאגה שלי. וברוגה תמות כי האנושים תפסו אותה כבר.
לא.
ברוגה תגיע. היא חייבת. היא הבטיחה.
ומישהו צריך לדאוג לראנטי. מישהו צריך לדאוג לי.
אני שומע צעדים פתאום, מבחוץ. זה הם, אני בטוח.
הצעדים מתקרבים. אני מרגיש את ראנטי מתיישר. אני מריח את הזיעה של ההתרגשות שלו מתחילה לצאת.
רגע, הזיעה של ראנטי. אני מניח יד על הפה ומרגיש את הניבים שלי צומחים לאט לאט. אני חוזר להיות אורוק.
ואני לא מריח את בורוגה.
יש שם אנושי, אבל לא ברוגה. אבל זה רחוק, ואני פחות טוב בריחות של אנושים. ולא חזרתי לצורה שלי עדיין. אולי אני עדיין לא מספיק אורוק כדי לקלוט אותה.
אני מתחיל לראות את החדר שאנחנו בו יותר טוב. האור של ירח-פרוס מגיע מכמה חלונות גבוהים וצרים ומאיר על עמודים עם סדקים שעולים למעלה למעלה לתקרה הגבוהה. באמצע יש פסל שבור, שרק רגליים נשארו ממנו.
"חכו פה," אני לוחש. אני מקווה ששני הילדים האחרים שומעים אותי, או ישנים.
אני יוצא מתוך החור בקיר ומתגנב לאט לאט, מתחבא מאחורי עמוד, ואז עוד עמוד, ואז פסל. זה כמו משחק ציד, אני אומר בראש. אני צייד. ויש שם צבי, ואני צד אותו. אז צריך ללכת בשקט בשקט שלא יראה אותי.
אני מתחבא מאחורי עמוד ומסתכל על מה שהיה שם פעם דלת והיום הוא פתח מאוד גבוה וצר. יש מהצד השני צללית עם ריח אנושי, עם עשושית ביד.
האנושי מתכופף ומקיש על הרצפה, שלוש נקישות מהירות, שתיים איטיות.
אני רץ לכיוון שלו. מקרוב הוא כבר מזכיר לי יותר ויותר את מר וויטמן. הוא לבד. למה הוא לבד? איפםה כל השאר? איפה ברוגה?
מר וויטמן בוכה.
גם אני.
*****
אני מכניס גרגרים לפה וממיין, ירח, לא ירח, עוד ירח, ירח, ירח. מר וויטמן אמר שאנחנו צריכים כמה שיותר ענבי-ירח כאלה, כמה שיותר מהר. כל גרגר כזה זה עוד קצת משחה, מקרב אותנו לעוד ילד שאפשר להעביר למערה של מר וויטמן.
המערה של מר וויטמן, ככה אנחנו קוראים למרתף שבנינו מתחת למגדל הנטוש, מלאה בעשרים ילדים אורוקים. הרבה הגיעו בחודשים האחרונים. וחלק הלכו הלאה. הם מספרים סיפורים נוראים על מה שקורה ביערות, איך אנושים מגיעים לעוד כפרים ועוד יערות והורגים אורוקים. אני מנסה שראנטי לא ישמע, אבל אני בטוח שאני לא מצליח. אבל בחודש האחרון התחילו לספר שביערות במזרח-מזרח יש אזורים בטוחים, בלי אנושים. אבל אני כבר לא מאמין.
כולם מלקקים את הענבים, וממיינים. מדי פעם אחד מהם זוחל אלי, ואני מחליט אם מגיע לו או לה הפסקה. יש הרבה עובש את הקירות של המערה, הרבה יותר מהמחסן של מר וויטמן. לפעמים הם מקשיבים. כשלא… אני נזכר למה חטפתי מברוגה כל כך הרבה.
עברו שלושה חודשים בלי ברוגה. בהתחלה כשראנטי שאל איפה היא לא עניתי, פחדתי. אם אני אענה זה יהיה אמיתי. אבל אחרי שבוע נשברתי.
"לקחו את ברוגה," אמרתי. "האנושים הרעים, לא הטובים כמו מר וויטמן. היא לא תחזור, עכשיו זה שנינו."
הוא בכה, יותר ממני. הוא רק זוכר את ברוגה של המחבוא, זאת שהרביצה וצעקה ואמרה מה לעשות אבל חיבקה אותנו בלילה וסיפרה סיפורים על היער. אולי אני עדיין זוכר לה את כל הפעמים שהיא לקחה לי צעצועים ורדפה אחרי והלשינה לאמא כשלקחתי את האוכל. אולי בגלל זה אני לא בוכה מספיק.
אחד הילדים שורק שריקה. זה אומר שראו מישהו. אני הולך מהר לסולם ומטפס למעלה. משם אני באולם הגדול של המגדל מלמטה. אני מתחבא מאחורי עמוד ומכה.
חמש נקישות.
אני רץ לכיוון הפתח, מר וויטמן עומד שם, לידו יש עוד ילד קטן, בגודל של ראנטי קטן.
ביד אחת מר וויטמן מחזיק עשושית, סליחה, פנס. ביד השניה סל שמריח כמו אוכל, לחם אנושי יבש ובשר. אני מרגיש את הבטן שלי נוהמת עלי.
"יער," מר וויטמן אומר באנושית-אורוקית. הוא עושה את המספר ארבע עם האצבעות. "עוד. רוצה?"
מר וויטמן מדבר על המחבוא החדש שהוא מקים. איפה שהיה כפר אורוקי. האנושים לא יחזרו לשם, ואפשר לראות רחוק מאוד. אורלוק שם, הוא הראשון שהיה מוכן. אני רציתי גם, אבל אחרי אורלוק אני הייתי הילד השני הגדול שהיה, ומישהו צריך לשמור עליהם פה.
"לא," אני אומר. "כולנו."
אולי נצליח למצוא מקום ביער לכל הילדים. ואז יהיה אפשר. אני יכול לחכות. גם מוזר לחשוב על יער בלי אבא ואמא וברוגה וחברים.
מר וויטמן מהנהן. הוא מסתובב ללכת. אני לוקח את היד של הילד שאיתו ומוביל אותו למערה.
"איך שם שלך?" אני אומר.
"ליקו."
"אני נורולק," אני אומר. "בוא. יהיה לך כיף פה."
אני מזיז את האבן שמכסה את הסולם.
הוא עומד במקום.
"בוא."
"אני רוצה לחזור," הוא מתעקש.
"אין לחזור."
"ליער."
הידיים שלי עושות אגרופים. "אין יער. אתה פה."
הוא מתכווץ.
אני נושף. "יש אנושים רעים בחוץ," אני אומר. "הם מחפשים אותנו, ואנחנו מתחבאים פה. לא יקרה לנו כלום אם עושים את כל מה שאני אומר. מבין?" אני חושף את הניבים שלי כדי שיבין יותר טוב.
הוא לא מגיב, ולוקח צעד אחורה.
נמאס לי. כל רגע שלנו למעלה זה עוד זמן שאנושי יכול לראות אותנו. אני מרים את היד.
"תיכנס למטה עכשיו."
סוף סוף הילד מקשיב. הוא מתחיל לרדת ואני אחריו.
"פה אתה יכול לדבר בחצי קול," אני אומר בזמן שאני יורד אחריו. "למעלה אתה בשקט. לא שואגים. אם עולים למעלה אני עולה קודם לראות אם פנוי. ואז אני עושבה את הסימן –" אני מקיש על הסולם, שלוש נקישות מהירות, שתיים איטיות – "זה אומר שאפשר לצאת. ואם אתה לא עושה מה שאני אומר אתה תחטוף. בסדר?"
אני מרגיש שהוא עוד רגע בוכה. ואני רוצה לתת לו חיבוק ולומר שיהיה בסדר. אבל לא יהיה בסדר, והוא קודם צריך לפחד. אני נותן לו ללכת להיות כדור בפינה.
אני חושב שאני מבין אותה פתאום. לא היה קל להיות ברוגה.
אני מתגעגע אליה.
