טעות אנוש

הדבר הראשון שנפגע היה האוויר. החללית הדפה אותו מדרכה בבעיטה כמו דלת ברים במערבון ישן. היא נחתה מולי על הקרקע, רומסת קן נמלים הומה ומספר עשבים שוטים שצמחו שם עד עכשיו. עמדנו אחד מול השנייה בבועת הוואקום שנוצרה מהדף החללית. אני, גור אנוש בן שש, מולה, אליפסה מבהיקה ומהבהבת הפועמת ניחוח עוצמתי, מיסטי. הרגע חלף והאוויר חזר למקומו בטריקה. החללית המריאה מייד מהקרקע בצורה אנכית, בועטת שנית באטמוספירה החבולה. היא הלכה והתכווצה בשמיים, כאילו הרקיע הוא מסך מגע ענק ויד נעלמה מקטינה אותה בדממה לנקודה כהה. מצמצתי, היא נעלמה.

האיזור בחצר אותו היא רמסה לא התאושש מאותו היום. אף צמח תועה לא גדל שם מאז, ונמלים וחלזונות שהמחושים שלהם נגעו בגבולות המכתש הקפידו לעקוף אותו בסיבוב רחב. אני הייתי יותר אמיץ, או יהיר. הייתי משתעשע בקפיצה אל תוך העיגול הקירח ומקשיב לאוויר מסביבי. הוא היה משמיע אנחה מיוסרת, דומה לזאת שמשמיע ציר דלת שבור.

עשרים ושש שנה חלפו מאז המפגש הראשון שלי עם החללית, עד הלילה בו נחטפתי מכדור הארץ. לעיתים רחוקות בלבד חשבתי על הפגישה המוזרה מילדותי ועל קפיצות למכתשים מסתוריים. הייתי כבר אדם בוגר, לפרנסתי חקרתי את האפשרויות העומדות בפני האנושות להציל את העולם ההולך ומזדהם. היומיום פעם בריתמוס משלו, מטלות השגרה נמתחו לרגלי כמו אבני מדרכה אפורות, מרצפות מסלול לא נגמר שיש להמשיך ללכת בו. טרדות הקיום האנושי כמעט גרמו להתעלם מהחללית השנייה בחיי.

בלילה ההוא הופיעו הבזקי אורות דרך חלון המטבח, מלווים בגל הדף עמום. באותו זמן ישבתי מול המחשב, בעוד רשימת המיילים שהמתינו למענה שלי סירבה להתקצר. הדחף הראשון שלי למראה התופעה היה לטאטא את האירוע בביטול ולהמשיך את הלילה על פי התוכניות. "זה בטח מטוס צעצוע, אולי רחפן", מיהר הצד ההגיוני שבי להציע הסבר למצב, אבל דחף כלשהו גרם לי לזנוח את הכיסא ולרדת אל הרחוב. אולי זה היה המצב הבטחוני, אולי כי שעת לילה זה לא זמן שבו מטיסים צעצועים, כך או כך מצאתי את עצמי עומד על המדרכה ומסתכל על השכונה השקטה. העצים, הבתים, המכוניות, הכל נראה כרגיל, דומם לאור הפנסים, רק הרוח השרבית פיטרלה הלוך וחזור במעלה הרחוב.

כמעט פניתי לחזור הביתה, ואז הבהוב שהשתקף על צד אחת המכוניות לכד את עיני. התקרבתי אליו, ושם הבחנתי בחללית השנייה בחיי. היא הייתה תקועה בתוך שיח שהחל להסתיו, מוקפת עלים חומים ופריכים. היא הייתה קטנה בהרבה מזאת שזכרתי בילדותי, אך הבהובי האורות והניחוח הזר שפעם ממנה היו מוכרים. הסקרנות שלי התעוררה בעוז. כמו הצמחים הירוקים שהצליחו לפרוץ בין אבני המדרכה מתחת לרגלי, היא הצליחה להבקיע דרך העייפות וערימת המטלות שהמתינה לי בבית. קירבתי את ראשי לזכוכית האטומה וניסיתי להציץ פנימה.

זה היה כמו להיקלע למתקפה משולבת של שואב אבק וזרקור עוצמתי. מכת אור סגלגלה עיוורה את עיני באותו רגע שנשאבתי כמו צינור ספגטי לפה הרעב של החללית. כל האירוע נמשך שניות, אבל האור והרעש שיתקו אותי למשך דקות ארוכות לאחר מכן. שכבת על הרצפה חסר אונים עד שאגרופי הסינוור הפסיקו להכות את עפעפי ולפיתת צליל היניקה שחררה את חוש השמיעה שלי.

בשלב כלשהו פקחתי את עיני, מנסה להחזיר לעצמי את חוש ההתמצאות. מהמקום בו שכבתי ראיתי רק את המחצית העליונה של החללית, שכללה חלונות עצומים וקצה קודקוד של ישות מתנועעת כלשהי. הנמכתי את צווארי הכואב, ובעיניים מטושטשות עדיין הבחנתי בקווי מתאר של ישות הדומה לבן אדם, אם כי דחוסה יותר – שתי רגליים, שתי ידיים, ונקניק צר באמצע. היא חיברה בעסק רב מכשיר כלשהו, עד שבתנועת ניצחון לחצה על כפתור אדום ומרושע למראה במרכזו. הרגשתי שתאוצה אדירה מצמידה אותי שוב לרצפה ונכנעתי מייד. שכבתי ובהיתי בפיסות החלון שנשארו מול שדה הראייה שלי. כוכב כחול ומוכר, מוקף בסלילי עננים לבנים ואפורים, קרץ אליי בידידותיות ואז התכווץ במהירות אל תוך חשכה שחורה. החלל החיצון הקיף אותנו מכל עבר, מנוקד בהבזקי נופים של שמשות, ענני אבק וכוכבי לכת צבעוניים שהופיעו ונגוזו בחלונות במהירות מסחררת, כמו רצף שומרי מסך של נאס"א שיצא משליטה. בשלב כלשהו הבחנתי שהתאוצה שחררה אותי ודבר אינו מצמיד אותי יותר לקרקע. הנחתי לרגע למחשבה שאני מוקף ריק שחור וחלול מכל כיוון, רחוק מרחק רב מאדמה מוצקה, והתיישבתי לבחון את הסביבה החדשה שלי.

פנים החללית נראה כמו תפאורה לסרט מדע בדיוני. כל הקלישאות היו שם. מתחת לחלונות שקופים ענקיים הקירות היו מוקפים מסכים, ידיות ונורות מהבהבות בתחכום. כיסאות כסופים ומרופדים היו פזורים במרחב. בחנתי עכשיו מקרוב את היצור שישב על אחד הכיסאות והסתכל עלי בריכוז. גם הוא נראה כמו חייזר טיפוסי. ראש מוארך וקירח על גוף קטן וירקרק, עיניים ענקיות, ופה צר כמו חריץ. כל העיצוב נראה גנרי להפליא, כזה שראיתי בעשרות סרטים וסדרות לפני כן. אם היה סניף איקאה בחלל החיצון, כך היה נראה חדר התצוגה שלו.

הרמתי את עצמי לישיבה על אחד הכיסאות הקרובים. החייזר המשיך לבהות בי בעיניו המבהיקות, חסרות המצמוצים. "למה אני כאן?" נפלטה ממני השאלה לפני שהספקתי לחשוב. להפתעתי החייזר ענה לי מייד, באנושית שוטפת שלא היה לי שום קושי להבין. "קרתה טעות נפלאה", הוא אמר לי בסיפוק, "טעות נהדרת. היא גרמה לחללית להתרסק, ואתה בא לכוכב שלנו כדי שתספר לנו עליה". הסתכלתי על ערימות המכשירים המשוכללים שבהקו בזחיחות מכל עבר. "ולמה אתה צריך דווקא אותי, כשכל הטכנולוגיה הזאת לרשותך?", שאלתי. "התקלה קרתה בזמן הנחיתה, והמערכות שלנו קרסו באותו הרגע". החייזר ענה. "למרבה הנוחות, אתה ראית את רגעי ההתרסקות כך שתוכל לשחזר אותם. אל תדאג, אפילו אם אתה לא זוכר הכל במודע, נקרא את הפרטים מהזיכרון שלך ברגע שנגיע". זה היה יותר מדי בשבילי, ולא הבנתי למה ההבטחה שיחטטו בזכרוני בכוכב אחר אמורה לגרום לי לא לדאוג. למרבה המזל היה ניכר כי החייזר במצב רוח נהדר, על גבול האופורי, ולא יהיה קשה לגרום לו לפטפט מעט. מזל, אמרתי? אם הייתי קצת יותר מרוכז הייתי יכול להבין כבר אז ששביעות הרצון שלו אינה מבשרת טובות. כך או כך, עד שהגענו לכוכב שלו כבר הספקתי להבין מה עלול להתרחש בקרוב לאנושות ולחייזרים, ומדוע כדור הארץ יהיה קטן מדי להכיל את שתי התרבויות שלנו.

"הכוכב שלנו", אמר החייזר, "הוא אימפריה טכנולוגית בכל מובן. השגנו כבר הכל, כל מה שאתה יכול לדמיין ומה שעוד אין מילים בשפה שלך לתאר. חלליות שטסות עד לקצה היקום, נסיעות במימדי הזמן, הולוגרמות בכל רבדי המציאות, אנרגיה ממוחזרת, תחיית המתים…". "מה זאת אומרת, תחיית המתים?" קטעתי אותו, הנושא צרם כמו קוץ מיסטי בין זר שושני הקידמה שהוא הגיש בגאווה. החייזר פשפש באחת הארוניות סביבו וזרק אליי עצם מרשרש. זה היה נראה כמו כובע אמבטיה עשוי אלומיניום כסוף. החייזר ראה את הבלבול שלי ואמר: "פשוט תניח את זה על הראש". היססתי. מה אמור לקרות עכשיו? האם הולכ לעלות באוב רוח רפאים חובבת מקלחות? במחשבה שהסיטואציה גם ככה מוזרה נכנעתי לסקרנות וחבשתי את הכובע המרשרש. מייד נשמעה מאחורי נביחה מוכרת. הסתובבתי במהירות וראיתי את לורה, החברה הכי טובה שהייתה לי, רצה לכיווני מטורפת משמחה, נוטפת ריר ומזנקת עליי בליקוקים.

לורה הייתה הכל בשבילי במשך כמעט חמש עשרה שנים, מהרגע שהייתה גורה בת כמה שבועות עד שהסוף הגיע. היא חינכה אותי, הגנה עלי ואהבה אותי אהבת אמת. בפעם האחרונה שראיתי אותה לפני חמש שנים, שמתי את הגוף הדומם שלה בתוך בור שחפרתי בעצמי, מחוץ לשכונת הילדות שלי. היא הייתה כבר עייפה וחולה והגיע הזמן להיפרד. ועכשיו, בתוך חללית מרוחקת שנות אור מחלקת האדמה שלה, לורה רצה אליי כמו שהייתה, צעירה ושמחה ומציאותית לגמרי. מתוך תנועה אוטומטית, כאילו הגוף שלי לא זוכר כי הוא עצמו החזיר אותה לאדמה לפני שנים, חיבקתי אותה והתגלגלנו יחד על רצפת החללית, מאוחדים שנית. אחרי נצח מאושר עצרתי לבסוף והבטתי בה המום, תופס את הפנים החמימות שלה בידיי ומסתכל בעיניים הלחות שלה, העמוקות עד אין סוף. "זאת באמת את?" לחשתי לה, בעודה מלקקת את הפנים שלי. קולו של החייזר ניפץ את הרגע לרסיסים. "מה פתאום, אל תהיה טיפש. זאת הולוגרמה, בכל המימדים, לכל החושים, בנויה מהזכרונות שלך". ליבי התנפץ גם הוא. קפצתי מהרצפה בזעזוע, תולש את הכובע הנתעב מראשי. לורה נעלמה. הריר הרטוב שכיסה את פני יבש בן רגע.

כעת רעדתי כולי, עירני לחלוטין כאילו יצאתי מאמבטיית קרח. לראשונה הפנמתי את חומרת מצבי. לחייזר הייתה את היכולת לשלוט במוחי, לגשת לתודעתי ולחטט בזכרונות שלי כאוות נפשו, לבנות מהם מציאות חדשה לגמרי עד שלא אדע מהי האמת ומהי אשליה. המפגש המדומה עם לורה הייתה רק הדגמה קטנה ולא מזיקה של כוחו של החייזר. מה יקרה כשאגיע לכוכב שלהם? אם באמת מעניין אותם לקרוא את הזכרונות שלי כפי שהוא ציין בסיפוק, הם יוכלו לשחק בתודעתי ללא הפרעה. תמונה שלי שוכב על שולחן אוכל ערוך למשעי בעוד חבורת חייזרים שותים ממוחי בקשיות קפצה לנגד עיני. לראשונה התבהרה לי התסבוכת שנקלעתי אליה ונאחזתי בהלה עמוקה. איך אברח? ולאן? אני אבוד בלב החלל החיצון, חרק לכוד בכף ידו של החייזר, ולרשותי לא עמד אלא מוחי האנושי העלוב ותו לו. לרוע המזל נראה שמוחי עצמו נמצא במוקד עניינם של ישויות מפותחות יותר ממני בכל מימד אפשרי.

אחוז חרדה קיומית פניתי אל החייזר, כמעט בצעקה: "תסביר לי למה אני פה! למה כל כך חשוב לכם לדעת דברים על ההתרסקות?!". החייזר לא הוטרד כהוא זה מהפאניקה שאפפה אותי. אחרי הכל, הבנתי עכשיו, הייתי בעיניו רק כלי להשגת המטרה שלו, זניח כנמלה, ולא נשקף ממני שום איום נראה לעין. הוא רק פטפט כדי להעביר את הזמן. "ובכן, כפי שכבר הבנת, אנחנו מעצמה טכנולוגית בלתי מעורערת. הבעיה העיקרית שלנו היא שאנחנו כבר כל כך מפותחים עד שהגענו לנקודת מפנה בה אנחנו לא יכולים לטעות בכלל". החייזר עצר לרגע. הכרחתי את עצמי להתרכז בדבריו מבעד לעננת הבעתה, להבין את המשמעויות שלהם עבורי.
"תבין, יחד עם התפתחות הטכנולוגיה גם השיטות לתיקון תקלות הלכו והתפתחו. כיום הן כל כך משוכללות עד שהן מסוגלת לפתור כל בעיה אפילו עוד לפני שהיא נוצרה. זה נורא ואיום! המכשירים מזהים סביבה שעלולה לגרום לתקלות ומשנים אותה, או מונעים את התנאים לקיומה". הוא המשיך בנימה מוטרדת. "בכוכב שלנו לא נוצרות בעיות. מכיוון שאנחנו עצמינו כבר מחוברים לתשתית הטכנולוגית, לא מדובר רק בציוד אלא גם בנו. אנחנו לא מסוגלים לטעות, הטכנולוגיה תמנע זאת מאיתנו. לא טעויות קטנות ולא חשובות, לא טעויות מוסריות הרות גורל. אסון". היאוש בדבריו של החייזר היה ברור.

"אם ככה יצרתם סביבה מושלמת, כוכב מושלם בו הכל מתנהל כמו שצריך?" ניסיתי להבין, החייזר הנהן בעצב. "אם אף אחד לא טועה ואתם מנהלים חיים נכונים, הרי כולם צריכים להיות מאושרים, לא?". החייזר זינק מכיסאו. "מאושרים?! איפה אתה חי בן אדם. זה טרגי! אתה ואני, די דומים. העמים שלנו די דומים. תחשוב, אם בני אנוש אף פעם לא היו טועים והטכנולוגיה הייתה נשארת באותו מקום, מה היה קורה?" בראשי עלתה התמונה של החיים האנושיים האידיאליים, בני אדם חיים בהרמוניה עם הטבע, עובדים אדמה, צדים על פי הצורך… החייזר קטע את הרהורי המתרפקים. "אולי היינו נשארים בגן עדן, אבל זה היה קורה רק אם היינו מבצעים החלטות נכונות משחר ההיסטוריה. הפסקנו לטעות רק אחרי שאורח החיים שלנו התרחק כל כך מהחיים הטבעיים לגזע שלנו, שמעט מאד נשאר מגן העדן ההתחלתי. המכשירים מונעים בעיות, אבל רק בסביבה הטכנולוגית שקיימת סביבם, הם לא יכולים להחזיר את הגלגל אחורה ולהתחיל מחדש. אנחנו לא יכולים גם להיפטר מהתקדמות טכנולוגית שאולי הייתה טעות". החייזר התחיל ללכת במרחב החללית בעצבנות, מנסה להכות באלימות מכשירים שונים בדרכו, אך בכל פעם היד שלו נעצרה באוויר, כאילו כוח בלתי נראה אוחז בה מאחורה. "תראה, אי אפשר להרוס כלום. אי אפשר לשנות כלום. יש לנו קוראי מחשבות, אבל הם לא פועלים אם הקריאה מתבצעת למטרות לא מוסריות. הטכנולוגיה שלנו מייצרת עבורנו אמנות ותוכן, אבל היא לא יכולה בשום אופן ליצור תוכן פוגע או מעליב. הגוף שלנו עצמו מבוקר על ידי תודעת על מוסרית. פעם פיתחנו אותה בניסיון לשלוט על היצרים האפלים שלנו, ומאז אנחנו בשליטתה המלאה". החייזר ניסה לתת אגרופים למכשירי החללית, להשליך כיסאות, לשבור ידיות, אבל פקודה נעלמת עצרה את ידיו פעם אחר פעם. "העולם שלנו מוצף כל כך בפתרונות של בעיות שאבדה לנו זכות הבחירה. אי אפשר להחליף טכנולוגיות ולהתחיל מחדש. אנחנו נידונים להתקדם לעד בסביבה הזאת הבלתי ניתנת לשינוי. לקבל תמיד החלטות נכונות. אתה יודע מה המשמעות של זה, בן אדם?! זהו גזר דין מוות רוחני בשבילנו, לא פחות! אה, והמוות… נחש מה?" החייזר צחק צחוק אפל, רווי ניסיון. " אין יכולת להתאבד, כי הטכנולוגיה מונעת מאיתנו לפגוע בעצמנו. אתה נולד, כלוא בתוך סביבה מושלמת, ואז מובל במסלול הנכון וחדל חידלון מכובד בזמן הנכון. אילו מין חיים אלה לחייזרים? כולם כבר מצפים לחידלון הזה. אנחנו שבויים של הטכנולוגיה. היא הייתה אמורה לעזור לנו ובמקום זה היא לקחה מאיתנו כל סיבה לחיות וכל מטרה לשאוף אליה".

החייזר ניסה לדפוק את ראשו המוארך בחלון ולא נראה מופתע שהוא נעצר בפתאומיות כמה סנטימטרים ממנו. הוא צנח לכסא סמוך בתסכול. "ובכן, נשמע באמת מצער, אבל עדיין לא הבנתי, למה אתם צריכים דווקא אותי כאן?", שאלתי. החייזר נאנח. "כדור הארץ הוא התקווה האחרונה לתרבות שלנו… גילינו אתכם יום אחד במקרה. הגענו עד לפרבר הנידח שלכם וראינו אתכם טועים. בקטן ובגדול, טועים כפרטים וכחברה, טעויות יומיומיות קטנות ועלובות וטעויות הרות גורל ובלתי נשלטות. מה אגיד, זה היה יום מאושר… אולי הכי מאושר שאני זוכר. חשבנו שנתחיל שם מחדש בחיים נורמליים, בסביבה משוחררת מהטכנולוגיה, שנחזור להיות בעלי זכות בחירה…" החייזר התחיל לזעום שנית. "ואז הבנו את המילכוד, תאר לעצמך את התסכול! החלליות זיהו שאנחנו הולכים לעשות טעויות רבות אם נצא לסביבה הזאת, אז הן מנעו מאיתנו לצאת, פשוט לא יכולנו לפתוח את הדלת! התקווה כמעט נמוגה כולה. בימים אלו לא נותר לנו אלא להסתובב שוב ושוב סביב לכדור הארץ, לחפש פירצה שתאפשר לנו להגר לכוכב החופשי שלכם…". תחושת ניצחון קטנה חלפה בי. לא סיפרתי להרבה אנשים על כך שראיתי חללית בילדותי, ואלו שכן שמעו על התקרית הגיבו עליה בצחקוק מבטל. מסתבר כי הדיווחים על עב"מים המסתובבים בשמי הארץ הם לא רק פרי דמיונם של תמהונים. "ומה לגבי רוזוול?" תהיתי, "נברסקה? אף פעם לא התרסקתם שם?", החייזר משך בכתפיו. "היו לנו מספר אירועי התרסקות, בוודאי. לכל מערכת יש פירצה, אפילו אתם כבר יודעים את הכלל הזה, אבל כדי להגיע להכשיל את המערכת צריך שיתקיימו תנאים מסוימים. עד עכשיו לא הצלחנו לשחזר את סביבת הנחיתה, או סיבת התקלה שגרמו להתרסקויות". הייתי מבולבל. "מה הבעיה לשחזר את סביבת ההתרסקות, לא ידעתם איפה נחתתם?" החייזר נפנף אותי בחוסר סבלנות. "עזוב, בן אדם, מקום הנחיתה הוא רק גורם קטן בכל המערך. ההנחה שלנו היא שהדרך היחידה להכשיל את המערכות הוא להכניס אותן לחישוב אינסופי, אבל עדיין לא הצלחנו להבין את התנאים שגורמים לה להיכנס ללולאה כזאת. זה לא רק עניין של מקום. יש השפעות של רוחות, קרינה, מסלולי כבידה, מגנטיות של כוכבים אחרים, גורמים שיגרמו למוח שלך המסכן שלך לקרוס אם תנסה לחשב אותם. והאמת, גם למוח שלי. הבעיה שהמכשירים לא מוכנים לעזור לנו בחישובים למציאת תנאים להתרסקות". סוף סוף התחלתי להבין את המלכודת שהם נפלו בה. "כי הם מזהים שזה עלול לגרום לכם לצאת לסביבה בה תבצעו טעויות?" החייזר הנהן. "נכון. והידע איך לעשות את החישובים האלה ללא טכנולוגיה כבר מזמן נשכח, או מאוחסן במאגרי נתונים שהמכשירים חסמו אליהם את הגישה, מאותן סיבות בדיוק. בקיצור, אנחנו תקועים, מחכים לפריצת דרך. עד עצם היום הזה רק רחרחנו סביבכם, מתעודדים מכך שאתם טועים בכל שנייה ורגע, מייחלים ליום שנוכל להיות כמוכם". החייזר הסתכל עלי בריכוז. "אבל אולי היום זה יתחיל. קרתה תקלה, המערכות קרסו, ואתה הגעת אלינו משמיים, צפית בהתרסקות ותיעדת בזיכרון בלתי תלוי בטכנולוגיה את רגע הנחיתה! מהזיכרון שלך נשלוף את כל האותות שאנחנו צריכים". הוא עבר למלמל לעצמו בקדחתנות. "זכרון מבוסס סינפסות של בני אדם, כמה פרימיטיבי. הכל נתון לשינויים וזכרונות חשובים נוזלים ונעלמים… אבל אנחנו נצליח לקרוא אותו, זה זכרון חד וטרי, אנחנו חייבים". החייזר הרים את קולו באקסטזה. "היום הוא יום השחרור! נשחזר את התנאים להתרסקות ונגיע לכדור הארץ, הפעם נצליח להתרסק עליו! נצא לכוכב ונתחיל שם מחדש, עם אפשרות לטעות, עם אפשרות לבחור, עם אפשרות לא לנהוג בצדק!". צפצוף נשמע ברקע. "אנחנו קרובים כל כך! עוד מעט נגיע, עוד מעט תתחיל הגאולה שלנו!" החייזר סיים בדרמטיות והשתתק סופית, מכונס בחלוציותו של הרגע.

הייתי במצב ביש. אני הייתי המפתח להשתלטות החייזרים על כדור הארץ, ולכן גם היחיד שיכול לעצור אותה. לא נותר בי ספק לגבי העתיד הצפוי לנו אם וכאשר הם יצליחו לממש את תוכניותיהם. ידעתי מה הגזע האנושי היה עושה לו היה כלוא במשך עידנים בגוף הצודק של עצמו. החייזרים כנראה יפרקו כל עול, ואנחנו לרוע המזל ניקלע לדרכם. אם הם אכן דומים לנו אין סיכוי שינהגו במוסריות ויניחו לתושבי הכדור לנפשם. ולנו לא היה סיכוי מולם. גם אם ננסה להילחם בהם, גם אם כל צבאות העולם יתאחדו במיטב התחמושת, המסע הזה הבהיר לי כי לא יתרחש אפילו קרב, אנחנו כל כך נחשלים לעומתם שנימחץ כמו נמלים.

קו אופק של כוכב כתום ענקי התגלה בחלון. המחשבות שלי נדדו לכוכב הכחול והיפה שלנו, לטבע שאהבתי בכל ליבי, אל הנסיונות הקטנים והנואשים של חברי למחקר לסלק את הזיהום, את קו האופק המפויח הגדל והולך, לשמור על החיות הנעלמות ועל פינות גן העדן שטרם נפלו אל ממלתעות הקידמה. קול קטן צייץ בראשי: "ואולי האנושות רק הורסת את כדור הארץ?… אולי חייזרים עם טכנולוגיות ידידיותיות לסביבה יוכלו לשקם אותו, להציל את בעלי החיים שעליו?… אולי בני האדם הם מחיר קטן לשלם תמורת הצלת הכוכב כולו?". התנערתי במהירות מהמחשבה המפתה. המארג הקוסמי הכולל נשגב מבינתי והאחריות שלי נתונה לגזע שלי. עלי לשרוד ולהציל את עולמי, צר ככל שיהיה, זה החוק שעמד בבסיס הטבע. הייתי נמלה שמגששת את דרכה בעיוורון כדי לתרום למאמץ הכללי של הקן פשוט כי זה התפקיד שלה.

היינו קרובים מאד לאדמת הכוכב. התחלתי לסרוק את הסביבה במהירות בחיפוש אחר פיתרון. "איך אני אמור לשבש את הזיכרון שלי עד שנגיע? אולי לחבוט את הראש בקיר לטובת האנושות?" חשבתי באי חשק, אבל כפי שהחייזר הדגים, ממילא החללית תמנע ממני לפגוע בעצמי. חייבת להימצא פירצה, שכנעתי את עצמי, ועוד בזיכרון אנושי נזיל והפכפך, כפי שהחייזר ציין בעצמו. מקבצים של קוביות בצבע כסוף מסודרים בצורה מופתית התגלו על הקרקע מחתינו. האם אלו בתים? האם יושבים בהם משפחות של חייזרים, צופים בסרט משעמם שסופו ידוע מראש, כי כל קונפילקט נפתר כאן לטובה, כל סיפור מתנהל בצדק בכוכב הזה התקוע באותו מסלול? ואז הפתרון היכה בי. "חלום! הפתרון האולטימטיבי לכל סרט עם עלילה על טבעית! אם ההתרחשויות היו חלום, אפשר לעוות את המציאות עד כמה שרוצים, לשכוח פרטים כשמתעוררים, לטשטש את העלילה. זו הדרך שלי לשבש את זיכרון האירועים. אני חייב להכניס את האירועים אל תוך חלום". החללית החלה בנחיתה, שארית הזמן הלכה והתאדתה. "אני חייב להירדם". שכנעתי את עצמי והנחתי את ראשי על הידיים, החייזר בהה בפאתוס בקרקע ולא שם אלי לב. "אני חייב לחשוב על האירועים ולהירדם. אני חייב לחלום על ההתרסקות ולשבש את הזיכרון. אני חייב לישון". התרכזתי, נשמתי עמוק מספר שניות, ובאדי הזמן האחרונים שנותרו, ובאופן על טבעי בעליל, נרדמתי.

פקחתי עיניים. נשארתי באותה חללית, יושב על אותו הכיסא. הסתכלתי החוצה והפעם ראיתי את הכוכב הכתום הולך ומתרחק בשמיים השחורים. פיסות חלום ריחפו כמו קונפטי בקידמת הכרתי. ניסיתי להדביק אותם לרצף הגיוני. אני שוכב על מיטה בחדר לבן בוהק, חמישה חייזרים עומדים סביבי. או שאולי זו פיסה מחיזיון האימים שעלה בתודעתי במהלך השיחה עם החייזר? התרכזתי שוב בתמונות המרצדות במוחי. בחלומי קסדה מתהדקת סביב הראש שלי. אני חווה שוב את ההתרחשויות מהרגע שראיתי את החללית מחלון הדירה. הפעם הזיכרונות נראים מטושטשים, אסוציאציות מסתירות את התמונות ושום דבר לא נראה הגיוני. בחלום הזה אירועי ההתרסקות וההמראה התרחשו באור יום מלא, באמצע חגיגות יום העצמאות. הרחוב אליו ירדתי לחפש את החללית נראה כמו חצר בית ילדותי, והשיח אליו התרסקה החללית שרץ נמלים. לבסוף חייזר כלשהו אמר "זה חסר טעם, הזיכרון שלו משובש לגמרי, אי אפשר לחלץ משם כלום". פקחתי את עיניי. גל של הקלה שטף אותי כשאני מבין שהתודעה הנזילה שלי, האנושית, המוגבלת, המועדת לטעויות, עשתה בדיוק מה שמצופה ממנה, ערבבה את ההתרחשויות עם זכרונות העבר, תיבלה עם הקשרים שיצאו מהקשרם והגישה לחייזרים דייסה מעורפלת. בתמונה האחרונה מהחלום אני שומע קול שמכריז: "זהו זה, צריך להחזיר את בן האדם חזרה, כך דורשים כללי המוסר…".

התנערתי מזכרון החלום והפניתי את מבטי אל החייזר, שישב וצפה ביאוש בנקודה בה נעלם הכוכב שלו. עתה לא פחדתי מכעס או נקמה שלו. ידעתי שכאן בחללית הוא מוכרח לעשות הדבר הנכון ולהחזיר אותי הביתה. אפילו הרשיתי לעצמי להרגיש צער עליו. ממש כמוני, הוא חקר כל חייו על מנת להוציא את התרבות שלו מהבוץ שהטכנולוגיה הכניסה אותה אליו. גזלתי ממנו את פריצת הדרך שלו, וגרוע מכך, הוא עצמו סיפק לי את הרמז כמה קל לשבש זכרון אנושי הפכפך. "זאת כמובן טעות להצטער עליו", הרהרתי לעצמי ."אם הייתי משתף עם התוכנית שלו פעולה, הייתי מוביל את הגזע שלי לאבדון. הצער המוטעה עליו הוא חלק מהאנושיות שלי". לפחות לזמן מה, הצלתי את האנושיות הזאת.

ישבנו בשקט. הוא שקוע באומללותו, אני מותש כמו נמלה שסחבה לבדה כוכב לכת שלם כל הלילה. במוחי התרוצצו עדיין המוני שאלות מדעיות אליו, אבל לאור קורותיה של התרבות החייזרית כבר לא הייתי בטוח שקיצורי דרך טכנולוגיים הם אכן מה שאנחנו זקוקים לו. לבסוף התגלה בחלון הצד המואר של כדור הארץ. עוד יום זרח על האנושות כפי שאנחנו מכירים אותה, האנושות הטועה ומתרסקת, החומלת, המתחילה מחדש. הסתכלתי על הקן ההומה מתחתי, על בני מיני המתנהלים בעיוורון במסלול חייהם הלא-צפוי, אוספים גרגר אחרי גרגר בתקווה לעלות על הנתיב הנכון, ולרוב טועים בהחלטותיהם, פוגעים ונפגעים. החללית הגיעה לרחוב שלי ובלי לעצור השליכה אותי ממנה, באותה מוסריות מהולה במיאוס שבה אני לוכד חרקים בקופסה ומוציא אותם מהחלון. קמתי מהמדרכה ועליתי בתשישות הביתה, שם צנחתי לתוך שינה, חולם על הלילה שעבר עלי.

כשהתעוררתי, זיכרונות האירועים החלו להתפוגג במהירות, מלבד משפט אחד. הוא נשאר להבהב בתודעה שלי, מבולבל ומוזר כמו כל שארית חלום בשעה שזינקתי לכתוב לכם אותו: "אם נחטפתם על ידי חייזרים, לכו לישון. בניגוד לשאר התקלות, זה פשוט יפתור את עצמו". אחרי ששלחתי אליכם את המשפט היחיד הזה הזכרונות מהחלום נעלמו לחלוטין. פניתי אל מטלות היומיום, תוהה לעצמי מדוע טעויות ההקלדה שהופיעו במשפט גורמות לי להרגיש הקלה כל כך גדולה.