טל הלילה וזיו היום

אני לא מצאתי מכונת זמן זמינה ולכן פניתי למטפלת. המטפלת לא שלטה על המרחב והזמן, היא בקושי שלטה על הכאוס בביתה אך הייתה לה היכולת המשוכללת להניע נפשות על פני מפת החיים כאילו היה קנבס מתוח לרגליהם.

זו הסיבה שחזרתי אליה שוב ושוב, עד שהכול נגלה לעיני הלא מטפוריות. החיים היו כמפה המתוחה מתחת לרגלי, יכולתי לבחון בהם כל נקודה ובפעם הראשונה בחיי הכול היה נתון לשליטתי.

במודעה באינטרנט היא כתבה, מטפלת מומחית בתיקון תודעה. מעבירה כל טראומה ותחושה רעה בשיטה עתיקה. תרד לשורש כל בעיה ותחייה מחדש כל נפש אבודה.

כשהגעתי והתיישבתי על כורסא מְרוּטָה היא רצתה לדעת מה קרה. איזו טראומה פקדה אותי.

טראומה? איזו טראומה? אלו היו החיים שעשו לי מצב רוח רע.

באיזו נקודת זמן איעצר כדי לספר לה על חיי ומתי בכלל הכול התחיל.

בתוך חור שחור, רציתי לומר.

"הכול התחיל כשהזמן קפא."

מבין כריכת ספר עם כתמי קפה, עציץ בריח מיץ תפוזים, מגזינים מלפני שנים, משחקי קופסא מִתְעַפְּשִים, כוסות ריקות וצלחות, דפדפות קרועות, היא הוציאה שעון ומטוטלת.

"לאן ננוע? רחוק לעבר או רחוק עוד יותר לעבר."

נענעתי בראשי. "לא. אני רוצה לנוע לצדדים ולא למרחקים ארוכים."

"אה," היא המהמה בקולה. "את מחפשת התחלה חדשה?"

קול קטן קרא לי, תוציאי אותי החוצה. תשחררי אותי לחופשי. חיפשתי אחרי הרוכסן שלא קיים בקצה גופי כדי לפתוח אותו ולהסיר אותי מעליי. "כן."

"אתן לך את זה," הבטיחה.

"האם אוכל להחליט מי אהיה?"

הרגשתי בהנהונה. "ההחלטה היא רק שלך, אני פה כמדריכה."

"שאפי ותנשפי, שאפי ותנשפי." הטקס המשחרר שלי מנוגן במקצב קולה של טָלי המטפלת. "שאפי ותנשפי. עצמי עיניים. שאפי ותנשפי, ותביטי, מה יש בפנים?"
התשובה, "אני רואה את ה-בחוץ", הגיעה מתוך גרון צרוד שננטש מאחור. לא הייתי מופתעת, הייתי חופשיה. המטפלת טלי איכשהו, עדיין הייתה איתי.

ואני הִתְעַרְבַּלְתִּי בתוך לילית מצויה, שהייתה כרוח הנעה על ענפי העצים הגבוהים הסמוכים לבית המטפלת. היא הרגישה אותי ואני הרגשתי אותה. היא נתנה לי להיכנס והתמסרה ואני השתלטתי על גופה. יחד עפנו מרחקים. קולה של המטפלת העיר אותי לפרקים, שואלת, "ומה עכשיו את רואה?"

ראיתי את כולם. ראיתי את הכול. הייתי כהרף עין אך מתבוננת בקיאה שמבינה את המתרחש תחתיה. העולם, בפעם הראשונה ליטף את עורי. ליטף אותי. ערסל אותי בקסם הלילה. אורות האנשים והתנועה, רשת ענקית שכבר לא הייתי חייבת לה כלום. ריחפתי מעליה בהתנשאות, בקלילות ובסודיות.

"אני רואה מכונית כחולה, מספר לוחית 775-47-656."

"זו המכונית של המשפחה," קולה של המטפלת הדהד באוזניים שננטשו.

"נוהג בה איש מבוגר, בלורית נעלמת, מאפירה. לידו אישה צעירה."

"הבלש באמת אמר שהוא בוגד בי עם הפקידה החדשה," המטפלת נשמעה עצובה.

לאחר כמה רגעים היא אישרה, "מה שאת רואה זו המציאות."

"ומה שאני מרגישה? האם זו המציאות?"

"זו המציאות עכשיו." קולה התנגנן משמיים.

תיארתי את הרחוב, הפארק, את החנויות הסגורות ואת האנשים שהתרוצצו בדרכם.

היה שם איש אחד גדל ממדים. בטן קטנה ובולטת ופנים יפות כאילו תמימות, נדמה היה שהיה שונה מהאנשים האחרים. הוא בָּלַט ליד הפארק לצד בית הספר היכן שהסתובבו עכשיו ילדים שאולי להוריהם היו חיים קשים. בעיני הלילית הוא היה חיה גדולה וחסרת פשר, הוא נדף חשד ואני לא חיבבתי אותו. לרגע אחד חלפנו מעליו, תסריט מוכר עבר בראשי ותהיתי לעצמי, למה שוב? למה הפעם?

התלבטנו האם נשב על ענף או נביט, הלילית תראה את הלילה ואני אביט באותו האיש שדיבר עם שני ילדים, העמיד פנים שהיה בן גילם. שהיה חברם. לאחר שסיימו לדבר בהתלהבות משותפת, האיש הלך אל מאחורי שיח וקרא להם גם.

החלטתי, נמשיך הלאה.

והאיש, שהיה רק איש בעיני הציפור, הרעיף ממתקים על ילדים מקומיים בתמורה לדברים שסימרו את הגוף שהשארתי מול טלי.

"זה מקרי?" שאלתי אותה.

קולה של המטפלת ענה לאחר שתיקה, בה חשבתי שאולי לא שמעה. "את בוחרת לאן להסתכל ומה לראות."

תשובה מכעיסה שהובילה אותי לטיסה ארוכה. גבהתי עוף ונשמתי את צלילות הגשם שעוד לא ירד.

לאחר כמעט שעה, הלילית סילקה אותי מגופה. קול כאילו אמר לי, "ניצלת אותי די." היא התנערה מהזרות שחדרה לתוכה. הרצון שלי היה חזק ממנה אך כיבדתי את הגבולות. הייתי מְסִיגַת גבול והיא הייתה נדיבה עד שלא יכלה עוד.

זו הייתה התעלות ומכה. החזרה אל כורסת המטפלת הייתה כמו שינה מרעננת המופרעת על ידי שעון מעורר.

"יש לך חיים מקבילים," היא המתיקה לי סוד. גומות לחייה בולטות. מזל שעמעמה בחדר את האור.

"האם אוכל להפוך לכל חיה?"

המטפלת חייכה. "כן," היו לה תנועות מסתוריות. "תוכלי רק להתגנב לתודעה. אל תדאגי לא ייקרה שום דבר נורא. תוכלי להתחיל את חייך מההתחלה."

*

הציפייה ליום האחד הזה, הנדיר הזה שבו חיי שווים את חווית החיים, הניעו אותי הלאה. ימי רביעי לא מרווים את צימאוני הם גרמו לבעירה בתוכי, המנוע שנדם שנים החל לעבוד שוב. תשוקה שבערה בי לצאת מתוך גופי, להשתחרר ממנו וללבוש מעליי את חיות הלילה.

חיכיתי לה, לטָלי המטפלת.

וחיכיתי לה, ללילית המצויה שחיכתה ליד קנָה על העץ הסמוך לבית של טלי.

לא רציתי להיות חיה אחרת. לא הסתקרנתי, אליה כבר התחברתי.

"שאפי ותנשפי," טלי הורתה. קולה מנגן מנגינה אפלה. מתחת לעיניה טבעות עייפות וחיוכה, מזמין ורך, מסתירה את סודותיה שלה.

"מה אם אראה אותו שוב?" את אותו האיש ליד הפארק צמוד לבית הספר. דמותו הטרידה אותי "נשאיר אותו בסוד?" אמרתי בשקט.

היא נענעה בראשה, עובדות כואבות מחַיַּי אחרים לא הטרידו אותה. "הסודות שלך הן רק שלך. אני המדריכה. את זו שמחליטה."

זו לא הייתה הקלה. אך בפעם הראשונה, מישהי נתנה לי להיות המפקדת על המבצע.

שאפתי ונשפתי. שאפתי ונשפתי. והלילית ציפתה לי.

כאשר נכנסתי כבר פרשה כנפיים ושתינו הלכנו לאיבוד בין גינה וגינה, פארק, רחוב ושמורה. הזמן חלף וטל הלילה ליטף כל חי וחיה, עיטר כל ירק. הלילית התרחקה והראתה לי את עולמה.

דורבן, עכבר ונְמִיָּה. מי ידע שלידי ממש, ליד השכונה, היו כל כך הרבה חיים שלא הרגשתי אותם באף רגע בעודי ערה.

ליד שדה חיטה עיני צדו חיה חדשה. הוא היה אפור, קטן ושקט כרוח רפאים. מבעד ללבוש התן שבו הסתתר הרגשתי באדם ראוותני, אולי היה זה שקר שסיפרתי לעצמי. "יש פה עוד מישהו כמוני," קולי עלה ממעמקי האדמה. פעימות רחוקות שהדהדו מגוף שכבר לא היה אני.

"יש רק אחת כמוך." ענה קול מהעננים, דומה למנגינת קולה של טלי.

לא נכון. האדם הזה החליף את עורו בעורו של תן, זיהיתי אותו מהשמיים. ריחפתי מעליו, האם יכולנו לדבר? מה כבר יוכל לומר? אדם בגוף של תן היה בזבוז של זמן. השמיים קראו לי. דברים מופלאים לראות ולחוות. קפצתי אל על וקול צרוד קרא לי ממרחק. "תיזהרי לא להיאכל כשאת בפנים."

הדף חם עלה בגוף הפנטום שהשארתי מאחור. להיאכל, ולא על ידי הזמן. איזה דבר נורא.

הייתי צריכה לחשוב על ההשלכות, האם המטפלת טלי שיקרה כאשר אמרה שלא יקרה שום דבר נורא?

רציתי להישאר עם הלילית ולא לחזור חזרה. עקבנו אחרי חרקים בשמיים, שיחקנו עם עטלפים עירוניים, וככול שהזמן חלף הלילית רצתה את גופה שיישאר רק בשבילה ולי לא הייתה ברירה. עזבתי ובתום הטיפול, הרגשתי רע.

*

והיו רגעי הנפילה. באותם ימים ריקניים, בהם אנשים הפסיקו להיות יעילים. כולם הסתדרו יחד לחגוג את החגים. אף אחד לא היה צריך אותי. אפילו אני עצמי לא זכרתי את קיומי.
ימים שלמים במיטה. בהם כל תזוזה היא רק התהפכות קטנה מצד לצד. דמעות שמייבשות את עור הפנים וזיעה שמדביקה אותי לציפיות המיטה. הקפאון מכך שהכול כל כך ריק. אינני זכורה ואינני יודעת מי אני. מופתעת מהקיום שלי בעצמי ותוהה מדוע הוא ממשיך כשאני זולגת אל האפלה ובחוץ יש שמש וקולות אנשים שגורמים לי להצטמק ולנסות להיבלע בין ה-כלום ל-לא היה.
שאפתי ונשפתי. בולעת את הבכי והכאב אל מקום אחר בתוכי. שאפי ותנשפי, כמו שטלי אמרה לי. חשבתי, ממה ציפורים מפחדות? מהגבהים? להישמט לקרקע בכנפיים שמוטות? או מכך שלא יוכלו לנסוק שוב. עבורן החיים הם השמיים והאוכל בא מהאדמה. אני רוצה להיות ציפור, זו לא הייתה החלטה, זה חיבור שנבע מתשוקה.
שאפתי ונשפתי. הכנפיים והמבט המרוחק על כל מה שאני לא מצליחה להיות. שאפתי ונשפתי.
אני לא יודעת איך זה קרה.
להקה של עורבים השתובבו ליד חלוני. שמעתי אותה קוראת וחשבתי שקראה בשמי, זִיו, זִיו. היה מספיק שתנוח ליד חלוני ובמקום להירדם ולתת לזמן לחלוף, היא נתנה לי להתגנב אל תודעתה.
החושך של החדר דהה אל השמש, אל העורבים, אל קולות הילדים שעכשיו נשמעו לי אחרת. כך גם המכוניות, ציוצי הציפורים האחרות הפכו ברורים יותר. הם הפכו למילים. צעקות הילדים הפכו צורמניים.
קפיצה אחת ורפרופי כנפיים, יכולתי לנסוק ולהתרחק מהגוף המצטמק במיטה.
פתאום, כל מה שהיה נורא, הפך לנפלא.
לא הייתי כמותם אך איכשהו הייתי איתם. הפנים, הדמויות, העולם, היה נכון יותר כשהייתי איתה, עורבת אפורה שיכלה לעוף לבדה או בלהקה. ויחד תרנו בשכונה. זיו היום לא שינה את אותה התחושה המשחררת, העולם נצבע בגוונים של יום והם היו ברורים. הרגשתי שקודם לכן הייתי נוזל אפלולי שלא ידע כיצד לנוע נכון לאור יום.
הדרכים בשמיים היו שבילי אוויר שהובילו אותי מכאן לשם. לתחומים מוכרים ורחוקים.
ליד הפארק, צמוד לבית הספר. הוא לבש חולצה שחורה. מחביא ממתקים בתמורה לפשעים. הילדים אותם הילדים, אלו שלא רצו להיות בביתם.
רחוק, רחוק. במעגלים. חגתי וצפיתי ותהיתי על בעיות של אחרים.
מרחוק ראיתי שלקח איתו ילד אחד ומה עשה בו גיליתי לאחר דאייה רכה על ליטופי הרוח. בשניהם לא צפיתי, היו השמיים והעננים. אך הוא היה חקוק לי במחשבות. גם הציפורים וגם האנשים מבינים, עוד לפני שהם רואים זאת בעיניהם. מבחינים אבל לא מפנימים.
כעסתי. התעצבתי ובכל זאת לא התערבתי.
המילים של טלי המטפלת חזרו אליי, "את בוחרת לאן להסתכל ומה לראות."
לא. ענה הקול בתוכי. לא.
במה שידעתי הבחנתי. הרגשתי את שעתיד לקרות וידעתי שהאיש הזה מבשר רעות, והתעלמתי. ועכשיו לאחר שראיתי, למרות שלא רציתי. לא ידעתי כיצד להגיב. אז המשכתי לעוף עד לפרץ האוויר הבא. עד שהרוח ריככה את מוחי ושכחתי.
רק אז יכולתי לחזור אל הגופה השמוטה במיטה שלי, אל מי שחשבתי אותה לעצמי.

ביום המוחרת, כשעולם בני האדם חזר לעצמו. בדרכי חזרה אל הרכב מהעבודה. עורבת שחורת כתף חיכתה לי מעל שמשת הרכב, הביטה בי בעיני הגולות שלה. הרגשתי שזיהיתי אותה הרגשתי אותה מדברת אליי, לוחשת אליי, "ומה אם אעשה את זה לך? מה אם אפשוט אותך מעורך ואתחיל לחלוק את תודעתך?"

קולה ענה לי בשקט, "אבל חיי האדם אינם מעניינים כחיינו. הסודות שלך לא אצלי, וגם לא החופש שלך. את תשתמשי בגופי ותשכחי ממני. האם תזנחי אותי בסופו של דבר כמו החפצים שאתם משליכים בצידי הדרך?"

"יש בינינו קשר אחר." קול בתוכי ענה לה.

"אז תשתמשי בו למטרה הנכונה."

חידה, שאני שואפת לליבי ואצטרך לשתף את טלי המטפלת, בתקווה שלא תוסיף שאלה על חידה.

*

"מה עליי לעשות? מי עליי להיות?" למטפלת לא היו תשובות. כל משפט ומילה שאמרה הורכבו לחידות. "אָת הספקות שלך," היא אמרה, מתנגנת אל רעשים שאוזניי לא שמעו. "המחשבות שלך מתוות את הפעולות שלך ומה שעלייך לעשות. המעשים הופכים אותך למי שאת ביחס לספקות."

לא יודעת כיצד הגבתי. כיצד פניי התכרכמו ולאן גופי נע. רציתי להיפתר מהאחריות שנפלה עליי בחוסר רצון נורא.

"מה אעשה בכלל? כיצד יאמינו לי. האם זו האחריות שלי? אחרי הכול, זה לא היה הסיפור שלי."

"זה לא?" היא לגמה משקה שטענה שהיה קפה ונדף ריח לימון.

"אם אראה אותו שוב, מה אעשה?"

היא רק משכה בכתפייה. סיימה את השקיית גופה ושלחה את ידיה לצדדים. "אנשים בוגדים, אנשים פוגעים, השאלה היא תמיד איך אנחנו מתמודדות עם החיים."

למרות הסכנה, הנהנתי והתמסרתי.

אחרי כמה רגעים, שאותם אני לא סופרת. עיני נפקחו בגוף של אחרת ומצאתי עצמי בגיגית גדולה של כוכבים.

זהר קטן מעליי. חושך נפלא מתחתיי וכמה עלי תאורה שהפריעו ויחד עם זאת היו כמו וורידים פועמים. הכול היה חי ולי היו סודות לגלות.

היה רק סוד אחד, שהעדפתי שיישאר באפלה.

התמזגתי בלילית, בלתי מורגשת ובלתי מובחנת. רצונה נעלם כלא היה. אף אדם מעולם לא נע כל כך מהר. רכבתי על גלי הרוח. הייתי טשטוש ומתחתיי מרבד פרוש ברור כאילו קועקע על הדף השמיים.

והנה האיש הופיע שוב. מנין הוא צץ? מה הוא עושה שם?

רדפתי אחרי כוכבים. רמזורים מהבהבים, מכוניות ואנשים שחזרו על עצמם, עסוקים במהלך החיים. הבהובי תאורה הסתירו אותו בצללים.

לא יכולתי לעצור, גם במנוחה הייתה תנועה. ענף עץ שהתנדנד מעלה מטה, ואני והלילית התבוננו. נחנו. צפיתי באיש ובפרפרי הלילה ממסגרים את האור כפתיתים שחורים. איפה שהוא רחוק, נאנחתי, שנחזור לאחור?

אני והלילית החלפנו כיוון, והרוח שוב נישקה את הכנפיים. נשימותיי הפכו ארוכות יותר, אנושיות פחות, מרעננות ריאות משועממות. הכבישים היו דרכים משונות, מוגבלות ועליהן יצורי פח שזכרתי את מספרם, סוגם וצבעם.

אבל האיש שוב חדר לי אל תוך שדה הראייה. ראיתי אותו, הולך יד ביד עם ילד שאת גילו רק ניחשתי. חולצה כחולה עם דמות כלבלב, שיער סתור ולחיים סמוקות. מעין ילד עם הרבה דאגות. הם התקדמו אל הסוזוקי הלבנה. "אני מכירה אותה." קולי הרעיד את ההוויה הקסומה, המכונית הזו חונה בסמיכות לדירה שלי, ראיתי אותה ליד הפארק, "235-76-665."

"ראית אותו?" הניגון המוכר של טלי זרם אל תוכנו, נע על פסי קול שייסרו אותי באיטיותם.

רציתי להתקרב אך הלילית לא הסכימה. מתוך בלבול בקע קול מפתיע. הלילית דיברה כאילו הרגישה את אותה תחושת אכזבה, שוודאי הייתה זרה לה. רגש אנושי השתלט על שתינו, כאשר הילד נדחף למכונית.

התנתקנו. הוחזרתי במכה אל חדר הטיפולים של טלי. כל חושי הורעדו אל המתקפה של האור, הריח המעורבל בין קפה להדרים והצבעים הרבים שקישטו את החדר ללא טעם וסיבה.

"תתקשרי למשטרה." קרקרתי בקול צרוד וצוואר תפוס.

"ואומר להם מה?"

"תאמרי להם להגיע לרחוב טְרוּמְפֶּלְדוֹר פינת הוורדים."

"באיזו סיבה?" טלי הרימה את הטלפון ורק לאחר מכן הבחינה בי.

"זִיו תחזרי. את עוד תסתבכי בצרות. תיזהרי."

רצתי. זה לא היה רחוק. התחושה שהשתלטה עליי הייתה חזקה מהכול. איפשהו בתוכי הלילית סיפרה לי שהיא מחכה.

גנבתי אופניים. במבט צר של אישה בת אדם חיפשתי אחרי חפץ כהה. לא ידעתי בשביל מה, כי לא תכננתי את הצעד הבא. פשוט נעתי אל עבר המטרה.

סוזוקי דוממת, ליד הפארק, עם גבר וילד ולילית שמביטה.

הגעתי ובחזי שרפה. מתנשפת, רועדת ונסערת.

דפקתי על פח המכונית והאיש-נער קפץ ויצא. "אישה משוגעת. מה את עושה?"

חיפשתי את הילד אך הוא לא נמצא.

"אני יודעת מה עשית. איפה הוא. אל תסתיר אני יודעת הכול."

הוא גיחך. הניף בידו וחשף את גבו. פונה אל עבר כיסא הנהג.

קול הלילית קרא, "הוא-הוא-הוא."

בתא המטען. הנהנתי.

ואת מוט הברזל שהרמתי מערמת הזבל, שבכלל שכחתי שלקחתי, הנפתי כדי שייפצע.

האיש רק קיבל מכה. הוא הסתובב אליי המום, עיניו פוזלות בתמיהה. הנפתי שוב, כיוונתי אל בטנו הקטנה.

הוא נפל.

רצתי אל עבר אחורי המכונית. לתא המטען צריך להיות כפתור. נקישה שקטה של ילד נשמעה. הדלת נפתחה.

האיש-טורף חזר.

"אל תֵּאָכְלִי," שמעתי את קול האדם-חיה, מהדהד בזיכרון, בתוך התודעה, התן שפגשתי בשדה החיטה.

הרמתי את הילד ודחקתי בו לצאת, "ברח." לחשתי בקול שבור.

הטורף לפת את זרועי האחת, באחרת דחפתי את הילד. "רוץ."

"הוא-הוא-הוא," הלילית קראה.

הכיתי בו ללא הכרה. עד שהגיעה המשטרה.

הילד ברח לאחור. נעמד מרחוק ובהה. עד שהגיעה השוטרת לאסוף אותו. שמעתי קול קטן מנסה להסביר, "האישה הזו הצילה אותי מהאיש הרע."

"הוא-הוא-הוא."

היכן התחבאה הלילית? מתוך מסך שחור אדום הרמתי את עיני להבחין בה. זוג עיניים ענקיות על ענף קרוב. הבטתי בה בכמיהה.

הרמתי את ידיי לשמיים, כך השוטרת הורתה, נצמדתי לאספלט של המדרכה.

"הוא-הוא-הוא."

נלקח, הורם, חלף מעל פניי, שותת דם.

"היא נסערת," נשמעה מנגינה. "היא ראתה הכול. דיברנו בטלפון. זה מה שהיא אמרה, איש גדל ממדים שפוגע בילד בסוזוקי לבנה. אתם חייבים להבין היא לא אשמה." כך שמעתי את טלי מנסה.

השוטרים הרימו אותי על רגליי והנחו את צעדיי.

ואז ברגע מפתיע, הלילית הופיעה.

נחה על גדר הבניין הסמוך. כולנו נעצרנו והבטנו במראה הנדיר.

היא הביטה בי. אני הסתכלתי בה, בעיניים רטובות מזעם, כאב וקנאה. "מצטערת אם פגעתי בך כדי להרגיש הנאה," אמרתי לה.

"מתי תלבשי אותי שוב?" הלילית שאלה וקולה נדם.

רציתי לומר לה, לעולם לא.

אך גם רציתי לקרוע מעליי את גופי וכבר לא להישאר אני.

­­