לא בית

הנורה האדומה מהבהבת.

הבהוב איטי ועיקש, אך ללא ספק הבהוב.

מרשל מוזס פרומתיאוס, שחמש שנים בחלל הקהו מעט את הרפלקסים המחודדים שלו, קופץ באחת מהמיטה שלו, ומביט לא מאמין בנורה הזו, שדלקה באור אדום יציב בכל יום ויום במסעו. עד הבוקר.

גם בבוקר הראשון שבו התעורר על החללית סרנדיפיטי, הדבר הראשון שראה כשפקח את עיניו היה את הנורה האדומה שדלקה כפנס חורש רע באמצע שדה הראיה שלו. אלוהים יודע מדוע החליטו לעצב אותה בצבע אדום, אבל נדרשו לו כמה שבועות טובים כדי להתרגל להירדם עם עינו הפקוחה של סאורון המביטה בו ברשעות מבלי למצמץ. תחילה עברו במוזס מחשבות פשוט להדביק על הנורית הארורה פלסטר שיכסה אותה, אבל אחרי שבדק לעומק והבין כמה הנורית הקטנה הזו היא הסימן המהימן ביותר לכך שיישאר בחיים, ידע שלא יעז להדביק עליה דבר, אפילו לא סמיילי. 'אני וסאורון זה מעכשיו דייט קבוע' נהג להגיד לג'ון. מעולם לא תיאר לעצמו שהעין תתחיל לקרוץ לו.

הדבר הראשון שהוא עושה הוא לשעוט לעבר חדר האבחון ולחבר את עצמו למכונה שתבצע סריקה מעמיקה של מצבו הגופני. מוזס חש הקלה שהוא לא נתקל בג'ון בדרכו לשם, אחרי הכל, אולי מדובר בטעות.

'משך הסריקה – 30 דקות' נכתב על הצג.

חצי שעה היא מספיק זמן כדי לחשוב על הדברים ברוגע.

או להשתגע לגמרי.

מוזס מסלק את הקול השני מראשו. אין טעם להיכנס למרה שחורה. עדיין.

בתום חצי השעה, מתברר שהנורה המקוללת לא טעתה.

כאבי ראש, צפי לטשטוש ראיה, מגבלות מוטוריות ובלבול היו רק מקבץ קטן של תופעות שהופיעו מתחת לאבחנה המהבהבת באדום "דלקת חלל של קרום המוח".

מוזס עוצם את עיניו ומתחיל לשפשף את רקותיו. מתוך בליל המחשבות שרצות בראשו רק אחת מקבלת קדימות. הוא צריך למצוא את ג'ון. לא שלמצוא את האיש הער היחיד מלבדו בכל החללית הזו היא משימה קשה, אבל מרשל ג'ון לייט אהב לישון. מוזס שוקל האם להעיר אותו ומחליט שלא.

במקום זאת הוא מחליט לפתוח בשגרה היומית שלו.

בחודשים הראשונים בחללית כל כפתור, כל מתג וכל עיקול ותא אחסון נראו בעיניו כמשעולים של ארץ הפלאות. לא עברו שבועיים עד שהרגיש שהוא מכיר את החללית כאת כף ידו. תוך חודשיים כבר ידע בדיוק כמה צעדים לוקח לו כדי להגיע מתא השינה שלו למטבח (27 אם תהיתם), וכמה בדיקות בוקר הוא חייב להשלים כדי לוודא שהמתיישבים הנמצאים בתרדמת והמכשור הדואג שיישארו כך פועלים כשורה (13, שוב, רק אם תהיתם).

בדיוק כשהוא מסיים, מגיח ג'ון לתא הבקרה.

"שוב לא מצליח לספור כבשים בחלל, מוזס?" לקולו של מרשל ג'ון לייט יש תמיד איכות צלולה. חיוכו של האיש הבלונדיני תמיד נדמה כעומד לצאת מגבולות פניו המרובעות, ומוזס היה יכול לספור על כף יד אחת את מספר הפעמים שבהן האיש לא עטה את סימן ההיכר הכי מובהק שלו.

"הבדיחה הזאת הפסיקה להצחיק בפעם השלישית שסיפרת אותה," משיב מוזס ולא מישיר מבט לעבר חברו למסע.

כהרף עין, ג'ון מפסיק לחייך. 5 שנים הן מספיק זמן עבור שני זרים בודדים להכיר את כלל נקודות החן ומצבי הרוח הזיפתיים של השני.

"מה קרה?" הוא שואל בטון ענייני.

"העין הארורה של סאורון מהבהבת," עונה מוזס.

"עשית סריקה גופנית מורחבת?"

"כן, הצלחתי לתפוס דלקת חללית של קרום המוח איכשהו," מוזס עדיין לא מביט בו.

שתיקה משתררת במשך 4 שניות ומיד ג'ון קוטע אותה.

"חרא, אבל לא בלתי הפיך. אתה בנוהל טיפולי מעכשיו, אני תופס פיקוד. ושלא תחשוב אפילו להיכנס לאחד ממצבי הרוח שלך מוזס, אם היינו על כדור הארץ היית מגלה על זה רגע לפני שהיית מתפגר, ככה שמזלך שאתה ואני תקועים בקופסת השימורים הזו עם מיטב החידושים הרפואיים שאמא אדמה יכולה לספק לנו."

הוא צודק כמובן. וכמובן שזה לא גורם למוזס להרגיש טוב יותר.

"אני אלך להתחבר למיטה אחרי ארוחת הבוקר, אבל צריך לזכור –"

"לעבור על דוחות השינה של המתיישבים. אני יודע. היום יום שלישי. הזומבים לא הולכים לשום מקום. אתה תדאג לעצמך קודם. אני אבוא לבקר אחרי הבדיקה."

מוזס מהנהן. אין יותר מה לומר.

חדר הטיפולים הוא יותר חדרון קטן בחללית סרנדיפיטי מאשר חדר של ממש. עד היום אף אחד משניהם לא בילה בו יותר ממחצית השעה ברצף. מוזס משער כי ייאלץ לבלות על המיטה מחובר לכלל המכשור של החללית שיהיה אמון על התיקון שלו זמן מה, ולכן הוא לוקח איתו את יומן החללית וכמה פלטים של דוחות שתכנן לעבור עליהם בימים הקרובים. אחרי שהוא מתחבר לכלל הצינורות הנדרשים, הוא מתחיל לעבור על התדפיס הראשון של פלט המכונות. בניסיון החמישי שלו להבין את השורה השלישית, שאלה שהספיקה להעלות אבק, חוזרת לנקר במוחו.

כשעבר את הבחינה האחרונה לתפקיד מבין מאה איש מוכשרים לא פחות, תחושת הניצחון האפילה על שאר המחשבות. אז הוא עוד לא הכיר את ג'ון, ולא ידע שכל מבחן שהשלים בהצלחה מסחררת הושלם באותה ההצלחה, אבל בממוצע 10 שניות מהר יותר ע"י מי שעומד לחלוק עמו את אותה החללית. היה אפשר לחשוב שהאיש בעל החיוך הנצחי יתרברב על כך בשלב כלשהו בחמש השנים שלהם יחדיו – מגיע שלב שבו מדברים על הכל – אבל הוא מעולם לא הזכיר זאת. למעשה מוזס גילה על כך במקרה. זה לא שינה דבר כמובן בשלב ההוא, אבל מאוחר יותר, הרבה אחרי השנה הראשונה שלהם בחלל, כשראה באיזו קלות ג'ון פותר בעיות שצצו ברחבי החללית, בעיות שהוא עצמו התחבט איתן זמן מה, החל לתהות מדוע מינו אותו עצמו להיות הקצין הראשי ולא את חברו המבריק. הוא מעולם לא הצליח למצוא תשובה מספקת לכך. וכעת עוברת בראשו המחשבה שג'ון הוא לא רק מבריק יותר, אלא גם בוודאות ממוזל יותר.

שעתיים אחרי כן, בתום הטיפול, מוזס מנתק את עצמו והולך לחדרו. עוד לפני שהוא נכנס הוא יודע בדיוק אילו סרטונים יבקש מהמחשב להריץ עבורו. הסרטונים של האחיינים שלו ליאו ומילי בני ה-5 ו-3 מטיילים בפארק, מתנדנדים על נדנדת הדולפין ואוכלים גלידת תות. 10 ו-8 תיקן את עצמו בראש, כפי שנהג לעשות אוטומטית.

הוא יצא למסע הזה מתוך ידע והבנה ודאיים שהתיישבות חקלאית בחלל תספק מקור מזון חלופי לכדור הארץ. איש לא התכחש עוד לאסון בשלב זה, למרות שכלל החוקרים הסכימו שיש ברשותם כ-100 שנים עד הקטסטרופה. מספיק זמן כדי שהצוות הראשון ישלים מסע בכיוון אחד. הקפטן שיהיה אחראי על המסע חזרה ישן שינה עמוקה באחת הקפסולות שבבטן החללית. מוזס ידע שמה שהוא עושה עבור ליאו ומילי מבטיח את העתיד שלהם יותר מכל דבר אחר שהיה יכול לעשות עבורם פשוט בתור דוד מוזס, אך הדבר כמובן לא ביטל את הגעגועים העזים שחש לכולם. והיום נדמה היה שהגעגועים הללו נושכניים במיוחד.

כשג'ון נוקש על דלתו כמה שעות טובות מאוחר יותר, מוזס שמח לקצת חברה.

"רוצה לדבר?" הוא שואל ישר.

למוזס אין שום דבר מועיל לומר. במצבים כאלה הוא נוהג שלא לדבר כלל, אבל עכשיו נפלט לו "צריך לחשוב מה עושים אם אתה נשאר לבד."

"אל תדבר שטויות, אתה עדיין לא הולך לשום מקום."

"נכון, אבל זו אפשרות, ושנינו יודעים שהיא קיימת."

"נדבר על זה אם באמת יהיה צורך, או שאתה מתכנן צ'ק אאוט לפני הזמן מבלי להודיע?"

מוזס מתחלחל. התאבדות מעולם לא הייתה על הפרק. האם חברו באמת חושב שמצבו הנפשי כל כך רעוע?

"בוודאי שלא, זה לא מצחיק אפילו כבדיחה."

"הכל מצחיק כבדיחה, אני מנסה להסביר לך את זה מהיום הראשון," ג'ון קורץ.

"אתה לא לוקח את המצב ברצינות."

"אה, כן? כי אני לא יושב בפרצוף חמוץ של 'סוף העולם מגיע' כמוך? הרצתי תרחישי קיצון במחשב בשעות האחרונות, אבל זה לא אומר שאני מאמין שכל אחד מהם עומד להתרחש בוודאות."

מוזס מרגיש שחטף מכה מתחת לחגורה. הוא יודע שהוא אמור לשמוח שזכה לשותף כה אחראי, אבל כל מה שהוא מצליח לחשוב עליו זה שהשותף שלו כבר מריץ תרחישים ליום שילך בדרך כל בשר. אלה הן מחשבות חסרות כל הגיון, ובתור אדם רציונלי הן מציקות למוזס כמו נמלי אש.

"אתה צריך לקחת את עצמך בידיים ולהאמין שתצא מזה, אחרת לא תצא מזה."

"בחיים לא חשבתי שאתה איש של פסיכולוגיה בגרוש," מעקם מוזס את פניו.

"אני לא. אחוזי הצלחת הטיפול בדלקת חלל של קרום המוח עולים ב-30% אם המטופל מאמין בהצלחת הטיפול. ואילו אתה מסתובב כבר שבוע בחללית עם פרצוף של טחורים, אז מה אתה מצפה שייצא לך?"

"לא מצחיק."

"ככה אתה כל הזמן אומר לי, אבל פעם היית גם צוחק." ג'ון מישיר מבט עמוק בעיניו של מוזס, "אתה צריך למצוא שוב את המוטיבציה הפנימית שלך."

מוזס שונא את זה שהאיש צודק. משהו נדפק אצלו לאחרונה, וזה לא היה קשור כלל בדלקת החלל.

שבוע מאוחר יותר, כשהוא מתחיל לחוות טשטושי ראיה וסחרחורות שמרתקות אותו למיטה, מוזס מתחיל לחשוד שהבעיה שלו היא בהחלט לא הדלקת.

הוא מחליט לחזור לנקודה שממנה כל המסע הזה התחיל.

באופן שיראה משונה לרוב האנשים, לא הייתה לו בעיה שהמסע הזה הוא חד כיווני. או שהוא עתיד לבלות 30 שנה בחלל. 'עמידות'. המילה חזרה כמעט בכל דוח שני עליו, ולא בכדי. הוא ידע כמובן שאחרי תקופה כה ממושכת בכבידה מינימלית, גופו פשוט לא יוכל להסתגל לכבידת 0.8 ג'י. איש לא הסתיר ממנו דבר במשימת ההתאבדות הזו, אף על פי שהרטוריקה הייתה "גיבורים" ו-"משימה לאומית" עבור ג'ון ועבורו. אבל זו הייתה הבחירה שלו למן ההתחלה להתמיין. איש לא הכריח אותו להירשם ולעבור אינספור מבחנים. ובתום שנתיים של הכנה ומיונים, כשהם הכריזו שהוא האיש שהכי מתאים לתפקיד, הוא האמין להם.

לקראת הסוף, הצדקת המאמץ והרצון לנצח בתחרות על התפקיד השפיעו על מאזן הכוחות, אך היו שני רגעים שבהם כמעט והתחרט.

האחד היה כשנשלח לתקופת מנוחה של שבועיים להוואי, וישב תחת שמשיה צבעונית גדולה ומפנקת, בידו מרגריטה קרירה שבתוכה מיניאטורה של אותה השמשיה, ודוכי הגלים הקצבי מתנגן כפס קול בלתי נגמר באוזניו. זו הייתה הפעם הראשונה שביקר בגן העדן הזה, וגם אז התקשה לשים את האצבע על הסיבה המדויקת שבגינה מדקרות לא נעימות תקפו את בטנו. רק אחרי ששוחח על כך עם הפסיכולוג שלו הבין שמדובר בהבנה שלעולם לא יחווה יותר חוויות חדשות בכדור הארץ. הייתה זו תחושת החמצה מרירה – ההבנה כי כלל החוויות שלו מרגע שייקח על עצמו את המשימה יהיו אותן החוויות בדיוק. וזה כמעט שבר את ההחלטיות שהכתיבה את צעדיו במשך תקופה ארוכה.

והרגע השני היה כשמילי צחקה מחרוז שטותי שהמציא לה. הגומה הקטנה שלה, והאופן שבו זוויות עיניה נמתחו בחיוך גדול, וקול צחוק הפעמונים שלה – משהו ברגע הקטן הזה שנמשך שניות בודדות, כמעט והצליח לבטל הכנות מדוקדקות של יותר משנתיים. מוזס הרגיש את החום הקורן מהאחיינית שלו, הרגיש את חוטי האהבה שהיא מרעיפה עליו כמשהו פיזי ומוחשי לחלוטין ביקום שסביבו. או כשחיבק את ליאו אחרי שהקפיץ אותו באוויר 10' פעמים בדיוק!'. הוא הבין שאף סרטון, תמונה או הקלטה של קולותיהם הקטנים, לא יצליחו לשמר את האנרגיה הזו בחלל. החלל הוא רחב וקר מידי, ולכמה רגעים ארוכים מאוד, מרשל מוזס סירב למסור לו את נשמתו.

הוא מביט בבובת היודה שלו שתלויה בתא הטייס. היא הייתה חלק ממה שעשה את המקום הזה לכמו בית עבורו. אי אפשר להרגיש בבית בתוך פיסת מתכת שחולקים עם בן אנוש ער אחד ועוד עשרות גופות לכל דבר ועניין, אבל באופן משונה, אפילו בית קברות יכול להתחיל להרגיש 'כמו בית' אם שוהים בו מספיק ומפסיקים לחשוב על זה יותר מידי. ואם מאבזרים אותו בדברים קטנים, אבל חשובים. כמו בובת היודה. אבל בעוד שלרוב הוא שאב עידוד מהבובה המוכרת, כעת מוזס מבין שתחושת החמימות המוכרת איננה. וברגע אחד, החוט הזה שקישר בינו לבין חללי השינה, וחדרי המכונות, חדר הבקרה וחדר האוכל – מתרופף.

חודש שלם מתנהל בדיוק כך. כל יום מתחיל בנורה מהבהבת וממשיך בשעות בחדר הטיפולים. כאבי הראש, הלחץ הפנים גולגולתי וטשטושי הראיה הולכים ומתרבים למרות הטיפולים האינטנסיביים ונראה שהזיהום לא מתכוון ללכת לשום מקום.

יום אחד ג'ון מחליט לגוון קצת את השגרה.

"אנחנו הולכים לשחק במשחק קטן," הוא אומר.

"מה עושים בו?"

"כל אחד צריך לספר על זיכרון ילדות מטופש."

"במה זוכים?" שואל מוזס.

"במסע יוקרתי לכיוון אחד על חללית סרנדיפיטי."

זו הייתה בדיחה קבועה ביניהם, אבל היום לשם שינוי מוזס צוחק.

"טוב, אני מתחיל," אמר ג'ון. "כשהייתי בן 5 עקץ אותי עכביש, ובגלל שהייתי בטוח שאני הולך לפתח כוחות של ספיידרמן, כל יום הייתי מנסה לטפס על הקיר בבית, עד שיום אחד דפקתי את הראש בפינה של השולחן, קיבלתי זעזוע מוח ואמא שלי אסרה עליי 'לעשות פעלולים בבית'. לא היה מושג קלוש שאת הפעלול הכי נועז שלי – בריחה מכדור הארץ – היא לא תצליח לעצור."

מוזס צוחק ואז הבזק של זיכרון מכה בו.

סבא לסטר יושב בגינה, על כיסא הנדנדה המרופט שלו ומספר לו את סיפור המסע שלו כילד בן 18 באוניית המסע בדרכו לארה"ב – היעד הנכסף, ארץ ההזדמנויות הבלתי נגמרות – כל הקלישאות כולן – בדיה ואמת יד ביד. מוזס נזכר איך ישב על האדמה החמה ליד ערוגת העגבניות, והקשיב בשקיקה לסיפור ההגירה מלא ההרפתקאות של סבו. תמיד כשסיפר את הסיפור הזה, היה לסבא מבט משונה בעיניים. בתור ילד לא הצליח מוזס לפענח אותו. כששאל את סבו פעם אחת למה הוא עצוב, הסב רק הביט בו במבט אוהב, ליטף את ראשו בידו הגדולה ואמר "אתה לעולם לא תצטרך להבין את זה מוזי. איך זה לעזוב בית אחד, לבנות בית חדש, ולדעת שאף אחד מהם הוא לא בדיוק. אתה בבית ותמיד תרגיש בדיוק איך שבית אמור להרגיש".

הוא לא הבין אז, אך כעת כשנזכר במבטו של סבא ובדבריו, אבן כבדה התיישבה על ליבו. היה זה כאבו של הדור שנדד 40 שנה במדבריות מצריים, בסופות חול וקור מקפיא עצמות. ובשביל מה? על סמך הבטחה להגיע אל הארץ המובטחת, אך בידיעה מלאה שהדור הזה, לא יהיה רשאי להיכנס. הקרבה שלא היססו לעשות. ואולי כן? אולי גם הם העבירו לילות ארוכים תחת כוכבים בוהקים בתהייה שמא בחרו לא נכון? כיצד הרגישו יום אחר יום בידיעה שהדבר שאליו הם משתוקקים יותר מכל הוא הדבר שלעולם לא יוכלו לקבל?

פליאה ממלאת את מרשל מוזס פרומתיאוס. עד לאותו רגע מעולם לא חשב על N3439 כעל מקום שאליו הוא משתוקק להגיע. המשימה הייתה העיקר. אך היום, רק היום לראשונה, הוא מבין בידיעה עמוקה וצורבת שהמקום שאליו ליבו משתוקק לעולם לא יהיה עבורו בית. שכל המסע הזה דרך כוכבים קרים ויפים אינו תחליף לתחושת הבית שליבו חפץ בו.

"ג'ון, תקשיב, אני חושב שאני יודע מה הבעיה שלי."

"זה שלא נולדת יפה כמוני?" מגחך חברו.

"גם. אבל גם שעמוק בפנים רציתי להגיע ל- N3439. ופתאום אני באמת חושב על זה שאני לא אגיע לשם. זה אף פעם לא העסיק אותך?"

"בטח שכן, בהתחלה. אבל אחר כך הבנתי שאני לא מסתכל על זה נכון."

"מה זאת אומרת?"

ג'ון נאנח. "שאתה רומנטיקן מוזס. תמיד היית. וזו גם הסיבה שאתה חובש את הכובע הראשי ולא אני, למרות שהראש שלי כמובן הרבה יותר יפה."

"אני לא חושב שאני מבין."

ג'ון חושב כמה רגעים ואומר, "מי שצריך להוביל משלחת התאבדות הוא מישהו שמאמין בה בכל הלב וחושב כמה היא נפלאה. ברור לך שמבין שנינו זה אתה, נכון?"

"אבל אתה האופטימי מביננו!"

"אתה בטוח?" ג'ון קורץ, "אתה יודע איך ייראו החיים של הזומבים שם? תקלות, חיים של מתיישבים, מחלות חדשות ובעיות שאני ואתה לא יכולים אפילו להעלות על הדעת. סטטיסטית חצי מהם לא ישרדו את השנה הראשונה. אני יודע, הרצתי תרחישים גם על זה. לא הייתי מתחלף איתם בעד שום הון שבעולם."

שקט משתרר כמה שניות טובות, לפני שמוזס מוצא מה לומר.

"ובכל זאת בחרת לצאת למסע 'ההתאבדות' הזה. אף פעם לא שאלתי אותך, אבל תמיד הנחתי שזה מתוך פטריוטיזם. אתה יודע, בכל זאת באת מרקע של שנים בשירות המדינה, בכל תפקיד אפשרי כמעט."

ג'ון מחייך חיוך ענקי. "בדיוק. בשלב מסוים לא נשארים תפקידים מעניינים."

מוזס משתתק כליל.

למחרת, מרשל מוזס פרומתיאוס מתעורר בתחושת קלילות בלתי מוסברת. עוד לפני שהוא פוקח את עיניו להביט לעבר הנורית המשמשת כעזר כנגדו, הוא כבר יודע מה יראה. ואכן, כשהוא פוקח את עיניו הוא לא מופתע לגלות שהעין משיבה לו מבט רציני ויציב.