חסר קרן
"עיינים כחולות חייך בחשש לחברו בעודם ניצבים אל מול ההר.
'מה אתה אומר? הדרך ארוכה' שאל האחד את השני.
נמשים חייך בחזרה לעיניים כחולות אך בחיוכו לא ניכר חשש.
'אני אומר שאם כך עלינו להתחיל ללכת מייד' קרא בהתלהבות".
טראח, הספר הועף מידי על ידי כדור ממשחקם של חדי קרן האחרים.
הבזק אמר שהוא מצטער אך ראיתי את שאר חדי הקרן צוחקים בצד. חוץ מזה, אין טוב מהבזק במשחק כדור אוויר, אז לא, איני מאמין שהוא הפיל את הכדור ואת סיפרי בטעות. זה בסדר, אני רגיל לזה.
צלצול נשמע, מוחק את אירועי ההפסקה ומוביל את כולם לכיתותיהם.
היום עבר.
כאשר נכנסתי הביתה אחותי הגדולה, לילה וחברותיה השתמשו בקרניים שלהן כדי לשחק ולדפדף בדפי מגזינים. הקרניים הצבעוניות שלהן נצצו וזהרו בשלל צבעים וצורות אך החפצים בהן שיחקו צנחו לרצפה ברגע בו לילה ראתה שהגעתי הביתה והבעה מתנצלת החלה לאפוף את פרצופיהן. ללעג ולזלזול הצלחתי להתרגל אך הרחמים הם אלו הכואבים לי מכל. הם אלו שהופכים כל יום לזהה לקודמו וכל אביב מחגיגה לאבל.
שישה אביבים.
זה הגיל בו אתה הופך מסייח קטן לחד קרן אמיתי. זה הגיל בו צומחת לך הקרן שלך והרגע הזה הוא הרגע שמזכה אותך בכבוד, שמאפשר לך להיות כאחד מן השורה, שנותן לך את היכולות לעשות הכל ולחיות כרצונך.
באביב הקרוב אהיה בן אחד-עשרה. בן אחד-עשרה וחסר קרן.
בהתחלה כולם עודדו וניחמו אותי, הם חשבו שאולי אני מתפתח מאוחר. יש כאלו. אך עבר יותר מדיי זמן ועכשיו הם צוחקים עליי מאחורי גבי או לא מסתכלים לי בעיניים, לרוב שניהם.
עכשיו כבר לא ממש אכפת לי, אני לא צריך קרן כדי לחיות. עכשיו אני פשוט מנסה להסתדר. אבל בכל זאת, לפעמים אני מוצא את עצמי מתחנן לאחת. לא בשבילי אלא בשביל אימי.
אני רואה את הכאב על פרצופה בכל פעם שמציקים לי בבית החינוך ואני יודע שהיא מאשימה את העצמה.
בשלב מסוים חדי הקרן האחרים אף הפיצו עליה שמועות, שהיא בגדה באבא והזדווגה עם סוס רגיל ואותו הסוס הוא אבי הביולוגי, או שהוריה היו סוסים והקרן שלה מזויפת, או שצמחה לי אחת אך היא קטעה אותה בשביל תשומת הלב.
הכל שטויות כמובן אבל לאף אחד לא אכפת.
כעת היא נכנסת בכל יום עם טיפול ניסיוני שמצאה שיכול ברגע לפתור את כל בעיותינו והציל אותי מחיים מלאי בושה או פנינת חוכמה שעליי לאמץ, והיום לא היה יוצא מן הכלל.
שכבתי על ערמת חציר בחדרי ממשיך לקרוא אודות הרפתקאותיהם של עיינים כחולות ונמשים, מגיח חזרה לעולם רק בשביל לשתות אך השוקת שבחדרי התרוקנה. גררתי אותה מחוץ לחדרי. הרצפה חרקה.
"איך עשית את זה מבלי לשאול אותי?" שמעתי את הוריי מתווכחים. "זה יעשה לו רק טוב" אמרה אימי לאבי הנסער "אולי סוף סוף יגלו את שורש הבעיה בו".
כאשר הבנתי שאני הוא נושא שיחתם עצרתי והקשבתי בשקט. דבריה של אימי לא השקיטו את נפשו של אבי "הוא לא זקוק לזה. הוא בסדר עם עצמו ואנחנו לא צריכים להתייחס אליו אחרת ובטח שלא לתת לאחרים להתייחס אליו כמו שפן ניסיונות. חוץ מזה, את ראית כמה המחנה הזה עולה? מאיפה הכסף?"
"אין לנו ברירה אלא להתייחס אליו אחרת. הגיע הזמן שתתעורר: הוא אחר! ואולי הוא יכיר חברים חדשים, כאלו שיבינו טוב יותר מה עובר עליו. אני באמת חושבת שהוא ייהנה שם ובנוגע לכסף אל תדאג. יש לי קצת, שמרתי בצד".
נראה כי הרוחות ביניהם נרגעו ואימי החלה לנוע לכיוון חדרי.
חזרתי למקום במהרה, נוטש את השוקת מאחור ומעמיד פנים כאילו לא שמעתי מילה מן הנאמר. הספקתי לקרוא כמשפט לפני שאימי נכנסה לחדר.
"מה אתה קורא?" שאלה והתיישבה לצידי.
חשפתי בפניה את כריכת הספר באי רצון. אותו מבט מוכר ועצוב התפשט על פרצופה שהספר ריחף מאחיזתי אל מול פניה.
"אחח", היא שיחרה אנחה קלה "אני יודעת שחדי הקרן האחרים לא עושים לך חיים קלים אבל האם אתה באמת חייב להקשות על עצמך כך? אתה מבריק ואני יודעת כמה חברותי אתה יכול להיות. תנסה להראות את זה לבני כתתך במקום להשקיע את כל זמנך בסיפורי סייחים האלו. כלומר, סיפורי אגדות על בני אדם, הגיע הזמן שתקרא דברים יותר מתאמים לגילך או שתנסה במקום לשחק בחוץ מדי פעם".
"אלו לא סיפורים לסייחים והם מאוד מעניינים. אני מודה לך על הדאגה אבל אני בסדר" אמרתי לה וניסיתי לקחת את ספרי בחזרה.
"אני יודעת, אני יודעת" פרצופה שידר לי מן השלמה עצובה שכזו "אני רק דואגת שאתה חופר לעצמך בור עמוק יותר עם כל סיפורי הפנטזיה האלו".
שתיקה מעיקה שררה בחדר.
"באתי לפה" קטעה אימי את השתיקה "כי רציתי לספר לך שאני ואביך הכנו לך הפתעה בארוחת ערב לכבוד יום אביב האחד עשר שלך" היא אמרה ודמעות החלו להצבר בעיניה.
"תודה" אמרתי בעודי מעביר עמוד, אך היא מצידה ממזמן כבר עזבה את החדר.
השולחן היה עמוס במטעמים, שלל מאכלים במגוון צבעים, מרקמים וצורות נחו על צלחותינו רק מחכים שתרים אותם אל פיך או במקרה שלי, שתלקקם מן הצלחת. עקב דבריי הוריי אשר הגיעו לאוזני, הרגשתי מתוח לכל אורך הארוחה.
עד שפיה של אימי התרוקן והיא פצתה את פיה "אנחנו יודעים שהקיץ עוד לא הגיע, אבל אני ואביך נתקלנו במחנה מיוחד שגם יוכל לעזור לך וגם יאפשר לך להכיר חדי קרן אחרים במצבך. בנוסף, יש שם כל מיני פעילויות מגניבות".
הרגשתי כאילו מנסים למכור לי טיפול רפואי משעמם במסווה של מחנה זוהר ומדליק.
הסתכלתי על אבי במבט נואש "אני גם הייתי סקפטי כששמעתי על זה לראשונה" התחיל ואמר "אך לאחר שקראתי על זה קצת אני יכול להגיד לך שאני באמת חושב שתהנה שם".
גלגלתי באפי כדורים בגווני כתום, ורוד וצהוב ולאורכה ולרוחבה של הצלחת, הלוך וחזור. חזור והלוך. אך עלון צבעוני מעותר בחדי קרן עם וללא קרן עומדים ומחייכים קטע את עיסוקיי החשובים. כשאתה פותח את העלון תמצא תמונות מלוטשות של מתקנים ופעילויות ולצידם שורות על גבי שורות של סיסמאות. כל מה שרציתי לקיץ היה לשבת כאשר מולי קערות עמוסות חטיפים ולימיני ערמת ספרי פנטזיה חדשים אשר הדיו עוד לא יבש בהם. כל מה שרציתי היה לחזות באותה ערמה הולכת פוחתת כאשר אני נסחף בעמודים, כל אחד מתאר עולם קסום ושונה על מפלצות, מכונות משונות, בני אדם ויצורים מוזרים אחרים. עולם בו הכל אפשרי ודמיון הוא הכח הגדול ביותר. אך לא יכולתי. לא יכולתי להתבצר בחדרי, לא יכולתי להסתכל להוריי אשר שילמו כל כך הרבה כסף ותלו את תקוותיהם במחנה, לא יכולתי לסרב.
לכן כאשר העלים נצבעו בזהב, השמש הייתה בשיאה וחדי קרן צעירים התרוצצו באושר, נפרדתי מהוריי ודהרתי אל "מחנה הקיץ של כסף לחדי קרן מיוחדים".
המחנה היה אוסף של בקתות אשר פוזרו בשדה רחב ידיים. הנהלה, מזכירות, מרכז רפואי, מרכז האכלה, מתחם פעילויות ומתחמי שינה לבנים ולבנות. כל בקתה ובקתה הוצגה לנו בסיור המקיף שנערך עם הגעתי. המקום נראה מסביר פנים עם כי מעט צבעוני מדי לטעמי. אני חייב לציין כי אכן הופתעתי לראות כל כך הרבה חסרי קרן במקום אחד, למעשה אפילו הייתי נרגש. ציפייה ואופטימיות החלה לגעות בי כמו מים מבעבעים. לאחר משחקי היכרות מטופשים והרבה נאומי השראה מטופשים אף יותר, פנינו היו מועדות למתחם ההאכלה. התיישבתי מול צלחת אחת בשורה ארוכה של צלחות ודליי מזון לאלו אשר לא מצליחים לאכול מצלחת. סביבי חדי קרן אחרים שקעו באכילה ופטפוטים. הרגשתי רצון כנה ואמיתי להצטרף. ארבעה לשמאלי דיברו בלהט על חוויותיהם בבתי החינוך ועל תקוותם להצמיח קרן ולהצטרף לחברה המושלמת שהיא שארית חדי הקרן.
אחר כמה ניסיונות כושלים, הצלחתי להשחיל משפט "למה?" שאלתי אחרי שנרקיס, חד קרן לבן ומבריק בעל רעמה זהובה, סיפר כיצד הוא השתמש באבן מיוחדת שחברו גילף כדי להעמיד פנים שצמחה לו הקרן. כתשובה לשאלתי החל האחד לספר למה השתמש דווקא באבן זו ואיך היא עדיפה על סוגי חומרים אחרים. הוא זכה לסבב הנהונים מן השומעים אך פספס לחלוטין את כווני.
ניסיתי לדייק את שאלתי אך היה מאוחר מדיי ותשובתו עוררה דיון סוער על זיופי קרניים.
"האם כולכם זייפתם פעם קרן?" שאלתי בהפתעה.
האזור הוצף בפרצופים מבוישים ותשובות חיוביות ישירות ועקיפות. חלקם החלו לגולל סיפורים על כאב ובדידות וקולו של אחד נישא מעל השאר כששאל "למה, אתה לא?".
היה נדמה כמו עייני כולם היו מונחות אך ורק עליי ולא יכולתי שלא להרגיש מעט נבוך.
"לא" סיננתי כמעט בלחש "אני לא בדיוק מבין את הטעם".
רבים הגדירו אותי כמתנשא ורבים כקשה הבנה. חלק פסקו לחבב אותי, חלק החלו ולחלק לא היה אכפת. שאלות והאשמות הוטחו לכיווני והצלחתי להתמודד עם זה בצורה מספקת זאת עד שכמובן אמרתי את המילה האסורה "פנטזיה". זהו. גורלי נחרץ.
צחוק השתחרר באולם על חד הקרן חסר הקרן שנהנה לקרוא ספרי פנטזיה.
היית משער לעצמך שאם יצור מתלונן ומספר על חוויות קשות שעברו עליו כמדונה הוא לא יצחק על מנודה אחר בגלל דבר שולי כמו הסוגה הספרותית האהובה עליו. לצערי, זה לא הפסיק שם, הם מייד מצאו עוד לפחות ארבעה נושאים אחרים אשר מזכים אותי בלעג ואני באמת חשבתי שזה יהיה אחרת. אבל גופי הכחול והלא אחיד, המילים בהם אני בוחר להשתמש, התחביבים הנוספים שציינתי וחוש ההומור שלי בלטו לעיניהם המחפשות שהחליטו ללא סיבה נראית לעין להפוך אותי למטרה. מיהרתי לבקתה אשר יעודה לי לשינה ומצב רוחי צנח ברגע בו הבנתי כי נשארו לי תשעה ימים במקום הזה. בינתיים, לא נכח אף אחד אחר בחדר כך שהוא היה ריק וצהלתי על כך. אולם, לפני שהספקתי להתענג על השקט למקום נכנסה בקול רועם דמות חדשה.
"סוף סוף! אני חושב שהמוח שלי נמס מכל החפירות האלו. נאום אחרי נאום…" פצח שותפי החדש לחדר בנאום משלו מבלי אפילו להתייחס לנוכחותי בחדר. קולו התעמם כשהעסקתי את עצמי במחשבות אחרות ודרכים להעביר את הזמן במחנה האיום הזה.
"היי" קולו עלה חזרה לפני שטח הכרתי כאשר הוא צעק לאוזני "איך עבר עליך היום עד כה?".
"נורא" עניתי בכנות ולאחר עידודו המשכתי "היית בחדר אוכל? הם כולם שחטו אותי".
"ומה ישתנה ביום בו המחנה יסתיים ותחזור הביתה? ובבקשה אל תענה לי- שתצמח לך קרן ויהיו לך מלא חברים" התקיל אותי.
אמרתי לו בפשטות שקרן כבר לא תצמח לי וכי אני סובר שאותם חדי קרן יהיו מגעילים אליי גם אם תהיה לי קרן. אמירה זו זיכתה אותי בהערכה מצידו שאחריה פצח בנאום נוסף לגבי משהו בעייתי בחברה שלנו. גם אחרי שעת השינה שלנו המשכנו לשחק פינג פונג של הערות ציניות ומחשבות שהצטברו בי כבר לא מעט זמן.
"אתה חד משמעית חד הקרן המדהים ביותר שפגשתי" אמרתי לו בשלב מסוים בעיניים נוצצות. "אתה לא חושב שזה מגוחך שנקרא אחד לשני חדי קרן ושאחרים יקראו לנו חדי קרן אם הפרט היחיד שרואים כשהם מדברים איתנו זה עצם העובדה שאנו חסרי קרן?".
כחובב של מילים אני לא מאמין שלא חשבתי על זה מעולם, אני יצור המתבייש בהיותו חסר קרן אז למה שאדבר כאחד?.
"אתה חד משמעית חסר הקרן המדהים ביותר שפגשתי".
השהות במחנה כללה משחקים ויצירות לצד טיפולים פסיכולוגים. הרעיון אשר עמד מאחוריי המחנה היה כי במרבית המקרים, קרן לא צומחת עקב קושי נפשי, מכשול אשר חקירה מעמיקה ושיתוף יכולים לפתור.
תאוריה מעניינת, יישום הפתרון: מגוחך.
לולא נוכחותו של מטאור, שהפך לחברי בין לילה, כנראה הייתי משתעמם למוות במחנה.
עמדנו בשורה מחכים שאחד מראשי הקבוצות, רעם או אודם, יבחרו בנו לקבוצה שלהם. הקבוצות המדוברות היו לטורניר כדור אוויר. אם כי השם כדור אוויר מקורו ברחמים בלבד שכן במשחק כדור אוויר אמיתי על חדי הקרן המשחקים להשתמש בקרן שלהם כדי לגרום לכדור לרחף ולהכניסו דרך שער היריב בעוד לכדור כמובן אסור לגעת ברצפה. החוקים מעט יותר מורכבים, אך זה הרעיון על קצה המזלג.
אנחנו, חסרי הקרן, צריכים להסתפק בהקפצת הכדור על אפנו.
מטאור עשה מזה מהומה וסירב לשחק. הוא טוען כי המשחק היא רק אשליה שאנו יוצרים לעצמנו.
לי, לא באמת אכפת. "שניהם מהנים. אם כך, מה זה משנה? אנו אמורים להתנזר ממשחקי כדור רק כי אין לנו קרן?". דעתי לא באמת שינתה, אף קפטן לא בחר בי לקבוצתו.
אחרי הכל, המטרה היא ניצחון ואני בתור חובב ספרות לא מסוגל להיות ספורטאי מוצלח.
לא יכולתי להתווכח עם ההיגיון שלהם שכן הוא לא קיים.
הושארתי על הספסל וכמו כדי להוכיח את טענם, פניתי אל חבריי משכבר הימים: בני האדם.
"מה אתה קורא?" שאל מטאור.
רציתי להימנע מתשובה ולכן אמרתי רק "משהו" אך תשובתי לא סיפקה את סקרנותו של מטאור שחטף את הספר מידיי.
"מגניב" סיכם אחרי שקרא את התקציר, מיותר לציין שפקפקתי בבחירת המילים שלו.
צהלת גיחוך יצאה מפיו "תראה אני לא אוהב אבל זה כי אני אידיוט ואני לא אוהב לקרוא. אבל זה כיף ככה לכבות את המח, למי אכפת אם זה לקטנים?".
למרות הסכמתי החלקית עם דבריו, הייתי חייב לתקן אותו על טעותו. זה לא רק לצעירים ולא רק על עולמות ללא קשר למציאות. זה יכול להיות, אבל באותה המידה יכול להיות על רעיונות פילוסופים או על החברה הנוכחית והמודרנית שלנו.
מטאור החל לצחוק על הלהט בו דיברתי וייאוש ואכזבה מצאו את עצמם מטפסים בגרוני רק כדי שדרכם תיחסם על ידי משפטו השני "זה מגניב, הדרך בה אתה אוהב את זה כל כך. כלומר, ממש סקרנת".
חיוך עצום התנוסס על פניי וכיוון ששנינו לא שיחקנו ולא היה מקום לדהור כפי שתיכננו, הצעתי לו לקרוא משהו וכמעט בלית ברירה, הוא ענה בחיוב.
פשפשתי בתיקי אחר כתבים להביא למטאור אך מלבד הספר שקראתי, שהיה גם הרביעי בסדרתו, לא היה לי דבר לתת לו לקרוא. בתוך התיק פרסתי נתקלה באוסף דפים הקשורים בחוט ומאיימים ליפול. היססתי לרגע כשספק עלה בי אך אזרתי אומץ והענקתי את הסיפרון המרופט למטאור.
רבע שעה של שקט נחכה ביננו כאשר קרא מטאור את השני הפרקים הראשונים. בסופם, הרים ידיים "נחמד מאוד, אבל כפי שאמרתי אני פשוט לא מתחבר לספרים. תגיד, יש לזה סרט?".
חייכתי בביישנות "לא", ולשאלתו למה, אמרתי "כי אני כתבתי את זה".
מטאור הרעיף עליי מחמאות ותשבחות ואישר את חשדותיי, כתיבתי אכן טובה ואיכותית.
אלא אם אמר זאת כי הוא חברי, אך אין זה מעשה המתאים למטאור.
בסיומה של פעילות סיכום היום הכריז המדריך כי מחר נערוך מופע כישרונות.
מרגע זה שם לו מטאור כמשימה אישית לדאוג שאעלה ואקרא את אחת מיצירותיי.
סירבתי בשיטתיות, טוען כי אהיה מושג ללעג וכי כתיבתי אינה טובה מספיק. אך הוא לא חדל. ממשיך וממשיך לשכנע אותי.
"זה יהיה מעניין", "אתה ממש טוב", "למי אכפת מה יגידו", "חבל שאתה לא אומר אפילו רבע מהדברים שאתה חושב", "המקום הזה מבטיח ומעודד חירות וביטוי עצמי בואו נבחן אותם".
בסופו של דבר נכנעתי בהסכמה לנקודותיו הנכונות והמעניינות.
בעודי מנסה להירדם מצאתי את משתכנע יותר ויותר כי זהו רעיון טוב, אך תסמכו על חדי וחסרי קרן שיוכיחו לי אחרת.
ריקודי סרט, זמרים חובבים ומופעי קרקסנות וקסמים עלו וירדו אחד אחר השני מהבמה בקצב מסחרר.
שמי נקרא בכריזה.
עליתי לבמה בצעדים מהוססים.
האורות רוכזו בנקודה בה עמדתי בעוד שאר האולם היה חשוך כמעט ולחלוטין.
נשמתי נשימה עמוקה ושטף מילים פרי דמיוני יצאו מפי בקלות משחררת.
האורות נדלקו עם סיום סיפורי וצליל מחיאות פרסה החליף את דבריי.
מגוון הבעות נמרחו על פרצופיי הצופים- שיעמום, עייפות, ריגוש, התלהבות.
ליבי הלם בחוזקה.
ניסיתי לאתר בקהל אחר פרצופו של מטאור, אולם חיפושיי לא הניבו פירות.
ירדתי מבמה מהר ודהרתי לבקתה שלנו כפי שלא דהרתי מעולם.
המדריכים ניסו לומר ולשאול אותי דברים אבל קולם התעמעם מאחוריי.
מצאתי את מטאור אורז את חפציו המועטים שישה ימים לפני סוף המחנה.
"מה אתה עושה?" שאלתי אותו בדאגה אך הוא בחר להתחמק ממני, בתשובתו ובמבטו.
"עזוב. זה לא משנה ולא עניינך".
זה לא עצר אותי.
"אתה לא רוצה לדעת. למען האמת, עדיף לך ללכת. לך, תהנה מהצלחה הקטנה שלך. שמעתי את הסיפור, הוא היה טוב ונדמה שאחרים גם חושבים ככה".
התעקשתי והתעקשתי לפני שהתפרץ עליי "אתה מכיר אותי רק ארבעה ימים, זה שאני היצור הראשון שהיה נחמד אלייך לא אומר כלום חוץ מזה שאתה לוזר חסר חברים".
הרגשתי כמו חץ הושלך אל ליבי.
נשארתי לעמוד שם בשקט בחשש שהוא ימשיך את דבריו אך להפתעתי הוא קרס על הרצפה ושאל בלחש "אתה באמת רוצה לדעת?".
הנהנתי בראשי לחיוב.
"אני סוס" אמר.
חייכתי אליו במחשבה כי תשובתו היא עוד אחד מהבדיחות שלו, אך פרצופו היה אדיש כפי קיר אבנים.
שאלתי אותו למה הוא מתכוון והוא הסביר לי כיצד שהיה קטן, הוריו מתו ודודתו החליטה לשלוח אותו למשפחת חדי קרן במסווה של חסר קרן ובתקווה שיהיו לו חיים טובים יותר. כך הוא השאיר מאחוריו חיים של השפלה ועבדות אך גם את זהותו.
עכשיו אותה הדודה מתה ומטאור החליט כי הוא נוטש חייו בתור חסר קרן ועובר לחיות כסוס.
את סיפורו סיים עם הבקשה שלא אספר לאף אחד, ההשפלה שתיפול על המשפחה שאימצה אותו לא תהייה הוגנת.
רציתי להפציר בו שלא ילך אך המבט בעיניו כבר ענה לי ולא יכולתי לעלות בדעתי את הקושי והכאב שהוא חווה בתור חסר קרן מזויף, נאלץ לסבול ולחזות כיצד סוסים כמותו סובלים אף יותר מידי מי שנדמים כחבריו חדי הקרן. כך שבמקום, איחלתי לו דרך צלחה והתחננתי שזאת לא תהייה הפעם האחרונה שאשמע ממנו ונחזור וניפגש.
המילים האחרונות שהחליף איתי היו שהוא מצטער על מה שאמר קודם ושעליי להביע את עצמי הרבה יותר.
"אין עוד הרבה כמוך".
הוא הופתע בכנות שברצוני להישאר ידידו גם אחרי שיצא המרצע מן השק.
ביום השמיני ישבנו עשרה, אחד לצד השני במעגל. אותו מעגל כה מוכר מהשבוע האחרון. הפעם היה תורה של דובדבן לשתף. היא סיפרה כיצד היא מרגישה כי אין זה רק המאבק שלה אלא גם של כל חבריה ובני משפחתה הרבים שתומכים בה ועושים הכל, אבל הכל בשבילה.
דובדבן הייתה האחרונה בסבב. דבר האומר כי ברגע בו תחדל לדבר יגיע תורי לספר, תור עליו ויתרתי ביום השני. עמדתי שם באי רצון וקיוויתי שיפסחו עליי ונעבור לפעילות הבאה, אם כי היא תהייה משעממת לא פחות.
דובדבן סיימה לדבר והמנחה הגיב לה במילים מעודדות, כיצד מאמציהם של חבריה ובני משפחתה הם לא לשווא. כיצד כל אחד מאיתנו מייצג חדי קרן אחרים שתומכים בנו בקשיינו ושעלינו להכיר להם תודה, הרי לא פשוט לחיות עם חסר קרן.
תהיתי לעצמי מה היא תמיכה? האם לעשות הכל בשביל דובדבן המסכנה כדי שתצמח לה הקרן או פשוט לקבל אותה ואת העובדה שזה לא יקרה?.
כל אחד החל לספר מי הם חדי הקרן החשובים לו שעומדים לצידו בסבב נוסף. כשדיון זה דעך המנחה פנה אליי ושאל "ברצונך לשתף?".
בכל הזדמנות אחרת הייתי מסרב אך דבריו האחרונים של מטאור הדהדו בראשי "כן" אמרתי במהלך שהפתיע גם אותי.
המנחה חייך בעידוד.
"אז אני, כמותכם חסר קרן" אמרתי אך נקטעתי "אנחנו לא משתמשים בביטוי הזה פה".
המילים החלו לזרם מפי עוד לפני שחשבתי עליהם "למה לא? המטרה של הסבב הזה הוא לתת לי לבטא את עצמי ואני חסר קרן. זה נכון, לא תצמח לי קרן. עברו חמש אביבים מאז תאריך הצמיחה שלי. אין טעם לחיות באשליות שזה יקרה להפך, ברגע שנקבל את זה נוכל ללמוד להשלים עם המצב ולאהוב את עצמנו כפי שאנחנו".
המנחה ניסה לסמן לי לעצור אך לא הצגתי סימן להאטה ואף פניתי ישירות אליו "כל הדיבורים האלו על אהבה עצמית וקבלה לא משנים דבר כי אתם אומרים אותם ככלי להצמחה של קרן אז זו לא באמת קבלה. למה אני צריך לשנות את עצמי? אני חסר קרן".
חסר קרן ירוק בשם טל פנה אליי במגננה "אז אתה מוזר כי אני חד קרן".
דבריו הצחיקו אותי, "פירוש הביטוי חד קרן הוא שיש לך קרן אחת. תראה לי את הקרן שלך".
טל לא ידע מה לענות לי וראיתי זאת כסימן חיובי להמשיך למרות התנגדותו של המנחה.
"אנחנו כל כך מגוננים על מעמדנו כחדי קרן אבל לנו יש יותר במשותף עם סוסים מאשר חדי קרן".
גל של זעזוע עבר בחדר כשהעזתי לערוך את השוואה.
חסרי קרן השתנקו ובגמגום ניסו להעמיד אותי על טעותי.
המנחה הזדקף במטרה להשתיק אותי ואמר מספר מילים אך קולי עלה על שלו "גם לקרנף יש קרן אחת ולתיש שניים. מה זה אומר, שהוא טוב מחדי קרן?".
לפני סיום המשפט מצאתי את עצמי אצל ההנהלה דבר אשר הגביר את הסלידה שלי למקום ולסדר בו התנהלה החברה שלנו.
הפקק נפתח ואחרי כמה משפטים הועפתי והוריי הובלו למקום.
אימי הגיעה נסערת, מכחישה כל מעשה מצידי ויוצרת מהומה "אתם בוודאי מגזימים", "מה הוא כבר עשה שאתם מעיפים אותו?", "תתביישו לכם".
המנהל מאס בה כל כך עד כי הסכים להשאיר אותי עד סיום המחנה.
כל הזמן הזה ישבתי בשקט אך כשהבנתי שהשאר פה עוד יומיים התפרצתי "לא!".
אימי הסתכלה עליי כלא מאמינה "אמרתי כל מה שהוא אמר ואני לא רוצה להישאר פה".
דממה שררה.
"אני מצטער אני יודע שזה נורא חשוב לך ושהוצאתם סכום לא קטן על המקום אך איני זקוק לזה. לא תצמח לי קרן אמא ואני יודע שאת דואגת לי אבל את לא צריכה. אני חכם, מוכשר וטוב לי. אני לא זקוק לקרן. אני השלמתי עם זה, למה את לא?".
היא הביטה בי בהבעה עצובה "למה לא אמרת לי את זה מעולם?" שאלה.
"היית כל כך נחושה והיה לך כל כך אכפת שלא היה לי הלב לבשר לך, ובפעמים בהם ניסיתי לא הקשבת".
המרחק ביננו הצטמצם.
"אתה כנראה צודק ואני רוצה שתדע שהדבר היחיד שאי פעם רציתי הוא שתהייה מאושר".
"אני יודע" עניתי ועזבנו את חדר המנהל שנכח בכל השיחה.
אולי זה היה נראה מבחוץ שדבר לא השתנה כששנת הלימודים החלה מחדש אך אני השתנתי וכך גם משפחתי.
עדיין הרבה חדי קרן הציקו לי אך עם זאת, הביטחון החדש שלי אפשר להכיר מספר חברים.
מסתבר שחדי קרן מסוגלים להתנהג בבריונות גם כלפי חדי קרן.
בנוסף, עצם הידיעה שיש אנשים שמבינים אותי ומעריכים את היצירות שלי עודדה אותי להמשיך. בבית, אחותי הפסיקה לרחם עליי ואימי ניסתה להתעניין בתחביבים שלי, זה לא עבד לה. אבל את האנרגיה שהיא נטעה להוציא על הקרן הלא קיימת שלי היא מוציאה כעת על הכתיבה שלי.
היא רשמה אותי לחוג כתיבה ששיפר את סיפוריי פלאים וזיכה אותי בשני פרסים.
כשסיימתי את בית החינוך עברתי לעיר גדולה והתחלתי ללמוד. שם פגשתי מגוון חיות בעלי תחומי עניין קרובים לשלי. שם, כמו בילדותי, נתקלתי בקשיים ומקרי הפליה. אך מנגד, גם הרגשתי הרבה יותר סיפוק מחיי ומקרים בהם ניתנה לי הזדמנות שווה היו נפוצים בהרבה.
עם מטאור לא דברתי מאז אותו הלילה.
שמעתי ממישהו שפגש בו כי הסוסים שהיו קרובים לדודתו לא קיבלו אותו. הם טענו כי הוא גדל וחונך כחד קרן מה שהופך אותו לחד קרן בליבו. בפעם הראשונה בה ראיתי אותו מאז הייתה בהפגנה. מבטינו הצטלבו לשנייה. לבסוף ראיתי דרך משדרת התמונות של הוריו של אחד מחבריי, צדק, הם היו בין הראשונים להשיג אחת. שם ראיתי נאום שהוא נתן. חזותו השתנתה אך ללא ספק זה היה הוא. מעבר לזה לא פגשתי בו עוד.
המרצה ממשיך לדבר ולדבר. דינג. הודעה צצה על המסך שלי "מי בא היום ל'דובדבן שבקצפת?' ", זו הודעה קבוצתית מקריסטל.
אני יודע כי היא לא מפסיקה לעשות לי פרצופים מתחילת השיעור.
אני שולח לה תשובה ועושה לכיוונה את הפרצוף המכוער ביותר שאני יכול לעשות.
סוף סוף צלצול.
אני תופס את קריסטל מדברת עם בת זוגתה רעמה ומצטרף לשיחה. אנחנו קובעים היום ללכת לערב הקראה ביחד עם צדק ולהב.
אני וקריסטל לומדים ספרות.
בניגוד אלינו, צדק ולהב לומדים תיאטרון ואומנות ובניגוד מוחלט אליהם, רעמה לומדת רופאה.
ביום אנחנו לומדים כמו מטורפים ובערבים עובדים כדי לשלם על הלימודים. איכשהו אנחנו בכל זאת מצליחים לשזור בלוח הזמנים שלנו אירועים נוספים. לפני שבועיים היינו בהפגנה למען זכויות סוסים, ביום השלישי להב גרר אותנו להרצאה על מחשבים והלילה אנחנו הולכים לערב הקראה בדובדבן שבקצפת.
אני אמור להקריא את אחד מסיפוריי הקצרים וקריסטל מתכננת גם היא להקריא יצירה. אם כי לומר את האמת, קריסטל תמיד מתכננת להקריא שיר שלה אבל משתפנת ומקיאה ברגע האחרון.
אני מגיע באיחור וכולם כבר יושבים סביב השולחן הרגיל שלנו. למזלי עוד לא היה תורי לעלות. בינתיים, אנחנו מדברים ומעלים זיכרונות.
פתאום מצאתי את עצמי נזכר בדברים שארעו כשהייתי עוד ילד, כשקראתי ספרי פנטזיה שהועפו על ידי בריונים וכשכתבתי את סיפוריי בשקט עם פי ולא היראתי לנפש.
השם שלי נשמע וכמו סם התרגשות ממלאת את גופי.
מחיאות גפיים נשמעות והסיפור רק מתחיל.
