חור בעלילה שמתחיל בדג הסובייטי

אמא שלי ישבה מול שולחן עבודה ריק, ומצידו השני של החדר הלבן, ישבה הכלבה שלי מיקה על הרצפה, אם עוד שתי "מיקות" לידה.

"מי מהם זאת מיקה?" שאלתי את אמא.

"כולם הם מיקה" השיבה מבלי להזיז את מבטה מהשולחן.

התקרבתי אל המיקות, כל אחת מהן נראתה כמו המיקה שהכרתי. אוזניים ענקיות וגוף קטן, כלבה עכבר. אבל תחושת בטן מוזרה, הכווינה אותי למיקה אחת ספציפית, האמיתית.

"מה עשית מיקה?" היא קשקשה בזנב ונראתה מאושרת, בעוד אני חשתי את הלחץ עולה  "למה אנחנו פה מיקה? מה עשית?" היא המשיכה לבהות בי במבט מלא אושר.

הסתובבתי לאחור, אמא שלי הרימה את מבטה אלינו. תפסתי את מיקה בשתי ידיים וניערתי אותה "דברי אלי מיקה, מה עשית ? מה?"
היא הביטה באמא, ואז בי "אני מצטערת יוחאי…" נבהלתי, לא ציפיתי שבאמת היא תדבר כשאמרתי לה לדבר. כשאני אומר לה לשבת היא לא מקשיבה אלא אם, יש לי אנטריקוט ביד.

"איך את מדברת מיקה?" גימגמתי.

"זה בגלל הדג"

"איזה דג? מה קורה פה?"

"הדג המדבר, אכלתי אותו, ועכשיו אני יודעת לדבר"

"מה ?"

"כל דבר שאני אוכלת, אני מקבלת את הכוחות שלו יוחאי, מה לא ברור? צריך הדגמה? תכניס יד לכיס השמאלי שלך" עשיתי כמו שהיא אמרה, גיליתי חתיכת בייקון במכנס. "תביא לי את זה, ותראה" היא אמרה.

"לא מיקה, זה לא כשר" 

"אין זמן יוחאי" היא הצביעה על אמא, שדיברה בטלפון בשפה זרה, עם מבט אלינו. "תביא לי את זה"

הבאתי לה את הבייקון, היא בלעה אותו בחתיכה אחת. "תביא לי עוד אחד" היא פקדה עלי שוב.

"אין לי עוד אחד" 

"בדוק בכיס הימני" הכנסתי את ידי לשם,

"יש לי פה רק ארנק"

"זה גם יעבוד"

"אני לא מביא לך את הארנק שלי"

"יוחאי, בבקשה" היא הניחה את שתי כפות רגליה הקדמיות על כתפי, הצמידה את האף שלה לאף שלי "תסמוך עלי"

הבאתי לה את הארנק, היא תפסה אותו עם הפה שלה, הסתובבה, ותקעה ספרינט.

הייתי בשוק, אך התאפסתי על עצמי והתחלתי לרוץ אחריה.

אמא שלי צעקה משהו ברוסית, שלא אני ולא היא ידענו. שני חיילים במעילים הופיעו מאחוריה, עם רובים.

מיקה חפרה בור ברצפה וקפצה לתוכו, ואני אחריה, מתחמק בקושי ממטח הכדורים.

נחתו על ערימה של מטאטאים, מגבים וסמרטוטי רצפה, זה היה נראה כמו ארון תחזוקה. חיבקתי את מיקה, מתאושש מהחווית חיים ומוות הזאת. היא נתנה לי לק לפנים. ניצלתי ההזדמנות לקחת את הארנק. היא הלכה אל הדלת, שרטה אותה והסתכלה אליי, "טיול?"

"לא, לא טיול מיקה !" אמרתי בעצבים "כמעט מתתי הרגע"

"אתה יודע מה ממש בריא? ומונע מוות? טיול"

"אוינג אוינג" הסכים החזיר שהופיע בין סמרטוטי הרצפה.

"למה יש פה חזיר? מה קורה פה? אני לא מבין" נפלתי על הרצפה ותפסתי את הראש בבלבול, עוצר דמעות של תסכול. מיקה באה והניחה עלי רגל, היא תמיד ידעה איך לעודד אותי שאני עצוב. "אל תבכה, תעשה פיפי במקום" היא ידעה לעודד, לפני שלמדה לדבר. התחלתי לבכות

"אוינג אוינג אוינג" החזיר פנה למיקה

"זה מה שאמרתי לו, לא מבינה איך הוא עדין בוכה" השיבה

"אוינג" 

"אוי זה בדיחה מעולה. טוב בו נצא מפה, הוא סתם מבאס"

היא באה להסתובב ותפסתי אותה "לא! את עומדת עכשיו להסביר לי מה הולך פה: חיילים, חזיר, הכל!"

"לא"

"אוינג!"

"אוקי אוקי" היא התפתלה מחוץ לאחיזה שלי והוציאה מאחד הארונות לוח מחיק, היא תפסה עם שתי ידיה הקדמיות טוש ונעמדה על רגליה האחוריות. "אז הדג שאכלתי, היה ממש טעים, אבל. גם סוכן סובייטי רדום. והכוונה ברדום זה ערני מאוד ומקור המודיעין העיקרי שלהם על הרגלי האכילה שלי, ובקרוב גם הרגלי היציאה שלי" היא עשתה סוג של עיגול על הלוח, אני חושב שזה היה אמור להיות דג.

"אז עכשיו הם רוצים לחסל אותי, ואותך" ניסתה לצייר ציור של שנינו, משימה בלתי אפשרית בעליל ללא אגודלים, יצא לה פס על הלוח ואז הטוש נפל.

"למה הם רוצים אותי?"

"כי אמרתי להם שזה רעיון שלך"

"למה שתגידי את זה?"

היא ניסתה לבלוע את הטוש.

"מיקה לא! תני לי את זה! שחררי, מיקה שחררי" שלפתי לה את זה מהפה וזרקתי אותו אחורה

"כי אני אוהבת אותך"

"זה לא סיבה טובה מספיק"

"ועכשיו?" היא אמרה ועשתה עיני כלב, שזה בעצם העיניים הרגילות שלו, שהיו ענקיות וחמודות

"טוב טוב, אני איתך בזה…"

"אוינג"

"אנחנו איתך בזה… הוא אוכל את הטוש?"

החזיר לעס את הטוש… 

"אז מה אנחנו עושים עכשיו… מיקה לא!" היא נלחמה עם החזיר על הטוש, כל אחד משך מצד אחר, הרמתי את מיקה והשארתי את הטוש אצל החזיר.

"יא סוכנים סובייטים! שתיכם! נחשים בוגדנים"

"לא לא, את לא יכולה להאשים אותנו להיות סוכנים סובייטים רק כי לא נתנו לך לאכול טוש, עכשיו תתנצלי"

"לכו תאכלו בבושקה יא סוכנים"

הרמתי אותה והנחתי על מדף, היא שקשקה מפחד "סליחה" , הורדתי אותה.

"מאיפה הגיע החזיר בכלל"

"מהבייקון שאכלתי"

"לא אמרת שאת מקבלת את הכוחות של מה שאת אוכלת?"

"כן, וגם משכפלת את זה".

לפתע דג הופיע ביני לבין מיקה.

"אני חי! זה נס אני חי!" הוא אמר במבטא כבד. מיקה אכלה אותו.

"מה את עשית יא מטוטמת?!"

"אכלתי אותו"

"את לא רצינית"

"אתה רוצה אתה לאכול אותו בפעם הבאה?"

"מה 'בפעם הבאה', כמה פעמים עשית את זה?"

"שבע פעמים, או שמונים…" היא לא ידעה ממש לספור…

"אוקי זה מעולה, פשוט בפעם הבאה שהוא יופיע, נחזיר אותו אל הרוסים ונסגור את הפינה"

"לא !" היא ענתה בהחלטיות

"מה 'לא' ?"

"יוחאי, אני אמות לפני שאוותר על אספקת הדגים האינסופית שלי"

"בטח שתמותי, אני אהרוג אותך. קחי דג אחר"

"לא, הוא טעים"

"אני פעם ירקתי סמוכתה ואת אכלת את זה, מה אכפת לך איזה דג זה"

"יש לך אחת להביא לי?" מיקה התרגשה

"מיקה, את הכנסת אותנו לחרא הזה, את ממש לא משאירה אותנו בחרא הזה בגלל אנינות טעם"

"אוינג"

"אנחנו שניים מול אחד מיקה, אנחנו מחזירים את הדג"

"רגע לא, יש עוד פתרון"

"אני לא רוצה לשמוע אותו, החלטנו"

"יוחאי בבקשה" היא הניחה את שתי כפות רגליה הקדמיות על כתפי, הצמידה את האף שלה לשלי, "תסמוך עלי"

"את ממש לא עושה לי את זה שוב" נעמדתי,  "אני והחזיר החלטנו"

"אתה זוכר את הפעם הזאתי שנלחמנו בפיראטים, והצלתי אותך?"

"לא"

"רגע לא סיימתי, הפעם הזאתי שנלחמנו בפיראטים והתוכי של הקפטן פגע לך בראש וגרם לך לאבד את הזיכרון, ואז כמאת מתתה והצלתי אותך?"

"עדין לא"

"בדיוק, אז הפעם, אני צריכה שאתה תהיה לצידי"

"אוינג אוינג, אוינג!"

"זה ביני לבינו, חזיר קומינסטי" היא צעקה על החזיר, והביטה בי , "אל תיקח לי את אספקת הדגים שלי יוחאי, אני רעבה, תמיד." ניסיתי להישאר כועס, אבל לא הצלחתי

"בסדר מיקה, לא ניגע לך בדגים"

"יששששש" היא התחילה לרוץ במעגלים, ואז היא הצמידה את הישבן שלה לפנים של החזיר "דה-דה -דגא-גא אני הולכת דג – דג"

"מיקה תירגעי שניה, מה התוכנית שלך?"

היא חייכה בגאווה,  "אני שמחה ששאלת" , היא נעמדה על שתיים והניחה א שתי ידיה על הלוח, בלי שום טוש. סתם רצתה להראות חכמה.

"אחרי ניסיוני לבלוע את הארנק שלך, שהתגלה עם פינות חדות מידי, הגעתי לתגלית המטורפת. שלך יש, עשרים שקל , ואפילו לא חשבת לספר לנו"

"למה זה פרט חשוב?"

"כי זה בדיוק הסכום הדרוש למנת שניצל חציל בלחמנייה אצל 'יוסי-יוסי מכין שניצל-שניצל', שזה המנה האהובה על פוטין"

"את חייבת לצחוק עלי" איבדתי תקווה בכלבה

"אוי נגאו ינג אוינגא וינגאו"

"שתים מול אחד" מיקה צהלה

"בוגד" סיננתי לחזיר. "איך אנחנו אמורים להגיע לשם בדיוק"

"עם חור בעלילה"

 

הינו מול 'יוסי-יוסי מכין שניצל-שניצל'

"את שד?" רעדתי מפחד

היא הפסיקה לחייך, הביטה לי בעיניים מבלי לזוז. זנבה עצר מהקשקוש הקבוע.

"לא" וחייכה.

התקדמנו אל הדלפק

"תבקש מימנו את החציל וול-דאן, ככה פוטין אוהב"

"מאיפה את יודעת את זה?" שאלתי אותה אחרי שהזמנתי את המנה.

"זה חלק מהתופעות לוואי של חור בעלילה"

"את פשוט יכולה לעשות את זה כמה שבא לך?"

"כן, אם יש קורבן" וליקקה את הישבן

"אה אוקי… רגע מי הקורבן" המחשבה נקטעה עם שניצל חציל בלחמנייה

יצאנו משם, רק אני ומיקה והכריך, וטרופית שקיבלנו חינם כי למיקה יש חבר מועדון

"טוב, איך עכשיו מגיעים לרוסיה?" שאלתי

"חור בעלילה?"

"זה דורש עוד קורבן?"

"כן?" 

"אז לא"

אז מיקה ישבה, חשבה על תוכנית חדשה, שמה משקפיים, קראה ספר, אפילו שניים, בו זמנית. זה אפשרי אם אתה פוזל, או אם אתה שם את הספרים אחד על השני ומניח מנורה מתחת כדי שיראו את הדפים של שניהם.
אבל לא היתה לה מנורה, אז היא הלכה לקנות, עם הכסף שלי, אבל לא היה לי כסף.
היא שדדה חנות מנורות, אחת העובדים שם שניסה לשמור על קור רוח ושאל אותה אם המנורה תהיה חזקה מספיק עבורה, מחוסר הבנת השאלה היא דפקה לו אותה בראש, ואז דפקה את המנורה לעוד עובד מסיבה שלא ברורה לי
לאחר מכן היא השתינה על הספרים, שהיו מעל המנורה, אז נוצר קצר חשמלי, והכל עלה באש.
היא חייגה אלי שאבוא לכבות את השריפה, אני הייתי ממש מבולבל כי לא שמעתי מימנה מאז הכתבה בעיתון לפני שבוע שדיווחו שהיא אכלה פטריות הזיה באמסטרדם וחשבה שהיא מטוס, אז היא עפה והתרסקה מגובה קילומטר
"שבוע אני מחליף זהויות ללא הפסקה, מתחמק מרוצחים סובייטים, בזמן שאת שדדת חנות מנורות?"

"כן"

נאנחתי בייאוש "לפחות חשבת על תוכנית?"

היא הסתכלה עלי מבולבלת "תוכנית פיננסית שתחזיק אותי כלכלית בשנות הזהב שלי?"

"לא, ומיקה את בת ארבע עשרה את כבר בשנות הזהב שלך"

"הדור של היום, אין לו כבוד"

"למזלנו, לי יש תוכנית"

הזהות השנייה שלי מארבעת הזהויות שהחלפתי בשבוע היה של בן אדם עשיר, אז היה לי מלא כסף לאיזה יומיים. בהם הספקתי לקנות כרטיסי טיסה לרוסיה, תעודות מזהות ומדים של חייל בשוק השחור, ומסטיק בטעם חגב.

שמתי את מיקה על הכתפיים שלי והתכסתי עם מעיל צבאי רוסי, ככה שנראו כאילו אנחנו בנאדם אחד, ומיקה הייתה הפנים המייצגות שלנו

הגענו בלחץ שיא רק ארבע שעות לפני הטיסה, אך ההמראה עוכבה בעוד שלוש שעות. בלית ברירה אכלנו שם מנת עלה ועגבנייה במחיר של דירה בתל אביב.

בטיסה מיקה נרדמה לי על הרגליים, שזה היה בעייתי כי היא הייתה אמורה להיות הראש שלנו, אז הילד לידנו התחיל לצרוח בפחד, ולא הפסיק אפילו שהחזרתי אותה למקום. מיקה אמרה לו שהיא אוהבת לאכול ילדים צורחים. אז הוא הפסיק לצעוק ובמקום בכה בשקט.

נחתנו ברוסיה, שם עצרנו דוב שיקח אותנו אל פוטין. באמצע הדרך מיקה התחילה לריב איתו שהוא הפעיל את המונה כבר מלפני שעלינו, הוא אמר שלהאשים אותו בכזה דבר ביזיוני לא מזלזל רק בו, אלה באבא וסבא שלו, שהיו מקימי הרשת של "מוניות דובים בע"מ "
מיקה אמרה שהיא לא תופתע לגלות אם הם היו מהסוג של הדובים שיש להם מקור וכנפיים שחורות ושתי רגלים דקות ונקראים עורבים, כי אין ספק שהם חתיכת רמאים.

הוא זרק אותנו באמצע השלג, הרגשתי שאנחנו עומדים לקפוא למוות. מיקה אמרה שהוא סתם עושה פוזות, וכל אחד יכול לסחוב כל אחד לאורך כל רוסיה. ושאפילו היא יכולה לסחוב אותי לשם.
אמרתי לה שהיא לא מגיעה לי אפילו לאמצע הרגל שלי והיא שוקלת פחות משישה קילו. היא לא הכחישה, אבל היא ציינה שיש בה אמונה, ועם מספיק אמונה הכל אפשרי, אז היא הפצירה בי

"יוחאי, קפוץ לי על הגב"

היא כמעט התפרקה לשתים, נאלצתי לסחוב אותה כל הדרך. אפילו שאני חושב שהיא זייפה את זה, כי כמה פעמים היא קפצה ממני כדי להריח פיפי בשלג, ואז שוב אמרה שכואב לה.

אחרי הליכה של מלא ימים, בהם נאלצו לחלוק את הדג כדי לשרוד.  הגענו לטירה של פוטין.
הנחתי את מיקה על ראשי והתכסתי במעיל.
הכניסו אותנו מיד אל טור ענקי של חיילים. עמדנו עם עוד מאות כמונו, רק עם ראש יותר אנושי. כולם לבשו מעיל אפור וענק זהה לשלנו, ונשק קלצ'ניקוב. כאשר שאלו אותנו בחשד איך שזה שאין לנו נשק, ענינו שאנחנו פציפיסטים. החייל הרוסי התעצבן שזה לא הגיוני, אז מיקה תיקנה את עצמה ואמרה שהתכוונה להגיד שהיא כל כך בעד נשקים, שהיא מאמינה שהם צריכים לקבל זכויות משל עצמם, וזה לא מקומנו לכבול אותם לרצועה כמו כלב. ההסבר הזה התקבל.

יחד עם מאות חיילים בטורים, נעמדנו בדום מול כס מלכות אפרורי וענק. בקולות חצוצרה הופיע אסטרונאוט עם מצנח בשמיים, שירד ונחת על הכס. ארבעה חיילים רצו אל האסטרונאוט ומהר הורידו מימנו את החליפה, לחשוף שזה היה פוטין בכבודו ובעצמו.

עמדנו מתוחים, מוכנים לביצוע התוכנית. לחכות להזדמנות שנהיה מספיק קרובים אליו, כדי לתת לו את כריך ההתנצלות.
אבל אז הוא מחא בכף ידו, פעמיים.

בבת אחת, כל החיילים קרעו מאליהם את המעילים, מתברר שזה היה אירוע מיוחד. תחרות תחתוני ספידו.
כל הלוחמים עמדו שם עם התחתונים המעוצבים שלהם בשלג. כאשר לא הורדנו, חיילים הורידו מאיתנו בכוח את המעיל, חשפו את זהותנו האמיתית

נשקים כוונו אלינו מכל עבר, הייתי בטוח שאנחנו אבודים. אבל אז מיקה ניגשה אל אחד החיילים ואמרה לא

"אל תירה"

"יורי יורה"

"יורי, בבקשה" היא הניחה את שתי כפות רגליה הקדמיות על כתפיו, הצמידה את האף שלה לפנים שלו ואמרה "תסמוך אלי"

הוא שתק, ואז זרק את נשקו על הרצפה.

"יורי לא יורה!" , כל הלוחמים הביטו בו בשוק בעוד יורי הרים את אגרופו באוויר והמשיך לצעוק.

"יורי לא יורה! יורי לא יורה! יורי לא יורה!" קולות נוספים הצטרפו אליו, נשקים המשיכו להיזרק אל השלג. ובאגרופים קמוצים הם פנו אל עבר הכס. מיקה התחילה מרד.

הם החלו לעלות במדרגות אל עבר פוטין, הינו חייבים להגיע אליו לפניהם, אבל חומות אנשי הספידו היו בלתי חדירים.

"יתפוס לי בקולר" היא אמרה, ישר הבנתי מה היא זוממת. אחזתי בה ולחשתי : "מיקה, בואי טיול"

 היא רצה מהר יותר ממהירות האור, עקפה אנשים מימין, משמאל, למעלה, ולמטה, וכאשר היא לא יכלה, היא פשוט רצה דרכם.

תוך פחות משניה עברנו ליד פוטין, תפסתי אותו בצווארון ומיקה המשיכה לרוץ. בלי הפסקה, בתוך מדבריות השלג. ברגע שמיקה מתחילה לרוץ, היא לא תפסיק עד שימאס לה, או שהיא תמצא חתיכת אוכל על הרצפה. למזלנו היא מצאה חתיכת לזניה על האדמה, והגענו רק עד לפיסגה של ההימליה, שזה לא נורא בהשוואה לפעם קודמת, שנתקעתי בגללה בחנות אבנים, במאדים.

מיהרתי להניח רגליים יציבות על הקרקע. סוף סוף יכולתי לראות יותר מאשר צבעים מתחלפים במהירות, פוטין המופתע זיהה אותנו. הוא קילל משהו ברוסית ובה לשלוף את האקדח,  אבל הספקתי לעצור אותו, ולהוציא את הכריך. הוא החזיר את האקדח ולקח את הלחמנייה. כאשר הוציא אותה מהאריזה, היא הייתה מלאת עובש. שכחתי כבר שקנינו אותה לפני… מי יודע כמה זמן. חשבתי שזה עומד להיות הסוף, מיקה חשבה מאיפה הגיע לפה לזניה. אבל לשמחתי, שניהם אהבו את זה בדיוק ככה, ואכלו.

הוא ניגב את הפירורים משפתיו והתענג על הטעם. שאלתי אותו אם אנחנו בסדר עכשיו, הוא חייך והציג את אגודלו כלפי מעלה. נשמתי לרווחה, מיקה ליקקה את האדמה, איפה שהייתה הלזניה.
ואז פוטין מחא כף, ודוב לימוזינה עם עשרים רגליים הופיע, ולקח אותו משם.

הסתכלתי על מיקה, שניסתה ללקק את הלמעלה של הראש של עצמה.

"אז. איך אנחנו חוזרים הביתה?" שאלתי

"חור בעלילה?"

"אפשר. אבל עם איזה קורבן?"

"איזה כיף לחזור הביתה!" צהל הדג