חץ

זה היה בוקר נוסף שבו מימי התעוררה אחרי חלום נפלא וארוך, שבו היא מסתובבת בעולם בוהק מלא שבילים. היא לא זכרה לאן היא הלכה, אבל היא כן זוכרת את ההרגשה בידיה. כאילו היא מחזיקה בכפות ידיים רכות ופרוותיות. הן הובילו והדריכו אותה ברחבי העולם הזה. החלום הזה שימח אותה.

"מימי! הגיע הזמן לקום, הכנתי לך ארוחת בוקר, אנחנו יוצאות בעוד שעה!"

אמא של מימי, גברת רייצ'ל דין, נכנסה אל תוך החדר והביטה בביתה. "אה, את כבר ערה! איך ישנת מתוקה?" חייכה אמא אליה.

"שוב חלמתי על העולם הזה! אני עדיין יכולה להרגיש שמשהו החזיק לי את היד בשינה." הסתכלה מימי אל ידיה בהתפעלות.

צל של כאב עבר בעיניה של גברת דין. היא הסתכלה אל עבר המיטה הריקה הנוספת בחדר. מימי קלטה את מבטה של אמא והסתכלה גם אל עבר המיטה. מעולם לא סיפרו לה למה יש לה מיטה נוספת בחדר. גם כשהיא שאלה, הוריה התחמקו מלתת תשובה ישירה.

"קדימה מתוקה, את צריכה להתארגן. את לא רוצה לאחר על היום הראשון שלך, נכון?"

עיניה של מימי זינקו אל עבר אמא בבהלה. היא כמעט שכחה שהיום זה היום. היום שבו היא מתחילה את שנת הלימודים הראשונה שלה בבית הספר.

היא זינקה מהר מהמיטה, ורצה לחדר הרחצה כששיערה מתנופף מסביבה כמערבולת. היא צחצחה את שיניה, מביטה בעיניה החומות המביטות בה חזרה מהמראה. היא הסתכלה טיפה מעל לראשה, והספיקה לראות שובל של אור לבן מתפזר באוויר. היא קפאה. היא הסתובבה באיטיות, סורקת את חדר המקלחת הריק. עיניה עוברות על המגבות התלויות, שק הכביסה החצי מלא ולבסוף נחו על וילון האמבטיה, שהתנופף בעדינות ברוח. רק שלא החלון ולא הדלת היו פתוחים. היא התקרבה באיטיות אל עבר הווילון והסיטה אותו.

ממרחק סנטימטרים ספורים מפרצופה היה יצור לבן שאף פעם לא ראתה, אך הרגיש לה מאוד מוכר. היה לו ראש שועלי מכוסה פרווה לבנה וגוף חתולי וגמיש. עיני כלב גדולות וסקרניות הביטו בה. על ראשו היו אוזניים נפולות ורכות, הן היו נטויות לאחור בפחד. הוא לא היה בדיוק שועל, כלב או חתול; אבל במקביל הוא גם היה שלושתם. מימי לא נבהלה. היא רק הביטה בו בסקרנות, והוא בחזרה הביט בה בפליאה ובחשש.

"שלום," אמרה מימי בנימוס. "למה אתה מסתתר מאחוריי?"

"כי חשבתי שתפחדי ממני." אמר לה היצור הלבן, מניח את כפות רגליו על דופן האמבטיה כדי להישען קרוב יותר למימי. הוא רחרח את האוויר לידה.

"למה שאני אפחד ממך? אתה פרוותי." מימי הביטה בו כאילו זה הדבר הברור ביותר בעולם.

היצור היטה את אוזניו קדימה והביט במימי בהתרגשות. "אז את לא מפחדת ממני?"

"לא." פסקה מימי עם פרצוף מרוצה. היא הייתה גאה בעצמה שהיא לא מפחדת.

ללא אזהרה היצור זינק בשמחה לאוויר, ונשאר שם. הוא ריחף במהירות ברחבי החדר כשהוא צוחק, משאיר אחריו שובל לבן של אור. מימי הביטה בו בהשתאות.

 "מה אתה בדיוק?"

"אני? אני לא יודע. אבל קוראים לי חץ." היצור עצר באוויר וחייך אל מימי. גופו עדיין מרחף בקלילות באמצע החדר. "איך קוראים לך?"

"קוראים לי מרים, אבל כולם קוראים לי מימי" היא הסתכלה על חץ עם עיניים מלאות תדהמה. "איך אתה עושה את זה?"

מימי הצביעה על גופו של חץ באוויר. הוא השפיל את מבטו אל גופו ואז הביט במימי בהפתעה.

"לרחף? כולם יכולים לרחף!" 

"לא נכון, כוח הכבידה מונע מאיתנו." מימי אמרה בידענות.

"טוב, אז זה ממש לא יפה מכוח הכבידה לעצור אתכם, לרחף זה כיף." ובשביל להדגים חץ עשה כמה סיבובים באוויר כשהוא צוחק.

"איך הגעת לכאן?" מימי אמרה לפתע, כשהיא עוקבת עם עיניה אחרי חץ באוויר.

חץ עצר לפתע, והמבט של החשש והפחד חזר לפניו.

"אממ אני לא יודע. המקום הזה מוכר לי, אבל הבית שלי נמצא במקום אחר, הרבה יותר גדול ומואר." חץ הביט סביבו והיה נראה מפוחד, הוא הסתובב באוויר בחוסר ביטחון. "אני לא יודע איפה הבית שלי."

"טוב, אז אתה מוזמן להישאר פה איתי. אני אעזור לך למצוא את הבית שלך" מימי אמרה עם חיוך מלא ביטחון.

"באמת??" חץ הביט בה עם עיניים גדולות.

"באמת באמת." מימי צחקה.

חץ הסתחרר באוויר במהירות כשהוא צוהל בשמחה, יוצר אחריו משבי רוח שגרמו למגבות ולווילון להתנופף בחוזקה. מימי צחקה והחזיקה בשערה.

"חץ, תעצור! אתה תבלגן לי את השיער אפילו יותר! אני צריכה ל-"

דפיקה נשמעה בדלת.  "מימי, הכל בסדר שם? אנחנו צריכות לצאת עוד מעט!"

מימי וחץ קפאו במקום.

"כן, אני כבר יוצאת!" מימי אמרה בבהלה, והתחילה לסדר את השיער שלה במהירות.

"לאן את הולכת?" חץ שאל בסקרנות.

"היום זה היום הראשון של בית הספר."

"מה זה בית ספר?" 

"בית ספר זה מקום שבו מלמדים ילדים דברים חשובים לחיים, אז אסור לי לפספס את זה."

"אז את משאירה אותי פה לבד?" חץ הביט בה בפחד.

"אני לא יכולה להביא אותך איתי, לא מכניסים חיות לבית ספר. אבל היום הראשון של הלימודים הוא יום קצר, אני אחזור מהר." הבטיחה לו מימי.

עיניו הגדולות של חץ הביטו בה בחשש לרגע, ואז הוא הנהן בהסכמה. הם יצאו ביחד מהשירותים אל חדרה.

 מימי נכנסה לחדר וראתה שאמא שלה הניחה סט מדי בית ספר נקיים על המיטה שלה לצד תיק חדש, מלא בכל הציוד הדרוש לה. ליד רגלי המיטה נחו נעליים חדשות ונקיות. היא כבר הרבה זמן ביקשה מאמא שלה זוג נעליים חדשות. ההתרגשות של מימי גברה. חץ זינק לרצפה כשהוא מביט מסביב, עושה סיור בחדר. הוא הביט בהתפעלות בציורים הצבעוניים שהיו תלויים על הקירות. 

"את עושה את הדברים האלו?" הוא הצביע עם חוטמו אל עבר הציורים שעל הקיר.

מימי הסתכלה לאיפה שהצביע ואז הסמיקה. "אני אוהבת לצייר, גם אם זה לא יוצא יפה."

"מה פתאום, זה ממש יפה. אני פשוט לא ראיתי אף פעם משהו כזה." מיהר חץ להגיד, מסתכל בעיניים פעורות על שאר הציורים בחדר.

מימי הסתכלה עליו בחוסר אמון. "אף פעם לא ראית ציורים לפני?"

"לא." נענע חץ את ראשו הפרוותי. "אז קוראים לזה ציורים?"

"כן. עם ציורים אפשר ליצור כל דבר שאפשר לדמיין או לראות."

חץ הסתובב אליה בהשתאות. "את יכולה לצייר אותי?"

"אני יכולה לנסות, אבל אחרי הלימודים." צחקה מימי.

 היא החליפה במהירות את הפיג'מה שלה אל המדים החדשים: חולצה חצי מכופתרת לבנה וחצאית אדומה; כצבעי בית הספר שלה. היא התחילה לגרוב גרביונים לבנים כששמה לב שחץ יושב מול המיטה הריקה שבחדר, בוהה בה.

"הכל בסדר?" מימי הכניסה את הרגל לגרביון השני.

"פה אני הופעתי." מבט מהורהר היה שרוי על פרצופו של חץ, כאילו הוא מנסה להזכר בזיכרון אבוד. "הדבר הזה מוכר לי."

"קוראים לזה מיטה. איך אתה מכיר אותה? אתה אף פעם לא היית בחדר שלי, אחרת הייתי רואה אותך. אני בעצמי לא יודעת למה היא פה." מימי התחילה לקשור את השרוכים. היא ביקשה מאמא שלה שתלמד אותה לקשור שרוכים לבד, שבועות לפני תחילת הלימודים. היא חשבה שכל שאר הילדים כבר יודעים, ושהם יצחקו עליה אם היא לא תדע גם.

"המיטה הזאתי עדיין מוכרת לי." התעקש חץ, הזנב שלו מתפתל במהירות על הרצפה.

"נוכל לפתור את זה אחרי שאחזור מבית הספר." הציעה מימי כשהיא נעמדת על רגליה, בודקת את המדים והנעליים החדשות במראה שלה.

חץ המשיך להביט במיטה כשפרצופו מעוות ממחשבה. מימי הרימה את התיק והניחה אותו על גבה, מביטה בעצמה במראה. 'היום הראשון של הלימודים ילך מושלם.' היא חשבה לעצמה. היא התכוננה ליום הזה כבר שבועות.

היא פתחה את הדלת של החדר ויצאה לכיוון המטבח. בהיכנסה למטבח, היא ראתה את אבא שלה יושב בשולחן, קורא עיתון. אמא שלה שטפה כלים בזריזות, כנראה הכלים שבהם היא השתמשה בשביל להכין את ארוחת הבוקר. כשהיא התקרבה לשולחן, מימי ראתה שהיא צדקה. הייתה מונחת עליו צלחת עם ערמת פנקייקים, כשלידה בקבוק סירופ שוקולד ומייפל. הצלחת של אביה כבר הייתה ריקה, והצלחת של אמא שלה כבר הייתה מבריקה ונוטפת מים, מונחת במתקן לייבוש כלים. אביה הוריד את העיתון והביט במימי.

"מרגישה מוכנה לפני היום הראשון שלך?"

"כן." ענתה מימי בביטחון, חותכת באלגנטיות פנקייק שמנמן ואוורירי.

הוא המשיך להביט בה כמה שניות בזמן שהיא שמה מעט סירופ מייפל על הפנקייק שלה ונגסה בעדינות.

"מצוין. זאת הבת שלי." הוא הסתכל בשעונו ואז קם ולקח את המזוודה שלו.

"אני חייב לצאת רייצ', אסור לי לפספס את הטיסה. אני אחזור בעוד חודשיים."

הוא פנה למימי. "תכבדי את המורים שלך, תקשיבי בשיעורים ותעשי את שיעורי הבית שלך."

הוא נישק את גברת דין בלחי, והתכופף בשביל לתת למימי חיבוק מהיר לפני שפתח את הדלת ויצא לעבודה.

גברת דין הביטה בדאגה בדלת אחרי שבעלה יצא.

"לאיפה אבא הולך?" מימי שאלה כשהיא שופכת כמות עצומה של סירופ שוקולד על הפנקייק שלה ודוחסת אותו לפה שלה.

אמא של מימי הסתכלה עליה וחייכה. "אבא הולך לעבוד בחו"ל, הוא קיבל שם משרה יוקרתית."

מר דין לא היה בבית רוב הזמן, הוא תמיד בעבודה. וכשהוא נמצא בבית, הוא העיר על ההתנהגות שלה ואמר לה איך היא יכולה להשתפר. מימי לקחה עוד ביס עצום מהפנקייק, סירופ נמרח על לחייה.

אימה של מימי לקחה מפית וניקתה את לחייה של מימי מכל טיפת סירופ סוררת. היא הביטה במימי עם חיוך.

"אל תשכחי גם ליהנות. בית ספר זה לא רק בשביל לעבוד וללמוד כל היום. תנסי להכיר חברים חדשים."

המזלג של מימי עצר באוויר. חתיכת הפנקייק שהייתה תקועה עליו התחילה להחליק. זה הדבר היחידי שהיא לא הרגישה מוכנה אליו. הדבר היחידי שהלחיץ אותה והפחיד אותה. היא כבר יודעת לקרוא ולכתוב ואפילו לעשות מתמטיקה פשוטה. היא התכוננה לכל מה שהיא הייתה יכולה להתכונן מראש. אבל היא אף פעם לא דיברה עם אנשים זרים.

"הכל בסדר חמודה?" אמא של מימי הביטה בה בדאגה כשהיא מסיטה את שיערה.

"כן." מימי התנערה מהמחשבות והמשיכה לאכול במהירות את הפנקייקים. כשהיא סיימה, היא ליקקה את הצלחת ואז קמה לשטוף אותה. אמא שטפה מספיק. היא ניגבה את הצלחת ושמה אותה במתקן לייבוש כלים. הפרצוף שלה עדיין הרגיש דביק מעט מסירופ. היא השפריצה קצת מים על פרצופה, וניגבה אותו טוב מכל לכלוך שעוד היה עלול להישאר שם ולהביך אותה. היא לא רצתה לתת לילדים האחרים שום סיבה לצחוק עליה. היא תהיה מושלמת. אין שום סיבה שמישהו לא ירצה להיות חבר שלה.

גברת דין עמדה ליד הדלת מוכנה ליציאה. היא פתחה את הדלת, מחכה למימי. מימי הסתכלה על השתקפותה הקלושה בחלון המטבח, מבטיחה לעצמה שהיא תמצא חברים. מלאת ביטחון מההבטחה החדשה היא צעדה לדלת, יוצאת ביחד עם אימה אל הרכב.

אחרי נסיעה קצרה, גברת דין עצרה בכביש של בית הספר. מימי הסתכלה מחוץ לחלון וראתה המוני תלמידים צועדים דרך השער הגדול. היו שם ילדים בגודל שלה, אבל הרוב היו הרבה יותר גדולים. היא ראתה ילדים עצומים. הם לא היו גדולים כמו אמא ואבא, אבל היא לא חשבה שילדים בבית ספר יסודי יכולים להיות כל כך גדולים. הרבה מהם נפגשו ברחבה שלפני השער כשהם צוחקים ומתחבקים, נראה שהם כבר חברים. בתוך חצר בית הספר מימי ראתה חבורות של ילדים משחקים: חלק שיחקו עם כדור, חלק שיחקו בקלאס והיא גם ראתה חבורה של בנות יושבות ומשחקות במשחק מוזר שהיא בחיים לא ראתה. הן ישבו על הרצפה כשמישהי אחת מסתובבת מסביבן עם מטפחת. לאט לאט הביטחון מההבטחה התחיל לרדת ולהתחלף בפחד.

"תרצי שאני אלווה אותך לכיתה?" גברת דין הציעה בעדינות, למרות שהיא כבר ידעה את התשובה. מימי הנידה בראשה. היא לא רצתה שיחשבו שהיא תינוקת שצריכה שילוו אותה. היא פתחה את הדלת ויצאה מהרכב.

"אני אבוא ב12 לאסוף אותך. בסדר? אין לך ממה לדאוג." אמא של מימי חייכה אליה, וזה הרגיע אותה מעט. היא הנהנה וסגרה את הדלת. 

היא התחילה להתקדם אל כיוון השער, מביטה בילדים שמסביבה. היא הסתכלה לאחור וראתה שאמא שלה עדיין לא נסעה. היא חייכה אל מימי באישור. חום התפשט בחזה של מימי. היא הזדקפה, וצעדה ביתר ביטחון אל השער. כשהיא עברה אותו, היא הביטה לאחור. אמא שלה נופפה לה עם חיוך, ואז נסעה משם. מימי נשמה עמוק, והמשיכה לצעוד אל תוך בית הספר. היא ראתה שלטים שכתוב עליהם: "לכיתה א'" ועקבה אחריהם. היה מספר לא קטן של הורים שהלכו גם לכיוון הזה ביחד עם הילדים שלהם. מימי התחילה להתחרט שהיא לא ביקשה מאמא לבוא איתה גם.

מורה ונמוכה שמנמנה עמדה ליד דלת הכיתה שבסוף שביל השלטים, וקיבלה את התלמידים וההורים בחיוך. היא לחצה את היד של ההורים ונתנה חיבוק חם ואוהב לכל תלמיד שנכנס. כשהיא הגיעה למימי, היא נתנה לה חיבוק גדול שגרם למימי להרגיש בטוחה. מימי הביטה אל תוך הכיתה וראתה שחילקו את השולחנות לקבוצות גדולות. כשכל התלמידים הגיעו ומצאו מקום לשבת, וההורים נפרדו לשלום מהילדים שלהם, המורה עמדה ליד הלוח והסתכלה על כולם עם חיוך גדול.

"שלום כיתה א'! איזה כיף לראות את כל הפרצופים החמודים שלכם. אני אהיה המורה שלכם השנה. קוראים לי גילה, אבל אתם תקראו לי המורה גילה. בוקר טוב תלמידים!"

חלק מהילדים ענו לה, אבל הרבה מהם עדיין היו נראים בשוק מסוים. מספר ילדים בהו מחוץ לחלון.

"מה זה, לא אכלתם ארוחת בוקר?" הצטחקה המורה גילה. "בואו ננסה שוב. אני רוצה לשמוע את כולם אומרים בוקר טוב המורה גילה. מוכנים? בוקר טוב תלמידים!"

קריאת "בוקר טוב המורה גילה!" נשמעה והמורה הייתה נראית מרוצה.

היא התחילה להסביר את מהלך היום, אבל מימי לא הצליחה להקשיב לה. היא הסתכלה על שאר הילדים שאיתה בכיתה, מרגישה מבטים ננעצים בה. אבל כשהיא הפנתה את ראשה לכיוונם, היא גילתה שהילדים מסתכלים אל המורה או בוהים באוויר. היא כנראה הייתה היחידה שמביטה באחרים. היא ניסתה להפסיק ולהקשיב למורה, בדיוק בזמן כדי לשמוע את המורה מסבירה את מה שהם הולכים לעשות עכשיו.

"אוקיי, נעשה עכשיו סבב שמות בשביל שכולנו נוכל להכיר אחד את השני, בסדר? נתחיל מהקבוצה שקרובה לדלת ונמשיך משם לצד השני. תעמדו בבקשה ותגידו את השם שלכם, ומשהו שאתם אוהבים לעשות. בואו נתחיל."

כל ילד קם בתורו ודיבר. בהתחלה מימי הקשיבה, אבל לאט לאט פחד התחיל להצטבר בבטנה. מה יקרה אם מישהו יצחק על השם שלה? או שיצחקו על התחביב שלה? מה יקרה אם אף אחד לא ירצה להיות חבר שלה? ולפני שהיא שמה לב, הגיע התור שלה. המורה הביטה בה בעידוד. "ומהו שמך מתוקה?"

מימי הרימה את ראשה בבהלה ושמה לב שכל הכיתה מסתכלת עליה. היא נעמדה במהירות ובטעות הפילה את הכיסא לאחור. כמה ילדים צחקו. היא הרגישה דמעות נקוות בעיניה אבל עצרה אותן.

"קוראים לי מימי, אני אוהבת לצייר." היא אמרה חלושות. היא הרימה את הכיסא שלה והתיישבה במהירות.

הילדה שישבה לידה קמה בביטחון. "קוראים לי ליאן, אני אוהבת לשיר ואני רוצה להיות זמרת מקצועית כשאגדל." היא התיישבה במלכותיות והביטה מסביב עם מבט מעט מתריס. אף אחד לא צחק עליה. אף אחד גם לא המשיך לצחוק על מימי. היה נראה שכולם המשיכו הלאה, אך מימי עדיין הרגישה בתוכה את הבושה. הדבר שהיא פחדה ממנו קרה. עכשיו אף אחד לא ירצה להיות חבר שלה.

בהמשך היום מימי נרגעה מעט, אך הסתגרה בעצמה. היא הקשיבה בשיעורים, ובהפסקות היא ישבה לבדה וציירה.

בשעה 12, כשהיום נגמר, מימי לקחה את הדברים שלה ויצאה מהכיתה ביחד עם כולם. בחוץ היא ראתה את גברת דין מחכה ליד השער.

כשמימי התקרבה אליה, היא העלתה בכוח חיוך על פרצופה וחיבקה את גברת דין.

"איך היה לך היום הראשון, חמודה?"

"היה לי ממש כיף! השיעורים היו ממש מעניינים, למרות שכבר למדתי את החומר לבד עוד לפני."

"והצלחת להכיר חברים חדשים?" אמא הביטה במימי כאילו היא ידעה מה קרה.

"ברור, מלא!" שיקרה מימי כשהיא מסתירה את פרצופה ונכנסת אל הרכב.

אמא הביטה בה במשך כמה שניות, כאילו היא מתלבטת, אבל אז היא חייכה ונכנסה גם לרכב. "מצוין. אני שמחה לשמוע."

אחרי שהן הגיעו לבית, מימי נכנסה אל חדרה ונעלה את הדלת. היא זרקה את עצמה על המיטה והתחילה לבכות. ראשה היה קבור עמוק בכרית כשהיא הרגישה משהו על גבה. היא הרימה את ראשה בבהלה וראתה את חץ מביט בה במבט מודאג, היא הרגישה את כף רגלו הפרוותית.

"מה קרה?"

היא התרוממה לישיבה וניגבה את פרצופה הרטוב מדמעות עם שרוולה. "לא הצלחתי ליצור חברים. אני חושבת שהם שונאים אותי. הם צחקו עליי." הדמעות חזרו לעטר את פרצופה המתוסכל.

חץ הניח את כף רגלו בידה של מימי והביט בה בהזדהות. "אני בטוח שהם ירצו להיות חברים שלך אחרי שהם יכירו אותך יותר. את נחמדה. את הסכמת לעזור לי למצוא את הבית שלי. ואת גם מוכשרת." הוא הסתכל עליה כאילו אין מישהו בעולם שלא יהיה משוכנע מהטיעון שלו. מימי הפסיקה לבכות, אבל היא לא ממש שמעה מה חץ אמר, כי היא הביטה בכף רגלו שהיא מחזיקה בידה. זה הרגיש לה ממש מוכר. ואז היא הבינה.

"אני חלמתי על זה." היא אמרה בהפתעה.

"חלמת?" חץ הביט בה מבולבל.

"חלמתי על זה שאתה מחזיק לי את היד. אבל לא ראיתי שזה אתה. רק הרגשתי את הכף שלך. הובלת אותי בעולם מואר עם מלא שבילים."

זנבו של חץ התחיל להתפתל בהתרגשות. הוא נשען קדימה עם שתי רגליו על ברכיה. "את היית בעולם שלי! איך הגעת לשם?"

"אני לא הייתי שם, זה היה רק חלום."

"מה זה חלום?" 

מימי הביטה בו כשמבט מוזר על פניה. "אתה אף פעם לא חלמת?"

הוא נענע את ראשו ואוזניו התנופפו באוויר.

"אנשים חולמים כשהם הולכים לישון. לא כל הזמן, אבל הרבה פעמים."

"הולכים לישון?" הוא היטה את ראשו בשאלה והסתכל עליה.

מימי הביטה בו בהלם. "אף פעם לא הלכת לישון?"

"אממ אני חושב שלא."

"כל לילה אנשים הולכים לישון. הם שוכבים במיטה ונרדמים עד הבוקר. הם לא מרגישים את זה שהם ישנים, אז הזמן עובר מהר. אבל לפעמים חולמים. וכשחולמים, אז רואים כל מיני דברים שהם לא אפשריים באמת. לפעמים אני חולמת שאני יכולה לעוף," מימי זרקה בחץ מבט "או לרחף."

"אז בעצם העולם שלי קיים רק בחלומות?" הוא נשמע עצוב.

"כן. בעצם אני לא יודעת. אתה בכל זאת נמצא כאן מולי. ואני יכולה להרגיש את הכפות שלך." היא ליטפה את כפות רגליו של חץ והוא צחק. נראה שזה דגדג אותו.

"אז כנראה שהעולם שלי גם אמיתי!" הוא נשם לרווחה, היה נראה שממש הוקל לו לשמוע את זה. לפתע הוא הסתכל על מימי והרצין. "את אמרת שתעזרי לי לחזור לעולם שלי. אז אני אעזור לך למצוא חברים."

היא הביטה בו כשתקווה על פניה "באמת?"

"באמת באמת." הוא צחק. 

מימי חייכה וניגבה את הדמעות האחרונות מעיניה. תחושת ביטחון מילאה אותה.

"תרצה עכשיו שאני אצייר אותך?" הציעה מימי.

חץ פער את עיניו באושר והתחיל לרחף במהירות ברחבי החדר. "כן כן כן!" הציורים התחילו להתפזר מהרוח שנוצרה בחדר והווילונות התנופפו בפראות. מימי צחקה בקול. 

"תירגע. אני צריכה שתעמוד במקום בשביל לצייר אותך!"

חץ עצר במהירות באוויר וירד בזריזות לרצפה כשהוא מנסה למצוא תנוחה מתאימה.

מימי צחקקה "פשוט תשב איפה שנוח לך ואני אצייר אותך."

היא לקחה דפים וחבילת עפרונות צבעוניים והניחה אותם מולו. היא נשכבה על הרצפה והסתכלה עליו לרגע. היא שמה לב עכשיו שראשו דמה קצת לחץ בעצמו, עם ציצות שיער בצידי ראשו שפנו מטה וציצת שיער קטנה בקצה ראשו שפונה ישירות למעלה. עיניו היו גדולות ועגולות, מלאות רגש ונוצצות מסקרנות. אוזניו דמו לאוזני לברדור, גדולות ונפולות. מקדימה הן דמו קצת לדוריטוס. מימי דמיינה את זה וצחקה. היא התחילה לצייר.

"יש עליי משהו?" חץ נבהל והתחיל להסתכל על עצמו, מחפש את מה שגרם למימי לצחוק.

"הכל בסדר, אין עליך כלום. רק אל תזוז, כדי שאני אוכל לצייר אותך כמו שצריך." צחקקה מימי.

אחרי כמה דקות שבהן אף אחד מהם לא דיבר, מימי התרוממה לישיבה והכריזה שהיא סיימה.

חץ צהל בשמחה "תני לי לראות!"

הוא זינק אליה והביט בציור שלו כשהוא מטפף במקום בשמחה.

"זה נראה ממש טוב!" הוא התחיל לדלג ברחבי החדר באושר כשמימי מסתכלת עליו וצוחקת. 

נשמעה דפיקה בדלת. הם קפאו במקום.

"מימי, הכל בסדר?  את יכולה לפתוח לי את הדלת?" גברת דין קראה מבחוץ.

מימי נלחצה. היא סימנה לחץ להתחבא מהר מתחת למיטה שלה. היא הלכה לדלת ופתחה אותה.

גברת דין עמדה מודאגת בחוץ והסתכלה על מימי. "חשבתי ששמעתי קולות."

"זה רק אני. אני מציירת." היא החוותה בידיה על הציורים ששכבו על הרצפה.

גברת דין נרגעה. "יופי, פחדתי לרגע שאת עצובה בגלל מה שקרה היום." היא נכנסה פנימה והתיישבה על המיטה. היא סימנה למימי לבוא לשבת לידה.

מימי התקרבה בנוקשות אל גברת דין "אבל שום דבר לא קרה היום" היא ניסתה לשקר.

אמא של מימי הביטה בה בהבנה "המורה גילה התקשרה אליי עכשיו וסיפרה לי על מה שקרה."

מימי הרגישה את הדמעות חוזרות, אבל ניסתה להדחיק אותן. אמא שלה הביטה בה רגע ואז משכה אותה בעדינות אליה והושיבה אותה על ברכיה. היא חיבקה אותה. מימי התפרקה בזרועותיה.

"הכל בסדר חמודה. דברים כאלה תמיד קורים בבית ספר. אל תתני לזה להשפיע עלייך."

"א-אבל רציתי שזה ילך מושלם. עכשיו אף אחד לא ירצה להיות חבר שלי." מימי הסתירה את פרצופה כשהיא מכניסה את ראשה עמוק יותר אל תוך חיבוקה החם של אמא.

"חששתי שתרגישי ככה. את לא צריכה להיות מושלמת בשביל שירצו להיות חברים שלך. אני יודעת שאבא מצפה ממך להרבה, אבל אל תחשבי שאת חייבת להיות מושלמת כל הזמן. כולנו עושים טעויות. זה חלק מהחיים." קולה המרגיע של אמא שטף את מימי כמו גלים שנסחפים אל החוף. בכל גל, הבושה והמבוכה שמימי הרגישה נחלשו מעוצמתן. הדמעות הפסיקו לרדת. מימי נשארה כמה שניות צמודה אל אמא שלה, מנסה להרגיע את נשימותיה הכבדות.

"רוצה להראות לי מה ציירת?" הציעה גברת דין בעידוד. מימי הנהנה.

היא ירדה מברכיה, והושיטה את הציור של חץ לאמא. אמא הביטה בציור בהלם מוחלט.

"איך ציירת את זה?"

"עם עיפרון." מימי לא הבינה את השאלה.

לפתע גברת דין קמה והתחילה להביט מסביב במהירות, כאילו היא מחפשת משהו.

"הוא פה בחדר?"

מימי הביטה באמא שלה בהתרגשות. "את מכירה את חץ?"

גברת דין הביטה במימי ודמעות נקוו בעיניה "חץ פה?"

מימי לא הבינה למה העובדה שחץ בחדר גורם לאמא שלה לבכות. "חץ, אתה יכול לצאת. זה בסדר."

חץ הוציא את ראשו הפרוותי מתחת למיטה והביט בחשש אל עבר גברת דין. 

היא נפלה על ברכיה והסתכלה עליו כשדמעות זורמות על לחייה. היא פרשה את ידיה כלפיו, פתוחות לחיבוק. חץ רחרח את האוויר בזהירות והתקרב באיטיות אל גברת דין. כשהוא הגיע אליה, היא אימצה אותו אליה לחיבוק קרוב. חץ נרגע והביט במימי בשאלה. היא משכה בכתפיה בתשובה, לא מבינה איך אמא שלה מכירה את חץ, ואיך הם כל כך קרובים.

"חיכיתי ליום הזה כבר 6 שנים. כל כך התגעגעתי אליך, יצחק." אמרה גברת דין ברגש והצמידה את חץ אליה אפילו קרוב יותר, כאילו היא מפחדת שחץ עלול להתפוגג לעשן.

חץ היה נראה מבולבל. הוא היה נראה קצת חסר אונים עם כפות רגליו הקדמיות תלויות באוויר. "אני חושב שאת טועה, אמא של מימי. קוראים לי חץ, לא יצחק."

גברת דין הרחיקה את חץ כשהיא מרימה אותו עם ידיה מתחת לכפות רגליו הקדמיות, והביטה בו עם חיוך. לחייה עדיין רטובות מדמעות. 

"כשנולדת, קיבלת את השם יצחק. אך כשגדלת, קיבלת את הכינוי חץ." היא הורידה את חץ בעדינות ליד מימי ולפתע היא הייתה נראית ממש מותשת. שניהם התיישבו מולה והביטו בה בדאגה, אך היא נשמה עמוק, מכינה את עצמה למה שהולך להגיע.

"זה סיפור שאני כבר הרבה זמן רוצה לספר לך, אבל חיכיתי לרגע הזה בשביל לספר אותו.

"כשאני הייתי בת 3 בערך, אח שלי נהרג. זאת הייתה תאונה. הוא היה בערך בגילך. שלוש שנים לאחר מכן, כשעמדתי להתחיל את כיתה א', התחילו לי חלומות על עולם בוהק מלא שבילים. בדיוק כמו שאת חלמת. הייתי מבקרת בעולם הזה כמעט כל לילה, מרגישה את אותן כפות רגליים שאת הרגשת. מחזיקות את ידיי ומובילות אותי. הן הדריכו אותי לאן ללכת, איפה לפנות. 

"ביום הראשון של הלימודים גיליתי יצור משונה בחדר שלי. הוא היה פרוותי ולבן, ונראה כמו שילוב של שועל, כלב וחתול; בדיוק כמו חץ. קראו לו בוק." גברת דין הסתכלה על חץ בחיוך. הוא הביט בה מרותק.

"אני מכיר את בוק!" חץ קרא, זנבו מתפתל בהתרגשות.

גברת דין הנהנה, והמשיכה: "בוק סיפר לי על המקום שממנו הוא בא, ואני הבטחתי לעזור לו לחזור לעולם שלו. היה לי קשה מאוד להתרכז וללמוד לבד, אז בתמורה לעזרה שלי הוא אמר שהוא יעזור לי ללמוד. בזכותו הצלחתי לעבור את היסודי. הוא ישב איתי שעות כל יום עד שהבנתי את החומר. הוא לא היה צריך לאכול, לשתות או לעשות שום דבר ממה שחיות רגילות צריכות לעשות. הוא אפילו לא הלך לישון. במשך שנים הוא נשאר איתי בחדר ואף פעם לא יצא. חוץ מיום אחד.

"באותו יום, בוק גילה מי הוא באמת. הבית היה ריק, זה היה היום הראשון של החופש הגדול אחרי כיתה א'. אני ובוק עשינו את שיעורי הבית והעבודות שהטילו עליי. הייתי צריכה ללכת לשירותים, אז יצאתי מהחדר והשארתי את הדלת פתוחה. בוק היה סקרן, אז הוא יצא מהחדר והסתובב בבית. כשחזרתי לחדר ראיתי שהוא לא שם.

"חיפשתי אותו ברחבי הבית ומצאתי אותו בחדר הישן של אח שלי. ההורים שלי השאירו אותו כמו שהוא, חוץ מהמיטה. את המיטה הישנה של אח שלי הם נתנו לי. בוק הסתובב בחדר והיה נראה מבולבל. הוא אמר שהחדר מוכר לו, שהוא היה שם. אני אמרתי לו שזה לא אפשרי, כי מי שהיה חי שם זה אח שלי. הוא שאל אותי מי היה אח שלי, אז הראתי לו תמונה.

"ברגע שהוא ראה את התמונה, משהו בו השתנה. משהו בו התעורר. הוא אמר שזה הוא. אני אמרתי לו שזה לא הגיוני, אבל הוא אמר לי לשאול את ההורים שלי לגבי הכינוי של אח שלי. כשההורים שלי חזרו מהעבודה, שאלתי אותם אם לאח שלי היה כינוי. הם הופתעו, אבל ענו שכן. הם לא הבינו מאיפה אני יודעת על זה. לאח שלי קראו יעקב. הם סיפרו לי שהכינוי שלו היה בוק, בגלל שהוא התחיל לקרוא ספרים כבר מגיל קטן.

"חזרתי לחדר עם בוק, לא מאמינה שזה אח שלי. הוא סיפר לי שהוא נשלח לעזור לי. הוא אמר שכל בכור שהולך מהעולם בטרם עת, מקבל הזדמנות לחזור בחזרה למשפחה שלו, בשביל לעשות את התפקיד שבשבילו הוא בא לעולם: להדריך את האחים והאחיות שלו. לעזור להם עם החולשה הגדולה ביותר שלהם. ברגע שהם מצליחים להתמודד איתה לבד, הבכור יכול להמשיך הלאה אל העולם הבא. שאלתי אותו למה הוא שכח מי הוא, אז הוא הסביר לי שמוחקים להם את הזיכרון מהחיים הישנים. כי אם הם יזכרו מי הם היו ומה קרה להם, הם עלולים לנסות להמשיך לחיות מאותה נקודה שבה הם נהרגו, כאילו דבר לא השתנה. וזה לא אפשרי, כי הם לא חוזרים לחיים באמת. הם מקבלים את ההזדמנות הזאתי רק בשביל לעזור לאחים שלהם, בשביל לתת. לא בשביל רווח אישי. "

מימי וחץ ישבו בשקט אחד ליד השנייה, סופגים את הסיפור. אף אחד מהם לא הוציא מילה והם רק ישבו שם וניסו לעכל את המידע. מימי חשבה לרגע ואז הסתכלה על אימה.

"אז… חץ הוא אח שלי?"

אמא של מימי הסתכלה עליה עם חיוך עצוב ואז הנהנה.

"יצחק היה הבכור שלנו. הוא נולד כמעט 6 שנים לפני שנולדת. הוא קיבל את הכינוי חץ בגלל המהירות שלו. הוא למד ללכת מוקדם, וזמן קצר לאחר מכן הוא כבר ידע לרוץ. הוא היה בין הראשונים שידעו לרוץ כל כך מהר בגיל שלו, הוא תמיד ניצח בתופסת כששיחק בגן שעשועים ברחוב. אבל זה לא נמשך הרבה זמן."

דמעות הופיעו בעיניה של גברת דין והן זלגו באיטיות. קולה רעד מעט כשהיא דיברה.

"חץ חלה. זאת הייתה מחלה נדירה. ניסינו לטפל בו אבל הטיפולים היו יקרים מדיי. לא יכולנו לשלם על הכל. ניסינו לקחת הלוואות, אבל בסוף כבר היה מאוחר מדיי." אימה של מימי הביטה בה עם פרצוף מתנצל.

"זאת הסיבה שאבא נוסע ולא נמצא כל כך הרבה. הוא מפחד שלא יהיה לנו שוב מספיק כסף בשביל לטפל בך. הוא מתנהג איתך בקשיחות בגלל שהוא כל כך קשה עם עצמו." 

כתפיה של גברת דין רעדו. מימי וחץ התקרבו אליה והחזיקו את ידיה. היא חייכה אליהם במאמץ ואז הביטה בחץ.

"אני מצטערת שלא הצלחנו להציל אותך." היא אמרה את זה כשפניה מביעים חרטה מלאה, שפתיה רוטטות ועיניה נפוחות ואדומות.

חץ הביט בה ואז עלה על ברכיה והתכרבל שם. גברת דין התייפחה כשהיא מלטפת אותו באיטיות.

"אתם עשיתם כל מה שיכולתם" אמרה מימי וחיבקה את אמא שלהם. וככה הם ישבו במשך כמה דקות, נותנים לעצמם להיות חלק מהרגע.

מימי התרחקה מאימה והלכה להביא לה חבילת טישו שהייתה על השולחן. "אז איך בוק הצליח לחזור לבית?" היא שאלה בעדינות, מגישה לאימה את הטישו. 

רייצ'ל דין קינחה את אפה. "כשסוף סוף הצלחתי להבין את החומר לבד, בוק אמר לי לפתע שהוא עייף. הוא אף פעם לא היה עייף לפני. הוא סיפר לי שהגיע הזמן שלו ללכת. הוא נשכב על המיטה שלי, שהייתה בעבר המיטה שלו, אמר לי לילה טוב, ונרדם. בזמן שצפיתי בו ישן הוא הפך באיטיות לאד, צובר שקיפות עד שהוא נעלם לחלוטין."

היא הביטה בחץ וחיוך הפציע על פניה, כמו זריחה של יום חדש. "ידעתי שאתה תחזור יום אחד בשביל מימי, אז שמרתי את המיטה שלך." 

מימי הביטה בחץ והוא הביט בה, מנסים לתפוש את זה שהם אחים. בבת אחת שניהם חייכו אחד לשנייה.

חץ התקרב אל מימי, מבט נחוש על פניו. "אני אעזור לך עד שתהיי מוכנה, אחות קטנה."

 

מימי חייכה. "אני יודעת, אח גדול."

 

הסוף.