חשוך כאן
איפה את, יקירתי?
אתה לא רואה אותי?
חשוך כאן, יקירה.
עקוב אחרי הקול שלי.
הוא מגיע מכל הכיוונים.
אז עקוב אחר הסימנים.
אתה עומד בגן גדול, העשבים בו לא ירוקים ואין מי שמדבר מלבד הציפורים. הם לא קמלים, לא אפורים ומתים. אבל אף שהם לובשים את הצבע הירוק, אין דבר בהם שאומר אותו. אי אפשר להביט בהם, עומדים ונעים ברוח בחוסר חיים, ולקרוא להם ירוקים. הם לא משפרים אף במעט את הדכדוך שעוטף את המקום. הציפורים מצייצות, כרגיל. הן לא מרגישות באווירה האפורה, הן עוסקות בענייניהן. דווקא כאן, במקום הזה, עיסוקיהן של הציפורים נדמים כה חשובים ביחס לשקט השורר במקום. שקט שלא תלוי במספר האנשים הנוכחים, כי תמיד יהיה שקט. רק השקט, והציפורים. ואף על פי כן, אתה לא לבדך. אבנים גדולות נעוצות באדמה בשורות מסודרות, חלקן גדולות יותר מאחרות, חלקן מפוארות יותר מאחרות. על חלקן פרחים, על חלקן דמעות. על כולן רשום שמו של אדם שכבר לא איתנו.
אתה זוכר את זה?
אני זוכר, פרח שלי.
זה לא היה המקום בו ציפית לפגוש את אהובתך, נכון?
לא, יקירתי, אך הייתי מתאהב בך בכל מקום.
אתה הבטת בשתיים מהאבנים, עמדת רק שורה אחת מאחורי. דמעות זלגו על פניך, ולא השמעת קול, כמעט כאילו לא רצית שאשים לב אליך. אבל בכל זאת הסתובבתי, פניי היו יבשות. שנאתי את עצמי על כך, הגיע לה יותר.
יקירה, את בכית בליבך.
אבל איזה מן אדם לא יזיל דמעה ברגע כזה? כשראיתי אותך, לא הבנתי למה אתה יכול לבכות, ואני לא. אני לא יודעת מה גרם לי לעבור אל השורה שמאחורי, ולחבק אותך.
היית לי לעזר רב, אהובה.
אני עדיין לא מבין.
הקשב ותבין.
כמובן, פרח שלי, המשיכי בבקשה.
התאבלנו שנינו, וייתכן שזו לא הייתה תקופה להתאהב. אבל ייתכן שזאת הייתה התקופה הטובה ביותר.
האבל של שנינו היה שונה, אבל דומה במהותו. שנינו הרגשנו חסרי אונים, אולי זאת לא הייתה הפעם הראשונה, אבל אני מאמינה שאחת הפעמים הנדירות, שבהם אישה בת חווה, ואל, הרגישו חסרי אונים יחד. את אימי לא יכולתי לרפא מהמחלה הנוראה שתקפה אותה,
לא יכולתי לעשות דבר בשבילה. המאבק, המאמצים. כל מה שיכולתי לעשות בשבילה היה לתת לה עוד זמן… אני יודעת שזה היה חשוב, ניסיתי בכל כוחי, ובשבילה זה היה הכל. אבל בשבילי? רק רציתי לעשות יותר. לתת לה חיים מלאים, ולא זמן קצוב.
אתה? במובנים מסוימים היית ההפך, אבל כל מה שקרה מאז מראה לנו שבמובנים רבים יותר היינו דומים. כל הכוח שיש בעולם הזה לא עזר לך. הזמן מנצח את כולנו. אתה לא הגעת בזמן להציל את אחיך, לא משנה כמה אתה חזק, זה לא הספיק. היית חסר אונים, במובן האולי יותר גרוע של המילה. כי יש נקודה שבה אי אפשר לעשות כלום. במחלות אפשר להילחם, להילחם עד טיפת הדם האחרונה. אבל שנינו חווינו את הנקודה שבה כבר אי אפשר להילחם. וכל העצב שהודחק הצידה באדרנלין הסוחף של הקרב, משתלט על הכל. כשיש מה לעשות, אפשר לא להרגיש. גם אם הקרב חסר סיכוי, אפשר להילחם בו. כשהקרב נגמר, מתחילים לבכות.
למה את מספרת לי את זה, יקירתי?
אני רוצה שתעקוב אחרי הסימנים.
אהובה, את יודעת שאני כאן בשבילך תמיד?
אני יודעת שאתה רוצה.
אחרי זה בכיתי, אתה זוכר?
אני זוכר, פרח שלי, את דאגת.
דאגתי, נכון. אבל גילינו שהמחלה של אימי תורשתית רק במקרים נדירים.
נכון, יקירתי. ועכשיו את שוב דואגת? זה העניין?
עקוב אחר הסימנים.
אתה יושב תחת גג עשוי צמחים על גבעה ירוקה יפיפה ושטופת שמש, שמזכירה לי את הסביבה שבה גדלתי בשדות הפתוחים בהם קרני שמש טיילו על פני האדמה וברחו מאיתנו, הילדים, ששיחקו איתם תופסת והפסידו בכל פעם. הדשא קד בפני הרוח. אבל היא לא נוגעת בנו. הקמת את המקום הזה בעצמך, עמודי עץ עדינים, גפנים מתפתלות עליהם ובראשם צומחת צמרת ירוקה מנוקדת בפרחים צהובים קטנים. בעצם, אתה לא יושב, אלא כורע ברך. את המראה הזה אני לא אשכח, אני בטוחה שאתה כמוני.
את צודקת, יקירתי, הזיכרון הזה טבוע בי לנצח.
את הטבעת אהבתי, היא הייתה זהובה, ובראשה פרח כסוף, קטן, אבל חזק. גפנים של כסף התפתלו לאורך הטבעת. ככה ראית אותי, נכון? קטנה מול העולם, אבל מגיעה לכל מקום, לא נשברת גם ברגעים הקשים ביותר.
את החזקה ביותר, אהובתי.
טוב, מעולם לא ניסיתי. אבל אני יודעת שהפרח לא יישבר, לפחות כשאני עוד שלמה…
אתה מושיט לי את הטבעת, ואומר לי; "פרח שלי…"
אתה לחוץ, אני רואה את זה בכתפיים המתוחות, ובגופך הדרוך. מלבדך, עוד לא ראיתי אל לחוץ מעולם. אבל אני מניחה שגם אתה לא יכול הכל. אבל כשאתה מדבר, אני מביטה בעיניך ושום דבר עוד לא חשוב, אני יודעת שגם אתה מרגיש ככה, כי כל המתח נעלם, גם ממך וגם ממני, אני לא יכולה להרגיש דבר מלבד אושר.
שום דבר לא השתנה, את יודעת? אני עדיין יכול להביט אל תוך עינייך וכל הבעיות יתפוגגו סביבי. שום דבר לא חשוב כשאני מביט בעינייך, וזה כל מה שאני צריך בשביל להיות מאושר.
אולי, אבל זה לא אומר ששום דבר לא השתנה.
"אני אוהב אותך". אתה אומר את זה בפשטות, כמו משהו מובן מאליו, ובעיניך אני רואה את האהבה גם בלי מילים. "אין חלק בי שלא אוהב אותך, ואין בך חלק שאני לא אוהב. אני רוצה להיות איתך עד סוף חיי, ואני יודע שזה לא אפשרי, אבל כשאני איתך אני פשוט לא חושב על זה. אין דבר שאני לא אעשה בשבילך, אני יודע שהיו לנו בעיות…" אתה מחייך אליי, חיוך קטן, לא יותר, אבל זה כל מה שצריך. אני זוכרת את המילים שלך במדויק, כמו טקסט ששיננתי. אתה ממשיך; "אבל האהבה שלנו אחד לשנייה, היא תפתור את כולן. מריה סוואן, התנשאי לי?"
למה קולך עצוב? אני מחייך, אין דבר שיעלה בי חיוך כמו הזיכרון הזה.
כל הזיכרונות עצובים, מפני שהם-
לא. יקירה, הזיכרונות לא עצובים. לא משנה מה קרה, אנחנו נאחזים בזיכרונות שלנו ונאחזים בעובדה ששמחנו פעם. דווקא ברגעים שבהם הכל חשוך, והכל כואב. לדעת ששמחנו פעם זאת תרופה שאין כמוה.
אולי.
תזכרי, אהובה, תזכרי כש-
שקט, בבקשה. אני מנסה.
אתה עומד מולי. עומד מולי בבגדי חמודות ובחיוך אוהב. אני שמחה כל כך. כולם אמרו שזה יהיה היום המאושר בחיי, לא הצלחתי להבין למה, כל הלחץ, הפחד והספקות. כבר הייתי מוכנה לוותר. כי אם זה אמור להיות היום המאושר בחיי, למה הוא כל כך מפחיד? אני זוכרת שבלב שלי הכל היה ברור, אבל הראש לא חשב והגוף הקשיב לבטן. הכל היה כל כך מבלבל… עד, עד שסוף סוף עמדתי מולך. אתה מושיט יד ואוחז בידי, ומגע ידך מעביר צמרמורת, אחת טובה ומרגשת. וכל הלחץ מתפוגג. זה כמו תמיד. מבט אחד בעיניך, ואני מפסיקה לפחד. כל הבעיות יפתרו, ואנחנו לא צריכים לדאוג. אני מחייכת. ואז… אז הטקס, הנדרים, השאלה. כל אלו לא חשובים…
כואב לי לשמוע זאת, פרח שלי.
הם פשוט לא חלק מהסימנים, עקוב אחר הסימנים.
אתה עומד מולי ומחייך. ומבטיח לקחת אותי בטוב וברע, בעושר ובעוני, בבריאות ובחולי. אתה מסתכל לי בעיניים ומבטיח, אני מעולם לא סמכתי על מישהו כמו שסמכתי עליך. למרות שידעתי שלא רק טוב יהיה לנו, לא רק עושר, לא רק אושר, לא רק בריאות. ידעתי שיגיע יום בו אתה תהיה לבד, ואי אפשר למנוע את זה. ידעתי את כל הדברים האלו גם לפני שהסכמתי. אבל קיבלתי את זה. כשהם אמרו שהאהבה מנצחת הכל, היה לי ברור שזה לא נכון. אני לא מאמינה בצורה עיוורת, אני לא אדם כזה. גם היום אני יודעת שאהבה לא מנצחת הכל. אבל איתך, היא מנצחת דברים שלא חשבתי שהיא תוכל לנצח.
ידעתי שאתה חושב כמוני, ידעתי שאתה יודע את זה. ולא דאגתי.
אתה מביט בי, בבריאות ובחולי.
שפתיי לוחשות, רק מטוות מילים, בלי קול. מה הן לחשו?
אני לוחשת לך עכשיו, אתה שומע אותי?
אני שומע אותך, יקירתי, גם כשקולך לא משמיע צליל, אני שומע אותך, אני שומע אותך תמיד.
בבריאות ובחולי?
תמיד.
יקירתי…
כן?
אהבתי את הזיכרונות האחרונים, הם היו טובים, כי היינו בהם שנינו. בכל אחד מהם ראינו אחד את השנייה, וכל מי שחשוב היה שנינו. אני אהבתי את התקופה הזאת בחיים שלנו. אני עדיין לא מבין, פרח שלי, אבל אני נהנה להיזכר.
אתה לא מבין? אז תקבל עוד סימן, אבל בזיכרון הבא, אנחנו לא נהיה היחידים שחשובים. הזיכרון הזה מתקופה אחרת.
אז טוב שאת התקופה הזו אני אוהב אפילו יותר.
"זה תינוק, ואני מחזיק אותו, והוא התינוק שלי. זה תינוק, הוא בידיים שלי, הוא שלי. הוא זורח, ומילים כמו גאווה ואהבה פשוט לא משתוות למה שאני מרגיש."
זה מה שאמרת כשהחזקת אותו בפעם השנייה, בפעם הראשונה לא יכולת לדבר, רק בהית בו. כשאמרת את זה הבטת בי, ואני הבטתי בך ובכיתי. היית בטוח שאלו דמעות של שמחה, אז הפנת את מבטך ממני אל האדם השני בחדר שהוא לא אתה. הייתה לו פלומת שיער אדומה חזקה, ממש כמו לאמו, ועיניים ירוקות בהירות.
אף פעם לא הייתי טובה בלבכות, אבל הפעם זה היה קל. אני לא בוכה כמו אנשים אחרים, הפנים שלי נשארות ממש כפי שהן ברגעים בהם אני לא בוכה, רק קצת עצובות. אני לא רועדת, גם כלל לא משמיעה צליל. בעצם כשאני בוכה זה יותר שאני דומעת. כי דמעות זולגות על לחיי לאחר שהפכו את עיני לאדומות, ובסוף זה עובר. אז כל מה שהייתי צריכה לעשות כשבכיתי, זה לחייך, ואתה הבטת בי באותו חיוך וחשבת שאני שמחה. רק כשהפסקת להביט בי החיוך דעך. הייתי שמחה, באמת שהייתי, וכל כך אהבתי אותו. פשוט פחדתי, אני לא יכולה לתאר עד כמה פחדתי.
****
אתה שותק.
אני דואג, אהובה, בבקשה דברי איתי…
תחזיק עוד קצת, בבקשה.
בשבילך הכל, יקירתי.
אתה עומד בחלל גדול ומטושטש, החושך שמסביבך הולך ודוהה אל אור, ואתה רואה אותי. אתה הולך קדימה בצעדים שיש בהם מן ההיסוס, ועוצר במרחק פסיעה ממני. אתה מביט בעיני, רק בעיני, כי זה מה שאתה נוהג לעשות. אבל כמו שזה נכון לגבי, זה עובד לרעתך. אני חושבת שאתה מבין את זה, כי אתה מוריד את מבטך, אפשר לומר משפיל אותו, ואז אתה רואה את הסימנים האחרונים.
אני לא… מכיר את הזיכרון הזה, יקירתי.
אני לא זוכר, אני לא מבין.
הזיכרון הזה הוא עכשיו.
החושך מסביב מטשטש אל אור. החלון עשוי כסף, והדלת סתומה.
הוא רואה אותה עכשיו, הוא הולך קדימה בצעדים מהוססים, ועוצר במרחק של לא יותר מפסיעה ממנה. היא מביטה בעיניו, והקמטים מעידים על הדאגה כמו שהעיגולים השחורים מעידים על המחסור בשינה. הוא מביט בעיניה, זה האינסטינקט הראשוני שלו, תמיד היה, כי בעיניים אפשר למצוא הכל. אבל הפעם לא, הפעם הסימנים היו במקום אחר. את הרגע שבו הוא הבין את זה בעצמו היה אפשר לראות בעיניו, בשבריר שניה של אור מפציע. מפוחד ודואג, הוא משפיל מבט, ורואה את הסימנים האחרונים.
אתה מביט במה שמולך, ובהלה ראשונית הופכת למחשבה מתרוצצת שמגיעה ליעדה בהבנה, ברורה וכואבת, כזאת שגורמת לך לרצות לצנוח על הרצפה ולהתקפל שם, למשוך אותי אליך ולחבק אותי חזק. אתה רוצה לבכות. אבל אתה לא תעשה את זה, כי אתה מקשיב לי, אני מדברת אליך בשביל שלא תעשה את זה. תתרכז בקול שלי, היי, אני כאן. אני כאן.
הרגע הזה… את הופכת אותו לזיכרון, את הופכת אותו למציאות, אל תעשי את זה. תני לי לחזור אחורה, בבקשה.
תסתכל עליי, עליי בעיניים. אל תדבר, תן לי לדבר. אל תשאל למה לא סיפרת לי, אל תשאל מה נעשה. אל תגיד את זה, אל תגיד את המילים, אני לא רוצה לשמוע. אני רוצה שתהיה לידי.
אתה רואה אותי?
החושך יכול להיות של כולם, הוא יכול להיות רק שלנו. הוא יכול להיות של חצי עולם. החושך יכול להיות בחדר אחד, כשהאור כבה. בכל לילה החושך מכסה את כל השמיים, ומשאיר אותנו לדמיין על מי שבחצי השני, ומביט מעלה אל האור. לפעמים החושך הוא רק שלנו, לבד. בעינינו הפקוחות אנחנו מתחילים לראות את העולם דועך, דועך לכדי צורות פשוטות, צבעים, הכל שטוח, חלק, חשוך. אבל אפילו יותר נדיר מזה, כששתי זוגות עיניים, חשוכות לבד, ביחד. חשוכות לבד, ביחד, כי כל אחת מהן מפסידה את האור לרגש, וזה מאותה הסיבה, והן שם ביחד. ואף אחת מהן לא יודעת שהשנייה רואה חושך, כי איך הן יראו את זה קורה?
לא, אני לא יכול.
כשהוא מחשיך, גם היא מחשיכה, והמילים לא מנצחות את הרגש. הוא רואה אותה, כן, והוא מקשיב, ועיניו מביטות בעיניה. זה קשה לו, קשה לא להביט בסימנים, בסימנים שעל גופה, על צווארה, וממשיכים פנימה, יורדים אל מתחת לבגדים, מציצים שוב בפתח השרוול. קשה לא להביט בפס הכהה שעל הציפורן, הפס שממשיך אל עוד כתמים, סימנים. הסימנים האחרונים.
היא מבקשת ממנו, אבל זה קשה, קשה לא לומר את המילים. כי למה היא לא סיפרה לו? ומה נעשה עכשיו?
למה לא?
קשה לא ללחוש את המילה שמהדהדת בחדר. צורמת, כל כך חזקה ללא קול. אבל מצד שני, קשה גם לומר אותה. איך עושים את זה? איך אומרים? איך מבינים? קיוויתי שתוכלו פשוט לעקוב אחרי הסימנים. אבל… אני לא חושב שזה יצליח. רק מילה, לומר, או לא לומר? אתם אומרים את המילה הזו בקלות, רק אם היא לא באמת נוגעת אליכם, רק לא ליד מי שבאמת קשור אליה. אפשר לומר שיש לזה סיבה. המוניטין שסרטן בנה לעצמו באמת גרוע מאוד. קשה לא להתכווץ. המילה מקיפה אותם, מזדחלת דרך כל חדר בלב ובדרך החוצה עושה בו חור. מתערפלת מסביב כמו עשן סמיך, שקשה לראות בעדו. מכבה את האורות.
החושך מסביב מטשטש אל אור. החלון עשוי כסף והפרח שבור.
חשוך כאן.
