חג הבנות

חג הבנות 3457 – שפי 

זה מתחיל בנקישות, כמו תמיד. 

אני נאחזת בגדר המרעה עד שפרקי אצבעותיי מלבינים. טק-טק-טק. הסוף של כל הדברים מתחיל בנקישות הארורות האלו.  

החלזונות שמעבר לגדר מפסיקים לזחול. גופים ריריים מרימים ראש מהטחב הצהבהב ומחושים עבים מתחילים להתנדנד בעצבנות. חיות חכמות כאלו, מזהות את הסכנה עוד לפני שהגיעה. רעד עובר בהם כמו גל, ובסדרת הנקישות הבאה הם מתחילים להתכווץ לתוך עצמם, נמשכים לתוך הקונכייה המגוננת. 

הנקישות נשמעות שוב, קרובות יותר הפעם. כמה מהבחורים בקצה הרחוק של המרעה מעיפים בי מבט עצבני ומנופפים לי ללכת. המרעה הוא האזור של הגברים. החלזונות הם יצורים רגישים שזקוקים ליציבות, וזה משהו שאף אחת מאיתנו לא יכולה לתת להם.

אבל לא בגלל זה הם רוצים שאלך. אני מתעלמת מהם, נשארו לי עוד כמה רגעים אחרונים להביט בחלזונות נעלמים לתוך עצמם.  

פעם, אחרי סופת רעמים קשה במיוחד, אבא לקח אותי למרעה ואמר לי להסתכל טוב טוב על כל הקונכיות שפזורות מסביב בדממת מוות. הן נראו כמו הקונכיות החלולות שאפשר לפעמים למצוא בערבות מחוץ למושבה.

"יש דרך אחת לדעת שהסכנה חלפה", הוא אמר כשנשענו על הגדר והצביע על מבני העצם העצומים שנחו על הטחב. "אם החלזונות יוצאים החוצה, זה אומר שאת בטוחה".

אבל אני אף פעם לא בטוחה. 

אף פעם. 

 

חג הבנות 3437 – אסתר

נקישות. נקישות כמו של הפטישים שאיתם רוצצים את הראש של החילזון במשחטה. הנקישות מתערבבות בנשימות. של אסתר, של זאת שלפניה. כל כך הרבה רעש. אסתר רוצה לסתום את האוזניים אבל לא מעיזה לזוז.  

היא בוהה בעורף של זאת שמקדימה ונושמת. נושמת כל עוד היא יכולה. ריח חריף תקוע לה בנחיריים, כמו הריח של הטחב הצהוב כששורפים אותו. הגרון שלה מתכווץ לשיעול, אבל היא עוצרת אותו בכוח. עדיף להיחנק ולא למשוך תשומת לב מיותרת. 

אסתר לא זזה. לזאת מקדימה יש נקודת חן בעורף. היא מתמקדת בנקודה טוב טוב ולא חושבת מה אם. שפי כבר בת שנתיים. שנתיים זה מספיק זמן להיות עם אמא? היא תזכור משהו מאסתר? מה דוד יספר לה על אסתר כשהיא תגדל? 

כל ההיריון היא ערכה עסקאות עם עצמה. אם ייצא בן, היא תכין לכל השכנים סעודת משתה. היא תפסיק לרכל על שני הבת של צדוק. היא תוותר לדוד על הטחול הממולא ששניהם אוהבים כל כך. היא תעשה הכל, רק שייצא בן. 

יצאה בת. דוד בכה באותו יום. בכה כאילו סיפרו לו שנולד ולד מת ואסתר בכתה יחד איתו. כי שניהם ידעו שאין הבדל בין להיוולד בת לבין להיוולד מתה. הגורל הוא אותו גורל. 

הנקישות מפסיקות. מישהי בוכה. אסתר בוהה בנקודת החן. זה כל מה שיש עכשיו, נקודת חן ונשימות ואת הריח החריף הזה. בזווית של העין היא רואה אותם באים. 

לא לזוז. לא לבלוט. לא להיות זאת שנבחרת. הריח המבחיל מגיע לפניהם. כשחלזונות מתים בתוך הקונכייה שלהם נשאר ריח דומה. ריח של ריקבון. פעם אסתר עזרה לנקות קונכייה כזאת שמצאו בערבות. הריקבון נכנס לה מתחת לציפורניים ולא יצא שבוע.  

הכתמים מתקרבים. מול אסתר יש רק נקודת חן. שערה שחורה אחת בולטת מתוך הנקודה. זה מצחיק, איך שאר השערות כמעט בצבע החול, ורק השערה הזאת שחורה. 

עכשיו הם פה. אסתר לא נושמת. היא לא זזה. היא חילזון בשעת סכנה. היא – 

זרוע נשלחת קדימה. קשקשים כסופים מבריקים. הבטן שלה מתכווצת. לא להקיא. לא להקיא. לא לנשום.

הזרוע נוחתת על הכתף של האישה מלפנים. טופר מגרד את נקודת החן כשהיא נמשכת החוצה מהטור. הצרחות ממלאות לאסתר את הראש, את האף, את הפה. היא חילזון בתוך הקונכייה. לא זזה, לא קיימת. 

האישה נגררת על החול והריקבון מתרחק איתה עד שאסתר מצליחה לנשום שוב. 

 

חג הבנות 3417 – יהודית 

בהתחלה הנקישות עמומות.

אפשר בטעות לחשוב שמדובר בתיפוף מרוחק של הילדים על קירות קונכיית הלימוד. אחר כך הנקישות מתגברות וברור שאלו לא ילדים משחקים. אף ילד עם קצת שכל בקודקוד לא יעז לחקות את הנקישות.

יהודית קוברת את הפנים בכפות הידיים ונושמת נשימות עמוקות לתוך העור של עצמה. יש לה ריח של ריר חלזונות וגירים ללוח והיא נאחזת בריח המוכר עד שהדופק שלה מתייצב. היא לא יכולה להתפרק פה, בתוך קונכיית הלימוד. אסור שהילדות יראו אותה ככה. 

זה חג, והיא צריכה לשמוח שחג. מישהי מהן תזכה להמשיך עם כסופי הקשקשים הלאה והמושבה תזכה לעוד שנה של שקט. היא עורכת רשימה של כל המטלות המרגיעות שתעשה מחר בבוקר. הלימודים לא יתקיימו, בטח לא בכיתת הבנות, ויהיה לה בוקר חופשי. אולי תלך למרעה לעזור לגברים לנקות את החלזונות החדשים שבקעו מהביצים. או שתתנדב בקונכיית הרפואה, תמיד אחרי חג הבנות יש שם עומס – 

"המורה?" 

יהודית מרימה את הראש ומיד מורחת חיוך על הפנים. היא לא יכולה להישבר. לא כאן, לפחות. 

"מיכל, לא הלכת הביתה? הנקישות התחילו, את יודעת שאתן צריכות להגיע לבתים לפני תחילת החג".

הנערה מלפפת אצבע עצבנית סביב שערה המתולתל ויהודית רואה את הפחד בעיניה הגדולות. היא לא צריכה לחכות לתשובה כדי לדעת מה מיכל עוד עושה פה. 

"חגגת חמש עשרה השנה, נכון?" 

הנערה מהנהנת. "לפני חודשיים". 

"זה יהיה בסדר".

"את לא יודעת את זה". 

הנערה צודקת. יהודית באמת לא יודעת את זה. אבל זה לא יעזור אם מיכל תרטיב במכנסיים רגע לפני תחילת החג. הן צריכות להיות חזקות אחת בשביל השנייה. היא אוספת את שארית כוחותיה וקמה מכיסא המורה. 

"כסופי הקשקשים כמעט אף פעם לא לוקחים נערות בנות חמש עשרה", היא אומרת ושונאת את הדרך שבה הקול שלה הופך צייצני. "את יודעת שאם – "

"בבקשה אל תגידי שאני ראויה לטוב שמעבר", הנערה קוטעת אותה בעיניים פעורות ויהודית משתתקת. היא לא יכולה לעשות את זה, היא לא יכולה לשחק את המשחק הזה. לשקר למיכל בפנים שיהיה בסדר. לומר לה שאין ממה לפחד. יש הרבה ממה לפחד. 

 

חג הבנות 3417 – דבורה 

"אנחנו צריכות ללכת", דפנה מושכת את הזרוע שלי בכוח. "לא נשאר עוד הרבה זמן עד שהם ינחתו". 

אני מרימה את המבט מהחולה השביעי מהבוקר ונועצת בה את המבט הכי זועם שלי. "ומה את רוצה שנעשה? נשאיר אותם כאן? צריך לטפל בהם". 

"את הבנות ניקח איתנו, ואת השאר תשאירי כאן", היא אומרת ברצינות תהומית ומחזירה לי מבט משלה. העניין עם דפנה הוא שהיא לא צוחקת. היא באמת רוצה שנרים את שלושת הצעירות מהמיטות שלהן ונגרור אותן החוצה מקונכיית הרפואה אל הכיכר המרכזית. 

"הם לא ירצו בנות חולות", אני קובעת. הכסופים לא טיפשים. מה הם יעשו עם נערות גוססות? אלא אם כן מחלת החילזון החיוור לא פוגעת בהם. אני לא יודעת, אבל אין סיכוי שאני גוררת את המסכנות החוצה. 

"לא מעניין אותי מה הם ירצו או לא ירצו", דפנה פוסקת, "מעניין אותי שלא ישרפו לי את כל העסק".

דפנה גדולה ממני בעשר שנים, והיא זוכרת טוב יותר את מה שקרה אחרי המרד. הייתי רק בת שלוש כשהכל הושמד ואני לא באמת יודעת איך הדברים נראו אז. דפנה מזכירה לי את זה כל בוקר, כשאנחנו הולכות לשטוף את התחבושות שהכנו מיריעות אוהל ישנות, וחולפות על פני השרידים השחורים של המרפאה ה'אמיתית'. 

האמת היא שלמרות המחלה יש לנו מזל שגילינו את החלזונות. זה קרה מתוך ייאוש. אחרי המרד האספקה נגמרה די מהר, ולא נשאר כלום מהצמחים הארציים שאנשי המושבה גידלו. אז הם אכלו גופה של אחד מחלזונות הענק.

זה נשמע נורא. והריח – איך לי מושג איך אפשר להתקרב בכלל לגופה נרקבת של חילזון, אבל הם עשו את זה. ועכשיו אנחנו אוכלים חלזונות מתים כל הזמן. 

כיף.

אולי אני צריכה לומר תודה שהחילזון הראשון שניסינו לאכול היה חילזון חום ולא אחד מהחיוורים, אחרת כולנו היינו מתים מהמחלה המטופשת הזאת מזמן. 

הנקישות נשמעות שוב ואני מתכווצת. יושב ראש המועצה רחמני רוצה להפוך את היום הזה לחגיגה. להוציא את הארסן מהחילזון, מה שנקרא. באיזה עולם מעוות ההקרבה שלנו יכולה להיות חגיגה? אבל דפנה לא מרשה לי להביע מחשבות כאלו בקול רם. זה מה שהביא עלינו את המרד, והמרד היה רעיון גרוע. 

"הן לא ישרדו את הטיול הזה", אני מנסה מכיוון אחר, אבל דפנה כבר מתחילה להקים את אחת הנערות הצעירות יותר. "את יודעת שהן לא ישרדו".

"דבורה", היא מסתובבת אליי בפנים אדומות. היא קוראת לי דבורה רק כשממש עצבנתי אותה. "אנחנו לא נשרוד אם הן לא יבואו. את מבינה? כל מה שבנינו עם החלזונות הארורים והכאילו רפואה הזאת שאת משחקת בה? זה לא ישרוד. הן באות וזהו". 

והיא מעמיסה את הנערה על הידיים ויוצאת מהקונכייה. 

 

חג הבנות 3,397 – מרים 

הכל נשרף. הכל. 

מרים עמדה מחוץ לתא המגורים המשפחתי והביטה במתכת נמסה ומתעוותת. הלהבות הקיפו אותה מכל עבר והריח של הבשר השרוף עמד לה על הלשון. 

כל תאי המגורים נשרפו. כל החממות, כל מעבדות המחקר, המכוניות האוטונומיות. אפילו המרפאה. 

הם לא השאירו כלום. 

המרד לא הצליח. כמה טיפשות הן היו שחשבו שיצליחו להתנגד? שפשוט יתחבאו ברגע שהנקישות יתחילו? מה הן חשבו לעצמן?

ועכשיו כל אנשי המושבה ימותו. בלי אוכל, בלי מתקן לטיהור המים, בלי אפשרות לתקן שום דבר. 

הם אבודים. 

 

חג הבנות 3,377 – לאה

הפעם הנקישות תפסו אותה בהפתעה. לאה הרימה את הראש ממכונת הדישון שניסתה לתקן והתפללה לכל מי שמקשיב שאולי היא מתבלבלת. בתוך החממות רעש המושבה היה עמום, כמעט בלתי נשמע. אולי לאה באמת התבלבלה, אולי זאת הייתה אחת מהטפטפות החשמליות. 

אבל לא. 

הנה הנקישות שוב. 

המברג נפל מידה בקול צלצול. 

אורי אומר שהנקישות הן רעש הפליטה של המנוע שלהם. שהוא עובד על איזה אנרגיה חייזרית כזאת, ואם רק היו נותנים לו לבדוק מקרוב הוא בטח היה יכול להנדס אותו לאחור ולהוציא אותם מהחור הזה למקום יותר טוב. 

כאילו שיש מקום יותר טוב. כאילו שהם לא יודעים מה הדרך היחידה מכאן החוצה. אורי יכול לומר דברים כאלו כמה שהוא רוצה. הוא הרי לא הולך לשום מקום. 

לאה הכריחה את עצמה לנשום נשימות עמוקות. לאוויר בחממה היה ריח עשיר של אדמה ושל הטחב הצהוב שנמצא על הכדור הזה בשפע ושימש אותם בתור דשן. גם הגללים של חלזונות הענק שחיו בערבות מחוץ למושבה היו דשן מעולה, אבל החלזונות נהגו לתקוף אם התקרבו אליהם יותר מידי. 

דשן. ריח של בוץ. אלו היו הדברים שהרגיעו את לאה. זה היה מפתיע לאור העובדה שהיא נולדה על המעבורת ועד גיל עשר לא ראתה אדמה אמיתית. הילדה הראשונה של המעבורת, הם קראו לה. החיים הראשונים שנוצרו בקהילה מחוץ לכדור הארץ, ילדת חלל. 

מה לא הייתה נותנת עכשיו כדי לחזור להיות ילדת חלל. 

כמה חודשים אחרי שנחתו זה התחיל. יושבת ראש המושבה בזמנו אמרה שהן חייבות לשתף פעולה, שאין ברירה אם הן רוצות לשמור על שלום הקהילה. ששום דבר רע לא יקרה למי שהולכת איתם מרצון. 

אבל לאה לא קנתה את זה. כבר עשרים נשים נלקחו, ואף אחת עדיין לא חזרה. למה? יושבת הראש לא הייתה מוכנה לספק הסברים, גם לא כשהייתה כבר על ערש דווי. 

"הלו, גברת, יש מישהו בפנים?" 

אורי נופף בידיים הגדולות שלו מולה כאילו היא חירשת. הוא היה לבוש בסרבל הרגיל, עם פתחי האוורור מקופלים החוצה. כל הבית שחי שלו היה חשוף ובטח גם הסריח. אחרי שהטקס יסתיים הוא יחזור לחממות לעבוד על השתילים החדשים. לאה אולי לא תחזור. 

"שמעתי, שמעתי", לאה הרימה את המברג כשהנקישות נשמעו שוב. "שמעתי גם את זה. יש זמן". 

"לא, אין", הוא נאנח, "את יודעת כמה מהר הם מגיעים". 

"אז שיגיעו", נפלט לה וכל הכעס והפחד שהצטברו בשנים האחרונות התיישבו לה על החזה. "אם פעם אחת לא נעשה מה שהם אומרים, לא נלך לשם – אז אולי הם יבינו שאין להם כוח עלינו". 

המילים שלה הדהדו בחממה ביניהם. זאת לא הפעם הראשונה שאמרה דברים כאלו, זאת לא הפעם הראשונה שאורי הביט בה קצת ברחמים. 

ולאה ידעה שגם השנה היא תלך לעמוד עם כולן. המברג שוב החליק מידה. 

 

חג הבנות 3357 – רחל 

הם עשו טעות נוראית. יושבת ראש המושבה, סא"ל רחל בטיטו, בהתה במתרחש על מסך המחשב בפה יבש. אחרי שנים של ניהול משברים במעבורת ההתיישבות ירושלים היא הייתה מתורגלת בשמירה על הבעת פנים שלווה, אבל אפילו היא לא הייתה מסוגלת להישאר דיפלומטית כרגע. 

"זה לא טוב", פרופסור דורון זמיר חזר בפעם העשירית ובקבוק המים שקשק בידו. "תראי אותם. הם באמוק". רחל רצתה לתלוש את הבקבוק מבין אצבעותיו, אבל הייתה לה תחושה שזה רק יחמיר את המצב. היא בחרה את הפרופסור הצעיר מבין מאות המועמדים למושבה שלה כי הפגין חדות מחשבה ואומץ במבחנים – שתי תכונות שנראה שנעלמו כעת.

"אנחנו לא יודעים בהכרח שזאת הבעת כעס". אולי נפנוף האיברים הזה הוא הדרך שבה הם מתקשרים? רחל למדה לא להניח הנחות מכלילות על האנשים שמולה. כלומר, אלו לא אנשים, אבל היא הייתה די בטוחה שהעקרונות שהביאו לה הצלחה בקריירה עד כה רלוונטיים גם עכשיו. 

הפרופסור הביט בה כאילו היא משוגעת. המבט הזה בהחלט לא הופיע במבחנים שלו ודי עצבן את הסא"ל. "את רואה את מה שאני רואה?"

"הם בסך הכל מנסים לאסוף את מה שזה לא יהיה", היא אמרה בשלוות נפש, אבל מדי היו"ר שלה התחילו להיספג בזיעה. אפילו היא לא האמינה לעצמה. הם נמצאים על הכוכב החדש פחות מחודש וכבר הצליחו להכניס את עצמם למשבר עם השכנים החדשים. 

כמובן, הם לא ידעו שיהיו להם שכנים, זה לא הופיע באף אחת מתוכניות ההתיישבות שלהם. השתלטות על שטח ששייך לישויות תבוניות אחרות היה רעיון גרוע בלשון המעטה, כמו שגילו מעבורות התיישבות אחרות. 

"זה רחם, זה מה שזה", דורון התחיל לגרד את מרפקיו בתנועות חדות, הבקבוק עדיין משתלשל מבין אצבעותיו. "או ביצה ענקית. יש שם… היה שם יצור שהם גידלו". 

"זאת הייתה טעות אנוש". קודם כל להכחיש, אחר כך היא תחשוב על פתרון. זאת הייתה אסטרטגיה ששירתה אותה היטב עד כה. היא התחילה להתחרט שנפלה בהגרלה של הכוכב הזה, עם חלזונות הענק שרעו באחו כמו פרות ארציות משונות והדשא הצהוב בכל מקום. 

"אני לא חושב שהם יקבלו את הטיעון הזה", קול ציפורניו המגרדות את העור היבש נשמע היטב בחדר. "מה תגידי להם, אנחנו מצטערים שהדחפור שלנו שבר לכם את הביצה. נשמח לשלם לכם פיצויים?"

"משהו כזה, כן". רחל לא התכוונה להיכנס לספרי הלימוד בבית הספר לתעופה כמקרה-בוחן לכישלון של התיישבות דקה וחצי אחרי שפרקה את הציוד מהמעבורת. היא תוציא אותם מהתסבוכת הזאת, היא רק צריכה רגע לחשוב. 

יצורי הבלהות על המסך המשיכו להשתולל. דרך מצלמת הרחפן הם הפכו לגיבוב של טלפיים ושיניים חדות, קשקשים אפורים ומה שנראה כמו נשק משוכלל הרבה יותר מהטכנולוגיה האנושית שהייתה להם במושבה. 

וזה מה שהכריע את הכף. כי אם היה מדובר בבבונים חייזריים, רחל הייתה משטחת את הקרקע בלי לחשוב פעמיים. אבל כשהצד השני חזק יותר ממך? כאן מגיעה תורה של הדיפלומטיה. 

"תעביר את המשדר לשפה האוניברסלית", היא פקדה, "בוא נבין מה היה כל כך חשוב בתוך הביצה הזאת. בטח יש משהו שאנחנו יכולים לתת להם בתמורה".