התרופה לעצב

עולמנו עולם רחב, אך את הרי יודעת זאת, מאחר שטיילת לאורכו ולרוחבו, ברגלייך, בכרכרה ובספינת-בזק. מסעותייך הביאוך לפגוש בעלי חיים רבים ומשונים, וכל צנצנות הזכוכית בחדרך המלאות בזנבות וקשקשים משונים הן עדות לאותם המסעות. אני כָּמֶה לדעת – האם מסעותייך גילו לך את סודות התרופה שכה חיפשת? האם התקרבה נפשך לפתרון אותה חידה שייסרה אותך בימים והטרידה את מנוחתך בלילות? רוצה אני לחשוב שמצאת פתרון; אך לא אוכל לדעת זאת לעולם. את אינך בין החיים יותר, בתי, ונותרה לי רק התקווה המנחמת ששעתך האחרונה הייתה יפה.

ודאי את תוהה, בעולם שמעבר, מדוע גמלה בליבי ההחלטה לכתוב לך דווקא עכשיו. אני אינני יודע. הלוואי והייתי יודע. הרי דבר לא השתנה בארבע העונות שחלפו מאז שיצאת מחיינו. אימך עודנה צל של עצמה, אף שאינה מתעוררת בבכי בחצות כל לילה. אחייך משקיעים את עצמם בעבודה, אך נפשם אינה מושקעת בה כלל. לאחר שהם מחזירים את הצאן מהמרעה הם פונים אל בית המרזח בשתיקה, וחוזרים שתויים ושתוקים אף יותר. אינני יודע מדוע עלייך לדעת את כל זאת. הרי זמנך לנוח הגיע, ואין טעם להטרידך במחשבות עלינו, היכן שלא תהיי. אך אולי הייתי רוצה לדעת היכן את, ואולי משום כך כותב אני כעת. האם את סועדת באולמות המצולות של תְּהוֹמֶת? או שמא יושבת את בהיכל הרקיע של אֶסְתָרִית? בליבי אני יודע בוודאות מוחלטת שהצטרפת למסעה של עוֹטֵרֶת, אך אימך טוענת שאין זה כך. מעדיפה היא לחשוב שמקומך החדש יציב ובטוח; מחשבה אנוכית. אם מקומך היה יציב ובטוח לא היית יוצאת לאותו המסע האחרון, לאותם חיפושים ברחבי תבל…

בתי, קרה דבר משונה למדי היום. בעת שאחייך יצאו אל בית המרזח, בעודי יושב תחת עץ השקד, מתפלש בקרני השמש האחרונות, הופיעה מולי איילת. כשראיתי אותה, בתי, לא יכולתי שלא לדמיין את העתיד שלא יתממש. פרוותה החומה, בהירה הייתה, כמו עינייך. רגליה, אף שדקות היו, עמדו יציבות ובטוחות על הקרקע, מוכנות לזנק בהינתן פקודה. כתמים לבנים קטנים כיסו את גבה, מעוררים בי זיכרונות על כתמי הלידה הלבנים שכיסו את פנייך. כה דמתה לך, אף שהייתה איילת! אך מראה חיצוני יכול לשטות בכל. ידעתי שהיא איננה את. בכל זאת, הייתה נחמה כלשהי בידיעה שאולי התהפכת לאיילת. אחרי חילופי מבטים קצרים, האיילת דילגה חזרה אל הסבך. לא ראיתי אותה יותר, ואף עקבות לא השאירה, בניגוד אלייך, ולעקבות שהשארת צרובות בליבנו. היא לא הייתה את, כמובן, אך בחיי, כה דמתה לך!

מה ראית במסעותיך, בתי? לעיתים אני עומד מול קיר הצנצנות שהשארת, ומאמץ את דמיוני, מקווה לדלות מתוכו איזה בדל של תמונת-מסע. כה מיעטת לספר עליהם, וכה הרבית לספר על התרופה שקיווית לרקוח. מכיר אני את שלושים השימושים של זנב הכבש השחור, ויודע אני כיצד להשתמש בקשקש של דג-חרב מלכותי כדי להגן מעין-הרע של בן-משפחה; אך אפילו  אם האלות בעצמן יסכימו להחזירך אליי תמורת בדל סיפור, לא אוכל להגיד כיצד עלה בידך למצוא את אותו כבש שחור, או מדוע אותו דג-חרב החליט לתקוף את ספינת הבזק שלך, וכיצד המשכת במסעותיך ללא פחד אחרי כן. הלוואי שהייתי יודע, בתי. לו היו לי זיכרונות רבים יותר להיאחז בהם, אפשר שהצער על אובדנך היה קל יותר. יכול הייתי לחיות את חייך מעט. רוצה אני לזכור את חייך, ילדה! מותך קשה מנשוא. אזלו כוחותיי, בת! נותרו לי כה מעט זיכרונות. דרושים לי עוד, אך כיצד אמצאם? המעט שנשאר ממך לא יספיק לי.  עליי ללכת, עליי ללכת לחדרך. אולי יפיגו הצנצנות מעט מן הגעגוע. אולי אוכל לדמיין אותך מנמנמת על יצועך כבימים עברו. אשוב למכתבך זה עוד רגע קט. ודאי אין צורך למהר בכתיבתו, ומוכרח אני לבקר בחדרך, מוכרח.

ראיתי אותך, בת! אינני מסוגל לתאר את גל האושר ששטף אותי, את התקווה! הדמעות הזולגות ממני מכתימות את הדיו, אך לי לא אכפת. ראיתי אותך! ראיתי, אך לא כמו אדם המבחין בחברו, לא ולא. ראיתי אותך כאדם המביט בראי. ראיתי אותך מעינייך שלך. אינני יודע כיצד קרה הדבר, אך אין זה משנה לי כלל. מוכרח אני לכתוב לך  את שקרה בפרטי פרטים, כדי שלא אשכח. אסור שאשכח, לכן כותב אני, אף שנפשי מתרוצצת לכל עבר, עיני דומעות וידיי רועדות כידי אדם זקן…

כאשר נעמדתי מול קיר הצנצנות הרגשתי בשנית כמה עוצמה טמונה במכלי הזכוכית הללו, העוצמה שהיא עצמיותך. מראן הזכיר לי את תיאורייך, בכל פעם ששבת ממסעותייך, את הלהט בו תיארת את הכוחות הטמונים בצנצנות, את המהירות בה החלפת את נושא השיחה כאשר שאלותינו נעשו חקרניות מדי. הרהרתי שוב בשאלה, מדוע לא סיפרת לנו דבר, אם ידעת שתלכי מאיתנו בטרם עת, ולא רצית שנרגיש בכאב לכתך. הלקיתי את עצמי על שאיני יודע אפילו מה הייתה מהות אותה תרופה שחיפשת – שכן כל שנותר ממפעל חייך כעת הוא קיר הצנצנות הדוממות הללו, שאין ביכולתו לסייע לאיש. כאשר חלפה מחשבה זו בראשי, חשתי בשינוי מסוים בעצמה המוקרנת מין הקיר. אינני יודע להסביר זאת במילים, אך נמשכתי להעביר את ידי עליהן; וכאשר העברתי ידי עליהן בעדנה, חשתי בעוצמה המכוונת אותה, כמו השתלטה עליי איזו רוח-רפאים או שד. נבהלתי וניסיתי למשכה אליי, אך ככל שניסיתי להרחיקה לא הצלחתי. ניסיתי להיאבק בידי אחוזת השד בידי השנייה, אך לאחר מאבק קצר נכנעה גם היא ואבדה לי השליטה על שתי ידיי. ידי-השד תפסו בקבוקון זכוכית וקירבוהו אל עיני השמאלית. הזוכרת את אותו בקבוקון? עלה בידך לסחוט לתוכו כמה טיפות ארס מניביו של עכסן-יערות אדום. נאבקתי בידיי ככל שיכולתי. נעזרתי ברגליי; ודאי נראיתי כמטורף. אדם המנסה לברוח מידיו, באמצעות רגליו! לבסוף הוכרעתי. נמצאתי על הקרקע, עיני פקוחה לרווחה, וטיפה יחידה של הארס הוורוד זולגת מתוך הבקבוק. עם נחיתתה עצמתי את עיני בכל כוחי. הארס שרף וגירד כגחל ממדורה, אך לא יכולתי לעשות דבר להקל על הסבל. התפתלתי על הקרקע הלוך ושוב, אך ידיי נפרשו לצדדים ומנעו ממני את עיקר התזוזה. כעבור זמן התמסרתי לכאב, בחוסר אונים, ועם התמסרותי שכך. וכששכך הכאב פקחתי את עיני, ומצאתי את עצמי מוקף בעצים. ודאי נשאו אותי ידיי החוצה מן החדר, כך חשבתי – אך לא כך היה הדבר. כאשר הבטתי בידיי – ודאי לא תאמיני, אך נשבע אני כי זו היא האמת לאמיתה – כאשר הבטתי בידיי, היו אלו ידייך. הכרתי אותן, כאילו רק אתמול צפיתי בך מעסה אותן לאחר שסיימת לגלף לעצמך תליון חדש. הידיים אחזו בחנית וענדו צמידי-הגנה אשר מעולם לא ראיתי, צמידים שזהרו בנגה כחלחל. ומולי בתי, עמד אותו נחש-עכסן, שארסו טופטף לעיניי. כמה גדול היה! לא שיערתי לעצמי מעולם שנאבקת במפלצת עצומה כשניים-שלושה אנשים. מראהו השכיח ממני את מצבי: סכנת החיים שהרגשתי הייתה כה מוחשית, ולא היה זה משנה כלל  אם על חייך פחדתי, או על חיי. הנחש הנפיל מקופל בתוך עצמו היה, זנבו בלט כלפי מעלה ורטט כרעשן. הרעש היה מצמית: כל היער השתתק בידיעה שזוהי שעתו של הנחש לתקוף את קורבנו. וכאשר העכסן מרעיש, מי יעז להוציא הגה מפיו? את בתי. שמעתי את זעקתך – כבוקעת מגרוני שלי. אך יודע אני כי מעולם לא הייתי אמיץ כל כך. זעקת הקרב הקפיאה את דמו של הנחש: סוף סוף נתקל ביריב ראוי, ואימה התגנבה לעיניו. ידעתי, וידע גם הוא, שלא תתני לו לחמוק ממך. הרי סיפרת לנו כמה שבועות תרת אחרי אותו הנחש, צועדת הלוך ושוב לאורך נהר הגעשון, טומנת מיני מלכודות משונות. אך לא גילית לנו, ילדה, שאת היית הפיתיון! אז ראיתי כי החליט הנחש לתקוף. גופו האדום נדרך וקשקשיו בהקו בקרני השמש שחדרו בינות לעלים. פיו נפער, ללוע עצום ונורא, וניביו השלופים הסתערו-התפרצו אלייך. ראיתי מעינייך את התהום המסתערת עלייך, המאיימת לבלוע אותך בשלמותך. ואת – תנועה יחידה עשית, מעודנת וזריזה. וכשגופך-גופי הצטודד, זרוענו שלחה את החנית אל התחתית הרכה של ראש הנחש, ואותה החנית שיפדה את ראשו, ונטלה ממנו את רוח החיים כליל. עם צניחתו של הענק אל האדמה התפזר ענן אבק באוויר, ואני מצמתי בעינינו.

כשפקחתי אותן שוב הייתי בחדרך, שוכב אפרקדן על הרצפה. לבי דפק בעצמה. החיזיון היה מדהים. הייתי מוכרח לדעת – איזה עוד סיפורים מנעת ממני.  לא שאלתי את עצמי כיצד ומדוע נגלה החזיון דווקא כעת. כל שעניין אותי הוא למצוא את הסיפור הבא. שריריי כאבו ומפרקיי היו נוקשים, אך מוכרח הייתי לקום. דידיתי אל הקיר, והעברתי את ידיי על צנצנות הזכוכית. לצערי לא חשתי דבר: העוצמה נסתתרה ממני. העברתי את ידיי בשנית, אך ללא הועיל. אותו הדבר שהרגשתי טרם ידיי כפו עליי את אותה טיפת ארס – אותו דבר לא היה עוד בנמצא. 

ברירה לא נותרה לי, כיוון שהייתי מוכרח. הביני בתי, מוכרח! אחת-אחת פתחתי את הצנצנות. בכל צנצנת טמון זיכרון, כך ידעתי. מוכרח הייתי לשחרר את הזיכרונות הללו. אחזתי בקשקשי דג החרב וחבשתי אותם ככובע, אך דבר לא אירע. נגסתי בזנב הכבש השחור, מכריח עצמי לבלוע אותו. קשה כסוליית נעל היה; אך דבר לא נגלה לי. אף טפטפתי לעיני שוב את אותו ארס נחשי, בתקווה לשחזר את אותו החיזיון – אך מלבד הכאב השורף לא התרחש דבר.

הו אלות, הצילוני מן הכאב! עם כל כישלון התגברו געגועיי אלייך. עם כל כישלון גברה נחישותי לאתר את הזיכרון הנכון, לחוש באותה עוצמה שתלטנית אשר תחזיר אותך אליי לרגע. בתי, סלחי לי! לא עמדתי בפיתוי. את  מפעל חייך חירבתי. כאשר שבתי לעשתונותיי מצאתי עצמי עומד על גל זכוכיות שבור. לא נשאר אף כלי זכוכית יחיד על המדף, חלקי בעלי החיים היו פזורים בערבוביה בין הזכוכיות. חרטה עמוקה החלה פושה בקרביי. התהלכתי אל פינת החדר ונשכבתי על היצוע המונח שם. בהיתי בחלל. ידעתי כי עשיתי מעשה אסור, חילול קודש כמעט; וידעתי כי לא יכולתי להימנע ממנו. עיני נעצמו. 

אך לכשנעצמו עיני, זוהר לבנבן חדר דרך עפעפיי. עצמתיהן עוד יותר; אך הזוהר הוסיף להתגבר. רוח כפור החלה מנשבת, צורבת בקורה את עיני הדואבות. גופי רעד עד כדי כך שמוכרח הייתי לקום ולמצוא דבר מה להתכסות בו. פקחתי את עיני והבחנתי, בתי, שאינני בביתנו עוד. רוחות סערו מכל עבר, ובכל כיוון שהבטתי הארץ הייתה לבנה וצחה. שוב הייתי בזיכרונך. אל מולי עמד הר איתן, מנצנץ בגווני לבן וכחול אשר מעולם לא ראיתי דומה להם. הכפור צרב בעיני ובידיי, אך כה טוב היה לדעת כי שבתי אלייך, עד שלא חשתי בכאב כלל!

בידינו היה צמד מקושים וחבל ארוך. ידעתי כי טיפסת על ההר הלבן, אף שלא הגדת לנו זאת. לא ידעתי מה חיפשת שם, אך נחוש הייתי למוצאו.

הטיפוס – קשה היה. סלעים ענקיים עמדו בדרכנו אל הפסגה. חלקם העליון מצופה בשכבה עבה ולבנה, וצדדיהם חלקים כחלוקי נחל. נעזרנו במקושים: פעמים כיוונת אָת אֶת ידיי, ופעמים כיוונתי אני את ידייך. המקושים הכו בעוצמה בסלע הקשה וננעצו, מקלים עלינו מאוד את מלאכת הטיפוס. אצבעותייך קשרו קשרים בחבל, וזרועותיי השליכוהו סביב גושי סלע רחוקים, להבטיח שאף-אם נחליק – לא ניפול. אינני יודע כמה זמן ארך החיזיון; כל משך שהותי איתך השמש נשארה נעוצה בשמיים, קרובה לאדמה, אך קרה להפליא. 

כאשר העפלנו לפסגת ההר, שרירינו דאבו. בלתי אפשרי היה להתעלם מהכאב עוד. הנחתי לרגלייך להוביל אותנו אל מערה. אף שגופי כאב, נפשי הסתקרנה עד מאד: מוכרח הייתי לדעת איזה מרכיב עוצמתי נסתתר במקום כה עוין ומרוחק. הרוח סערה סביבנו, מפזרת לכל עבר פתותי קרח לבנים. עיני כמעט נעצמו בניסיון למנוע מהקור לפגוע בהן. הכפור צרב את אזנינו כברזל מלובן. ומרגע שדרכה רגלינו בתוך המערה החום החל לחזור לגופנו. כאשר הבטתי סביב ניכר היה שהמקום שימש למגורי בעל חיים מסוג מסוים. ענפי עצים ממרגלות ההר עיטרו את הקרקע בערבוביה. אבנים נוצצות שונות הונחו במערה באופן שנראה לא מקרי. כמה גולגולות אנושיות למראה נחו במרכז החלל, קטנות מעט מן הצפוי. ולידן, זאת ראינו היטב, נוצה יחידה, זוהרת בחשכת המערה. משמעות נוצה זו יכולה הייתה להיות אחת בלבד: קן כנף-אדירים הוא זה. נוצותיו של עוף זה זוהרות בנוגה כסוף, והוא משאירם בכל עת שהוא טורף. טלפיו המידבקים מקלים עליו לחטוף פעוטות נזנחים מהוריהם. כמה עצוב הדבר שבמקום בו עמד פעם ילד פעוט נותרת רק נוצה, יפה ככל שתהא. אך לא לשמה באנו, אלא לשם דבר אחר. ניגשנו אל האבנים שלאורך הקירות; עיני-עינייך סרקו אותן אחת-אחת, מחפשות דבר-מה שאינו ידוע לי. שלוש פעמים סבבנו את המערה, בוחנים את האבנים אחת אחר השנייה. בפעם הרביעית הפכנו בהן, ובפעם החמישית מיינו אותן על פי זוהרן; על אף כל זאת, לא מצאנו דבר.

אינני יודע מה חיפשת, בתי. אינני יודע מה היה קורה לו היית מוצאת את האבן אשר חיפשת. ועוד אינני יודע כיצד עלה בידך לצאת מאותה המערה בחייך. יודע אני רק זאת: כאשר התיישבת על רצפת המערה, ואספת את רגלייך בין ידייך, דמעות התסכול שזלגו על לחייך זלגו גם על לחיי. בכייך החזיר אותי לגופי, על יצועך, אך דמעותיי לא פסקו. הצטערתי כפי שהצטערת את על חוסר התוחלת של מאמצייך. הצטערתי מפני שהתגעגעתי אלייך, ומכיוון שלא יכולתי להרפות מן המחשבה, שעדיף היה לך לבלות את ימייך בחיק משפחתך, במקום לחפש חיפוש בלתי מושג. ההיית הולכת מאיתנו בטרם עת אם לא היית מסתכנת במסעותייך?

אין זאת הפתעה בשבילך, אך כאשר יבשו הדמעות והתיישבתי על יצועך ראיתי דבר-מה זוהר בזווית עיני. בתוך כרית נוצות-האווז נמצאה נוצה יחידה של אותו כנף-אדירים שבמערתו ביקרתי אותך. מראה אותה נוצה גבר עליי: בחילה החלה לעלות בקרבי, מחשבותיי סערו ולבי דפק בעוצמה. חשתי בזיעה קרה המדביקה את חולצתי לגופי. מוכרח הייתי לצאת מחדרך מהר ככל האפשר, לחדול מן המאמץ לרדוף אחרייך – כי קשה הדבר מנשוא. וכשיצאתי אל הערב המחשיך, תועה בדמעות חזרה אל עץ השקד, כאשר התיישבתי על הקרקע בעודי אוחז את ראשי בידיי, הרגשתי קולות טפיפה רכים לידי. הרמתי ראשי ומבטי נח על אותה האיילת המנוקדת בלבן. היא קרבה עליי עד מאוד, ולכשנצטלבו עינינו, פתע ראיתי אדם מבוגר יושב תחת עץ ובוכה. האדם היה עלוב ומותש; ולכשהתקרבתי אליו הבחנתי – שאני הוא. אמנם אני הוא, אך גם האיילת; גופי גופה, אך גופי גם מולה. כאשר צפיתי באיילת מביטה לעברי ראיתי את עצמי מביט לעברה, וכבאר עמוקה ללא סוף צללנו זה בתוך עיני זו, מעמיקים עוד ועוד ועוד…

חי עוֹטֵרֶת, אין אלה אחרת היכולה לצייר מציאות בלתי נתפסת כמו זו. אינני יודע כמה זמן צללנו זה לתוך עיני זו, בתי, אך יודע אני כי הצלילה הייתה חופשיה לחלוטין, נפילה בידיעה שאין קרקע לפגוע בה. יכולתי לבלות כך לנצח, בלי חשש ובלי צורך להימנע מדבר. תחושה כה נפלאה ונוראה בו-זמנית. כה דלות מילותיי אל מול התחושה העצומה הזאת.

וכפי שהתחילה, כך נסתיימה: באחת פנה מבט האיילת ממבטי, ורגליה הקלות נשאו אותה הרחק אל תוך העצים. במהרה הבנתי מה היה הדבר אשר הבריח אותה מעליי: קולות צעדים וצחוק-שיכורים התגברו מעבר השביל, וחזיתי באימך ואחייך שבים מבית המרזח. מופתע הייתי עד מאוד, לראות שנתלוותה אליהם: אך טוב היה לשמוע שוב את צחוקה, ונעים היה לראות את השתטויותיהם. זה זמן רב לא ראיתיה מצטחקת כך, אך לא הצלחתי להתרגש מכך. ידעתי שלא אוכל לספר את קורות אותו הערב, לא באופן שיוכלו להבינו, וידעתי גם שסיפורי השיכורים שלהם אינם מענייני. עוֹטֵרֶת זימנה לי מפגש נדיר, והיה עליי לנצלו. 

בירכתי אותם לשלום, אך הוספתי לשבת תחת עץ השקד. למכתבך זה הוספתי את זיכרון הדברים הנפלאים המתוארים בו. והוספתי לחשוב ולחשוב.

פתע הבחנתי, שאף שחשבתי עוד ועוד, לא חשתי עוד באותו הצער אשר שרוי הייתי בו מהשעה בה ביליתי איתך במערה. עוד הייתי ער עד מאוד לאובדנך; אך הצער כמו ריחף מולי, ויכולתי להביט בו, כפי שהבטתי באותה איילת: וכאשר הבטתי בצער, ידעתי שהוא מביט בי חזרה, ושביכולתי לצלול לתוכו ולצאת מתוכו כאוות נפשי. טוב לשקוע בצער: אך טוב גם לנסוק מעליו, כל עוד אפשר.

יודע אני, בתי, שלא חיפשת תרופה לעצב. אך חושב  אני שמצאתיה בזכותך, בדמות אותה איילת. אינני יכול לשכוח את אובדנך. גם אינני רוצה לשכוח את הזמן בו הארת את חיינו. אך יכול אני להתנחם בידיעה שלצער יש סוף, ולא כך לקיומך: שהרי התגלגלת בגוף אותה איילת, ועוד ניפגש, – בטוחני! –  בהמשך.