ואחד שסמך על הרוח

מספרים על ספינה אחת אשר נטרפה בלב ים ונוסעיה נתקעו על אי בודד אלפי מיילים מכל מקום יישוב.

עברו שני דורות מאז התאונה ובני ובנות האי יודעים דבר אחד – לעולם לא לסמוך הרוח. זו מסורת שעברה אליהם דרך הוריהם, שקיבלו אותה מדור המייסדים. "הייתה סערה אדירה", כך הם מספרים, "הרוח הכתה בנו קשות ולא היה לנו שום סיכוי לעמוד בעוצמתה. היא שברה את ספינתנו ואת רוחנו." מאז, כל פעם שמישהו יוצא להפליג בים – לחפש מזון, ספינה חולפת או אפילו חוף מבטחים, הוא תמיד לוקח עימו מצפן ומפה. בני האי מנווטים על פי כללים ברורים – כאורדינטות, כיווני שמיים ואפילו הכוכבים, הם יסמכו על כל דבר, מלבד הרוח. אלא שמאז שנסחפו אל האי הבודד, אינם מצליחים לחזור אל החוף ממנו הפליגו, זה כאילו הרוח מסובבת סיבות שיישארו שם לעד.

 

נער אחד היה שם. קטן היה וצנום, אך איתן ברוחו. מגיל צעיר כבר מספרים עליו שאינו נוהג לשמוע  לכללי היישוב. תמיד הוא עושה אחרת, כך נראה. אך כשמדברים אתו לא מוצאים בעיניו גאווה או תאוות הרס אלא עצמאות תמימה ופשוטה.

"אני יוצא להפליג לבדי", בישר לחברי האי. "ואני הולך לסמוך על הרוח, לאן שרק תיקח אותי".

"אתה משוגע!" אמרו המבוגרים,

"משיגנע!" חרצו המייסדים,

מג'נון!" קבעו הצעירים.

כולם, אבל כולם, אמרו לו שאין לו מושג מה הוא עושה. כאשר שמעו הוריו על ההזיה המתעוררת אצל בנם, לקחו אותו לשיחה בארבע עיניים באוהל המשפחתי. הם סגרו את היריעות בכניסתם, שאף זר לא ישמע.

"אתה יודע, בני, אי אפשר לסמוך על הרוח. היא לא יציבה. יום אחד היא תהיה לעזרתך, תפרוש לך מפרשים, תשיט אותך במהירות אין סוף, ולמחרת תתקע אותך באוקיינוס שומם", אמר אביו. "ושלא נדבר על הסערות", המשיכה אימו, "מה אם היא תשבור את ספינתך כמו…"

"אני מכיר את הסיפור אמא", עצר אותה הנער. "ובכל זאת אצא" קבע נחרצות על אף ההסתפקויות.

בתחילה פשוט התעלמו מן הבחור, אך כשהפגין את רצינותו אנשי האי קבעו: "אין מנוס. חייבים לכלוא אותו באוהל המשוגעים. הוא עלול לסכן את עצמו ואת כולנו. זה לטובתו." הסבירו לו ולהוריו המודאגים.

 

באוהל המשוגעים התהפך על מיטתו מצד לצד בניסיון נואש להירדם, אולי בשנתו יעלה לו רעיון כיצד בכל זאת יצליח לברוח ולשוט בעקבות הרוח, כך חשב.

"הִי הִי הִי, מה הכניס אותך לכאן בחור צעיר?" שמע קול צרוד שואל מתוך האפילה.

צללית התקדמה לעברו, ודמות אישה זקנה וכפופה נגלתה לפתע באור הירח העמום שחדר מבעד לסורגים.

"הרוח" אמר, "ברצוני לסמוך עליה, לאן שרק תיקח אותי. אני יודע שזה נשמע משוגע, אך בתוכי אני מרגיש אותה, היא קוראת לי".

"קוראת לך, אה? הִי הִי הִי, כן, כך גם אני חשבתי פעם, כשהפלגתי באותה ספינה. או, איך סמכתי עליה, בעיניים עצומות, ואז הכל קרס. צעקתי מן התורן אל מפקד הספינה שעלינו להסתובב, שהסערה חזקה מדי, שהמפרשים לא יעמדו בעוצמה, אך הוא לא הקשיב לי ושעט קדימה 'בעקבות הרוח', אוי. כשהגענו לאי המקולל הזה רציתי לשרוף אותו ואת כל החברים שלו שסמכו על הרוח, לכן אני כאן."

 

הנער הקשיב אך בא בזמן התעסק בסורגים כדי לפרוץ לו דרך. כשסיימה לדבר כבר הצליח להוציא בורג קטן וכל שנותר היה להשתחל החוצה אל הלילה השקט.

"תודה גבירתי" השיב, "אך לא אסלח לעצמי אם לא אנסה, לפחות פעם אחת בחיי."

"ידעתי שזו תהיה תשובתך" ענתה הזקנה.

"רק אל תשכח, הרוח הפכפּכה, אי אפשר לדעת מראש לאן תוביל אותך. אה, ובחור צעיר, כך איתך כובע."

"תודה גבירתי", אמר הנער שכבר היה עם רגל אחת בחוץ ועתה הוציא את השנייה.

משום שאף אחד לא רצה להשאיל לו ספינה, הוא אלתר רפסודה פשוטה מעצי קוקוס וחבלים שהכין מענפיי דקל, פרש מפרש לבן בודד ובכך הפליג אל הים הרגוע לאור הירח שהשתקף במים.

בצעדים שקטים הניע את סירתו אל תוך המים והתחיל את מסעו. כשהתיישב בסירה, שמע קולות מזמזמים באוזניו, כאילו מישהי קוראת לו. הוא פחד. מעולם לא הכחיש את רגשותיו. אך סקרנותו גברה על פחדיו והמשיך לשוט. כשעלה השחר והיה מספיק רחוק מן האי, פרש את מפרשו הבודד בבת אחת ו…דבר לא קרה. יממה שלמה שט לו במים שקטים בעוד השמש קופחת על ראשו. "למה לא לקחתי כובע!", התחרט מיד שלא שעה אל דברי הזקנה. היום הארוך התקדם לו לאט, והנער ניסה שלא להתחרט גם על כך שלא לקח עימו מצפן, שלא השכיל לקחת מפה, שלא למד כיצד מוצאים את כיווני השמיים ואת כוכב הצפון, ואולי בכלל, שלא שמע באופן כללי לזקנה ולכל אנשי האי. לקראת הערב הראשון הוא הביט בכדור הבוער הנבלע אל לוע הים ולא רצה להודות בטעותו…אך תשו כוחותיו. כמעט ונשבר, עד ששמע אותה שוב. רוח קלילה התחילה נושבת. הוא נעמד, פרש את ידיו ועצם את עיניו. היא ליטפה את פניו והסיטה את בלוריתו. היא הצליחה לעורר משהו ברוחו, ולפתע הפכה איתנה ונשבה סביבו. היא סחפה את סירתו הקטנה במהירות דולפין. הוא נע בין הגלים, בסיבובים אין קץ. ימינה שמאלה, למעלה למטה, קדימה אחורה. בגדיו נרטבו, עיניו התמלאו מי מלח, אך הוא לא ויתר. הוא החזיק חזק בתורן המאולתר ומתנודד והלך עם הרוח, סמך עליה. והיא – לא אכזבה אותו.

 

כל הלילה סחפה אותו בדרך לא דרך בעוד העבים הכבדים מכסים כל טיפת אור מן השמיים, אך בבוקר, כששוב פקח את עיניו, ראה לפניו חוף מבטחים. לאן הגיע, לא ידע.

הרוח הובילה אותו הישר אל החוף והטילה אותו על פניו. הוא נפל והתגלגל בחול. לרגע חשב להישאר שם למטה, הוא כל כך עייף, אך הרוח סימאה את עיניו בחול, כאומרת לו נו, לשם מה הגעת עד הנה. הוא קם במהירות, ניער את בגדיו והביט סביב. לפניו נפרש צוק שנמשך קילומטרים, מה כבר יכול להתחבא במקום הזה? אך לפתע כובע פיראט משולש ריחף ברוח ונח לצידו. הוא התכופף כדי להרים אותו אך הכובע המשיך לטייל מצד לצד, ומבלי משים, הנער מצא עומד בפתחה של מערה. הוא לקח צעד אחד פנימה, אך היסס כאשר הבחין בראם של כמה גולגולות ושלדים שאולי גם הם סמכו על הרוח בעיניים עצומות. והוא כבר לא כזה תמים ובכלל עמד להסתובב ולהודות שטעה, לולא הרוח דחפה אותו מאחור והוא הבין שאין לו מנוס. בתוך המערה היו פזורים מטבעות זהב ושאר אוצרות קטנים. ניכר שהמערה נשדדה זה מכבר. אך בלב המערה, במקום אליו חודרת אלומת אור בודדה ראה תיבה. בזהירות ובעדינות, כדי לא להפעיל מלכודות חבויות, ירד על ברכיו, נשם נשמיה עמוקה ופתח אותה באיטיות. הוא ציפה לאוצרות, הן לא היו שם. הוא ציפה למנורת זהב, היא לא הייתה שם, אולי אפילו לספר עתיק יומין על סודות העולם – כלום. רק מפה קטנה וקרועה. במפה היה מסומן אי אחד קטן בלב ים. בלי הוראות בלי הסברים, רק אי בודד בתוך הים. הוא זרק את המפה חזרה אל התיבה וטרק אותה בעוצמה והתיישב על הקרקע ברגליים שלובות וראש רכון. לא, לא היה צריך לשוט עד לכאן כדי למצוא מפה קרועה שלא מגלה דבר. היה צריך להקשיב להוריו, הרוח הפכפכה. ולא כדאי לסמוך עליה. באותו רגע פרצה אל המערה רוח פרצים אשר הבהילה אותו והוא נעמד מיד. היא הייתה כל כך חזקה שכמעט הפילה אותו בחזרה, אך אחר רגע שקטה, בסך הכל רצה לפתוח את התיבה ולהטיל את המפה על צידה השני. הנער התקרב והבחין בכיתוב קטן מאחורה, האותיות היו מסולסלות, כאילו נכתבו בחודה של סכין, והדיו היה אדום כאילו המילים נכתבו בדם – "סמוך על הרוח" היה כתוב. הוא הבין את הרמז וחזר אל סירתו.

מבלי לחשוב פעמיים, מבלי לחפש אנשים מן היישוב שיושיעו את אנשי האי, או לקרוא לעזרה יצא לדרך והפליג יממה תמימה נוספת. גם הפעם הרוח לא עשתה לו הנחות. ימינה שמאלה, למעלה למטה, קדימה אחורה. בגדיו נרטבו, עיניו התמלאו מי מלח, אך הפעם ידע בפנים – יש לי על מי לסמוך, איני לבד בים הגדול הזה. הוא למד לשחות עם הגלים, ברגעים השקטים והשוממים וברגעים הסוערים והאיתנים. אה, וגם, כמובן לקח את כובע הפיראטים. הוא לא רצה שוב להתחרט. הוא הפך למפרש והרוח לסירה, וכך הוא שט עד שזוהר הכוכבים קישטו את הלילה.

בבוקר למחרת, לא האמין למראה עיניו – הוא שב בדיוק אל האי הבודד אותו נטש. אותו אי שלא רצה לראות עוד בחייו, שאנשיה רק דיכאו את רוחו.

כל האנשים לא האמינו למראה עיניהם. שתיקה שררה באי. הוריו חיבקו אותו ורצו להכניסו לאוהל כדי שיתחמם, אך זקן השבט עצר בעדם.

"באמת סמכת על הרוח? בלי מפה, בלי מצפן, בלי כוכבים. אנא, אמור לי את האמת".

"כן", ענה הנער.

"ומה מצאת, לאן היא הובילה אותך?"

הוא רצה לתאר את כל המעשה שהיה, לספר על כוחה של הרוח, שהיא ישות חיה, שהיא בכלל לא הפכפכה, שזה שלא רואים אותה לא אומר שין לה פנים, ועיניים ופה ושהיא מדברת אם רק מקשיבים, אבל "בדיוק בחזרה לכאן" זה כל מה שיצא מפיו.

זקן השבט נראה היה נבוך, הוא רץ במהירות ואף אחד לא הבין לאן. בשובו חזר באיטיות עם הזקנה מן האוהל.

"אמרי להם את האמת", ביקש.

"איזו אמת, הקפיטן?" פנתה אליו בשמו הקודם? "שאתה הפלגת הישר לכיוון הסערה, שדנת את כולנו לאבדון בעד האמונה התמימה והטיפשית שלך – 'לסמוך על הרוח'?!"

"לא" ענה המפקד בלחש, והרכין את ראשו, "את האמת, שבאותו יום לא הרוח שברה את הספינה. שכאשר הפלגתי אל תוך הסערה זה היה נגד כיוון הרוח."

תדהמה ודממה שררו באנשי האי.

"פחדתי כל אותו היום, הרוח לקחה אותנו הרחק אל תוך הים וכבר לא ראיתי את החוף משום כיוון, ניסיתי לחזור והתחילה סערה. הרוח ניסתה לסמן לנו משהו אך לא רציתי להקשיב, וכששעטתי קדימה, זה היה בכיוון הנגדי, כך ספינתו נשברה ונסחפנו אל האי המקולל הזה."

דמעות זלגו מעיני הזקנה שהתקרבה באיטיות אל הנער.

"הראה להם מה מצאת, אני יודעת שמצאת משהו. הרוח לא הוליכה אותך שולל."

הוא הראה להם את המפה. אנשי האי התחילו לחפש ולחפור, ומצאו מתחת לאוהל המשוגעים – איך לא – אוצרות אין קץ.